כתובות מב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין:
גמ' מאי קמ"ל תנינא המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו אונס שנותן את הצער לאביה איצטריך ליה לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר"ש ורבנן תנן התם אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני ואמר אמן ואח"כ הודה חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אבל משלם בושת ופגם ע"פ עצמו בעא מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר' שמעון מאי כיון דעמד בדין ממונא הואי ומיחייב עליה קרבן שבועה או דלמא אע"ג דעמד בדין קנס הוי א"ל ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה איתיביה ר"ש אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימית את עיני והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר מה אלו מיוחדין שהן ממון אף כל שהן ממון יצאו אלו שהן קנס
רש"י
[עריכה]
מעשה ידיה - שעשתה בחיי אביה:
אע"פ שלא גבתה - כגון שכר פעולה:
מת האב הרי הוא של אחים - דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר:
מציאתה - בגמ' פריך ממאן גביא:
גמ' לאביה איצטריכא ליה - דלא תנן:
מדקא יהיב מפתה - קנס ובושת ופגם פשיטא דלאביה נינהו דאי לדידה הא אחלה גביה:
אנסת ופיתית - או פיתית:
חייב - קרן וחומש ואשם אם הודה אחרי כן וזהו אשם גזילות:
שאינו משלם קנס ע"פ עצמו - אלא על פי עדים וכיון דאילו אודי ליה קמן כשתבעו הוה מיפטר כי כפריה נמי אין זו שבועת כפירת ממון:
אבל משלם בושת ופגם - דממונא הוא ואשתכח דממונא כפריה ולקמן מפרש טעמא דרבנן דקא סברי סתם טוען אנסת לא תבעו אלא בושת ופגם ולא נשבע זה על כפירת קנס:
בעא מיניה אביי מרבה - בר נחמני דרביה הוה:
כיון דעמד בדין - כבר ואי הוה מודי ליה קמן הוה משלם שכבר חייבוהו ב"ד ראשון על פי עדים השתא ממונא כפריה וחייב:
או דלמא אף על גב דעמד בדין - ואי מודה הוה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס ולא חייבה תורה קרבן שבועה אלא על פקדון ותשומת יד וכיוצא בהן:
הפלת את שיני - נמי קנסא הוא שהרי ממונו הוא כאחד מן החמורים:
תוספות
[עריכה]
לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. אע"ג דאיכא למימר דהא דמחייבין מפתה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ"מ משמע ליה דבנערה איירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי:
רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו. תימה לר"י תיפוק ליה דאפי' בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בקרא לא מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי להלואתו ולעושקו (ב"מ דף מח.) וכאן בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי בסמוך ואומר ר"י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמ' אונסו וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפי' את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם הוא וכ"ת ה"נ א"כ נחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בפרק האומר בקדושין (דף סב: ושם) דסבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא פריך נמי התם ונחשוב נמי ר"ע ואור"י דר"ש חדא ועוד קאמר חדא דייחוד אינו מועיל דדשלב"ל הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפי' קונה בייחודו אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואי מודה מיפטר [ורבנן אית להו דאדם מקנה דשלב"ל ולא מייתי התם אלא אותן תנאים שהוזכרו שמם]:
ונשבע והודה לר"ש מהו. ק"ק דבהך מתניתין לא פליגי אלא דלרבנן בושת ופגם קא תבע ולר"ש קנס קא תבע אבל אם היה מפרש בהדיא דקנס קא תבע היה פטור לרבנן כמו לר"ש א"כ אמאי בעי אליבא דר"ש טפי מלרבנן דה"נ הוה מצי למבעי לרבנן אם פירש דקנס קא תבע ואההיא ברייתא דמייתי בסמוך היה לו לקבוע בעייתו לר"ש:
או דלמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוא ומודה בקנס פטור. כן כתוב בכל הספרים אבל בקונטרס פירש או דלמא אע"ג דעמד בדין ואי מודה ביה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב קרבן שבועה כיון דעיקרו קנס ולא הוי דומיא דפקדון דקרא משמע מתוך פירושו דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון לכל שאר דברים היכא דעמד בדין לשלם על פי עצמו או להורישו לבניו דמאי שנא ולא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דווקא משום דכתיב וכחש ובעינן דומיא דפקדון דעיקרו ממון כדפי' וההיא דלקמן דחקו לפרש כן דפריך אביי בסוף הסוגיא אמתני' דר"ש פוטר כו' וקאמר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כו' משמע דפשיטא ליה לאביי היכא דעמד בדין דהוי ממונא וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך ליה אביי לרבה ממתניתין לא הספיקה לגבות כו' ואי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו כו' תקשי ליה לנפשיה דאביי גופיה מודה דהוי ממון לכל דבר אלא דמבעיא ליה דווקא לענין קרבן שבועה כדפי' ועוד אמאי איצטריך לשנויי כי קאמר רבה בשאר קנסות נימא דבקנס דאונס נמי קאמר רבה דהוי ממון להתחייב בהודאתו כשעמד בדין דהא אפי' בסוף הסוגיא פשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין שמתחייב בהודאה והא נמי דפריך ליה אביי לרבה מר"ש פוטר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו מיחייב קרבן שבועה ליקשי אביי לנפשיה הואיל ופשיטא ליה בכולהו קנסות דהוי ממון להתחייב בהודאתו. ונראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר"ש לפי שמצינו במשנתינו דלר"ש לא הוי ממון להורישו לבניו להכי מבעיא ליה אי לא חשיב נמי לר' שמעון ממון לענין קרבן שבועה והודאה אי לאו ואתרוייהו מבעיא ליה כדגרסינן בכל הספרים דהא בהא תליא דאי מיחייב בהודאתו אם כן כפר ליה ממונא ומיחייב קרבן שבועה ואי מיפטר בהודאה אם כן לאו מידי כפר ליה ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו דלא מצי למימר ממון הוי להתחייב בהודאה דהא מדפטר ליה מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ולקמן דאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו הכי פי' הא עמד בדין ובגרה ומתה דמינה ירית מיחייב קרבן שבועה:
אמר ליה ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה. וה"ה דאי מודה ביה מיחייב דהא בהא תליא ויש שמוחקין ומיחייב עליה קרבן שבועה דהא לקמן קאמר רבה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. ולא גרסינן אלא ממונא הוי ולא פי' עד לבסוף דלענין להורישו לבניו קאמר ואומר רבינו יצחק דאין למוחקו בשביל כך דהא למאי דמסיק כי קאמר רבה בשאר קנסות הדר ביה דמעיקרא השיב לאביי דממונא הוי הקנס דאונס ופיתוי ונראה לרבינו יצחק דרבה קיבל מרבותיו דממונא הוי והשיב לו תחילה לענין קרבן שבועה וכשסתר לו אביי חזר בו ואמר לא לענין קרבן קבלתי דממון הוי אלא לענין להורישו לבניו וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתני' אמאי קשו בה עשרים ותרתין שנין הוה ליה לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קבל:
הפלת את שיני וסימית את עיני. וא"ת מה ייחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד בעצמו דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשיפיל שינו כדאמרי' במרובה (ב"ק דף עד. ושם) ותו לא הוי קנס ואין לומר כגון שהפיל שינו וסימא את עינו דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מעשה ידיו ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח בבבא קמא דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו סבר דאין צריך גט שחרור ור"ש אית ליה בהדיא. דצריך גט שחרור וי"ל דסימא את עינו אין צריך ייחוד דאין ייחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שחרור ואם תאמר פשיטא דלא מיחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו רבי אליעזר דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועת הפקדון (שבועות לז:) דדריש מכל ולא כל והוא הדין בעבדים ויש לומר דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דהכי נמי אשכחן רבי מאיר דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים סבירא ליה דנשבעין כדאמרינן בהשואל (בבא מציעא דף ק:):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
ג א מיי' פ"ח מהל' שבועות הלכה ג':
ד ב מיי' שם, ומיי' פ"ב מהל' נערה הלכה י"ב:
ה ג מיי' פ"ז מהל' שבועות הלכה ב' והלכה ג, סמג לאוין רמח:
ראשונים נוספים
גמרא: לאביה, נמי פשיטא, מדקא יהיב מפתה: דתנן בפרק אלו נערות (שם) מפתה נותן שלשה דברים, והלכך על כרחין דאבוה הוי דאי לעצמה אמאי יהיב מדעתה עבד, וכיון דמפתה לאביה אונס נמי לאביה, דהא עיקר בושת ופגם מתחת אשר ענה נפקא לן, דליתיה בכלל אי נמי, מונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים (דברים כב, כט), אי הוי משום הנאת שכיבה מכלל דאיכא בשת ופגם לאביי כדאית ליה והנהו באונס הוא דכתיב ואם איתא בבשת ופגם דאונס לעצמה, מפותה דנותן בושת ופגם דינא תיתי כיון דלעצמה הוה ליה למיהביה מעבד מדעתה ליפקע.
בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון, והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון, ונשבע והודה, לרבי שמעון מהו: איכא למידק, מאי שנא לרבי שמעון תיבעי נמי לרבנן דאי משום דלרבנן אפילו בשלא העמידו בדין חייב, וכדתנן אנסת ופתית את בתי וכו', משביע אני ואמר אמן, חייב, הא טעמא דרבנן משום דכי תבע איניש קרנא תבע ברישא דהיינו בשת ופגם, דלא שביק איניש ממונא ותבע קנסא, והכא על כרחין בתובע קנס בפירוש קא מיירי, או שפרע לו את הבשת ואת הפגם כבר, דאי לאו הכי כיון שעמד בדין אפילו לרבי שמעון בושת ופגם תבע ברישא דכיון דעמד בדין בושת ופגם נמי מיקץ קייצי, וטעמיה דרבי שמעון בעלמא דפטר, היינו משום דלא שביק מידי דקייץ דהיינו קנס ותבע מידי דלא קייץ דהיינו בושת ופגם, אלמא היכא דקיץ כי הכא לכולי עלמא בושת ופגם תבע ברישא דממונא ודקייץ. אלא על כרחין הכא בתובע בפירוש קנס, ואם כן תיבעי נמי לרבנן. ועוד דהא בעיא דהכא משום קנס הוא בשעמד בדין אם חזר להיותו ממון, או כיון דעיקרו קנס לעולם הכי כממקום שבא, והאי בעיא אפילו לרבנן מיבעי לן.
ויש לומר דלרבנן פשיט ליה לאביי דמידע הוה ידע ברייתא דמתניא בסיפרא דמייתי בסמוך דקתני (תו"כ ויקרא פכ"ב פיס' ט) אין לי אלא דברים שמשלמין עליהן את הקרן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והמפתה ומוציא שם רע מנין, תלמוד לומר (ויקרא ה, טו) ומעלה מעל ריבה, אלא לרבי שמעון מיבעיא ליה, דלדידיה איכא או בשעמד בדין מיירי או לא, כדאיתא בסמוך.
הכי גרס ר"ח ז"ל, וכן היא ברוב הספרים: כיון שעמד בדין ממונא הוי, ומתחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף על גב דעמד בדין קנס הוי ומודה בקנס פטור. פירוש: דאף על גב דהעמדה בדין קנסא הוי, ואילו מודה ביה מיפטר, הילכך כשכפר ונשבע אישתכח דלא כפר ממונא דהא לאחר הודאתיה מחייב לשלם.
והא דאמרינן בשמעתין (בע"ב) איתיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. דאלמא משמע דכיון דעמד בדין דמשלם על פי עצמו לא היא, דהתם לטעמיה דרבה קא מקשה כלום לדידך דאמרת דממונא הוי להורישו לבניו ואי מודה ביה לא מיפטר, דלענין שבועה הוא דפטור מדגלי ביה רחמנא (ויקרא ה, ?) וכחש בעמיתו, אם כן תיקשי דהא משמע דלרבי שמעון כל שמשלם על פי עצמו מחייב בשבועה, ותדע לך, דהא על כרחין אית לך למימר הכין, דאי לא תימא הכי לאביי גופיה מי ניחא, דהא לדידיה דלא מפליג בין שבועה לשאר מילי, אם איתא דמשלם על פי עצמו תיקשי ליה דרבי שמעון אדרבי שמעון, דהא ברייתא דיכול האומר אנסת ופתית את בתי דפטר רבי שמעון, לאביי כשעמד בדין היא, אלמא אף על גב דעמד בדין ומחייב על פי עצמו, אפילו הכי פטר מקרבן שבועה והכא מחייב, אלא ודאי לאביי אפילו עמד בדין לרבי שמעון קנס הוי לכל מילי בין לשבועה בין לשלם על פי עצמו.
ועוד דכי קאמר רבא לקמן כי איצטריך וכחש, כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית אקשינן עלה אי הכי יבאו אלו שהן קנס, ממון הוא, כלומר, אי הכי דבשעמדה בדין ממונא דידה הוי להורישו, אמאי קרי ליה קנס דהא ממון גמור הוא לכל מילי, אלמא לאביי אף על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, אלא קנס גמור הוא אי מודה ביה מיפטר, ומיהו ניחא ליה דקתני יבואו אלו שהן קנס.
ומיהו רש"י ז"ל נשמר במקומה מן הקושיא הזאת, ופירש: אי הכי דכשעמדה בדין מיירי כדאוקמא אינן קנס אלא ממון, ואינו מחוור, דאטו רבא מוקי לה כשעמד בדין ולא אביי, והא אביי הוא דמכרח ליה לרבא דכשעמד בדין הוא כדמקשי ליה, והא אביי הוא דמוכרח מדרישא כשעומד בדין סיפא נמי כשעמד בדין, אלא על כרחין כדאמרן, ועוד, דאם איתא דלאביי פשיטא ליה לשאר מילי דממונא הוי מאי קא מקשה ליה לרבה ממתניתין דאם לא הספיק לגבות עד שמת האב דלדידיה נמי לא ניחא, דהא לשאר מילי ממונא הוי לדידיה נמי אלא ודאי לאביי בין לשבועה בין לשאר מילי מספק ליה דכולהו מילי כי הדדי נינהו לדידיה, וכל זה שלא כדברי רש"י ז"ל דמיהו לא גריס ומודה בקנס פטור לכולי עלמא אי מודה ביה לא מיפטר, אלא דלענין שבועה בלחוד הוא דקא מיבעיא ליה אי אזלינן בתר מעיקרא דעיקרו קנס.
גמרא מאי קמ"ל תנינא הא נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה: פי' דאע"ג דגבי מפתה לא כתיב לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מ"מ עיקר דהא פשיטא לן ממתני' דקתני במפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחלה דבושת ופגם מיהא ממון הוא ונתן למחילה לפי פירוש דילן אפי' מקנס נמי הא מחלה וכדאמרינן קרע שראין שלי והפטר:
תנן התם אנסת ופתית את בתי : וכולה מתני' שלא עמד בדין דאלו בעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת לקרבן שבועה נמי מחייב כדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי קמפלגי:
בעי מיניה אביי מרבה האומר אנסת ופתית את בתי : גרסת הספרים רבינו חננאל כיון דעמד בדין ממונא הוה או דלמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוה ומודה בקנס פטור ולפי גירסא זו אביי מבעי' ליה מרבה בהעמדת' בדין לענין קנסא משוי ליה ממונא לר"ש לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם ע"פ עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי. ומיהו להורישו לבניו לא משמע דבהא בעי מרבה חדא דהא מתניתן היא בהדיא רבי שמעון אומר לא הספיקה לגבות עד שמת האב קנסה לעצמה מדלא מדכר ליה בבעי' כדאדכר הני תרתי ואמרו ליה ממונא הוה ולא גרסינן (הוי) ומחייב עליה קרבן דהא כי אותבי' אביי ממתני' דשבועות אמר למה ליה מודינא לך לענין קרבן וכו' וכי קאמינא ממונא הוה להורישו לבניו ומחייב עלה קרבן שבועה היכא הדר אמר ליה כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ליה דהכי קאמר ליה מודינא לך השת' לענין קרבן וכי קאמרי' ממונא הוה להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בתלמוד אבל הנכון דלא גרסי' אלא גרסינן הכי אמר ליה ממונא הוי. וא"ת מ"מ כיון דאביי לא בעי מיניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי קאמר ליה ממונא הוי הא דאי להורישו לבניו קאמר א"כ מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לו לא טענו וי"ל דהא נמי בכלל בעי' היא אע"ג דלא פריש ליה כיון דעמד בדין ממונא הוא הא ודאי הכי קאמר ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין הורישו בת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואע"ג דלקמן כי אמר ליה רבה ומנא תיתי לה לא פליגי בין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרושי לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא וקס"ד אביי דלכל מילי אמר ליה וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיין ומש"ה אותביה ממתני' דשבועות ואהדר ליה רבא דלאו לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין אי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו כך יש לפרש לפי גרסא זאת אבל רש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור אלא לענין ה"נ כיון דעמד בדין ממונא הוי או דלמא דאע"ג דעמד בדין קנס הוא אמר ליה ממונ' הוי פרש"י ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה בה דמחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומחייב ומשלם ע"פ עצמו ולענין חיוב קרבן מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא לענין קרבן נמי מחייב על כפירתו קרבן או דלמא אע"ג דכי מודה משלם ע"פ עצמו לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קרבן קנסא הוה ואמר ליה ממונא הוא. וקשה ע"פ זה דכיון דלענין קרבן בלחוד קא מיבעיא ליה מסתמא כי אמר ליה רבה ממונא הוה לענין קרבן קאמר דמסתמא כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר רבה וכדפריש' ועוד לקמן פריך אביי ורבא על מתני' דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון היא ומיהו לקמן יש לנו לפרש על זה ואע"פ כן גרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוס':
איתיבי' אביי ר"ש אומר וכו': איכא למידק דהא כיון דידע לאביי להא מתני' מאי קא בעי מיניה מרבה. וי"ל דאורחא בתלמודא שתלמיד שואל מרבו לדעת קבלתו ולבתר הכי מותיב ממתני' כי היכא דלברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הא קשיא ליה דאלו ממתני' דמותיב השת' הוה משמע ליה דר"ש אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוא וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתן דלעיל משמע כדדייק אביי בסוף שמעתא וכל היכא דעמד בדין משלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי חייב ומש"ה בעי מיניה סתמא ואלו אמר ליה דלא הוא ממונא הוא מותיב לה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוא מותיב ליה מהא מתני':
עמדה בדין עד שלא בגרה ה"ה של האב וכיון שנתחייב ליתן לאב בעדים דתו לא מצי מודי ומיפטר ומת האב קודם שהספיקה לגבותן ה"ה של אחין ואם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה דפקע זכות האב דרחמנא אמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת ה"ה של עצמה ואם מתה רואים אם עמדה בדין ונתחייב לה גם הקנס ואח"כ מתה הכל הוא של אחים ואם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמתה הקנס הוא שלו [דכיון] דאי מודה ביה מיפטר אינו ממון להורישו ליורשין והרי הוא של מאנס אבל בושת ופגם וצער שהן ממון הן של אחין. רש"א וכו'. פי' ר"ש פליג בהכי על ת"ק ואמר אע"פ שעמדה בדין ונתחייב לתת לאב בב"ד ע"פ עדים ששוב אין יכול להודות ולהפטר עדיין לא זכי בהן האב ואף על גב דבכל קנסא דעלמא מודה ר' שמעון דמשעה שעמד עליו בדין ששוב א"י להפטר בהודאתו הוי ממון ומורישו לבניו הכא פליג משום דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה וכ"ז שלא באו ליד אב [הם] של בתו הכל הקנס והבושת והפגם והצער. ואם מת האב אינו של אחים אלא של עצמה ואין הל' כר"ש שהוא יחיד אלא כת"ק דמשעה שעמד עליהן בדין ונתחייב לו זכה בהן ואם מת האב הן של אחין:
מעשה ידיה של אנוסה שמתבטלת מחמת הצער אע"פ שלא גבתה מן המאנס כשמת האב ה"ה של אב להורישו לאחים כבושת ופגם וממונא הוא פי' וה"ה נמי לרבנן אע"פ שלא עמדה בדין עליהם ומת האב ה"ה של אחים:
שמשעה שבאו לעולם זכה בהן האב ומורישן לבניו. ופי' המורה ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוה דהא אי מודי מיפטר ואינו נ"ל דבושת ופגם וצער אינו קנס ואפ"ה תנן במתני' שאם לא עמדה בדין עליהן לא זכה כהן האב ואע"ג דאילו מודה בהו לא מיפטר. וטעמא דמילתא נ"ל אע"פ שהן ממון כיון שצריך לעמוד עליהן בדין שהרי הן צריכין שומת ב"ד ובלא ב"ד לא יהיב ליה לא זכה בהן ולא יקראו ממונו עד עמדו בדין עליהם ועד שלא יעמוד בדין עליהם הן של בת אבל מעשה ידיה ומציאתה שאין צריך לעמוד בדין עליהן דמסתמא פרע לי' ולא כפר לי' זכה בהן האב מיד וה"נ אמרי' בפ"ה אמרי נהרדעא לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' וה"נ אמרי' לגבי הקדש דכל מטלטלי דכפריה אע"פ שהוא יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו בעליו אינו מוקדש עד שלא יתחייב לו והלכך בושת ופגם נמי אע"פ שממון הן כיון דמסתמא לא יהיב ליה אלא ע"פ ב"ד והו"ל ממון שצריך להוציא בדיינים אינו ממון לא להורישו מבתו לבניו ולא לכתוב עליו הרשאה ולא להקדישו אבל האב מוריש חבלותיו לבניו וגם הבת לאחיה שהיורש הוא זוכה בכל זכותו של אב והרי הוא תחתיו חוץ מן הקנס שאינו חשוב ממון מפני שיכול להודות בו ולהפטר והכא שאינו מוריש האב לבניו משום (דקאמרה בת) דהן שלה ואין אדם מוריש זכות בתו לבניו:
מאי קמ"ל וכו'. פשיטא מדקא יהיב מפתה פירוש דאע"ג דבמפתה לא כתיב בהדיא לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מכל מקום עיקר דינא פשיטא לן ממתניתין דקתני שהמפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחילתיה דבשת ופגם מיהת דממון הוא ניתן למחילה ולפי פי' דידן אפילו מקנס נמי גופה מחלה וכאומר קרע שיראין שלי והפטר. תנן התם אנסת ופתית את בתי וכולה מתניתין כשלא עמד בדין דאלו בשעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת וקרבן שבועה נמי מחייב וכדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי פליגי. הריטב"א ז"ל. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. ואע"ג דאיכא למימר דכי מחייבינן לעיל במפותה בקטנה דלא שייך בה מחילה וכרבנן דאמרי שיש קנס במקום מכר ומיהו פשטיה דמתניתין דלעיל משמע דקאי אאלו נערות דרישא. הרא"ש ז"ל:
בעא מיניה אביי (מרבא) [מרבה] האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון. והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר"ש מהו. כיון דעמד בדין ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף ע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור אמר ליה ממונא הוי וכן הוא בספרים ישנים. ורש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור ופירש ז"ל דאביי ודאי מפשט פשיטא ליה דקנס אחר העמדה בדין ממונא הוי לכל מילי להורישו לבניו ולענין נמי דאי מודה בו חייב. ולא קא מבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה. אי קא מיפטר משום דהוה ליה עיקרו קנס תדע דנקט קרבן שבועה וליתיה כדבעינן למימר קמן ובכולהו נוסחי דספרי דוקאני נמי לאו הכי איתנהו. אבל הנכון דאביי אכל מילי קא מבעיא ליה. קנס אחר העמדה בדין אי הוי קנס גמור לכל מילי לענין קרבן שבועה ולהורישו לבניו ולענין מודה בו פטור או ממונא הוי. וכי תימא אם כן מאי שנא קרבן שבועה דנקט ולא אבעיא ליה היא גופה אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו פטור. י"ל תרוייהו קא מיבעיא ליה אי הוי קנס אפילו לענין מודה בו דנימא ליפטר או ממון אפילו לענין קרבן שבועה. ומשום דמספקא לן אי איכא לאפרושי בינייהו ומשום דבעי לאותובי ליה נמי מקרבן שבועה נקט קרבן שבועה. והא דבעא מיניה לרבי שמעון משום דאליבא דרבנן ליכא למיבעי דהא רבנן אפילו בלא עמד בדין מחייבי קרבן שבועה בקנס הבת כדקתני מתניתין דהתם בהדי אנסת ופתית את בתי וכו' ואמר אמן חייב. ואלו העמדתיך בדין לא קתני וטעמא כדאיתא לקמן. ומשום הכי קא מבעיא ליה לענין קרבן שבועה אליבא דרבי שמעון דפליג קודם העמדה בדין אי קא מודה אחר העמדה דחשבינן ליה ממון לחייב עליה קרבן שבועה. הוא הדין אליבא דרבנן להורישו לבניו ולענין מודה בו אם פטור או חייב ואמר ליה ממון הוי סתמא סבר אביי למימר דלכל מילי קאמר ליה ואותביה מהא דתניא רבי שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו' יצאו אלו שהן קנס מאי לאו כשעמד בדין פי' ואפי' הכי ממעט להו וחשיב להו קנסא וקסבר אביי דכי היכי דתני לענין קרבן שבועה דהוא הדין לשאר מילי דלא שני לן בינייהו ואע"ג דאמרינן דקא סלקא דעתין דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין איצטריך קרא למעוטיה אע"ג דהשתא כיון דאמרת דמודה בה פטור לעולם אם כן אשתכח דלאו כפירת ממונא הוא אלא כפירת דברים בעלמא דהיא גופה קמ"ל קרא דבקנס לעולם אין מחייבין עליו קרבן שבועה דלעולם איכא תורת קנס עליה ולעולם אי מודה בו פטור. וכיון דכן פטור מקרבן שבועה ודחינן לה בשלא עמד בדין. ק"ל ואי דלא עמד בדין מאי למימרא דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור דנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ויש לומר דודאי לשאר קנסות לא אצטריך דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה ולא בעי קרא משום טעמא דפרישנא. אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין קנסא לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא הרי הוא פטור דכי קא תבע קנסא קא תבע דהא אמרן דלשאר קנסו' לא איצטריך וכיון דכן ודאי להכי הוא דאתא והיינו דמקשינן ברישא דמרבי להו לחיוב דאי לא עמד בדין כפילא מי איכא. כלומר והיכי אפשר לרבויינהו לחיוב דהא אלו קא מודה בהו מיפטר. וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. אבל הכא דמרבינן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא אבל לקנס הבת איצטריך ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה אי דלא עמד בדין מאי למימרא אלא דעדיפא ליה פריך. וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא לאו הכי הוא דקא מתמה דהא לא ניחא למימר דהסיפא אישתמיטיה דלא מקשה לה וארישא מקשינן לה. אלא ארישא היינו דמתמהא משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע. וכיון דכן לא סגיא דבלא עמד בדין. דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין. ואף ע"ג דאמרינן יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד כיון דלא קיימא לא איכפת לן וקמא עיקר.הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל בעא מניה אביי מרבא האומר אנסת ופתית את בתי וכו'. ג"ה והיא גרסת ר"ח כיון דעמד בדין ממונא הוי או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור ולפי גרסא זו אביי תרתי מבעיא ליה מרבה בהעמדה בדין לענין קנס אי משוי ליה ממונא לרבי שמעון לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם על פי עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי ומיהו להורישו לבניו לא משמע מבעיא דבהא בעי מרבי' חדא דהא מתני' היא בהדיא ר"ש אומר לא הספיק לגבות עד שמת האב קנסא לעצמה ועוד מדלא אדכר ליה בבעיא כדאדכר אידך תרתי וא"ל ממונא הוי ולא גרסינן ממונא הוי ומחייב עליה קרבן דהא כי אותביה אביי ממתניתין דשבועות א"ל מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכחש וכי קאמרי ממונא הוי להורישו לבניו ואם איתא דבהדיא אמר ליה הכא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן היכי הדר א"ל כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ביה וה"ק ליה מודינא לך השתא לענין קרבן וכי קאמינא השתא ממונא הוי להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בשום מקום בתלמוד לכך הנכון דלא גרס ליה אלא ה"ג א"ל ממונא. ואם תאמר מכל מקום כיון דאביי לא בעא מניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי אמר ליה ממונא הוי להורישו לבניו קאמר אם כן מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לא טענו. וי"ל דהא נמי בכלל בעיא אע"ג דלא פריש לה כיון דעמד בדין ממונא הוי הא ודאי ה"ק ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין להורישו הבת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואף על גב (דשאר קנסות) דלקמן כי א"ל רבה ומנא תיתי בא לאיפלוגי דין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרש לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא הוי וקס"ד אביי דלכל מילי א"ל וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיא ומשום הכי אותביה ממתניתין דשבועות ואהדר ליה רבא דלא לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין דאי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו. כך יש לפרש גרסא זו אבל רש"י ז"ל לא גריס הכי ומודה בקנס פטור אלא ה"ג כיון דעמד בדין ממונא הוא או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי א"ל ממונא הוי ופי' ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה ביה מחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומשלם על פי עצמו ולענין חיוב קרבן מבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא הוי לענין קרבן נמי ומחייב על כפירתו קרבן או דילמא אע"ג דכי מודה משלם עפ"ע לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קנסא הוי וא"ל ממונא הוי וקשה על פי' זה דכיון דלענין קרבן בלחוד מבעיא ליה מסתמא כי א"ל רבא ממונא הוי לענין קרבן קאמר דסתמו כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך לענין קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר ביה רבא וכדפרישנא. ועוד דלקמן פריך אביי לרבא על מתניתין דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תיקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון ומיהו לקמן יש לנו תירוץ על זה ואף על פי כן הגרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוספות:
איתיביה אביי ר"ש אומר וכו'. איכא למידק כיון דהא ידע ליה אביי לההיא מתניתין מאי קא בעי מיניה דרבא וי"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו ובתר הכי מותיב ליה ממתניתין כי היכי לברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הוה קשה ליה דאלו ממתני' דמותיב השתא הוה משמע ליה דר"ש סבר אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוי וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתין דלעיל משמע דדייק אביי בסוף שמעתא דכל היכא דעמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ומשום הכי בעא מיניה סתמא ואלו הוה אמינא ליה דלא הוה ממונא הוה מותיב ליה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוה אותיב ליה מהא מתני' מאי לאו כשעמד כדפרישית משום דרישא כשעמד בדין וכדפי' בסמוך ופרקינן כשלא עמד בדין וא"ת א"כ פשיטא דפטור מקרבן ואפילו רבנן מודו בהא דהא כפירת דברים בעלמא הוא. ויש לומר דמשום דתביעת קנס ופתוי אית ביה בשת ופגם דהוי ממונא אצטריך לומר דאפ"ה פטור דקנסא קא תבע ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"ש הא סברא ממתני' דלעיל וכדאמרינן לקמן ר"ש מהאי קרא שמעינן ליה מדכתב רחמנא וכחש דבעינן דומיא דפקדון שאין בו אלא תביעת ממון וכן תירץ הראב"ד. ועוד י"ל דמשום סימא את עינו כו' איצטריך דאע"ג דקנסא הוא מ"מ הא פתיך ביה ממונא שבזה הוא פטור מדמי עינו ושינו וכן המית שורך את עבדי באותן שלשים הוא פטור מדמי העבד (ואף ע"ג) דאשמועינן קרא דאף על גב דפתיך ביה ממונא לא מחייב עליה קרבן כיון שעיקרו קנס הוא ואי מודה ביה מפטר. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אנסת ופתית את בתי. ואם תאמר והא אפי' בעושק ובהלואה דכתיב בקרא בהדיא לא מחייבינן קרבן שבועה אלא בייחד לו כלי להלואתו וייחד לו כלי לעושקיו כדאמרינן בהדיא בבבא מציעא בפרק הזהב [מח א'] בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גבי מעות קונות והשתא מאי יחוד כלי שייך הכא בשלמא בשת ופגם לרבנן אפשר שייחד לו כלי עליהן דממונא נינהו וחייב לשלומי. אלא קנס לר' שמעון היכי דמי דהיאך ייחד לו עליהן כלי אכתי לא מחייב עד שעת העמדה בדין. ואי מודה מיפטר. והכא בשלא עמד בדין מיירי דבעמד מיבעיא ליה לאביי בסמוך. ויש לומר דמיירי שייחד לו כלי לכשיעמוד בדין ויתחייב יהיה כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי קנסו. ואם תאמר אם כן נימא דקסבר רבי שמעון אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [כיון דמהני ייחוד זה להתחייב לו ממון שאינו חייב לו עדיין וחיוב זה לא בא לעולם וכ"ת אה"נ א"כ ליחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב אביי בקידושין פ' האומר ראב"י ור"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם] ופריך וניחשוב נמי רבי יהודה הנשיא ומשני וניחשוב נמי ר"ע ומשני ויש לומר דבלאו הכי קשה דניחשוב נמי ר' אלעזר בר' שמעון דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק המוכר את הספינה וצריך לתרץ אמאי לא קא חשיב תרווייהו. ועי"ל דלעולם קסבר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וה"ק רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו וכיון דכן הוא פטור הוא מתרי טעמי חדא דאין הייחוד מועיל דלא בא לעולם הוא דאין מתחייב קנס עד שעת העמדה בדין ואי מודה ביה מיפטר. ועוד אפילו אם היה קונה ביחודו אין כאן כפירת ממון שיתחייב עליה קרבן שבועה כיון דאי מודה מפטר דבעינן דומיא דפקדון. או דילמא אע"ג דעמד בדין פרש"י ואי מודה הוה מחייב אפילו הכי לא מחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס. מתוך פירושו משמע דפשיטא ליה לאביי דאי עמד בדין מחייב בהודאתו ואפילו הכי מיבעיא ליה לענין קרבן שבועה. וע"י פירושו מוחקין מן הספרים מודה בקנס פטור דהוה משמע דהא נמי מיבעיא ליה וקשה דבשלהי מסקנא דפריך אביי מר"ש פוטר שאין משלם קנס עפ"ע טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם קנס עפ"ע קרבן שבועה נמי מחייב אם כן לימא נמי אביי לנפשיה מאי קא מיבעיא ליה הואיל ופשיטא ליה דבכולהו ממונא הוי להתחייב בהודאתו יתחייב נמי קרבן שבועה לכך נראה כגרסת הספרים דתרווייהו מיבעיא ליה דהא בהא תליא. דאי מחייב בהודאתו אם כן ממונא הוא דכפר ליה ומחייב קרבן שבועה. ואי מפטר בהודאתו לאו מידי כפר ליה ולא מחייב קרבן שבועה. ומשום הכי קאמר או דילמא דעמד בדין קנסא הוי לענין קרבן ומודה בקנס פטור אע"ג דעמד בדין ורבה נמי מהדר ליה ממונא לכל מילי ולפי שמצינו מתניתין דא"ר שמעון לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי ממון להורישו לבניו ומיבעיא ליה אי לא חשיב ר' שמעון ממונא לענין קרבן שבועה ולענין הודאה. אבל רבנן דסברי דהיכא דעמד בדין פשיטא דהוי ממון להורישו לבניו פשיטא נמי דהוי ממון לענין קרבן ולענין הודאה. אמר ליה ממונא הוי ומחייב קרבן שבועה. יש שמוחקין ומחייב עליה משום דלקמן קאמר ליה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. והלא בהדיא אמר לענין קרבן שבועה. ואם חזר בו הוה ליה למימר אלא אמר רבה. ולשון מודינא לך דקאמר לא משמע שחזר בו אלא שעשה פי' לדבריו. ומיהו נראה דאין צריך למוחקו בשביל כך. דהא במסקנא נמי אמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להוריש לבניו בשאר קנסות וע"כ כשהשיב רבה לאביי ממונא הוי אקנס דאונס ומפתה השיב לו דאבעיא דאביי קאי ועוד לקמן דקאמר הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין למה הקשו בה כשראה רבה שלא היו דבריו יכולין להתקיים למה לא חזר בו. הילכך נראה דרבה קבל מרבותיו דממונא הוי בסתם והשיב תחלה דממונא הוי לענין קרבן ולענין הודאה ולכל קנסות. וכשהקשה לו אביי תירץ לו מה שקבלתי ממונא הוי לא לענין קרבן והודאה אלא להורישו לבניו קבלתי ושוב הקשה לו אביי ולא רצה לחזור ממה שקבל מרבותיו עד שתירץ רב יוסף דבשאר קנסות קבל:
הפלת את שני וסמית את עיני. אע"ג דכולהו מיירי בשייחד לו כלי הכא לא בעי יחוד כלי שהרי הוא מוחזק בגופו ואין לך ייחוד גדול מזה והוא תובע את רבו שישחררנו דרבי שמעון סבר בפרק השולח היוצא בשן ועין צריך גט שחרור ועל תביעה זו הוא מוחזק בגופו. וא"ת היאך מחייב על גופו קרבן שבועה והא א"ר יוחנן בפרק שבועת הפקדון [לז ב'] דאפילו רבי אלעזר דמרבה קרקעות לענין שבועה לענין קרבן שבועה פוטר וה"ה בעבדים. וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד אפשר דמחייב קרבן דהא רבי מאיר אע"ג דסבירא ליה דאין נשבעין על הקרקעות על העבדים פשיטא ליה דנשבעין כדאיתא בפר' השואל להכי איצטריך קרא.ע"כ הרא"ש ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה