[לד] ויסר לבן. ולא יעקב, שנזכר אחר זה "ויתן ביד בניו" וזהו ביד בניו של לבן, דודאי לא נתן ביד בניו של יעקב, שהרי בני יעקב עושים לעצמם, כמו שפירש"י למעלה (פסוק ל) "מתי אעשה גם אנכי לביתי". וכן "וישם" דכתיב בתריה (פסוק לו) גם כן קאי על לבן, דכתיב "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב":
[לה] חברבורות לבנה. אף על גב שזה גם כן בכלל נקוד, בא לרבות שאפילו לא היה לו רק אחת, ולא תאמר דווקא כשהוא הרבה מנומר:
[לו] ויתן לבן. ולא יעקב, כמו שהוכחתי למעלה (אות לד):
ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים — שפירושו הנקודים וברודים.
הנקודות והטלואות — פירוש, העקודות והברודות, וזה טעם כל אשר לבן בו.
וכל שה חום — כבש שחור. והוא שם תואר, כמו פעול, ומשקלו "סוג לב" (משלי יד, יד).
ומלת הסר משם, על דעת מדקדק גדול, שם הפועל, "להסיר משם", ואלה שכרי. ופירוש ויתן ביד בניו, של יעקב. רק וישם דרך שלשת ימים, על לבן הוא. וזה הפירוש איננו נכון, כי אין ליעקב בן גדול מראובן, ועוד אין לו ז' שנים. וכן פירוש הפרשה: הסר משם, כמשמעו, לשון ציווי. והטעם והיה שכרי, כאלה אחר שתסירם. ויסר ביום ההוא, לבן הסיר:
"וטעם ויסר ביום ההוא את התישים" - סיפר הכתוב כי יעקב אמר סתם הסר משם טלוא ונקוד בעזים ולבן חשש לזרע האב והפריש הזכרים והנקבות והפריש אפילו העקודים אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה והפריש בכשבים כל אשר לבן בו וכל חום ואם יהיה "כל אשר לבן בו" לומר שהפריש בתישים ובעזים כל אשר בו מראה לבן בין עקוד בין ברוד יהיה וכל חום מוסף על המראות הנזכרות וטעם הוסיפו בשכר הכשבים חום מפני שאין בתולדתם להיותם בעלי גוונין כתישים והעזים ואין בתולדת העזים להיות בהן חום
(לה – לו) "ויסר". לבן שנה תיכף את התנאי והיה השנוי בג' דברים. א] שיעקב התנה שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר שייכים אל יעקב, ולבן פירש פירוש אחר בדברי יעקב, שמ"ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא היינו שלבן יסירם ויקחם לעצמו. ומ"ש והיה שכרי, היינו מכאן ולהבא יהיה זה שכרי, וכמו שפי' המפרשים את דברי יעקב, וע"כ הסיר את הנקודים ויתנם ביד בניו, וזה נגד התנאי שיעקב יקח אותם. ב] שלפי כוונת יעקב שהוא יקחם היה התנאי מפורש שימצא בעדר שתחת יד יעקב נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם ויולידו כדמותם, ולבן הסירם ויתנם ביד בניו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב, שלא ימצא בעדר כל אשר לבן בו שיביטו הצאן עליהם, שלכן הוכרח יעקב לתחבולת המקלות, ובזה שנה לבן את התנאי לא יעקב. ג] עשה ערמה ורמאות גדולה, שעי"כ יוכל להחליף תמיד משכורת יעקב, כמ"ש אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך, שיפלא באיזה אופן היה יכול לשנות בכל זמן את השכר מעקודים לנקודים, ועוד הלא בתנאים של יעקב לא נזכר רק נקודים וטלואים, ולא הזכיר כלל מן עקודים, ואיך היה יכול לחדש לו עקודים, רק שלבן עשה בערמה והניח יסוד שעליו יבנה טענותיו תמיד, כי יעקב התנה שיסיר מן הכבשים ומן העזים כל נקוד וטלוא, וזה כולל בין מן הזכרים בין מן הנקבות, ולבן שרצה להחליף תמיד את משכורתו מעקודים לנקודים הסיר מן התישים שהם העזים הזכרים גם את העקודים [חוץ מן הנקודים שבודאי הסיר כפי התנאי], ומן העזים שהיינו הנקבות הסיר הנקודות והטלואות, ומן הכשבים הסיר גם כל חום [חוץ מן הנקודים והטלואים], ובזה מצא תמיד מקום לטענה, כי מה שהסיר הי' סי' שזה יהי' שייך מכאן והלאה ליעקב, שלכן הסירם כדי שאותם שיולדו מכאן ולהבא יהיו נכרים שהם של יעקב, וא"כ אם רצה היה אומר עקודים יהיה שכרך, והביא ראיה ממה שמן התישים שהם זכרי העזים הסיר את העקודים מפני שהם של יעקב, ומזה מוכח ששכרו הוא עקודים, ואם רצה היה אומר נקודים יהיה שכרך, והביא ראיה מן העזים הנקבות שמהם הסיר את הנקודות, ואף שיעקב היה יכול לדחות בכל טענה להפך, שאם לבן הביא ראיה מן התישים ששכרו עקודים היה ליעקב ראיה מן הנקבות ששכרו נקודים, כבר היה ספק בדבר והיה לבן המוחזק ולא נתן לו רק כפי מה שרצה:
ויתן לבן ביד בניו קשה מנא ליה דבלבן משתעי קרא י"ל לפי שכל הפרשה מדברת בלבן שאמ' לעיל ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך ואח"כ כתי' ויסר ביום ההוא ויתן ביד בניו ולא פי' מי הנותן דסמך על הכתו' והוא לבן:
