כתובות צח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בבתוליה שיהו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין שלא כדרכה ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה קתבעה מזוני אתאי לקמיה דרבא אמר להו ליתמי זילו הבו לה מזונות לית דחש להא דר' שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה או אין צריכה שבועה ותבעי לך הכרזה אמר ליה הכרזה לא קמיבעיא לי דא"ר זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ה"ד אי דאכרוז אמאי לא עשתה ולא כלום אלא לאו דלא אכרוז ולעצמה הוא דלא עשתה ולא כלום הא לאחר מה שעשתה עשתה לעולם דאכרוז ודאמרי לה מאן שם ליך כי האי דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי אייקר קם בשית מאה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה מאן שם לך והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה:
מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו היא אומרת אחזיר דינר ליורשין מכרה בטל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין ובגנה בת חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים:
גמ' מאי שנא שוה מאתים במנה דאמרי לה את אפסדת שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
רש"י
[עריכה]
בתוליה קיימין - לענין בעילה שלא נבעלה אפילו שלא כדרכה:
דתפסה כסא דכספא - ולא היה בו שיעור כתובתה:
צריכה שבועה - שלא גבתה יותר:
ששמה לעצמה - לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה:
לא עשתה ולא כלום - ואם רצו היתומים להגבותה מעות לאחר זמן חוזרין ונוטלין אותה:
מאן שם ליך - ממי קבלת מכירה זו לא מבית דין ולא מיתומין לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומין אבל היכא דשמת לאחריני נפק מרשות היורשין שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור:
כיסתא - מספוא לשון אחר כסיתא גרס עצי אלמוגים שקורין קורא"ל:
מתני' שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה - דאמרינן לה את אפסדת:
מכרה בטל - שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה:
לעולם מכרה קיים - והיא תחזיר את הדינר ליורשין דמה הפסידתן:
עד שיהא - באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר בשדה בת תשעה קבין או האונאה עצמה תשעה קבין והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה ט' קבין דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו אבל אם אין האונאה ראויה להצטרף לכדי שדה לא הפסידתן כלום:
ובגנה בת חצי קב - שזה שיעור גנה:
וכדברי ר' עקיבא - ששמענו ממנו במקום אחר בבית רובע הוא שיעור גנה: גמ'
תוספות
[עריכה]
שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה. פירוש בעינן שאותן מקצת בתולים יהו קיימים בכל מקום ולא מצי למימר שלא כדרכה לא דלשתוק קרא מיניה:
מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה כו'. ואם תאמר מתני' היא בפרק השולח (גיטין לד: ושם) דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואיכא למימר ההיא באלמנה מן האירוסין כרבי שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין ונראה לרבי דוחק ועוד קשיא לי דלפום סוגיא דשמעתא לא פשט ליה רב יוסף מידי ואמאי תפשוט ליה דעל כרחך באלמנה מן הנשואין היא מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה וא"ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא באלמנה אבל גרושה משביעין אותה וטעמא דאלמנה שאני בההיא הנאה דקא טרחא קמי יתמי אתיא ומוריא התירא אלמא הוה מצי למפשט ממילתיה דשמואל דבאלמנה מן הנשואין מיירי דאי מן האירוסין מיירי לא שייך למימר קא טרחא קמי יתמי שהיא עומדת בבית אביה אלא אומר רבי דהך שבועה לא משום צררי אלא . כדפי' בקונטרס שלא גבתה יותר ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות שלא בב"ד דהא לקמן פסיק הלכתא צריכה שבועה ואנן קיימא לן שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו דתנן לקמן (דף קה.) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וההוא בסוף היינו בשעת גביית כתובה דהא לעיל בשילהי הכותב (דף פח:) מוקי רבי ירמיה חנן כרבי שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה משמע דשום שבועה אין מזקיקין אותה עד זמן תביעת כתובתה אלא נראה לרבי דבמוכרת לכתובה מיבעיא ליה דתחלה קודם גביית כתובתה משביעין אותה שלא עכבה משל בעלה כלום ולאחר שמכרה נכסים שלא בבית דין ליגבות מהן כתובתה מיבעיא ליה אם חוזרין ומשביעין אותה שלא גבתה יותר ועוד אומר רבי דהך שבועה דמיבעיא ליה לא כפ"ה שלא גבתה יותר אלא מיבעיא ליה אי משביעין אותה שלא זלזלה בנכסים וכן מוכח מדקאמר תיבעי לך הכרזה דהוי נמי שלא תזלזל וכן פי' ר"ת. מ"ר:
ותיבעי לך הכרזה. דמדמבעיא לך שבועה מכלל דפשיטא לך דלא בעי הכרזה דאי הוה בעי הכרזה כ"ש דצריכה שבועה:
אמר ליה הכרזה לא קא מיבעיא לי. דפשיטא שאינה צריכה הכרזה וא"ת הא אמרינן לעיל (דף פז.) לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא משמע הא לשאר מילי בעינן הכרזה ועוד תנן בערכין (דף כא:) שום היתומים ל' יום ואומר רבי הני מילי כשבית דין מוכרין דאי טעו בפחות משתות מכרן קיים הלכך צריכי הכרזה שלא להפסיד נכסי יתומים אבל אלמנה אפילו מכרה שוה מנה ודינר במנה תנן דמכרה בטל ואין יכול לבא לידי הפסד מוכרת שלא בהכרזה והא דאמרינן לקמן (דף ק:) ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין מאי קא משמע לן תנינא שום היתומין כו' ומסיק הני מילי שליח אלמא דבשליח גופיה צריך הכרזה אע"ג דאי מוזיל חוזר לא קשה מידי חדא דהא בשליח ב"ד מוקמינן לה כמו שפי' רבינו תם ועוד אפי' שליח דעלמא לא קשה מידי דלא אלמוה רבנן לשליח שימכור בלא הכרזה כמו אלמנה:
אלא לאו דלא אכרוז כו'. תימה לי אכתי היכי פשיט מהכא דלמא הא דקאמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום הא לאחר עשתה במכרה למזונות דאינה צריכה שבועה כדפי' לעיל והואיל וכן אינה צריכה הכרזה ואמר לי רבי דלא מפליג רב נחמן בין מוכרת למזונות למוכרת לכתובה:
דאמרי לה מאן שם ליך. כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין לך אדם שיכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה ב"ד אבל הא לא קאמר שומא ממש דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהא איכא כדאיתא בהדיא באלו מציאות (ב"מ לב. ושם) ומה שמחזיקין אותה אותם ב"ד הדיוטות לא חשיבא חזקה דיושבי קרנות הם ואינן אלא בקיאי בשומא בעלמא ותימה לרבי דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד היתה יכולה לעכב הקרקע לעצמה ובהמפקיד (שם לח.) תניא המפקיד אצל חבירו יין והחמיץ דבש והדביש עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו כיוצא בו כו' והא לא מצינו למימר דהא דקאמר בב"ד היינו ברשות ב"ד אבל אם ידעו ב"ד השומא יכול לעכבם לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דיוחנן חקוקאה דמייתינן בפ"ק דפסחים (דף יג. ושם) א"ל צא ומוכרן בב"ד אלמא אע"ג דהוה רבי קא יהיב ליה רשותא ליוחנן חקוקאה הוה מצריך ליה מכירה בב"ד ואומר רבי דהתם הוי טעמא משום חשדא והלכך קאמר שלא יעכב לעצמו ודוקא בדבר הנפקד כי התם שייך חשדא דכולי עלמא לא ידעי שב"ד ידעו בשומא אבל הכא אלו הנכסים ידעו העולם שעל ידי ב"ד באו לידה וגבי כיסתא דיתמי נמי כמו כן ידעו וליכא חשדא אי נמי הכא הבית דין עצמם הם המפקידים הלכך יש לה לעכב על ידם אבל התם שהפקיד אחר אצלו לא יעכבנו לעצמו ומיהו אההיא דירושלמי מתמה רבי אמאי לא מועיל בפקדון רשות בית דין לעשות הנפקד שליח למכור שלא בב"ד לתקנת המפקיד דקא בעי התם מכירה בבית דין הלא גבי מכירת קרקעות לצורך האלמנה תקנו שליח ואיכא נמי למ"ד דהוה כדיינין ושמא התם בירושלמי בב"ד הדיוטות קאי ואין לתמוה אי קרי ליה בית דין הואיל ולא קתני גבייהו ב"ד גמור דהא קרי מכירת אלמנה שלא בב"ד אע"ג דאיכא הדיוטות כדפרישית לעיל היינו משום דקתני גבייהו ב"ד גמור:
אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה כו'. בירושלמי פריך ויחזור המקח ומוקי לה רבי יוחנן כשהוזל המקח כשהוקיר המקח וריש לקיש אומר אין אונאה לקרקעות אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה מתניתין פליגא אר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות פתר ליה בדבר שאינו מופלג פי' ר"ח שלא הגיע אונאה עד
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יא (עריכה)
כז א מיי' פי"ז מהל' איסורי ביאה הל' יד:
כח ב מיי' פי"ז מהל' אישות הל' יד ופי"ח הל' כ, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' צג סעיף כז וסי' קג סעיף ה:
כט ג ד מיי' פי"ז שם הל' יד, טוש"ע שם סי' צג סעיף כה וסי' קג סעיף א:
ל ה מיי' פי"ח שם הל' כ, טוש"ע שם סי' קג סעי' א ד:
לא ו מיי' פי"ז מהל' אישות הל' יד, סמג לאוין קע, טוש"ע אה"ע סי' קג סעי' ו:
לב ז מיי' שם, טוש"ע שם סעיף ז:
לג ח מיי' שם הל' ו, טוש"ע שם סעי' ח:
ראשונים נוספים
מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה או אין צריכה שבועה: הרשב"א ז"ל הקשה על פירוש דהא דקתני (ערכין כא, ב) שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב, הא אוקימנא לה בדוכתה לכתובה, וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו. ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה, דמכי תבעה בבית דין הפסידה מזונותיה ונחוש לה. ופירש הוא ז"ל, דמוכרת בין למזונות בין לכתובה, ובלא בית דין דנקט, בית דין מומחין קאמר, והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, משום דבית דין הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור, והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה, דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים, הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה, דחקירתה ודקדוקה דמקדקת במכירה הויא כהכרזה. אבל בשמוכרת בבית דין מומחין, הם הם המוכרים ולא היא, והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה, ומכאן יצא לנו דין זה (כן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל בשטמ"ק).
מאן שם לך: כלומר מי מכרו לך לפי שהיא שלוחם למכור אבל לדידה מי מכרו. ומכאן נראה שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו, לפי שהוא עושהו שליח להקנות הקרקע ללוקח, אבל לעצמו איננו יכול לזכותו ולקנותו דאין אדם מקנה לעצמו, שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות, וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד (שו"ת הרא"ש כלל קה סי' ב: מצאתי כתוב בשם הרשב"א בכתובות פר' אלמנה ניזונית).
לית דחייש להא דר"ש וכו' והוצרכו לומר כן משום דסתם מתני' כוותי' כדאיתא לעיל ואמרינן בעלמא דסתם מתני' ומחלוקות בברייתא הלכה כסתם משנה קמ"ל דלא חיישי' להכי א"נ דהא לאו סתמא היא אלא ר"ש קתני לה כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני.
מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה : פירש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוי' אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפ' שלא גבתה יותר שהרי ב"ד הדיוטות אינם יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר והמותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן:
אמר ליה ותבעי לך הכרזה: פי' דהא הכרזה קודמת לשבועה והא בהא תליא דוודאי מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תני דתבעי שבוע' ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום דאמר לה מאן שם לך פי' רש"י ז"ל מאן שם לך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מן היתומים לפיכך לא יצא קרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמת לאחרים נפק מרשות היתומים ולפי' זה בעל הבית שעשה שליח למכור לו קרקע אפי' בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרי' מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו ולישנא דמאן שם לך לא אתי שפיר להאי פי'. והגאונים ז"ל פי' מאן שם לך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישי' כיון דלעצמו הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפ"ז דינו של רבינו ז"ל צ"ת:
מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתיים ומכרה שוה מנה במאתיים או שוה מאתיים במנה נתקבלה כתובתה : פי' והמכר קיים וטעמא דמשום דכל היכא דאוזילה בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי הוא כאלו היא מוכרה משל עצמה ואין אונאה לקרקעות אבל היכי דאוזילה בדיתמי דהיינו מה שהיא יותר מכתובתה הוא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי פריך אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או הוקר המקח פי' דבתר הכי לא הוה ביה אונאה וריש לקיש אמר שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר"י לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה מתחילתו המכר בטל אף על פי שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזלא עשאו' כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דתלמודא דילן לית ליה כר"י מדלא פירשוה הכי וכדריש לקיש ודאי קי"ל שאין אונאה לקרקעות אפי' בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסוף מתני' וטעמא דרישא כדפרישית כך נראה לי:
רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא אונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הוא הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראוי' האונאה להצטרף עמה והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גינה אין הבעלים יכולים לומר לב"ח או ללוקח ולא הלוקח להם גוד טעותא או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מרובה ובין מועט וכדאיתא בפרק בית כור בס"ד:
גמרא מ"ש שוה מאתיים במנה שנתקבלה כתובתה דאמרי לה את אפסדת (לי) : כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובה מעיקרא ונסתלקה בקרקע והא כששמוהו לה וחזרה ומכרה לעצמה שוה מנה במאתיים נמי תימא אנא מרווחנא כלו' אני במאה קבלתיה והרויח לעצמו כאלו מכרתי בשלי:
מתני' אלמנה שהיתה כתובתה ר' ומכרה שוה ק' בר' או שוה ר' בק' נתקבלה כתובתה היתה כתובתה ק' ומכרה שוה ק' ודינר בק' מכרה בטל ואפי' היא אומרת אחזיר את הדינר ליורשים מכ"ב פי' שאותו דינר א"ל רשות למכור נמצא שכל המכר בטעות היה שהרי בב"א הי' רשבג"א לעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת ט"ק ובגינה חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע קב פי' מכרה קיים והיא תחזור את הדינר ליורשין כמה שהפסידתן עד שיהא באותו אונאה שיעור שאם לא היתה האונאה הי' משתייר ליתומים קרקע שיעור ט"ק שהוא שדה חשוב (או אם נשאר ליתומים) וראוי זה המועט שנתאנת להצטרף עמו אז וודאי מכרה בטל שאומרים לה אין רצוננו למכור הקרקע שלנו:
היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה בק' ולזה בק' ולאחרון שוה ק' ודינר בק' של אחרון בטל של כלן קיים:
מ"ש שוה ר' בק' דאמרי' לה את אפסדת שוה ק' בר' נמי תימא אנא ארווחנא פי' תאמר ליתומים אני טרחתי והרוחתי וחזרתי אחר לוקח שקנאו ביוקר אותו הריוח יהי' שלי ולמה הוא ליתומים אמר ר"נ ארב"א כאן שנה ר' הכל לבעל המעות דתניא הוסיפו לו מנה א' יתירה הכל לשליח דברי ר"י ר' יוסי אומר חולקין בשוה פי' ר"י סבר הכל לשליח דא"ל אנא ארוחי ור' יוסי אומר חולקין דאי לאו מעות לא יהיב לי' מידי הלכך נותנים מחצה לבעל המעות ומחצה לשליח שטרח והרויח והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אר"א ב"א אר"י ל"ק כאן בדבר שא"ב קצבה כאן בדבר שי"ל קצבה פי' אם הוא דבר שא"ל קצבה הכל הוא לבעל המעות שכל מה שנתן לו בעבור בעל המעות נתן לו ולא מצי למימר אנא ארוחי ואם הוא דבר שי"ל קצבה כגון פירות הנמכרים במנין חולקין שי"ל בעבור המעות עשה וי"ל פניו נשא הלכך חולקין ומתני' בקרקע שהוא דבר שא"ל קצבה הכל לבעל המעות מאי קמ"ל דשינויא דשנינן שנויא הוא פי' ודוקא כשדעת אחרת מקנה לו אז אמרי' שיהא הכל לבעל המעות דאמדינין דעתי' דלא יהיב אלא משום מעות אבל אם באיזה טעות בא להשליח יתרון בלא דעת אחרת מקנה הכל הוא לשליח שאם הרויח הוא בתחבולותיו למה יתן כלום כיון שעשה לו שליחותו משלם:
עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה: פירוש בעינן שיהו אותן מקצת בתולים קיימין בכל מקום ולא מצינן למימר דאתא להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מינה ואנן ידעינן דאפילו מקצת בתולים ואיפכא ליכא למימר בבתוליה לאסור בבוגרת ויו"ד דבתוליה להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מתרווייהו ואנן ידעינן דבתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת ובשלא כדרכה כשרה דבעולה שלא כדרכה לא ממעטא מבתולה כדפי' לעיל. הרא"ש ז"ל:
לית דחש להא דר"ש וכו'.: הוצרכו לומר כך משום דסתם מתני' כותיה כדאיתא לעיל ואמרי' בעלמא דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' קמ"ל דלא חיישינן להכי א"נ דהא לאו סתמא אלא ר' שמעון קתני כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני. הריטב"א ז"ל:
מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה וכו': פירוש לרבנן אפילו לכתובה ולר' שמעון למזוני וא"ת מתניתין היא בפרק השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וליכא לאוקמה באלמנה מן האירוסין וכר' שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובב"ד פשיטא דבעיא שבועה דדוחק להעמיד סתם מתני' כר"ש ועוד דע"כ איירי באלמנה מן הנשואין מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה כו' ככתוב בתוס'. וי"ל דמוכרת לכתובה מבעיא ליה דאלו למזונות קי"ל כחנן תשבע בסוף וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש ז"ל:
והרמב"ן כתב וז"ל מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה פרש"י ז"ל שלא גבתה יותר ואחרי' פירשו שלא מכרה נכסים של יתומים בפחות וקשיא עלייהו והא קי"ל דצריכה בית דין הדיוטות ולמה תשבע הרי הם שמו לה והיאך גבתה יותר או מכרה בפחות ויש להשיב לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וזה שבוש שכיון שמכרה ויתומים תובעין אותה אם יש לה עדים ודאי מקבלים אותם לפטרה והרי אף שבועה כגון בנשבעין ונוטלין אין מקבלין שלא בפני בעל דין ומקבלין את זו ולא תהא שבועה גדולה מהעדאת עדים מק"ו ועוד שבכל עסקי אלמנה ודאי מקבלין עדים אלא אלמנה דגביא בעדי מיתה היכי משכחת לה דאפילו מקטנים ודאי גביא וי"ל דלדעת רש"י ז"ל שאין ב"ד הדיוטות צריכין אלא לשום לה והיא הולכת ומוכרת לעצמה ושמא היא גבתה יותר או שמא מצאה יותר משומן שהלוקח היה צריך לקרקע והם אינם בקיאים ולא הדבר מוטל עליהם לחקור אבל מוכרת בב"ד הם המוכרים ולא היא והיינו דאמרינן ארמלתא דזבין בי דינא דזבין. ובספר המקח לגאון ז"ל נראה כפי' זה שאמר ואע"פ שיהיה המכר במעמד שלשה הראוים להעיד לא נסתלקה השבועה מעליה כמה הגיע לידה ולי נראה דשבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים קאמרי וקודם שתמכור קא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור ואח"כ תשבע כדי שלא תשהא ותפסיד מהם מזונות בינתים ואסיקנא צריכה שבועה תחלה ואח"כ תמכור ואילו לאחר מכירה פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו היתומים אותה תקנה שא"כ כל האלמנות נוטלות כתובה שלא בשבועה ואפילו הגרושות נמי למאן דאמר משום חינא והיינו דקאמרינן ותבעי לך הכרזה כלומר מי בעיא הכרזה כשאר הנפרעין מנכסי יתומים או דילמא לא משהינן לה משום דמפסדא מזוני ופסקו שצריכה שבועה ולא הכרזה משום דלא ידעינן אם חייבין היתומים כלום עד שתשבע ועוד שאין שהות השבועה דומה לשהות ההכרזה. אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שאמר שאם מכרה האלמנה או נתנה במתנ' מנכסי היתומים כלום קודם שתשבע מה שעשת עשוי והביא ראיה ממשנתנו דקתני אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ואתמר בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני ודבר זה הוא כשלא נשבעה שאם תאמר כשנשבעה כיון דנשבעה אין לה מזונות לפי שלא תשבע עד שתתבע כתובתה בב"ד ומשעה שתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות. ואיני עומד על דעתו בזו הראיה ותמהני אם אמרה רבינו ז"ל לפי שאפשר לה שתשבע (וכ"כ הריטב"א לעיל בד"ה בשלמא מן הנשואין וכו' וכ"כ הרא"ה וכ"כ הר"ן ז"ל דף תקכ"ז) בלא תביעת כתובה כדי שלא יפסידו יורשיה אם מתה ועוד שאפילו תבעה נמי מוכרת שלא בב"ד ואע"פ שאין לה עכשו מזונות שאם תאמר אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובה ונזונת והא דמיא לההיא דאמרינן במסכת ערכין אם בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקין לה השתא נמי מזדקקין לה פירוש שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעה מתחלה לבא ונמצאת מפסדת מזונות ועוד משכחת לה בתובעת מן האונס שלא הפסידה מזונות כדאיתא בירושלמי ויש מקומות אחרי' שאינה צריכה שבועה כגון שפטרה ממנו ומן היורשים ויחד לה ארעא בארבע מצרנהא או בחד מצרא וחייב מודה ואלמלא שפירש זו ההלכה נראה כמו שאמרתי היה אפשר שהדין שאמר רבינו ז"ל יהא נכון מאחר דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואינה דומה לבעל חוב דעלמא שזו אינה צריכה ב"ד ואינה כמחוסרת מעשה שהרי בידה לישבע אבל זו השמועה צריכה תלמוד דמדקאמר שבועה סתם משמע שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרמב"ן דהא דקתני שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב הא אוקימנא לה בדכותה לכתובה וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה דמכי תבעה בב"ד הפסידה מזונותיה ונחוש לה ופירש הוא ז"ל דמוכרת בין למזונות בין לכתובה ובלא ב"ד דנקט ב"ד מומחין קאמר והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה משום דב"ד הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה דחקירתה ודקדוקה דמדקדקת במכירה הויא כהכרזה אבל בשמוכרת בב"ד מומחין הם הם המוכרים ולא היא והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה ומכאן יצא לנו דין זה. כ"כ תלמיד הרשב"א ז"ל:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל צריכה שבועה פירוש צריכה שבועה כדין כל אלמנה דלא אתפסה בעלה צררי וכל זמן שלא נשבעה אין מכירתה מכירה או דילמא אין צריכה שבועה דשבועה זו ב"ד הוא דמשביעין אותה ומכירתה מכירה בלא שבועה והיתומים ישביעוה לכשירצו. ותבעי לך הכרזה אם היא צריכה הכרזה כמו ב"ד שאינן רשאין למכור אלא בהכרזה ואם מכרו שלא בהכרזה אין מכירתן מכירה כדבעינן למימר קמן ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משווייהם. ותבעי לך אי בעינן הכרזה במאי דמכרה או לא דאין נכסי יתומים נמכרים אלא בהכרזה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה פירש רש"י ז"ל דמלבד אותה שבועה דתנן הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה קא מבעיא ליה אם נשבעת שלא מכרה בפחות ממה שאומרת וכ"ת מה שבועה צריכה לזה דהא אמרינן דצריכי תלתא גברי מהימני ובקיאי בשומא שהשמאים אינם עומדים לשם בשעת המכר אלא שעושים השומא בלבד ואח"כ מוכרת היא ופעמים ביותר ולפום הכי אמרינן שצריכה שבועה שלא מכרה ביותר ע"כ:
וז"ל הריטב"א פרש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוים אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפרש שלא גבתה יותר שהרי אין ב"ד הדיוטות יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר המותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן. א"ל ותבעי לך הכרזה פירוש דהא הכרזה קדמה לשבועה והא בהא תליא דודאי אם מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תנא דתבעי שבועה ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ע"כ:
אלמנה ששמאה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך פרש"י ז"ל מאן שם ליך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך כו': ולפירוש זה בעל הבית שעשה שליח למכור קרקע אפילו בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרינן מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו דמאן שם ליך לא אתיא שפיר להאי פירוש והגאונים ז"ל פירשו מאן שם ליך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפירוש זה דינו של רבינו ז"ל צ"ת. הריטב"א ז"ל. ובמהדורא קמא פירש כפירוש הגאונים ז"ל וז"ל ששמה לעצמה שלקחה מנכסי יתומים במזונותיה לפי השום שלה אי דאכרוז ולא אשכחת דליתיב לה טפי הא אם מכרה לאחר מה שעשתה עשתה ואע"ג דלא אכרוז. דאמרינן לה אם נתייקרו הקרקעות ששוין הנכסים עכשו יותר מאותו שום ששמה לעצמה אמרינן לה מאן שם ליך דילמא ההיא שעתא הוו שוו טפי. כסיתא דיתמי אלמוגים קוראל"י בלעז. דזבן הוא על חד תרין בכספא וכדאמרינן בראש השנה מייתו ארבא וטענו לה חלא כו' ע"א כסיתא דיתמי מספוא שמה לעצמה שלקחה בחוב שהיה לה עליהן ע"כ:
מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו': נתקבלה כתובתה פירוש והמכר קיים וטעמא משום דכל היכא דאוזילא בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי היא כאלו מוכרת משל עצמה ואין אונאה בקרקעות אבל היכא דאוזילא בדיתמי דהיינו במה שהוא יותר מכתובתה הויא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או שהוקר המקח פירוש ובתר הכי לא הוה ביה אונאה ור"ל מתרץ שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר' יוחנן לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה. ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה בתחלתו המכר בטל אע"פ שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזילא עשאוה כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דגמרא דילן לית ליה דר' יוחנן מדלא פירשוה הכי ונ"ל ודאי קי"ל דאין אונאה לקרקעות אפילו בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסיפא דמתניתין וטעמא דרישא כדפרישית כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
נתקבלה כתובתה דמאי דאשתרשא ליתמי ומאי דמפסדא מפסדא לעצמה: במנה דאוזילא בנכסי דיתמי שוה דינר מכרה בטל הואיל ומכר בזול דאינה רשאה למכור לעולם מכרה קיים עד שתהא שם אונאה כדי שאלו היתה מוכרת שוה בשוה היה משתייר שם שדה בת תשעה קבין ליתומים והזילתן בקב או בקביים לגבי לקוחות עד שאין שם שיור תשעה קבין דהא ודאי מכרה בטל הואיל ומיעטה ליתומים את השאר עד שאינו חשוב שדה דהשתא כי הדר זבינא איכא בין אונאה והשיור שדה חשוב אבל אם לא היה שיור השדה חשוב שאפילו אם היתה מוכרת שוה בשוה לא היה משתייר להם שוב שדה של תשעה קבין והזילה אצל לוקח קב או קביים חוזרת הדמים ליורשים ומכרה קיים וכן אם משתייר להם שדה גדולה והוזילה ללוקח אפי' קב מכרה בטל כיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו להרחבת שדה. כ"כ רש"י במ"ק:
וכתב הריטב"א וז"ל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהיה האונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראויה האונאה לצטרף עמו והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גנה אין הבעלים יכולים לומר לבעל חוב או ללוקח ולא הלוקח להם גוד או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מועט בין מרובה וכדפרי' בפ' בית כור בס"ד ע"כ:
של אחרון מקחו של אחרון דאוזילא לגביה מכרה בטל משום דאוזילא בדיתמי אבל אם מכרה לאמצע או לראשון יפה מנה ודינר במנה דהשתא כי אוזילה בדידה אוזילה דאכתי אית לה בנכסים עד כתובתה מכרה קיים. רש"י במ"ק וה"נ אמרינן בגמרא להדיא:
גמ' מ"ש שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דאמרינן את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה ובדידך אפסדת שוה מנה במאתים נמי ניזיל בתרה ותימא הך אלמנה אנא ארווחי ובדידי ארווחי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל מ"ש שוה מאתים במנה כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובתה מעיקרא ונסתלקה בקרקע ההוא כששמוהו לה וחזרה ומכרתו לעצמה שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא כלומר דאמרה אנא במנה קבלתים והריוח לעצמי כאלו מכרתי בשלי ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה