מ"ג במדבר כה יח
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֣י צֹרְﬞרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כׇּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי מְעִיקִין אִנּוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דְּנַכִּילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַת רַבָּא דְּמִדְיָן אֲחָתְהוֹן דְּאִתְקְטֵילַת בְּיוֹמָא דְּמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם עַיְיקוּן הִינוּן לְכוֹן בְּעֵיטַת רַמְיוּתֵיהוֹן דְרַמְיַין לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בְּרַת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר: |
| ירושלמי (קטעים): | בנכליהם בְּשִׁקְרֵיהוֹן: |
רש"י
ואם תאמר, לפי התוספות מאי קל וחומר הוא זה, והא 'אין עונשין מן הדין' (סנהדרין דף עד.), ואיך נילף קל וחומר ממדין לענוש את מואב. ויש לומר, דזה שייך דוקא במצות התורה, אבל לא בעינן זה שאינו על מצות התורה, רק לשלם לרשע. ועוד, דלא שייך כאן 'אין עונשין מן הדין', שכל אומה יכולה ללחום באומה אחרת, אלא דמכל מקום היה משה עושה כל דבריו על פי ה', ולא בלא רשות הקדוש ברוך הוא, כדמקשה (בבא קמא דף לח.) ואיך סלקא דעתך שיעשה מלחמה בלא רשות הקדוש ברוך הוא, ומתרץ, דמשה הוי יליף קל וחומר, והשתא אין צריך נטילת רשות, כיון דאיכא נטילת רשות בקל וחומר:
ולי נראה לומר דודאי נשא משה קל וחומר שפיר, דכך הוא דעת משה, שאפילו אם לא בא אחר רק לעזור, יש לנקום ממנו, ומכל שכן הוא עצמו, וכך הוא סברת משה. ומה שאמרו 'ומה המדינים שלא באו רק לעזור אמרה תורה וכו, לא שמן הכתוב הביא משה ראיה, שלא מן הכתוב הביא משה ראיה, רק דמביא בגמרא ראיה שהאמת היה כך, שהרי "צרור המדינים" צוה הקדוש ברוך הוא, שלא באו רק לעזור, אם כן האמת כך הוא. אבל בודאי משה למד קל וחומר זה מסברתו:
ואין להקשות, אם כן "צרור המדינים" למה לי, כיון דהסברא כך שיש לנקום ממי שבא לעזור. דזה לא קשיא, דכיון שצוה "אל תצר מואב", אם כן גזרת הכתוב שלא לצור אף מואב עצמו, כל שכן מדינים, ואם כן הוצרך לומר "צרור המדינים". והשתא קשיא, שהסברא הפוכה, שמואב עצמן צוה שלא לצור, ומדינים - שבאו לעזור - אמר "צרור את המדינים", אז אמר הקדוש ברוך הוא 'לא כמו שעלתה על דעתך וכו', שתי פרדות טובות וכו. ועוד, שאף על גב שמותר לצרור מדיינים, אינו חיוב, דלא הלכו ישראל לכבוש כל העולם, והכתוב הוצרך לומר "צרור המדיינים", שהם מחויבים לצרור:
[כה] מפני רות שעתידה לצאת כו'. ובגמרא אמרו (בבא קמא דף לח:) שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהם, רות מן מואב ונעמה העמונית מעמון. ורש"י כתב (כאן) מפני כי רות עתידה לצאת מהם, והיינו כדברי התוספות שכתבו שם (סד"ה מואבים) הא דנקט שתי פרידות כדי נסב, דהא לא איכפת לן בעמון, כי לא היה ראוי להשמיד את עמון, לכך כדי נסב. ולפי דעתי לאו כדי נסב, דלא היה רות ראוי לזה מפני רות בלבד, רק מפני מלכות בית דוד שעתידה לצאת מרות, שבא ממנה דוד המלך. ובדוד לא היה מלכות בית דוד בלבד אלא על ידי רחבעם, שבא מנעמה העמונית, ומשניהם היה קיום למלכות בית דוד. לכך אמר 'שתי פרידות טובות יש להוציא מאלו ב' אומות', שעל ידי שניהם ביחד יהיה מקוים מלכות בית דוד, ולפיכך "אל תצר". ובזה שאמר 'שתי פרידות', אשמועינן מאי טיבותייהו שבשביל זה ניצול מואב. ועיין בפרשת מטות (להלן פל"א אות ב), שם נתבאר:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה, וגם הוא טעם למה שא"א שתתנו להם פלטה בעתיד כי מעתה הם שומרים עליכם משטמה בעבור בת נשיא מדין והם מוכנים תמיד לנקום מכם
בעבור זה, והבא להרגך השכם להרגו:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם. וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.