מלבי"ם על תהלים ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · ז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שגיון, על דברי כוש בן ימיני", המבואר מדברי השירה הזאת, כי כוש זה רדף אחר דוד, ולקח עמו עדת לאומים, עדה ועם רב להלחם נגדו. ועצתו זאת היה לו למוקש, כי בבור כרה בו נוקש, ומצייר כאילו כוש ועדתו היה שבט אפו של ה' לענוש את דוד, אבל אחר שהביט ה' על מעשיהם הרעים וערך לנגדם צדקת דוד, שב אפו מדוד על עדת צורריו ונוקשו בבור כרו:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הושיעני", אחר "כי בך חסיתי", וגם "הצילני מידם", (כי הצלה מורה שכבר נתפס ביד מוקשיו וניצל) כי אם לא תציל, אירא.


ביאור המילות

"הושיעני, והצילני". ההצלה מוסיף על הישועה, שגם כשהוא ביד האויב יצילהו מידו (ירמיה טו):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פן יטרף את נפשי כאריה" טורף, כי הלא כבר "פורק" את איברי ועדן "אין מציל":


ביאור המילות

"פורק". הוא אחר הטרף שפורק את העצמות ומפרידן:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' אלהי", הנה כוש הזה נלכד במעשה ידיו. ולא נהרג בידי דוד, והיו רבים אומרים שדוד היה סבה להריגתו, משיב לעומת זה, הלא גם "אם עשיתי זאת", רצה לומר גם אם הייתי עושה זאת להרגו בידי, "האם יש בזה עול בכפי" במה שהייתי הורג את הבא להרגני?:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האם גמלתי את שולמי" ואיש שלומי "רע", במה "שאחלצה" חלוצים ללחום נגד "צוררי ריקם", נגד הצורר אותי לחנם על דבר ריק, הכי ראוי כי.


ביאור המילות

"שולמי". איש שלומי, "ואחלצה". מענין חלוצי צבא, ומלת "ריקם". משמש כמלת חנם, כמו הבוגדים ריקם, ר"ל על דבר ריק:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ירדף האויב את נפשי" וגם "ישג וירמוס את חיי לארץ", ומלבד זה גם את "כבודי לעפר ישכן", כאילו הרגני בדין ובמשפט על חטאי, הכי היה ראוי שאשתוק על זה (ולדברי חכמינו זכרונם לברכה שפי' כוש בן ימיני זה שאול, כיון על שהיה בידו להכותו בכרתו כנף מעילו ואם היה הורגו היה הורגו כדין כי רודף היה אחרי נפשו וכבודו), סלה בזה סיים הענין, ומתחיל לצייר מפלת כוש:


ביאור המילות

"ירדף". מורכב מבנין הקל ירדף, ומהכבד ירדף, שרודף בעצמו ומעמיד אנשים לרדפו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קומה ה'", מצייר כאילו האויב הוא שבט אפו של ה' להעניש בו את דוד, ועל זה אמר "קומה ה' באפך" שאתה קוצף על עונותי.

"והנשא" עוד יותר "בעברות צוררי", כי יש הבדל בין אף ובין עברה, ששם עברה מציין שהקוצף עובר הגבול לקצוף יותר משיעור הראוי כפי החטא, רצה לומר שצוררי מגדילים הקצף יותר מן השיעור ומקטרגים ומשטינים להענישני יותר מן הראוי, והדלתות מקבילים, "קומה ה' באפך ועורה אלי משפט צוית". שתעיר את המשפט והפסק דין שצוית להענישני כפי מדת חטאי, שזה גדר האף, "והנשא בעברות צוררי":


ביאור המילות

"באפך, בעברות". מבואר אצלי ההבדל בין "אף". ובין "עברה". שאף הוא על החוטא, והמתעבר יעבור הגבול להעניש גם את הבלתי חוטא, או להעניש את החוטא יותר ממדת חטאו, (ע"ל ע"ח מ"ט ס"ב, פ"ה ד', צ"ט ט' י"א) וע"ז לעומת האף אמר ועורה אלי משפט צוית, היינו המשפט הראוי לעומת החטא כי ע"י העברה יתנשא יותר להעיר משפט אשר לא צוה, ר"ל יותר ממדת החטא:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועדת לאומים תסובבך". שכוש ועדתו יסובבו אותך כאילו הם מוכנים לקטרג עלי לפניך ולעשות בי משפט חרוץ יותר ממה שצוית, והיא על ידי העברה שהוא יותר מן הגבול, אבל "ועליה למרום שובה", עליה ובעבורה שוב למקומך למרום. ותנחם על הרעה שרצית לעשות לי, רצה לומר עת תשקיף על מעשיהם ותעריך מעשיהם מול מעשי אצא צדיק בדיני ותשוב למקומך, ומפרש.


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' ידין עמים" אחר שידין ה' ויבקר את הכלל כולו ויערוך מעשה אלה נגד אלה, אז עת תשפטני במשפט הצרופי הזה מעשי מול מעשיהם. אז "שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי", כי לנגדם אצא צדיק בדיני, ואז.


ביאור המילות

"ידין, שפטני". הדין הוא שמוע הטענות, והמשפט הוא גמר הדין, ובא גם על קיום הפסק דין והעונש ובדוד כבר היה הדין רק העמים ידין עתה לראות גם על זכויותיהם נגד דוד. ואז יהיה המשפט והגמר דין של דוד באופן אחר:

"כצדקי וכתמי". הצדק הוא במעשה, והתמימות הוא בלב, וגדרו שמעשיו בלא נטיה ובלי פניה חיצונית, ודוד הגם שהיה לו חטא בפועל לא נלוז מתמימותו, לכן אמר כתומי עלי:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגמר נא רע רשעים", גמר הרע וסוף הפורעניות יהיה ברשעים, רצה לומר הגם שהתחיל הרע בי יגמר לבסוף בהרשעים האלה והם יאבדו, "ותכונן צדיק" כונן מורה על גמר הבנין שגמר הבנין יהיה לבנות בית צדיק. והנה אמר "כצדקי וכתומי עלי", כי הצדק מציין הצדק החיצוני לפי המעשה, והתמימות מציין שהוא תמים במחשבתו לעשות הצדק כתום לבבו, ומצד מעשיו החיצוניי ישפטהו במשפט הצרופיי, שעל זה אמר ה' ידין עמים, אבל מצד תום לבבו לא יצטרך למשפט הצרופיי כי ה' יבחן לבבו שהוא גם בפני עצמו תמים עמו, שעל זה אמר כתומי עלי לענין התמימות ישקיף עלי בפני עצמי ונגד שני אלה אמר "ובוחן לבות וכליות", שהלא ה' בוחן לבות לדעת תמימות לבבו, וזה נגד כתומי, ונגד כצדקי אמר "אלהים צדיק":


ביאור המילות

"יגמר". פעל גמר בא על גמר המעשה וסופה, לאל גומר עלי, ה' יגמר בעדי. וכן כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מגני", מפרש נגד "בוחן לבות וכליות אלהים". ולכן "מגני על ה' אלהים" הוא יהיה לי למגן מצד שהוא "מושיע ישרי לב" ויודע שלבי ישר במצפוני, כמ"ש היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. ונגד מ"ש "אלהים צדיק" אמר כי "מגני" על,


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים שהוא שופט את הצדיק ואת הזועם אל בכל יום", שהגם שבחיצונותי ימצא בי איזה עון. הלא ישפוט את המשפט הצרופי שיצרף מעשה הצדיק לעומת מעשה הרשע הזועם את האל בכל יום, ועושה תועבות להכעיס:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם לא ישוב", נגד מ"ש למעלה ועליה למרום שובה שבעבור מעשה הרשע ישוב ה' למרום ולא יעניש את דוד, וראוי לפי זה שגם הרשע שהוא השליח לענוש ישוב גם כן למקומו, ואם הוא לא ישוב, "רק חרבו ילטוש וקשתו" אשר "דרך יכוננה" לכונן חציו על יתר:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולו", המאמרים מקבילים, מה שחרבו ילטוש לו לעצמו "הכין כלי מות". ומה שכנן חצי קשתו "חציו יפעל" שיהיו מוכנים לנגד "הדולקים" והרודפים אותי:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה יחבל און", מצייר במליצה ההכנה והמחשבה והפעולה של הרשעים כאילו קלט הזרע והרה אותו בבטן וילד. הנה "חובל און והרה עמל". אבל בבוא עת הלידה "ילד שקר", רצה לומר לא יולד הילד שהתכוון אליו במעשהו, כי נהפך הוא לרעתו:


ביאור המילות

"יחבל און, והרה עמל". יחבל הוא קליטת הזרע, כמו שמה חבלה ילדתך, ואחריו ההריון, ואחריו הלידה, "והאון". הוא הכח שלא במשפט, והעמל הוא ענין נפשי, ואמר (איוב ד') חורשי און וזורעי עמל, שמכין פעולת און, שמדמהו לחרישה או קליטת הזרע ושומרו בלבו להוציאו אל הפועל, וזה מדמה לזריעה או להריון, וכשירצה לציין גמר המעשה יאמר הרה עמל וילד און (ישעיה נ"ט ד' איוב ט"ו ל"ה), אבל פה שמציין שלא יכול להוציא את האון שהכין אל הפועל, אמר שילד שקר ובדרך המליצה נוכל לאמר שאון ועמל ושקר הם הפועלים, האון חבל וקלט הזרע, והעמל הרה, והשקר הוא ילד, רצונו לומר שמה שהכין על ידי און ועמל ילד השקר, "כרה ויחפרהו". כשבאו נרדפים מציין בכריה התחלת הכריה. וחפר גמר החפירה ויכרו שם עבדי יצחק באר רצונו לומר שהתחילו לכרות, ואז ואבימלך הלך אליו מגרר וכו' ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו, שגמרו החפירה, ויאמרו לו מצאנו מים, וממ"ש כי יכרה איש בור למדו דבור ט' לנזקין ולכורה אחר כורה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומפרש", נגד מ"ש הנה יחבל און "בור כרה" הכריה היא תחלת החפירה, וזה במשל שקלט את הזרע של האון, ונגד מ"ש והרה עמל אמר "ויחפרהו", רצה לומר שגמר את החפירה, וזה משל ההריון של העמל ששמר את רעתו ועסק בו לגמרו כאשה השומרת את הולד בעת הריונה, ונגד וילד שקר מפרש "ויפל בשחת יפעל", דרך ציידי החיות לכסות בור עמוק בו תפול החיה ושם עושים שחת בה תלכד ותשחת, ממליץ כי בהכינו בור ללכוד אנשים בעת פעל השחת נלכד בו הוא עצמו חופר גומץ בו יפול. ולפי זה גמר המעשה שמיוחס אל הלידה לא היה כפי מחשבתו והוליד שקר, והנה האון הוא המעשה הרע הנעשית באון וחמס שלא במשפט, והעמל הוא רוע המחשבה שחושב להרע, ועל זה אמר שחבל און שהכין את עצמו לעשות פועל חמס והרה עמל שהוא רוב המחשב לבצע את הרע:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישוב עמלו בראשו" נגד העמל שהוא ענין מחשבי אמר שישוב בראשו, שהראש מציין המחשבה שיוצאת מן המוח. ונגד האון שהוא בפועל אמר "שעל קדקדו חמסו ירד", שהקדקד הוא חיצונית הראש:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אודה ה'", ההודאה הוא על הטוב שקבל, וגם אזמרה שם ה' להגיד נפלאותיו והשגחתו וגבורותיו:


ביאור המילות

"אודה ה' כצדקי ואזמרה שם ה'", ההודאה הוא מצד הכרת הטובה, והזמר הוא מצד הכרת תהלותיו מצד עצמם, וכשבאו נרדפים ייחס ההודאה לה' והזמר לשמו (לקמן ט' ב' ג', י"ח נ', צ"ב ב') שעל ידי הכרת הטובה יכירו את ה' המטיב, והכרת שבחיו הוא רק מצד הפרסום כי לא יוכר מצד עצמו, ואמר שעל ידי שיודה ה' ע"י טובותיו ע"י יכיר תהלותיו ופרסום שמו ויזמר לשמו: