"אוהב טהר לב". אך מי שהוא טהור לב ואוהב בלי לב ולב הנה החן והאהבה שמראה בדבריו לאהובו רעיונו מולך ומושל בו אז ירצה בזה כי לא יאמר בפיו רק מה שבלבו לעשות והנה הביאור הראשון הוא יותר נקשר אל מה שלפניו מן הדברים:
"אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך", לאשר צוה לגרש את הלץ שדרכו לשלח מדון ובלי להתרועע עמו, אמר בהפך האיש שהוא "אוהב" לכל אדם, והוא "טהר לב ובשפתיו חן" שזה הקצה ההפך מן הלץ, שלבו מלא סיג, ושפתיו מלאו ריב, והוא שונא לכל, אבל האוהב הנאמן, ושלבו ופיו שוים, ולא ידבר לצנות רק דברי חן, ראוי שאפילו "המלך" יהיה "רעהו" וחברו:
