כתובות נד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו איזילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונה אתו לקמיה דריש לקיש אמר להו כל שכן שריבה לה מזונות אמרו ליה והא רבי יוחנן לא אמר הכי אמר להו זילו הבו לה ואי לא מפיקנא לכו רבי יוחנן מאונייכו אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו מה אעשה שכנגדי חלוק עלי אמר רבי אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות:
מתני' אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה רבי יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות:
גמ' פשיטא מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל:
[אם רצה להוסיף כו']:
רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע ליה לר' איבו אמר רבי ינאי דאמר ר' איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת למורדת ולפוגמת לתובעת ולעוברת על דת
רש"י
[עריכה]
ארבע מאה זוזי מן חמרא - משמע אותו יין יהא משועבד לכך אבל היין עצמו לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה:
מפסדה מזוני - מרבה לאכול:
דנייחד לה - בצוואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבל עליה דאפי' גבי כתובה תנן (פאה פ"ג מ"ז) הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה לישנא אחרינא דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו ונתן שאר הנכסים לבניו והוה להו משעבדי ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי:
כל שכן שריבה לה מזונות - אם אמר קרקע זו למזונותיך אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים טלי קרקע זו להעדפה דאי לשעבדה למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדים לכך:
שכנגדי - אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי:
במזונות - בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך:
מתני' אף על פי - אם רצה. בגמרא פריך פשיטא:
שלא כתב לה - תוספת דמדעתו אלא על מנת לכונסה:
והיא כותבת - אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת בלשון שובר:
גמ' רצה לכתוב לא קתני - אי תנא לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהיה התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנן להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא מסייע ליה כו':
תנאי כתובה - תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל:
למוכרת ולמוחלת - מוכרת כתובתה או מוחלת כתובתה מחלה ומכרה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים:
למורדת - דתנן בפרקין (לקמן סג.) המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין:
ולפוגמת - בפרק הכותב (לקמן פז.) תנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה אם פגמה תוספת נמי שאמרה לשם פרעון התוספות התקבלתי דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך לא תפרע אלא בשבועה:
לתובעת - שאמרו חכמים התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות:
עוברת על דת - בפרק המדיר (לקמן עב.) שאמרו עליה תצא שלא בכתובה לא תימא כתובת מנה מאתים אבל תוספת מתנה בעלמא הוא לא הפסידה:
תוספות
[עריכה]
ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת. וא"ת דבפרק התקבל (גיטין דף סה:) גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי נפק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דהרפניא וקאמר התם (דף סו.) דלא קנה רבי אבינא דחמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר אלא מחמרא קאמר ואין סברא לחלק בין מחמרא למן חמרא ויש לומר דהתם נמי מסיק מחמרא לייפות את כחו:
דנייחד לה ארעא למזונה. אע"ג דלעיל (נב:) נתחרט ר' יוחנן על מה שהשיאן עצה הכא אין גנאי כיון דבדעתה תלוי אם תרצה לקבל:
למזונות ריבה לה מזונות כו'. תימה דבפ' המקבל (ב"מ דף קד:) מסיק דלא שנא אמר לכתובתה ל"ש אמר בכתובתה ארבע מאה זוזי דאינון מאתן גבי הבו לה ארבע מאה זוזי לברת ויש לומר דהכא דווקא לפי שהיא מוחזקת במזונות אמרינן למזונות ריבה לה מזונות אבל התם אין הבת מוחזקת אי נמי התם לא הוה ליה למימר אלא הבו לה ארבע מאה זוזי ומדקאמר לכתובתה משמע דעם של בעל קאמר דליהוי ארבע מאה זוזי אבל הכא דצריך לפרש למזונות יש לחלק:
מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף. תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב"ב קנז. ושם) אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד. ושם) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא וי"מ דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים ואע"פ שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומטעם זה אור"ת שכותבין בהרשאות והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי אע"פ שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.:
למורדת. אליבא דר' יוסי לא איצטריך דאפי' לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה דהא אמר לקמן במתני' לעולם פוחת והולך שאם נפלה לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה אלא לרבנן איצטריך שאינו פוחת אלא כתובה דתוספת נמי ככתובה:
ולפוגמת. איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תגבה גם התוספת אלא בשבועה אפי' היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר:
ולתובעת. פירש בקונטרס שאם תבעה תוספת שאין לה מזונות ולא יתכן פירושו אליבא דרבנן דאמרי לקמן בפרק אלמנה (דף צז:) משכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלא יש לפרש ולתובעת שאם תבעה מנה מאתים ושיירה תוספת דיש לה מזונות כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה:
ולעוברת על דת. דהואיל והפסידה כתובתה הפסידה נמי תוספת ואף על גב דבממאנת ושניה ואיילונית אין להן כתובה ויש להן תוספת התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא לכתובה כלל ואיילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש אבל הכתובה עצמה הואיל ואינה תלויה בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים אם אינה איילונית אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
קכט א מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה י"ח, טוש"ע אה"ע סי' צג סעיף טז:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
א ב מיי' פ"י מהל' אישות הלכה ז ופט"ז הלכ' ג, סמג עשין מח, טוש"ע שם סי' סו סעיף ז:
ב ג מיי' פ"י שם הלכ' יא, סמג שם, טוש"ע שם סי' נד סעיף ו:
ג ד מיי' פ"י שם הלכה ז ופי"ב שם הל' ח, סמג שם, טוש"ע שם סי' סו סעיף ט:
ד ה מיי' פט"ז שם הל' ג, סמג שם, טוש"ע שם סעיף ז:
ה ו מיי' פי"ח שם הל' כח, טוש"ע שם סי' צג סעיף י:
ו ז מיי' פי"ד שם הלכ' ח ט [ופט"ז הלכה יד], סמג לאוין פא, טוש"ע שם סימן עז סעיף ב [וסי' צו סעיף ז]:
ז ח מיי' פי"ח שם הלכ' א, טוש"ע שם סימן צג סעיף יא:
ח ט מיי' פכ"ד שם הל' טז, סמג עשין מח, טוש"ע שם סימן קטו סעיף ד ה:
ראשונים נוספים
מתני': מן הארוסין בתולה גובה מאתים: יש מפרשים: אפילו מן המשועבדים. ורבנו שרירא ז"ל, וכן הרמב"ם (פ"י מהל' אישות הי"א) פירשו: מן המחוררין שלא עלתה על דעתה שאלו רצה למכור עד שעת נישואין שלא ימכור, והראשון נראה עיקר, דסתם לשון גובה מן המשועבדים משמע. ועוד, דגובה מן האירוסין ודאי כגובה מן הנשואין הוא ובין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, דקאמר תנא קמא לצדדין בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, זה מן המחוררין וזה מן המשועבדים.
גמרא: פשיטא, מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו': והוא הדין דהוה מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ותנא קמא קתני ליה, ואי נמי, משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן וכדדייקינן ממתניתין מדקתני רצה להוסיף, אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מן שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי, כן נראה לי.
מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן כדי שלא לבייש את מי שאין לו קא משמע לן, מהאי לישנא משמע דאפילו לערב ולכתוב התוספת סתם בכלל העיקר קאמר, כלומר שאלו רצה לכתוב ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזין אלף רשאי, דאלו בכותב מאתים בפני עצמן ותוספת בפני עצמו מאי מבייש מי שאין לו איכא, הא למה הדבר דומה למי שהכניסה שום גדול שאין נמנעין מלכותבו לה משום שלא לבייש את מי שאין לו, אבל זה שכותב לזו מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן ולזו כסף זוזי חמש מאה נמצאת מבייש לזו שאין מוקרין בתוליה של זו, וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל (עיי' אוצה"ג עמ'), ולפיכך מי שבא לרבות ולכלול בעיקר הכתובה כותב ומוסיף ואינו נמנע. אלא שקשה לי קצת לשון שלא לבייש מי שאין לו, אלא כן הוה להו למימר שלא לבייש מי שאין לה.
אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי: פירוש: תוספת כתובה ככתובה אבל נדוניא כחוב דעלמא הוא ואינו בכלל כתובה. ויש מרבוותא דפרישו, דאפילו נדוניא בכלל כתובה כדאשכחן לה בכמה דוכתי דאיקרי כתובה כדאמרינן בפרקין דלעיל (מח, א), אפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה, אפילו כתובתה בבית אביה בעלה יורשה.
וקבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדוניית כתובה, כדמוכח בפרקין דלעיל (מז, ב), ואינו מחוור לי, דהא אמרינן הכא דתנאי כתובה ככתובה דמי לעוברת על דת משה ויהודית, ואילו נכסי צאן ברזל אינה מפסדת, כדאמרינן לקמן בשילהי אלמנה ניזונת (קא, ב), אם היא זינתה נכסיה מי זנו, ואם תאמר, דמפסדת היא בלאותה שאינן קיימין, מכל מקום אנן תנאי כתובה ככתובה אמרינן דמשמע דלגמרי שוו להדדי וכדדייק לישנא דרצה להוסיף ונדוניא לא שוותה לכתובה לגמרי בזו, דאי לכתובה מפסדת בכל ענין ואפילו יחד לה מטלטלי לכתובתה והן בעין, ואילו נכסי צאן ברזל בלאותיה קיימין נוטלתן ויוצאה, ומיהו ודאי בכלל לשון כתובה היא, ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת דמשום לישנא אתי לה כלומר, שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה ומחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה, והלשון כולל אותם, אבל לדיניהן בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי כתובה משום דמדיליה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל בה יותר משאר חובות דעלמא, והכא תוספת ותנאי כתובה ככתובה קאמר.
למורדת: ונפקא מינה לתנא קמא ולר' יהודה דאמרי במתניתין עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, אבל ר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך לא נפקא מידי למורדת, דהא אפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה.
לתובעת: פירש רש"י ז"ל: התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות. וכן פירש רבנו אלפסי ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל, והא קיימא לן כרבנן דאמרי בפרק אלמנה נזונת (לקמן צז, ב) מקצת כסף הכל כסף, ואפילו גבתה כל כתובתה ולא נשאר לה על היתומים אלא מקצת כסף, הרי זו ניזונת, וכל שכן שלא תפסיד מזונותיה בתביעת תוספת לבדו, ופירש הוא ז"ל: לתובעת, כשם שתובעת מקצת כתובה נזונת במקצת הנשאר, כן תובעת כל העיקר נזונת בשביל התוספת דמכלל הכתובה הוא, ואינו כחוב אחר דעלמא. ואין הלשון מתיישב בו, דתובעת משמע שהדין בשביל התביעה ואדרבה אינו אלא בשביל מה שלא תבעה והוה ליה למימר ולנזונת. ויש מפרשים: שאם תבעה כתובתה סתם אפילו התוספת בכלל והפסידה מזונותיה, דלא תימא שאינה תובעת אלא עיקר אבל תוספתא לא, קא משמע לן, ואינו מחוור לי, דאי לאשמעינן שהתוספת בכלל לשון כתובה הא שמעינן ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת.
ויש לומר, דקא משמע לן דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ברישא ולא תוספת אלא אף התוספת תבעה בכלל כתובתה דהכל אחד הוא. ויש מי שמפרש: שמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בבית דין, אבל אם תבעה בבית דין מקצת כסף לאו ככל כסף, דכיון שהעיזה פניה בבית דין על המקצת כאילו העיזה על הכל, ולאו מיגר אלמנותה היא. ומדברי הרב בעל ההלכות ז"ל נראה, שאינו מפרש לתובעת לענין תוספת אלא לומר לתובעת בו בדין תנאי הכתובה אחר הכתובה, פירוש: כי תביעת כתובתה אנו חושבין כגבייה לענין מזונותיה שהוא תנאי כתובה ואבדו אותן, דמשעת תביעה ואילך לא קרינן בה מיגר אלמנותיך, וקא משמע לן כדרב יהודה אמר שמואל דאמר תבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות ולמדתיה ממה שכתב הוא ז"ל, אמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות, תנאי כתובה ככתובה. עד כאן לשונו.
והרמב"ן נר"ו פירש דברי רבנו אלפסי ז"ל: דלאו למימרא שהפסידה מזונותיה בתביעת התוספת לבד כל שנשאר כל עיקר כתובה, אלא לומר לך שדין תביעה נוהג בתוספת כמו שהוא נוהג בעיקר. פירוש: כשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר ואף על פי שלא הספיקה לגבות, הוא הדין בניזונת מחמת תוספת, אם תבעה התוספת בבית דין כאלו גבאתו ומפסדת מזונותיה, וקא משמע לן שלא תאמר דעיקר כתובה שהוא תנאי בית דין הוא דהויא תביעה כגבייה, אבל תוספת דמדעתיה יהב הרי הוא כחוב דעלמא ולא תהא תביעה כגבייה, ותזון עד שעת גוביינא, קא משמע לן.
ולעוברת על דת משה ויהודית וכו': פירוש: עוברת על דת וחברותיה השנויין בפרק המדיר (לקמן עב, א) וכדאמרינן בשילהי אלמנה ניזונת (לקמן קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת כלל וכל שכן מנה מאתים.
רוחא ליתמא: פירוש וה"ה לזולא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החומץ שלא להפסיד כלום דכל חמרי משתעבדי להכי וכדאמרי' במסכת גיטין בעובדא דגנבי מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פרישנא בארוכה בס"ד. דנייחד לה ארעא למזונותי' פירש רש"י ז"ל שתצוה כך (לבניו) [לפניה] אולי תקבל עליה דאפי' לכתובה תנן [הכותב] כל הכות' כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אביה כתובת' רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה ע"כ ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך (אלא) אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמינו כעורכי דיינים ולא קשי' שהרי שאינו עושה כדי לפחות מן הראוי לה [ואם פחתו מן הראוי לה] אינו מועיל אלא בשקבלה עליה ונתרצית:
פרק חמישי אע"פ
אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים: אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. בתלמודא מפרש מאי קמ"ל ואמאי קתני האי לישנא רצה להוסיף.
מן הנשואין גובה את הכל: פי' ואע"פ שלא קנו מידו [כיון] דקבל בשעת נשואי' על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטר פסיקתא שהם דברים הנקנים באמירה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב וכדאמר' לקמן מנה אני חייב לך בשטר חייב דאע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מתחייב הוא בדבר שלא בא לעול' [כיון] ששעבד עצמו בכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ובירושלמי (התיבו) [הוסיפו] לומר עוד שאפי' לאחר נשואים הוא מתחייב דבעי ליתן כמה ולא למהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקרא לא למשבק לה. ודעת רבותי כיון דלא פירשו כן בתלמודא דילן לא עבדינן כהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי הוא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירש ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לחנפי' בעלמא כדברי הרב אברצלוני וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואין ומיהו (ממתנה מועטת) [מתנת מעות] שנוהגין לכתוב אינה כלו' שאין מתני' אלא על דבר המסוים שיזכה בה המקבל לשעתו (ויש לו) [ויטלנו] לעצמו ואם נאנס [נאנס] לו וזה ברור.
מן הארוסין בתולה מאתיים: פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבי' שרירא גאון ז"ל שלא עלתה על דעתו (שלא) [שאלו] רצה למכור מנכסיו (על) [עד] שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפילו מן המשועבדים משמע ועוד דקתני גובה מן הארוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוא אפילו מן המשועבדים משמע (וה"ק בהדיא ליתני) [ות"ק נמי בהדדי תני] להו גובה את הכל ולא לצדדים נקט לה:
גמרא כלומר למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמעינן דתנאי כתובה ככתובה דמיא אי נמי משום פלוגתא דר"א בן עזריא ורבנן הוה ליה למתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים אלמנה מנה ואלמנה נמי אם הוסיף לה אפילו ק' מנה. נתארמלה או נתגרשה בין מן הארוסין וכו'. למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא מהו דתימא קיצותה עבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו האי טעמ' תמיהה טובא מאי לביש את מי שאין לו ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן נכסיו לבניו ואשתו כשם שהוא נותן לעוברי דרך. וי"ל דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' (אם) [עם] הכתובה ולומר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי מאה מנה רשאי סד"א קיצותא עבדי רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כדי שלא יהא בושה לבנות ישראל שזו כתובה מרובה וזו כתובה מועטת ואם רצה להוסיף מוסיף לה באנפי נפשה קמ"ל שכולל וכותב ואינו נמנע כן פי' בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פי' דנקט שלא לבייש את מי שאין לו י"ל דכולה חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כך נראה לי:
רצה ליכתוב לא קתני אלא להוסיף: פי' רצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו כדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הוא דבר א' וכדאמר מוסיף על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיר. מסייע לה לרב איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמיא פירש רש"י ז"ל תנאי כתובה שהוא מתנה להוסיף וכן במזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמיא והקשו בתוס' שהרי המוחל' יש לה מזונות (ומורדת) [ומוכרת] יש לה כתובת בנין דכרין. ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין משמע דההיא תנא לא קאמר שתנאי כתובה ככתובה דמיא וה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעלה עסקינן השתא וקרי לה תנאי כתובה אלא לענין מפני שהוא המתנה בעצמו כדפי' רש"י ז"ל ויש אומרים דינא ככתובה שהרי כתובה שמה בהרבה מקומות וכדאמרי' תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמר אי נמי הבו לה ד' מאות זוזי לכתובה ואמרי נמי אע"פ שכתובתה בבית אביה והדין דין אמת במה שבדין כתובה כגון מוחלת ומוכרת כתובתה וכיוצא בהן אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל תדע דהא אמרינן דנפק' מיניה לעובר' ועובדת כוכבי' ומזלות והרי עובר' הפסדי' כל אותם שהם של קיימי'. וא"ת אין אומרים בה תנאי כתובה ככתובה אלא לענין מה שאמרו לגבותו מן הקרקע ומן הזבורי' שהם מקולי כתובה אין לנו לדון בו נדוניא שקבלו עליו בנכסי צאן ברזל אלא דינו ככתוב'. למאי נפקא מינה למוכרת נראים הדברים של רבינו חננאל ז"ל כיון (דפטר הכי) [דפרט הני] דדוקא לדברים האלה הנפרטים וכיוצא בהם אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל אבל יש שאר דברים שאין תוס' כעקר ותדע לך דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת כדאי' בפ' אלמנה נזונות וכן האומר פתח פתוח מצאתי [אינו] נאמן להפסידה תוספת כפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת א"כ אמאי לא פרט הכא תנא היו בה נדרים ונדבות או מומין שאין להם תוספת וכתובה. וי"ל דדינייהו בכלל עוברת ומוכרת קאמר למוכרת ולמוחלת פי' שהמוכרת ומוחלת כתובה סתם אף התוספת בכלל ולמורדת פי' רש"י ז"ל דתנן לקמן בפ' המדיר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד כמה הוא פיחת כנגד כתובתה דלא תימא כנגד מנה ומאתיים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין ע"כ. ובוודאי אליבא דת"ק אצטריכא להא דאלו לר' יוסי קאמר שהוא פוחת עד שתפול לו ירושה ממקום אחר וכ"ש תוספת ואפי' לא היתה דינו ככתובתה ונדוניא נמי דינו ככתובה לפחות ממנה ואפילו לת"ק:
לפוגמת : פירש"י ז"ל דאי לא אשמעי' לא תגבי אלא בשבועה הא אפילו אינו בתנאי כתובה דינו כן שאף בחוב בעלמ' דינו הפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה אלא ודאי הא קמ"ל שכל שפגמה כתובתה לבדו או התוס' לבדו הרי הוא כאלו פגמה לשניהם. ולתובעת פירש"י ז"ל שאמר תובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות פי' אע"פ שלא תבעה עיקר והקשו בתוס' דהא ק"ל מקצת כסף ככל כסף וא"כ אפי' הוה תנאי כתובה ככתובה דבר אחד אמאי אין להמזונות דהא שייכא מקצת כסף לכך פי' בתוספ' בהיפך דהא קמ"ל שאם תבעה (עוד) [רק עיקר] כתובה בב"ד יש לה מזונות והא איכ' מקצת כסף שהוא ככל כסף וה"ה דאשמעינן שהתובעת כתובתה סתם מסתמ' אפילו תוס' בכלל ואין לה שבחו ואין לה מזונות לשבח פירש"י ז"ל דאמרינן בבכורות שאין האשה גובה כתובה בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב ובעל חוב גובה ממנו וזה מקולי כתובה ואשמעינן הכא שאין תוס' כדין חוב אלא כדין כתובה ומסתברא שהנדוניא דינו ככתובה לענין זה וכן דעת מורי ז"ל ולשבועה פי' רש"י ז"ל לכל הצריכה לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא אית' אצטריך למנקט בהדיא לאשמעינן דפוגמת כתובה מהני (לה שבועה) [להשביעה] אף על הכתוב' שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמני מר"ן ז"ל בכולם היא נשבעת [*) חסר וכצ"ל על מה שיש לה בו ריעותא (המו"ל). ] כי בכולם יש חשד בין בכתובה ובין בתוס'. ואין פי' רבינו ז"ל נכון בזה משום הכי לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמיא שאין (כתוב) [בחוב] בעלמ' [יש] שבוע' כשנפרע שלא בפניו ובכולה אידך לכן פי' בתוספ' דהא קמ"ל שאם [נשבעת על כתובתה כצ"ל [המו"ל].] ישבע על השבוע' סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה בלא שבועה אף התוספת בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה (שם) שמא לא נשבעת אלא על העיקר כתובה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם שהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על הכתובה כן הדין על התוספ' משא"כ על החוב דעלמא שגובה בשבועה:
ארבע מאה זוזי מן חמרא יין שיעור ארבע מאות זוזי נתן לו ואותה שעה נקחין ק' מדות של יין בארבע מאות זוז לסוף נתייקרו ועמדו השלשה מדות בארבע מאות זוז. רש"י במהדורא קמא:
רווחא ליתמי פירוש וה"ה לזילא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החמיץ שלא להפסידו כלום דכוליה חמרא משתעבד להכי וכדאמרינן בגיטין בעובדא דגנבה מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פירשנו בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל רווחא ליתמי וה"ה אם הוזל דהיה ההפסד עליהם דהכי אמרינן בכיוצא בזה במסכת בתרא בפרק מי שמת לא כתב לה מחמרא אלא כדי ליפות כחה שהראה מקום שיהיו המעות מזומנים אבל ודאי כוונתו היה שאם יפסד היין שלא יפסיד הוא. מפי מורי הרב נר"ו. ע"כ:
מפסדא מזוני לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיקו לה מזון כל צרכה. אמרו ליה לאבוכון גוסס היה שנייחד לה ארעא למזונא נייחד לה קרקע שיעור מזונותיה שממנה תיזון ולא תסמוך עליכם ולא תפסידו אותן. כל שכן שריבה לה מזונות לקמן מפרש. רש"י במ"ק. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל דהוה קא מפסדא מזוני כלומר היה דרכה בחיי אביהם לבזבז הממון ולהוציא יותר מדאי והיו יראים שתעשה כך אחר מיתת אביהם כי חייבין היתומים לזון את האלמנה על השפע ועל ההנהגה שהיתה נזונת עם בעלה ולפיכך נתן להם ר' יוחנן עצה לייחד לה אביהם קרקע ידוע למזוניה בשעת מיתתו כדי שאח"כ לא תוכל לבקש ענין אחר ולא תבזבז ממונא וכשבא המעשה לפני ר"ל אמר דלא מהני מידי דכ"ש שריבה לה מזונות ונוכל לומר דמפני שהכיר בה שהיתה מוציאה הרבה ושיקפידו היתומים אם תוציא כל כך נתן לה זה השדה להעדפה. ע"כ:
דנייחד לה ארעא למזונותיה פרש"י ז"ל שתצוה כן בפניה אולי תקבל עליה דאפילו לכתובתה תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה אף על פי שלא כתב לה ע"כ. ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר ר' יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ולא קשיא שהרי אינו עושה כדי לפחות מו הראוי לה ואם פיחתו מן הראוי לה אינו מועיל אלא כשקבלה עליה ונתרצית בדבר. הריטב"א ז"ל. ובפרש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי וז"ל והא דלא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כמו שאמר לעיל משום שזה המעשה היה תחלה ואחר כך היה אותו המעשה ולאחר כל הדברים אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. כך שמעתי:
למזונות ריבה לה מזונות דכי קאמר לה הילך קרקע זו למזונות משמע דלרווחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי הא ארעא להשלמת מזונות. לישנא אחרינא למזונות ריבה לה מזונות פירוש תקח זו והשאר מכדי ספקא משאר נכסיו. למזונות קצץ לה מזונות אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני יתייחד ליך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה. לא קצץ לה מזונות וייחד לה מזונותיה בקרקע זו שוב אינה נזונת מנכסי יתומים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל למזונות ריבה וכו'. פרש"י ז"ל כשאמר במזונות רצה לומר בעבור המזונות ונמצא שבזה קצץ לה הכל אבל כשאמר למזונות לא נתכוון אלא להעדפה כדאמרן והסכימה דעת המפרשים דמיירי במחלק לפניה והיא שותקת כדאמרינן בפרק מי שמת כתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומוקמינן לה במחלק לפניה ושותקת הכא נמי לא איבדה מזונותיה אלא בכה"ג. ונראה למורי הרב נר"ו להעמידה אפילו בשלא חילק לפניה ומאי דאמרינן גבי כתובה שלא איבדה כתובתה אלא במחלק לפניה והיא שותקת מיירי בשלא כתב אלא קרקע מועט ולפיכך אם לא היה לפניה לא איבדה כתובתה דלאו כל כמיניה להפסיד כתובתה בדבר מועט אבל הכא מיירי כשייחד לה קרקע הראוי למזונות אשה בינונית ולפיכך כשאמר במזונות מוכחא מילתא שקצץ לה במזונות ואין בה כח לבקש מהם העדפה אח"כ ואע"פ שלא אמר בפניה כיון שנתן לה דבר הראוי לאשה בינונית:
סליק פרק רביעי
אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו'. ואיכא למידק אמאי נקט גובה ולא נקט כתובתה מאתים כלישנא דמתני' דפ"ק דתני בתולה כתובתה מאתים כו' וה"נ מסיים ואזיל אם רצה להוסיף וכו' דהיינו בעת הכתיבה ולא בעת הגבייה. ודע דבגמרא פריך פשיטא ומפרקינן מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמהא שמעינן דמצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך היכי תיסק אדעתין דליתסר ומאי כסופא איכא בהכי וכו' ע"כ. והלכך ה"פ דמתני' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים פי' א, על גב דנאבד כתובה גובה מאתים מתנאי ב"ד וכדתן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כדאיתא בפ' הכותב ואלו התוס' אלו לא הוציאה שטר כתובתה לא גבייא לה כלל וכיון שכן אית לן למימר דלא מצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כך וכך דהא לא ראי זה כראי זה אפ"ה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה וכו' פי' למכתב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ך אם רוצה.בגמרא פריך פשיטא. פי' הוקשה לו לרש"י ז"ל דלישנא דאם רוצה להוסיף משתעי בשעת הכתיבה וקא פתח ותנא אע"פ שאמרו בתולה גובה וכו' דקא משתעי בשעת הגבייה ותירץ ז"ל דבגמרא פריך פשיטא ובמאי דמשני לה תלמודא מתרצא נמי הך קושיא. וכתב עוד ז"ל שלא כתב לה תוספת שמדעתו אלא ע"מ לכונסה. ע"כ. פי' הוקשה לו דכיון דמיירי בכותב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא היכי מחלקינן בינייהו והא כי היכי דהמנה מאתים הויא מן האירוסין הכי נמי התוספת דהא כיילינהו בחד לישנא ובסך אחד ותי' ז"ל דכיון דסוף סוף התוספת כתב לה מדעתו הרי הוא מוחלק ועומד דמאי דכתב לה מדעתו לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כנ"ל ולקמן בגמרא גבי הא דפריך פשיטא נכתוב מאי דכתבו המפרשים ז"ל בס"ד:
אם רוצה להוסיף וכו'. לכאורה משמע דכי פריך תלמודא בגמ' פשיטא אמאי דאמרינן דיכול להוסיף מאה מנה קא פריך ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכיון שכן אכתי קשיא דלמה ליה לאורוכי במתני' כולי האי ליתני בקוצר אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' יכול להוסיף אפילו מאה מנה. לכך נראה לפרש דהא ודאי ליכא לאקשויי פשיטא אעיקרא דמתני' דיכול להוסיף דהא מצי לשנויי דהא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה א"נ נקט הכי משום פלוגתא דראב"ע ורבנן אלא הכי פריך דאי לא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה למה ליה למיתני אם רוצה דמשמע דהא אתא לאשמועינן דאם ירצה לעשות כן יעשה פשיטא ודאי דהאדם רשאי בשל עצמו ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל אם רוצה. בגמרא פריך פשיטא. פי' אמאי דקתני אם רוצה פריך בגמ' פשיטא כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל אפילו מאה מנה יוסיף ובגמרא פריך פשיטא. ע"כ. והכל אחד דכיון דקתני אם רוצה צריך להאריך נמי ולמיתני יוסיף ובמהדורא בתרא תקן ותפס כתחלת לשון המשנה דקתני אם רוצה וכו' וכדכתיבנא. וז"ל הריטב"א ז"ל אם רצה להוסיף וכו' בגמרא מפרש מאי קא משמע לן ואמאי קתני כי האי לישנא רצה להוסיף. ע"כ:
אפילו מאה מנה וכו' מדהאריך ותני אפילו מאה מנה ולא קצר ותני אם רוצה להוסיף יוסיף דמה לי חד מנה או מאה מנה דכיון דלא עבדו רבנן קיצותא הכל שוה שמעינן דאפילו אין לו מאה מנה יכול להתחייב ואין להקשות דא"כ מאי פריך תלמודא פשיטא דילמא הא אתא לאשמועינן דמדקתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' משמע דלא מצי לאוסופי כלל אפי' ביש לו קא אשמועינן רבותא ומכל מקום יש לדחוק לישנא דמתני' ולמימר דלא איירי מתני' אלא דוקא ביש לו והא דקתני אפילו מאה מנה לאשמועינן אף על גב דאיכא כיסופא טובא דזה כתובתו מרובה וזה מועטת ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו' עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל אם רצה להוסיף וכו'. ובגמרא פריך פשיטא שתנאו קיים ומתרץ מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל כלומר מתניתין אתא לאשמועינן דאפילו אם בעיקר הכתובה עצמה רצה להוסיף לכתוב במקום זוזי מאתן אלף זוז או יותר מוסיף ולא אמרינן כיון דחכמים תקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע אלא אם רצה מוסיף. ושואלים רבני צרפת ז"ל על מה נהגו העולם לכתוב תוספת אפילו מי שאין לו שום דבר והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והיאך יכול להקנות לה מה שעתיד להרויח דבשלמא מה שנוהגין לכתוב בשטרות מה שקניתי ושאקנה מפני שזה אינו הקנאה אלא שמשעבד נכסיו אבל הכא שמקנה האיך יועיל הקנאה כזו. והנראה נכון למורי הרב נ"ר דהכא כיון שמקנה לה בסודר הוה ליה כלוקח שאע"פ שהסודר אינו שוה אלא פשוט הוא קונה אותו הסודר שנוטל בו הקנין באלף זוז או אלפים וגבי לוקח לא דיינינן ליה מקנה דבר שלא בא לעולם אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח. ובתוספות מתרצי' דכיון שמודה לה הודאת פיו כמאה עדים דמי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א מן הנשואין גובה את הכל פי' ואע"פ שלא קנו מידו דכיון דבשעת נשואין קבל על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטת פסיקתא שהן דברים הנקנין באמירה בההיא הנאה דמתחתנין אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב הוא וכדאמרינן לקמן חייב אני לך מנה בשטר חייב דאע"ג שאין אדם מקנה דשלב"ל מתחייב הוא בדשלב"ל כיון ששעבד עצמו לכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה ש"ח להיות כשואל ובירושלמי הוסיפו עוד לומר שאפילו אחר נשואין הוא מתחייב בדברים דבעי למיתן כמה ולא מהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקא ליה ומשבק ודעת רבותי דכיון דלא פירשו הכי בגמרא דילן לא עבדינן בהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי היא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירשו ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לפנחייא בעלמא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובת שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואיו ומיהו מתנת מעות שנוהגין לכתוב אינה כלום אם לא נתחייב לה בלשון חיוב ואפילו היו ברשותו באותה שעה שאין מתנה אלא על דבר מסויים שיזכה בו המקבל לשעתו ויטלנו לעצמו ואם נאנס נאנס לו וזה ברור. ע"כ:
גובה את הכל אפילו תוספת והא דאוקימנא בפירקין דלעיל הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ה"מ לטרוף לקוחות מזמן נשואין שלא כתב לה אחריות עד שעת חופה שכותב לה כתובה אבל מן המחוררין גובה אפילו מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל ומיירי כשכתב לה כתובה ותוספת משעת אירוסין ולפיכך ס"ל לת"ק דכיון דאקני לה מיד זכתה בכל ור' אלעזר בן עזריה סבר כת"ק בנשואין דגובה הכל דחיבת חופה קונה אפילו התוס' אבל מן האירוסין אינה גובה אלא עיקר כתובה בלבד אבל תוספת לא שלא כתב לה תוספת אלא לדעת שהוא כונסה ואפילו כשהוא מגרש אותה בע"כ אינה גובה התוספת דלעולם אין לה שום זכות בתוספת עד שעת נשואין. ע"כ:
מן האירוסין בתולה גובה מאתים פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבינו שרירא ז"ל שלא עלתה על דעתו שאלו רצה למכור מנכסיו עד שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפי' מן מהשועבדין משמע ועוד דקתני גובה מן האירוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוי אפילו מן המשועבדין ות"ק נמי בהדדי תני להו גובה את הכל ולא לצדדין נקט לה. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרשב"א ז"ל:
רבי יהודה אומר וכו'. מלתא באפי נפשה קאמר ולא מפלג פליג. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
גמ' פשיטא מהו דתימא וכו'. וה"ה דהוי מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ות"ק תני לה וא"נ משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן מדקתני רצה להוסיף אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מי שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי כנ"ל. ועוד נ"ל דרבה קא קשיא ליה דאי לאשמועינן תנאי כתובה ככתובה אם כן משום פלוגתא דר' אלעזר ות"ק ליתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם הוסיף לאלמנה מנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל וכו' אבל השתא דקתני רצה להוסיף יוסיף משמע דאתא לאשמועינן שהרשות בידו להוסיף וזה פשיטא ומה קא משמע לן. זה נראה לי יותר נכון. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל פשיטא כלומר למה ליה למיתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה דמי א"נ משום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן הוה ליה למיתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם הוסיף לה אפילו ק' מנה נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו'. למה ליה למיתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא ע"כ. וכיוצא בזה דקדקנו מלשונו של רש"י ז"ל במשנתינו ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י וז"ל פשיטא דמוסיף. קיצותא עבדו רבנן מנה מאתים אין טפי לא שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף כל כך ע"כ. ומשמע נמי מלשונו דכי קתני מתני' אם רצה להוסיף ביש לו מיירי וכבר כתבנו במתני' דהתוס' חולקין:
וכתב הרא"ה וז"ל מקשינן ארישא דמתני' פשיטא ומהדרינן מהו דתימא קיצותא וכו'. ותמיה לן הא מלתא אכתי פשיטא אטו אי קא בעי למיתן לה מתנה מי לא מצי יהיב ומסתברא לפרושי דאורחייהו הוה דכתבי ליה לתוספת בכלל כתובה שהיו כותבין ויהיבנא ליכי בכתובתיך מאה מנה והיינו דאיכא כיסופא וקמ"ל דלא חיישינן אבל היכא דכתב לה כתובה והדר יהיב לה במתנה טפי הא פשיטא מלתא ולא צריכא למימר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל מהו דתימא כו'. קיצותא וכו' האי טעמא תמיה טובא מאי לבייש את מי שאין לו איכא ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן מנכסיו לאשתו כשם שנותן לעוברי דרך ויש לומר דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' עם הכתובה ולומר לה ויהבינא ליכי מהר בתולייכו מאה מנה רשאי סד"א דקיצותא עבדו רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כלום כדי שלא יהא בושת לבנות ישראל שזו כתובתה מרובה וזו כתובתה מועטת ואם רצה להוסיף יוסיף לה באפי נפשה קא משמע לן שכולל וכותב ואינו נמנע. כן פירשו בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פירושא הא דנקט שלא לבייש את מי שאין לו ולא קאמר שלא לבייש את מי שאין לה יש לומר דכלא חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כנ"ל ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל שבמהדורא קמא לא משמע כן וכדכתי'. עוד כתב הרא"ה ז"ל ויש מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין התוס' צריך קנין אלא הרי היא זוכה באמירה בעלמא דכי היכי דקיימא לן דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין דה"ה בשעת נשואין מההוא טעמא גופיה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר נשואין היא קונה באמירה ופירשו הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרינן ויכולה היא אמרינן כן מעיקא ליה ומשבק ליה וצ"ת:
אלא רצה להוסיף דמשמע בעל פה שאע"פ שלא כתב לה נתחייב בה באמירתו אלמא דתנאי כתובה ככתובה דכי היכי דאמרינן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה הכי נמי תוספ' ומה כתובה נקנית באמירה דאמר רב גדל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו'. תוספ' נמי כיון דאמר הכי והכי מוסיפנא לה אף על גב דלא כתב לה חייב דהן הן הדברים הנקנין באמירה כך שמעתי ולא דייק דאם כן הוה ליה למחשב האי אנפא בהדי הני אנפי דקא חשיב דמאי נפיק מיניה לפיכך נ"ל כלשון הנמצא בתשובות רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף דכל להוסיף משמע כולה כתובה חדא מלתא היא כמו מוסיפין על העיר ועל העזרות ועל הלשכות דעבדי לה חדא קרתא רבתי חדא לשכה רבתי חדא עזרה רבתי אבל לכתוב משמע תרי מילי נינהו דהא כתיבה לחודה והא כתיבה לחודה ומדקתני להוסיף דעריב כלהו לחדא כתובה ש"מ דתנאי כתובה ככתובה דמי ונפקא מינה לכל הני אנפי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף פי' דרצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו בדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הם דבר אחד וכדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיקר. ע"כ:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל רצה לכתוב לא קתני כו'. פי' אם היה שונה לשון כתיבה על התוס' הוה משמע דאפי' התוס' כמו שטר אחד דעלמא שיש לו בו דין אחר בפני עצמו אבל עכשו ששנה להוסיף מלתא אגב אורחין אתא לאשמועינן שהתוס' שמתנה להוסיף עליה הכל הוא ענין אחד עם הכתובה ודין אחד וכמו שבשאר התנאים שהם תנאי ב"ד מזונות וכתובת בנין דכרין אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמיא דלדעת זה כתבו. ע"כ:
מסייע ליה לר' איבו אמר ר' ינאי כו'. תנאי כתובה וכו' פרש"י ז"ל תנאי כתובה תוס' שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונו' וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמו והקשו עליו בתוס' שהרי המוחלת כתובת' יש לה מזונו' ומוכרת יש לה כתובת בנין דכרין ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין מכלל בההוא תנאה לא קא' שתנאי כתובה ככתובה ה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעליה עסקי' השתא וקרי ליה כתובה מפני שהוא דבר שמתנה מעצמו כדפרש"י ז"ל והריטב"א ז"ל. ומשום דקשיתיה לרש"י לשון תנאי כתובה אי קאי אתוספ' בלחוד דעליה עסקינן השתא וקרי ליה כתובה דבתוספ' לא דייק שפיר לשון תנאי כתובה דוק ותשכח להכי פריך ז"ל בהדי תוספ' כלהו אינך תנאי כתובה ועיין בהר"ן על ההלכות:
למוכרת ולמוחלת מכרה כתובתה לבעלה או מחלה מכרה ומחלה נמי תוספ'. רש"י במהדורא קמא:
למורדת פירוש דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו'. עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו פוחתין אבל אינו משהה לפסוק אף על התוספת ולהפסידה ממנה דמתנה יהיב לה ע"מ לכונסה והרי כנסה וה"נ אמרי' גבי אילונית דמתנה בעלמא יהיב לה מחמת חיבת ביאה ראשונה וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכן פרש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וז"ל למורדת דתנן במתני' המורדת על בעלה פוחתין לה נמי תוספ' ע"כ וקשה במתני' דלקמן פליגי תנאי דר' יוסי סבר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה ממנה. והלכך לדידיה אפילו לא הוי תנאי כתובה פוחת לה ויש לפרש דה"ק למורדת לא תימא כנגד מנה מאתים הוא דפוחת והולך בכל שבוע ז' דינרין אבל התוספ' אינו פוחת והולך אלא בשבוע הראשונה תפסיד כל התוספ' דאדעתא למשקל ולממרד לא יהיב לה והשתא ניחא דאפילו לרבי יוסי איצטריך ויש לדייק כן מפירושו של רש"י ז"ל במהדורא בתרא שכתב ז"ל בסוף לשונו אלא אף התוספ' פוחתין והולכין. ומיהו התוס' לא כ"כ כנ"ל:
לפוגמת שאם פגמה כתובתה ואמרה שנפרעה ממנה במקצת כשם שאינה יכולה לגבות הכתובה אלא בשבועה כך אינה גובה התוספ' אלא בשבועה דכתובה ותוספת חדא מלתא נינהו וכמאן דפגים להו לכל דיינינן להו ואפילו יהיה התוספ' לשטר אחר בפני עצמו כגון שכתב לה ואוסיפית על עיקר כתובתיך כך וכך אינה נפרעת אלא בשבועה ואע"פ שבשאר שטרות אינו כן אלא הפוגם שטר אחד נפרע מן האחר שלא בשבועה הכא כיון דתנאי כתובה ככתובה דמי כמו שטר אחד דיינינן ליה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו:
וז"ל הרא"ה לפוגמת פירש"י ז"ל לומר שאם פגמה התוספ' אינה נפרעת אלא בשבועה כדין הכתובה שאמרו לפנינו שאם פגמה אותה אינה נפרעת אלא בשבועה וקשיא לן והאי מאי למימרא פשיטא דהא בכל חוב דעלמא נמי הכי דינא דהכי קי"ל דהפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה אבל הנכון שאם פגמה הכתובה הרי היא כמי שפגמה הכל ואינה נפרעת אפי' התוס' אלא בשבועה וכן פר"ח. ע"כ:
לתובעת י"מ שאם תבעה כתובתה סתם אפילו התוספ' בכלל והפסידה מזונותיה דלא תימא שאינה תובעת אלא עיקר אבל התוס' לא קמ"ל ואינו מחוור לי דאי לאשמועינן שהתוס' בכלל לשון כתובה הא שמעינן ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת ויש לומר דקמ"ל דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ולא תוספת אלא אף התוספ' תבעה בכלל כתובה דהכל אחד הוא. ויש מי שמפרש דמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בב"ד אבל אם תבעה בב"ד מקצת לאו ככל כסף דכיון שהעיזה פניה בב"ד על המקצת כאלו העיזה על הכל ולא מגר אלמנותה ומדברי בעל ההלכו' ז"ל נראה שאינו מפרש לתובעת תוספ' אלא לומר לתובעת בב"ד תנאי הכתובה אחר הכתובה פי' כי תביעת כתובתה אנו חוששין כגבייה לענין מזונותיה שהוא תנאי כתובה ואבדה אותו כי משעת תביעה ואילך לא קרי בה מגר אלמנותיך וקמ"ל בדרב יהודה אמר שמואל דאמר תבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות ולמדתי' ממה שכתב הוא ז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תנאי כתובה ככתובה עכ"ל. והרמב"ן ז"ל פירש דברי רבינו אלפסי ז"ל דלאו למימרא שהפסידה מזונות בתביעת התוספ' לבד כל שנשאר לה עיקר כתובה אלא לומר לך שדין תביעה נוהג בתוספת כמו שהוא נוהג בעיקר פי' כשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר ואף על פי שלא הספיקה לגבות ה"ה בנזונת מחמת תוספת אם תבעה תוס' בב"ד כאלו גבאתו ומפסדת מזונותיה וקמ"ל שלא תאמר דעיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד הוא דהויא תביעה כגבייה אבל התוס' דמדעתיה יהיב הרי הוא כחוב בעלמא ולא תהא תביעה כגבייה ותזון עד שעת גוביינא קמ"ל. הרשב"א ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה