מלבי"ם על במדבר כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) "וישב ישראל בשטים", עד הנה בא תמיד לשון ויחן, כי חנו תמיד כמחנה מוכנת בשדה למלחמה, ועתה תפס לשון ישיבה, שנדמו כיושב בקביעות, ואמרו חז"ל שהוא לשון קלקלה, כי כ"ז שנדמו בעיני עצמם כמחנה היו נזהרים מאד כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחניך קדוש, לא כן עתה שנדמו כיושב בעיר מושב. ויחל העם לזנות אל בנות מואב, המפרשים נתקשו בזה שא"כ למה צוה להכות את המדינים ולא את מואב, ואמר הרמב"ן מפני שעל מואב היו מוזהרים אל תצורם ואל תתגר בם, וזה דוחק אחר שהם התחילו בריב מדוע לא ינקמו מהם, והנכון מ"ש הרי"א שלא זנו רק עם בנות מדין והם אמרו להם שהם בנות מואב וישראל חשבו כן, עד שגלה להם המקום שהם בנות מדין, ונראה שמ"ש בפסוק הקודם וגם בלק הלך לדרכו פי' שבלק לא קבל עצת בלעם מ"ש לכה איעצך, והלך לדרכו ולא פנה לעצת בלעם, ובלעם הלך לשוב למקומו ועבר דרך מדין וגלה עצתו להמדינים והם קבלו עצתו, ולכן נשאר במדין עד שהרגוהו ישראל שם כי נשאר לראות מה יפעל ע"י עצתו, והם שלחו את בנותיהם להחטיא את ישראל, וכזבי בת הנשיא בראשן, אמנם מ"ש שהעם החל לזנות אל בנות מואב זה לא היה מדעת מואב ומלכם, ולא באו בנותיהן אל מחנה ישראל להחטיאם, רק עם ההמונים של ב"י החלו לבא בערי שכניהם ולזנות עם הקדשות המוכנות שם לזנות בערי מואב ואז באו לשם בנות מדין שהמדינים היו סוחרים במיני מאכלות כמ"ש ויעברו מדינים סוחרים, ובנותיהם באו בחנויות מוכרות מיני מאכל, והם באו אל מחנה ישראל וב"י קנו מאתם, ועי"כ עברה גוררת עברה:

(ב) "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם", וזה היה בסבת בנות מדין לא בנות מואב [שהיו צנועות כמ"ש חז"ל מואבי ולא מואבית דכתיב אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשה אין דרכה לקדם, מבואר שלא היה דרך בנות עמון ומואב בכך רק זאת עשו בנות מדין, וקצר בזה כאן כי ישראל חשבום לבנות מואב וגם שסמך ע"מ שבאר זה אח"כ שהעניש את מדין לא את מואב], וע"י שאכלו מזבחם באו לעבירה יותר חמורה וישתחוו לאלהיהן:

(ג) "ויצמד", אח"כ הוסיפו סרה עד שנצמדו לבעל פעור, ולא לבד העם שהם ההמונים שגם מאנשי המעלה שנקראים בשם ישראל, ואז ויחר אף ה' בישראל, וכ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם והי' עתיד להיות הנגף בעם:

(ד) "ויאמר ה'", ורצה ה' שיתקנו זה ע"י שיעשו משפט בחוטאים לדונם בסקילה כדין ואמר למשה קח את כל ראשי העם היינו שיזמין הסנהדרין הקבועים לכל שבט שהם ידונו החוטאים בסקילה וכל הנסקלים נתלים ועז"א והוקע אותם לה' שהוא התליה, ואמר נגד השמש פי' בסנהדרין שאין דנים אלא ביום ובערב הי' צריך להוריד נבלתו מן העץ ועז"א נגד השמש וכן ת"י, וגם שעבודת פעור היה עבודת השמש כנודע לכן אמר הוקע נגד השמש:

(ה) "ויאמר משה אל שופטי ישראל", שהם סנהדרי השבטים שכל ב"ד יהרגו אנשי שבטו שעבדו ע"ז:

(ו) "והנה", אז בא נשיא בית אב משבט שמעון ויקרב אל אחיו, ואנשי שבטו היו בעזרו לחזק את ידו וזה הי' לעיני משה והסנהדרין שנתקבצו בפתח א"מ לעשות דין בהחוטאים ועי"כ רפו ידיהם מלעשות משפט בחוטאים ולהשיב אף ה', רק שבכו פתח א"מ, כי לא ידעו מה לעשות. והנה אף שנאמר שלא נעלם מהם הא דהבועל ארמית קנאים פוגעים בו בכ"ז לא יכלו לפגוע בו רק בשעת מעשה וגם אין מורין כן לשואל כמ"ש הרמב"ם (פי"ב מה' א"ב), ואם היה זמרי מקדים א"ע והורג את הבא להרגו פטור, וע"כ לא ידעו מה לעשות, בשגם שפחדו משבט שמעון שחזקו ידי זמרי נשיאם:

(ז) "וירא פינחס", שהוא לא הוצרך לשאול כי ידע הדין, וחז"ל אמרו ראה מעשה ונזכר הלכה:

(ח) "ויבא אחר איש ישראל", והיה לו בזה כמה נסים כי אם לא היה מכוין לדקרו בשעת מעשה הי' חייב מיתה, וגם אם דקרו בשעת מעשה ולא היו כמה נסים שחשבו חז"ל ובת"י בענין זה שכולם ראו שהרגו בשעת מעשה, היו בני שבטו מעלילים עליו שהרגו שלא בשעת מעשה שאז חייב מיתה, ובזה קדש ש"ש שמסר א"ע לסכנה לכבוד השם המחולל ועי"כ השיב חמה ותעצר המגפה:

(יא) "פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי". יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא כעס החיצוני והחמה הוא שמירת הכעס בלב, וימצא לפעמים אף בלא חמה כמו אב המכה את בנו והוא אוהבו בלבו, ויש חמה בלא אף אם שומר חמתו בלבו ומאריך אף ואינו מענישו עתה, וכשיש אף וחמה יחד אז העונש קשה מאד, כמ"ש כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם, וכללים אלה מבוארים אצלי בכל התנ"ך. והנה כתיב כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם (משלי ו) ר"ל שאם ינקום איש מחברו על הרעה שעשה לו יצויר שאחר שהשיב לו רעה יחמול עליו, אבל אם סבת הנקמה בא מחמת קנאה, שגדר הקנאה הוא שמקנא לכבודו המחולל, שקנאה בעבור חלול כבוד היא תעורר חמה פנימית, ונקם כזה המסובב ע"י הקנאה שבאה עם חמה טמונה בלב הוא קשה מאד כי אז לא יחמול ביום נקם. והנה תחלה כתיב ויחר אף ה' בישראל, והיה אף חיצוני לבד בלא חמה וע"כ נתן להם תקנה שישוב אפו ע"י ששופטי ישראל יעשו משפט בחוטאים, אבל כיון שבא זמרי ושבטו וחללו השם בפרהסיא אז עוררו קנאה למעלה על כבוד ש"ש המתחלל, והיה אף וחמה יחד, והיה מוכן שהנגף הזה יכלה את כל ישראל כי אז לא יחמול ביום נקם, רק ע"י שפינחס עמד מתוך העדה והוא קנא את כבוד ה' המחולל, עי"ז נסתלקה הקנאה למעלה כי נמצא מקנא קנאת ה' למטה, וע"י שנסתלקה הקנאה נסתלקה החמה מה שקנאה חמת גבר, וז"ש שהשיב את חמתי מעל ב"י ע"י שקנא את קנאתי בתוכם שנמצא מקנא למטה בתוכם ואין צריך קנאה למעלה, ועי"כ לא כליתי את ב"י בקנאתי שאם הייתי אני המקנא היה הנקמה בחמה ובכליון את כלם כמ"ש ולא יחמול ביום נקם:

(יב) "לכן אמור", מבטיח לו בשכרו שני דברים אחד לו אני נותן לו את בריתי שלום, והב' לו ולזרעו ברית הכהונה, ופי' הרי"א מפני שעמדו נגדו שבט שמעון וגואלי דם זמרי, הבטיח לו שלום, ומפני שאמרו שכהן שהרג את הנפש נפסל מעבודה הבטיח לו הכהונה, והאמת שברית שלום הלז מפורש במק"א (מלאכי א') בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי פינחס האריך ימים מאד שנמצא בעת פלגש בגבעה ולחז"ל בעת נדרו של יפתח, וכ"ש לדעת המדרשות שפינחס זה אליהו, והמות בא ע"י התנגדות היסודות ופרודם, והשלום הוא שלום כחות הגויה והסכמתן זה עם זה, והקב"ה כרת עם כלל המציאות ברית השלום, כי כל המציאות מורכב מכחות מתנגדים זל"ז והם מפורדים איש מאחיו, רק שכינת אל חי שהוא נשמת המציאות וחיותו וקיומו הוא המחבר כל כחות המפורדות אשר בכלל הבריאה ועושה שלום ביניהם כמ"ש במק"א עמ"ש שמשה מצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות, היינו שהוא המקבץ אותיות המפוזרות בהמציאות ועושה מהם מכתב מחובר ומתוכם מתאחד לגוף כולל שהוא העולם הכללי, ובהיות כל כחות האדם בעולמו הקטן נכנעים תחת נפשו האלהית הוא דוגמת האלהות המשים שלום בעולמו הגדול, וע"ז א"ל משה (שאין) [אין] שלום בעירך, ובאשר מסר נפשו במעשה זו ובטל כל כחותיו לקנא קנאת ה' נעשה שלום בעירו הקטנה ר"ל בגויתו וזכה לברית החיים והשלום:

(יג) "והיתה", הבטחה שניה הוא ברית הכהונה וזה הבטיח לו ולזרעו אחריו כי רוב הכהנים הגדולים היו מבני פינחס, ומפרש שמה שאתן לו את בריתי שלום, זה יהי' תחת אשר קנא לאלהיו ועשה שלום בעולם הגדול, ומה שיהיה לו ולזרעו ברית כהונת עולם הוא תחת אשר כפר על ב"י, וכן יהיו מזרעו כהנים גדולים מכפרים על ב"י במקדש ה':

(יד) "ושם", מוסיף עוד להראות איך שראוי הוא לשכר הזה, וכמ"ש במד' בדין הוא שיטול שכרו, כי היה בזה בסכנה גדולה מצד ג' ענינים, [א] מצד ששם המוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב שהיה בסכנה שלא יפגעו בו בני שבטו, [ב] מצד שהיה צריך לכוין שיכהו ביחד עם המדינית ובהיותם דבוקים יחד וזה נעשה ע"י נסים ואם לא הי' מכהו בשעת מעשה היה מתחייב מיתה (כנ"ל פסוק ח) וז"ש המוכה אשר הוכה את המדינית:

(טו) "ושם האשה", [ג] היה בסכנה מצד שהרג בת מלך שאביה ראש אמות בית אב במדין הוא:

(טז) "צרור", אחר שהודיע שפינחס ראוי לשכר גדול בעבור הטובה הגדולה שעשה לישראל א"ל ג"כ שכן מזה הטעם ראוי שהמדינים שגרמו להם רעה יקבלו ענשם ועז"א "צרור" את המדינים, ר"ל שהדין הוא אם קרבים להלחם לקרא תחלה לשלום ואני מצוכם צרור את המדינים ואל תפתחו אליהם בשלום [ב] הדין הוא שאם כובשים את העיר להניח צד א' פתוחה שימצאו מקום מפלט כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים ואני מצוה והכיתם אותם כלם שלא יהיה להם שום פליטה וזה כמ"ד בספרי מטות (פסקא קנ"ז) שהקיפום מד' רוחות:

(יח) "כי צוררים הם לכם", וא"א שתעשו שלום עמהם, וזה נודע אם מן העבר בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור, שכבר בארנו שמואב לא קבל עצה זו רק מדין, והראי' שהזמינו לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה, וגם הוא טעם למה שא"א שתתנו להם פלטה בעתיד כי מעתה הם שומרים עליכם משטמה בעבור בת נשיא מדין והם מוכנים תמיד לנקום מכם בעבור זה, והבא להרגך השכם להרגו: