מ"ג משלי ט ז

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
יֹ֤סֵ֨ר ׀ לֵ֗ץ לֹקֵ֣חַֽ ל֣וֹ קָל֑וֹן
וּמוֹכִ֖יחַ לְרָשָׁ֣ע מוּמֽוֹ׃

רש"י

"ומוכיח לרשע מומו" - מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו זו היא אזהרה שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה אפילו להוכיחם ולקרבם

רלב"ג

עריכה

• לפירוש "רלב"ג" על כל הפרק •

והנה זכר זה החכם לאי זו סבה לא אמרה דברים כי אם לפתי ולסכל, לא ללץ ולרשע: ואמר כי מי שהוא "יוסר האיש הלץ לוקח לו קלון", כי הוא ילעיג על החכם המייסר אותו; ומי שהוא "מוכיח לרשע" לוקח "מומו", כי הרשע יאמר עליו שיש לו המומין שיש לו בעצמו:

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת דוד

"יוסר לץ" - ר"ל: אבל את הלץ ואת הרשע לא אוכיח, כי המוכיח את הלץ לוקח לעצמו קלון, כי יתלוצץ בו ויבזהו; והמוכיח לרשע מביא מום על עצמו, כי ישיב לו "אף אתה כמוני" ויפגום בכבודו, ולזה אין לי עסק עמהם.

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"יוסר", מפרש שנערות החכמה לא יקראו רק להפתי וחסר לב, לא להלצים והרשעים, שהם לא ישמעו לקריאת החכמה, כי "יוסר לץ לוקח לו קלון", ויש הבדל בין מוסר לתוכחת, שהמוסר הוא ע"י יראת העונש והתוכחה היא ע"י וכוח השכל וראיותיו, והלץ לא יתלוצץ על ראיות השכל, רק יתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, ועקר סמיכתה היא על יראת ה' שהיא מוסר חכמה, שצריך לקבלה מפני שהיא נתונה מה' וצריך לירא מה' ומענשו, וכמ"ש יראת ה' ראשית דעת, וזה לא יקבל הלץ, אחר שלא יש ע"ז מופת השכל, וז"ש "יוסר לץ" אם לא יברר לו הדבר ע"פ התוכחה וראיות השכל, "לוקח לו קלון" כי יתלוצץ עליו ויבזהו, "ומוכיח לרשע מומו", אמנם הרשע שמרשיע במזיד, הוא לא ישמע גם לתוכחת השכל, ואף שמוכיח לו בראיות השכל (לוקח לו) מומו, יבזהו במומין שבו כי יקרא אותו בשם רשע שהוא מום:

ביאור המילות

"יוסר, מוכיח", ע"ל (ג' י"א).

" לץ, רשע". הרשע גרוע מן הלץ (תהלות א' א'). והלץ לא יבזה תוכחה רק מוסר, כמ"ש לקמן (י"ג א'), אבל אינו אוהב תוכחה, כמ"ש לקמן (ט"ו י"ב).

" מומו". מלת לוקח נמשך לשנים, לוקח מומו:

<< · מ"ג משלי · ט · ז · >>