"תאות אדם חסדו". הנה תאות האדם היא בטבע מה שהוא חרפה לו כי יצר לב האד' רע מנעוריו ויהיו תאוותיו מפני זה אל תאות החומר אשר בו נשתתף לבהמות ולזה יהיה יותר טוב הרש שלא ישיג דבר מהתאוות מאיש כזב שישבע תמיד באלו ההנאות שהם הבל וכזב או ירצה בזה תאות האדם היא שישיג חסד הש"י בדברי' ויותר טוב להשיג זה מי שהוא רש בדעות והוא מי שיש לו הסכלות שהוא העדר מאיש כזב שיש לו הדעות הכוזבות וזה כי הרש לא יצטרך כי אם ללמוד החכמה ואיש הכזב צריך שירפא תחלה ממום דעותיו הכוזבות המרחיקות אותו בתכלית מה שאפשר מהש"י ובזה מהקושי העצום ר"ל להעתיקו מן הדעות האלו ואחר זה יצטרך ללמוד החכמה לפי השרשים האמתיים:
"תאות" - מה שהבריות יתאוו אל בן אדם הוא בעבור החסד שהבטיח להם. אבל העשיר המבטיח חסד וכוזב, הנה הרש טוב ממנו, כי על כי לא מצאה ידו אין דרכו להבטיח, ואין מביא אנשים לידי כליון עינים.
"תאות אדם חסדו", החסד שאדם עושה היא תתו אותו ותתאר את תארו, שצורתו הפנימית ניכר ע"י החסד שיתגלה ממנו, שע"פ יוכר מדותיו ותכונתו, אבל "איש כזב", שמבטיח חסד ואינו עושה, "הרש טוב ממנו", שהרש יוכל להיות שתכונת נפשו נוטה לחסד, אבל האיש כזב ניכר שלא לבד שאין אתו לעשות חסד עוד הוא מכזב באמונתו:
(משלי יט כב): "תאוות אדם חסדו" - שכל תאוותו של אדם היא שיתקיים בידו החסד של הצלחת ענייניו, ולא ייהפך הגלגל עליו מחסד לדין ומטובה לרעה. ולכן, כשרואה שנכסיו מתמוטטים, הנה הוא מתעסק בערמומיות של שקר וכזב כדי להעמידם. ולא ישיב אל ליבו שאין זה הדרך הטוב, כי מוטב לו לאדם שיעני ממה שיהיה איש כזב, שאם יעני אינו נפרד בשביל זה מדבקותו הקדוש שישגיח עליו ולא יחסר לחמו, אבל אם יהיה איש כזב, דבקותו הקדוש מסתלקת ממנו, ואין עוד שום תקוה להצלחתו בעולם הזה, וכל שכן שיאבד חלקו בעולם הבא, מפני שנפרד מן האמת ונדבק עם השקר, שמאבדת את בעליה. וזהו שאמר: "וטוב רש מאיש כזב".
