"אויל ינאץ מוסר". מי שינאץ מוסר אביו הוא אויל כי לא יתכן קנין החכמה אם לא יקדם לו המוכר ואולם מי שהוא שומר תוכחת יתחכם כי לקיחת המוסר הישרה לקנין החכמה:
"אויל ינאץ מוסר אביו ושומר תוכחת יערים", המוסר בנוי על היראה, שמיסר כחות נפשו ע"י שיזכיר לפניו העונשים המגיעים לנוטה מדרך החכמה, וצריך לזה הדעת, שידע שיש משגיח משכיר ומעניש ויירא מפניו, ובזה יקח מוסר, כמ"ש (י"ב א') אוהב מוסר אוהב דעת, והנה הכסיל יודע חקי החכמה רק שהתאוה גוברת עליו, הוא הגם שלא יקבל מוסר בכ"ז לא ינאץ אותו בלבו, כי לולא התאוה והיצר היה מקבל מוסר והיה הולך בחקי החכמה, אבל האויל שהוא המסתפק בכל דבר והוא אינו אוהב דעת, הוא ינאץ המוסר בלבו כי אינו מאמין כלל בעונשי ה' ובהשגחתו, והנה התוכחה בנויה על וכוח השכל שמראה לו עפ"י השכל תועלת החכמה וטובה, וזאת לא ינאץ האויל, כל עוד שהוא מוכן לקבל דבר שכל, רק הבער שהוא הבהמי שאינו מבין דבר וכוח השכל כלל כמ"ש ושונא תוכחת בער (שם), והפך מן הבער והפתי הוא מי שנכנס בלבו ערמימות שזה מתחיל להבחין בין טוב לרע, ומי ששומר תוכחת יצא מן הבערות אל הערמה:
ביאור המילות
"מוסר, תוכחת". הבדלם ירמיה (ב' י"ט), וכמ"ש למעלה (ג' י"א), "והמנאץ" הוא שהדבר בלתי חשוב בלבו, והערמה הפך הפתיות (כנ"ל א' ד'):
"אויל ינאץ מוסר אביו " - כבר כתבנו, שמוסר הוא במעשה, ותוכחה היא בדיבור. ותועלת המוסר היא שיסור מדרך רע ולא ילך אחד תאות לבו, והתוכחה היא מביאה לידי דרך טובה. וזהו שנאמר "אויל ינאץ מוסר אביו", פיררש, ממאס אפילו המוסר של אביו, והולך בדרכיו הרעים.
"ושומר תוכחת" - מה שמוכיחים אותו בדיבור להוליכו בדרך טוב, הוא "יערים", שנעשה חכם ויודע באיזה דרך לילך ויהיה ערום, כמו שפירשנו למעלה.
