"ויפצר בם מאד" - היה ללוט זכות בהפצירו בהם והיה לו חפץ טוב בהכנסת אורחים והיו ממאנים כדי לזכותו ולכן שמעו לו בסוף כי מתחלה לא היו רוצים לבא לביתו כי אינו צדיק תמים ורבותינו אמרו (ב"מ פז) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול ואם כן יהיה כדרך מוסר בני אדם
"משתה" קביעות סעודה על היין בהיות היין אהוב אצלו כמו שהוכיח סופו על תחלתו אבל אברהם לא עשה משתה זולתי ביום הגמל את יצחק לגדולי הדור שהיו מורגלים בכך בעת שמחתם כאמרם ז"ל קמי דשתי חמדא חמרא:
(ג) "ויפצר". ולא סרו אל ביתו עד אחר ההפצרה, לפ"ז לא חטאו האורחים מאומה, וכן מה שעשה להם משתה זה היה אחר שהיו בביתו שאז היו מוכרחים לאכול, שכל מה שיאמר בע"ה עשה, ואנשי סדום לא נודע להם שהאכיל אותם כמ"ש:
ויעש להם משתה ומצות וגו'. פי' כי הוא עשה משתה לכבודם אבל הם לא אכלו אלא מהמצות כי לוט לא קיים התורה כאברהם לזה לא רצו לאכול מזבחי משתהו כמו שאכלו מבן הבקר אשר עשה אברהם זולת מהמצות, ויודעים היו המלאכים שהוציא תרומותיו ומעשרותיו. או להיות שעדיין לא היו כהנים בעולם נעשו הם כהנים ואכלו תרומה אבל לא טבל, ולפי דברי רז"ל (שם) יום ט"ז בניסן היה והאכילם מצות ולהיות שצריכין שמירה הוצרך לאפותם בידו לשומרם והוא אומרו ומצות אפה:
ויפצר בם מאד. הכניס בם אף וצרה. ויסורו אליו ויבאו אל ביתו. הדא מסייעא למאן דאמרL עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראין באים אצלי. ויעש להם משתה, בביתו של אברהם היה, שהיה מקבל עוברים ושבים. ומצות אפה ויאכלו, אמר ר' יצחק: מַצוּת גדולה עמדה על המלח, דהוא אמר לה: הב לאלין אכסנאי קליל מלח, והות אמרה ליה: אוף הדין סוניתא בישא את בעי מולפא הכא?
