כתובות כג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות ובזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות:
גמ' ת"ר אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה אמר מר אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת היכי דמי אי דליכא עדים על עצמה אמאי לא מהימנא נשביתי וטהורה אני קאמרה אלא פשיטא דאיכא עדים אימא מציעתא אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה ואי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא אלא פשיטא דליכא עדים אימא סיפא אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה ואי דליכא עדים אעצמה אמאי לא מהימנא אלא פשיטא דאיכא עדים רישא וסיפא דאיכא עדים מציעתא דליכא עדים אמר אביי אין רישא וסיפא דאיכא עדים מציעתא דליכא עדים רב פפא אמר כולה דאיכא עדים ואיכא עד אחד דקא אפיך אמרה אני טמאה וחברתי טהורה ואמר לה עד אחד את טהורה וחברתך טמאה איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא חברתה משתריא אפומא דידה אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה עד אחד את טמאה וחברתך טהורה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דעד אני וחברתי טמאה ואמר לה עד אחד את וחברתך טהורה איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא חברתא משתריא אפומא דעד הא תו למה לי היינו רישא מהו דתימא הני תרוייהו טהורות נינהו והאי דקאמרה הכי (שופטים טז, ל) תמות נפשי עם פלשתים היא דקא עבדה קמ"ל אני וחברתי טהורה ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דידה הא תו למה לי היינו רישא דרישא מהו דתימא כי מהימנא במקום דפסלה נפשה אבל במקום דמכשרא נפשה אימא לא מהימנא קא משמע לן:
מתני' וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רשב"ג אומר משום רבי שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד:
גמ' כל הני למה לי צריכי דאי תנא מודה רבי יהושע משום דאיכא דררא דממונא אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא ואי תנא עדים משום דלעלמא אבל איהו דלנפשיה
רש"י
[עריכה]
מתני' שתי נשים שנשבו - שיש עדים שנשבו:
שמעידות זו את זו - כל אחת אומרת חברתי טהורה:
הרי אלו נאמנות - דבשבויה הקילו להאמין עד אחד ואפילו אשה:
גמ' נאמנת - על הכל:
אינה נאמנת - על כלום ולקמיה מפרש לה לכולה:
אי דליכא עדים - שנשבו:
אלא פשיטא דאיכא עדים - הלכך אעצמה אינה נאמנת לטהרה וחברתה נמי אע"ג דאנן אמרינן בחזקת טמאה קיימא ההוא לאו משום הימנותא דהך הוא דבלאו סהדותא דידה נמי בחזקת טומאה היא:
ואינה נאמנת על חברתה - על כרחך משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא דבשלמא אינה נאמנת דרישא אע"ג דאכולה מילתא משמע שייך למיתנייה משום דידה אלא הכא דבהדיא תנא אינה נאמנת על חברתה קשה:
אלא פשיטא דליכא עדים - ואדידה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא:
דאפיך - מיפך את כל דבריה:
חברתה משתריא אפומא דידה - דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל ואפילו עבד או שפחה כדקתני מתני' (לקמן דף כז.) אם יש להן עדים אפילו עבד כו' וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים ואין דברי אחד שכנגדו לטמא עומד במקום שנים:
הכי גרסינן איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה - ואעדי שבוייה קאי דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה:
שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא - לפיכך אין העד נאמן לטהרה:
היינו רישא - הני מילי תרוייהו אשמעינן ברישא חתיכה דאיסורא מרישא שמעינן שריותא דחברתה אפומא דעד מסיפא דרישא שמעינן תרתי בבי קמייתא רישא קרי להו דדמיין להדדי ותרתי בבי בתרייתא חדא מילתא היא דבכל חדא תנן מילתא וחילופה בין ברישא בין בסיפא:
מהו דתימא כו' - ומשום נאמנת על עצמה תנא ליה:
איהי כיון דאיכא עדים - גרסינן:
היינו רישא דרישא - דהא ודאי משום דאינה נאמנת על עצמה לא אצטריך למיתנייה דהא טובא אשמועינן דבמקום עדי שבויה לא מהימנא למימר טהורה אני ומשום נאמנת על חברתה הוא דאצטריך דאע"ג דעד קא מכחיש לה מהימנא והא ברישא דרישא אשמעינן:
במקום דפסלה לנפשה - התם הוא דמהימנא אחברתה משום דקאמרה טמאה אני:
אבל היכא דמכשרא נמי לנפשה - אימא משום דידה הוא דקאמרה ולא אחברתה: קמ"ל גרסינן: ל"א גרסינן מהו דתימא כי מהימנא במקום עד פסול כגון דעד דקא מפיך הוי אשה אבל במקום עד כשר לא תנא משנה יתירה דאפי' במקום עד כשר:
מתני' וכן שני אנשים - לא גרסינן שנשבו:
אין נאמנים - ליתן להן תרומה:
ובזמן שמעידין זה את זה - שכל אחד אומר אני וחברי כהן:
רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד - ואפילו היכא דליכא גומלין וכל שכן הכא דאיכא למיחש לגומלין העד אתה עלי ואני עליך:
עוררין - שקורין עליו שם פסול:
מעלין - היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר' אלעזר לתנא קמא דר' יהודה:
רבן שמעון כו' - בגמ' מפרש מאי בינייהו:
גמ' כל הני - דתנא מתניתין לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ל"ל:
משום דאיכא דררא דממונא - הלכך אי לאו דפשיטא מלתא שלקחה מאביו לא היה אומר של אביך היתה וגורם לעצמו הפסד ממון וכשאומר תחלת דבריו על שם סופו אמרו לגמור בהן ולקחתיה הימנו:
אבל עדים - שאמרו כתב ידינו הוא:
דליכא דררא דממונא - לגבייהו דלימטינהו פסידא בהאי עדות:
אימא לא - ליתהמנו למימר אנוסין היינו דמעיקרא כי אמרו כתב ידינו הוא אדעתא דסהדותא אמרו ולאו למיגמר בה אנוסים היינו והדר אימליכו למיגמר בה הכי קמשמע לן:
דלעלמא - אין הדבור האחרון מהני לעצמו אלא לאחרים ומשום אחרים לא הוו הדרי במלתייהו אבל איהו גופיה דלנפשיה מהני כי הדר ואמר לקחתיה:
תוספות
[עריכה]
שתי נשים שנשבו. אומר ר"י דלא גרסינן זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כו' אלא זאת אומרת טהורה אני דהא בדאיכא עדים שנשבו איירי ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים ואשמועינן דאפילו הכי לא מהימני:
אין רישא וסיפא דאיכא עדים ומציעתא דליכא עדים. השתא לא פריך הא תו למה לי כדפריך אשנויא דרב פפא דהשתא אצטריך כולהו אני טהורה וחברתי טמאה אשמעינן כיון דאיכא עדים לא מהימנא אנפשה ואני וחברתי טמאה אשמעינן דלא מהימנא אחברתה היכא דליכא עדים ומשתריא חברתה אפומא דנפשה ואני וחברתי טהורה אשמועינן אע"ג דאיכא עדים מהימנא אחברתה דרישא דרישא איכא לאוקמי בדליכא עדים ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא אלא בדאיכא עדים איירי ומ"מ איצטריך האי סיפא לאשמועינן דנאמנת אחברתה ואע"ג דלא פסלה נפשה והיה לנו לחוש לגומלים אפילו הכי מהימנא.:
הא תו למה לי היינו רישא. וא"ת ואמאי לא קאמר הכא מרישא דרישא כדקאמר בסמוך דהא שמעינן מרישא דרישא דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וחברתה משתריא אפומא דידה וכ"ש דמשתריא אפומא דעד אחד וי"ל דהכא ניחא ליה למנקט סתמא דהיינו רישא משום דמרישא נמי שמעינן דחברתה משתריא אפומא דעד אחד אבל בסמוך לא מצי פריך אלא מרישא דרישא:
דאיכא דררא דממונא. פירש ר"ח שהאומר הוא מוחזק בשדה אבל העדים אין בידם כלום:
אבל הכא דליכא דררא דממונא לא. קשה לרשב"א הא איצטריך גבי עדים לאשמועינן דמהימני במגו לפסול השטר דהא אע"ג דר' מאיר פליג אסיפא מודה ברישא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
עט א מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ז, סמג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף א':
פ ב מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה י"ג, סמג לאוין קכב קכז, טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף א':
פא ג מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה י"א, טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף ד':
פב ד מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ב':
ראשונים נוספים
אמר מר, אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת היכי דמי וכו': אבל רישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת לא הוה קשיא ליה בגויה מידי, השתא דההיא בין דאיכא עדים שנשבו בין דליכא עדים מצית מוקמת ליה. אבל במסקנא דמוקמינן לה לברייתא כולה דאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא אפיק התם איכא לאקשויי נמי רישא היכי דמי ולברורה כדמברר לה, אילימא דליכא עדים מעצמה אמאי לא מהימנא דהא הפה דאסר הפה שהתיר הוא, אלא פשיטא דאיכא עדים שנשבו ומשום הכי לא מהימנא אעצמה ואחברתה איכא למימר דאינה נאמנת דקתני לא קאי אחברתה דחברתה לאו משום נאמנותה הוא דמטמינן לה אלא משום עדים, ולא קתני אינה נאמנת אלא אעצמה שהיא צריכא נאמנותא.
אימא מציעתא אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חבירתה, ואי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא: ולישנא דקאמר נאמנת ואינה נאמנת לאו דוקא, דהא הכא לאו משום נאמנותה היא דמטמו לה לעצמה אלא משום עדים, ואחברתה נמי דאמרינן אמאי לא מהימנא לאו דוקא, דאי משום נאמנותא לא ארייא, דהא עד אחד לטמאה אינו נאמן, והיינו דכי אוקימנא לה בדאיכא עדים אתרצה לה דמדינא אחברתה לא מהימנא, אלא משמע לה נאמנת ואינה נאמנת עושין כמה שאמרה אין עושין כמה שאמרה, כן נראה לי.
עוד יש לי לומר, דאינה נאמנת משמע דאין בדבריה כלום, דאילו בא לאחר מכאן עד אחד ואמר טהורה נאמן, ולפיכך אקשינן אמאי נהמנא לבטל דברי עד טהרה שבא לאחריה דהוה עד אחד בהכחשה, וזה כפירוש אחד מן הדעות שאני כותב בסמוך דאפילו בשבויה עד אחד בהכחשה אינו כלום.
ואמר לה עד את טהורה וחברתך טמאה איהי שויתא נפשה חתיכה דאיסורא חבירתא משתריא אפומה דידה: כלומר, משום דעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ועד טהרה הימנה רבנן כשנים, והאי דקאמר טמאה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים.
ואם תאמר, והא דאמרינן בסוטה פרק מי שקנא (לא, ב), דלא אמר עולא אלא כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת לא, אלא הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, ואיתא נמי ביבמות פרק האשה שלום (קיז, ב) דתנן התם, עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואף על גב דהאי דקאמר מת המנוה רבנן כדעולא, ואיכא למימר דהכא בשבאו בזה אחר זה, ואחר שהתירוה על פי חברתה בא העד והעיד עליה שהיא טמאה, ומציעתא דקתני אני טהורה וחברתי טמאה ואתא עד אחד ואמר את טמאה וחברתיך טהורה, ואמרינן חברתה משתריא אפומא דעד, בדאתא עד מעיקרא ואמר חברתה טהורה, וברייתא לצדדין קתני רישא כשבאה היא תחלה ומציעתא כשבא העד תחלה, ולעולם דאתא עד טהרה תחלה ואמר לה עד את טמאה וחברתך טהורה, לאו דוקא אמר לה, דמשמע דהיא באה תחלה. אי נמי איכא למימר, כפשטה, דאמרה היא תחילה ואפילו הכי עד טהרה הבא באחרונה נאמן, ומקולי שבויה שנו כאן, דאף על גב דבעלמא לא מהימן בשבויה הקילו.
האי תו למה לי היינו רישא: נראה לי דרישא קאמר, דאני טמאה וחברתי טהורה, ואף על גב דבההיא משתריא חברתה אפומא דידה והכא משתריא אפומא דעד, שפיר קאמר דהיינו דרישא מכל שכן, דהשתא התם מישתריא אפומא דחברתה ואף על גב מפיך, הכא דמישתריא אפומא לא כל שכן. הא דקרי לה הכא רישא ולקמן קרי לה רישא , אבל אידך דהויא סיפא דסיפא קרי לה לרישא רישא דרישא, ורש"י ז"ל לא פירש כן.
תנו רבנן אני טמאה וכו': וכולה מתניתין איירי כשחברתה שותקת או בדלית' אי נמי בשוטה דאי איתא דמכחשת לה הא ודאי לא משתרי אפומה דידה דהא שוויתה לנפשה חתיכה דאסורא אפילו עדים שבי' דהא שוויתה לנפש' חתיכ' דאסורא:
אמר מר אני טהורה אבל בהא קמא ל"ק כלל דההיא שפיר אתי' בין דאיכא עדי' שבי' בין דליכא עדי' שבי' דין הוא שתהא טמאה דהא שוויתא לנפשא חתיכה אסור' ואפילו עידי' שבי' חברתא טהורה על פיה דאנן תנן הכל נאמנים להכשירה אפילו עבד אפילו שפחה ומיהו כדאתו רב פפא ואמ' מתני' איירי בדאיכא עד אחד דאפיך מיפך כולה ואפילו בבא קמא אלא כההיא שבי' והדין אורחא דתלמודא ואלא פשיטא דאיכא עדים כלו' עדים שבוי' והא דקתני שאין נאמנות על חברתה ה"ק שאין אנו צריכין לנאמנתה ואיידי דתנא ממש שאינה נאמנת בדידה תנא נמי גבי חברתה כיון דכיילי כחדא בחד לישנא אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא ולא פריש' דקאמר אין אנו צריכין לנאמנת ולית ליה למתני' הכי כיון דבגופא קתני נאמנות ממש ולא כיילי' בהדא חברת' בהאי לישנא:
חברתה משתרי דידה: פירוש כגון דאתיא איהי מעיקר והימנוה רבנן כבי תרי כעולא וכן אידך חברתה משתרי' אפומ' דעד אחד דאתא אותו העד מעיקרא הא לאו הכי עד אחד הא בהכחשה ליכא כלום ואע"פ שזה איש וכדאמרינן בירושלמי ביבמות ר"ג בר מרימר בשם רב כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש האיש מכחיש האשה והאשה מכחשת את האיש ע"כ הלכך אפילו נשא' לאיש ההוא תצא ושלא כדברי הרמב"ם וכבר כתיבנא לה לה ביבמות בס"ד:
ה"ג איהו כיון דאיכא עדים לאו כל כמיני' : כלומר כיון דאיכא עדים שבי' ולא גרסינן דאיכא עדים דמשמע דמשום האי דאי עד אחד דטומא' היה ולא מהימנא והא ליכא דבלאו עד דטומאה לא מהני כל היכא דאיכא עד שבוי' וכדאמרינן במתניתין בהדי':
חברתה משתרי אפומי' דעד: וא"ת אמאי לא פרכינן הכי דמאי קמ"ל דהא מדקתני רישא דמשתרי אפומא דידה ממילא ידעינן דמשתרי דעד כשר ותירצו בתוספות דדלמא הוה אמינא דוקא אפומי' דחבירתה שלא זז מתוך ידה אבל אפומא דעד דעלמא משתרי כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה וכי תנא הך דעד הוה אמינא דוקא אפומא דעד כשר אבל האשה וחברתה לא משתרי במקום הכחשה דעד אחד קא משמע לן:
היינו רישא: פירוש רישא דהך מציעתא דהא מסתמא כולה דכוותה דהכא אינו אלא במאי דקתני דמשתרי חברתה אפומא דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמר אבל לעיל דליכא למימר הכי לא משתרי אפומא דעד כיון דהא קיימא תמיד בהדה אכחשה לי' קמ"ל אבל היכי דמכשרה נפשה לא מהימן קמ"ל ומיהו דאי קמייתא לא נצרכה ומאידך נפקא אלא דתנא לא זו אף זו קתני דעקרה תנא בההוא צריך ליה דכי קתני אידך דעדיפא שבקי' לקמא כדאי':
אבל עדים דליכא דררא דממונא: פירוש דליכא דידהו דררא דממונא בהא אבל א"א דאסורא דרבנן לא קמ"ל וה"ה דממונא לא גמרי מאיסורא דאוקי ממונא בחזקת מרי' אינו נאמן להשיא אשה תמיהא לי מילתא להשיאו אשה מאי עדות בעי דאי להשיאו אשה בקהל ישראל הא כל ישראל בחזקת כשרים עומדים וכדאמרינן התם זיל גלי או נסיב בת מינך מכלל דכל היכי דלא ידעי פסולי דידי' כי אמר ישראל כשר אני מהימן ליה להשיאו בת ישראל כשירה ואי משום חללות דהוי פסול לכהונ' הא נמי לית לן למיחוש מסתמא ועוד הרי לא הוזהרו כשרות לינש' לפסול ותירץ ר"ת ז"ל דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא לומר דאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס ולהעלו' את בנו לעבוד' או לסנהדרין ולהשיאו בתו לכהן בלא בדיקה דאמר בפרק בתרא דקדושין דכהן הנושא אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על החזקה של משפחה שתהא בחזקת כשירה ואיכא למימר להשיאו אשה ממש שאין אצלן בחזקת כהן ומיוחס לעבודה ולסנהדרין על שנתחייבו להשיאו אשה בדוקה כהן ומיוחס:
שתי נשים שנשבו — אומר רבינו תם: לא גרסינן הכא "זאת אומרת נשביתי", דבאיכא עדי שבויה מיירי ומאי צריכין לעדותן? ומיהו מצי למימר דלהכי אצטריך, אף על פי שהם סבורות שאין אנו יודעין אין נאמנות.
- אין רישא וסיפא דאיכא עדים — השתא איכא לפרושי דכולהו צריכי, דלתירוצא דרב פפא פריך: הא תו למה לי? והכא לא פריך, משום דמילתא דפשיטא היא דצריכי. "אני טהורה וחברתי טמאה" אצטריך לאשמועינן דאינה נאמנת אעצמה בדאיכא עדים. "אני וחברתי טמאות" אתא לאשמועינן בדליכא עדים אינה נאמנת לאסור חברתה, אלא היא מותרת על פי עצמה שאומרת טהורה אני. "אני וחברתי טהורה" אתא לאשמועינן בדאיכא עדים, דנאמנת להתיר חברתה, דרישא מצינו לאוקמי בדליכא עדים.
- הא תו למה לי היינו רישא — תימה, הוה ליה למימר "היינו רישא דרישא", כדלקמן, דהא מרישא דרישא שמעינן כולה, דשויתיה לנפשיה חתיכה דאיסורא, וחברתה משתריא אפומא דידה, ומסתמא כל שכן על פי עד אחד. ויש לומר דסלקא דעתך אמינא דאיהי מהימנא יותר, כיון שנשבית עתה קים לה טפי.
- משום דאיכא דררא דממונא — פירש רבינו חננאל: משום שהוא מוחזק בידו השדה, אבל העדים אין בידם כלום.
- נשביתי וטהורה אני למה לי — תימא, אמאי לא משני, משום דבעי למיתני אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת. ויש לומר דהא לאו חדוש הוא, דשמעינן לה מסיפא דקתני: עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ומינה שמעינן נמי שבויה בעדים.
- שתי נשים למה לי — ואי לאשמועינן דאחת נאמנת על חברתה, הא בהדיא תנן לקמן דאפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים. הרא"ש ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן: וחברתה משתריא אפומא דידה — טעמא דמילתא, משום דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכן פירש רש"י ז"ל. ואיכא למידק, הא דתנן פרק האשה שלום (דף קיז:): עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תינשא; ואף על גב דהימנוה רבנן כדעולא, הני מילי כשכבר התירוה לינשא, אבל לא התירוה לינשא אין מתירין אותה. ובמסכת סוטה (דף לא:) אמרינן נמי: לא קשיא, כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה, גבי עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה. ואקשינן עלה מדעולא, ומפרקינן לא קשיא וכו'.
- ואיכא לפרושי, הכא נמי שכבר התירוה על פומא דידה מקמי דתיתי עד אחד, והיכא דמשתריא אפומא דעד אחד נמי, כדאתא עד אחד בקמייתא ושרו לה אפומא דידיה. ואף על גב דבלישנא דגמרא נמי אמרינן: ואמר לה עד: את וחברתיך טהורה, דמשתריא אפומא דידיה, לא קפדינן בהכי, ומשום דברייתא קתני "אמרה" נקט איהו נמי ברישא עדותה של אשה. ואיכא למימר דבשבויה הקלו אפילו לב"א. ולי נראה דאשה לגבי עד כשר לאו הכחשה היא, דבשלמא בעד כשר, כיון דחזי לאצטרופי מכחיש, אלא באשה בטומאה ובלא מת לאו הכחשה דכלום היא, אלא לגבי אשה אחרת, וצריך עיון.
- ושוב מצאתי פירכא לזה מן הירושלמי, וכתבתיו בפרק האשה שלום, משם למדתי שהאיש והאשה שוין בהכחשה:
וזה לשון הרא"ה: שתי נשים. תנו רבנן: אני וכו' עד אלא פשיטא דאיכא עדים — רישא דאמרה אני טמאה וחברתי טהורה, שפיר אתיא לן בין בעדים בין שלא בעדים, דאפילו בלא עדים מהימנא עלה, ואפילו בעדים משתריא חברתה אפומא דידה. אלא אאידך הוא דמוקמינן לה דאיכא עדים. וכי תימא, אי דאיכא עדים, אם כן אמאי אינה נאמנת על חברתה לומר שהיא טמאה? ויש לומר דלאו דווקא קאמר, אלא כלומר: אין אנו צריכין לנאמנותה כיון דאיכא עדים. וכי תימא, אם כן מאי האי דמקשים אמציעתא, "אני וחברתי טמאה" וכו' עד אי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא? לימא ליה, מאי אינה נאמנת דקתני? אין אנו צריכין לנאמנותה.
- ואפשר לומר דלא דמיא, דברישא דתני עלה: "וחברתה אינה נאמנת", איידי דתני עלה "אינה נאמנת", כללה לחברתה בהאי לישנא, ולמימרא דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר. אבל מציעתא, דאילו בדידה קתני "נאמנת", וחברתה אינה נאמנת כלל משמע.
- אלא פשיטא דליכא עדים אימא סיפא וכו' עד איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, חברתה משתריא אפומא דידה. כלומר, והוא דאתאי איהי ברישא, דכיון דקבלנוה לסהדותא דידה ואשתריא לה אפומא דידה הוי לה כשנים, ותו לא מהימן אידך אלא כחד במקום שנים, ואף על גב דהאי איש וקמא אשה. אבל היכא דאתו בהדי הדדי לא, והכי מוכח התם במסכת סוטה.
- אלא דקשיא לן אידך, דאמרה "אני טהורה וחברתי טמאה", ואמר לה עד: "את טמאה וחברתיך טהורה", איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה, חברתה משתריא אפומא דעד. משמע לפום לישנא, דעד דשרו (לא) אתי בתרא. וליכא למימר דשני לן בין עד כשר לעד פסול, למימרא דעד כשר מהימן לן אפילו במקום הכחשה דעד פסול, דהא בהדיא מוכח התם בירושלמי דיבמות דלא שני לן בינייהו כלל, ואפילו בין שפחה לעד כשר. אלא דאיכא למימר דלישנא לאו דווקא, ולעולם כגון דאתי עד דשרי לכתחילה. אי נמי אפשר דבשבויה הקילו להאמין עד כשר בהכחשה דעד דלאו כשר, אבל בשווין אין לנו.
- וחברתי טמאה וכו'. ופירוש רש"י ז"ל הוא הנכון:
וכן שני אנשים וכו' כל הני למה לי צריכי כו' — והא דאמרינן: אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא, כלומר גבי דידהו. והא דאמרינן נמי: אבל אשת איש דאיסורא, ואפשר דאפילו תנא אשת איש נמי, ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא איסורא מממונא. אי נמי אפשר דלא כפלינן לה לאצרכתא, ודכוותא בתלמודא. והא דאמרינן: שתי נשים שנשבו למה לי? מהו דתימא ניחוש לגומלין, קא משמע לן, כלומר דאפילו לרבי יהודה דחייש לגומלין בהא מודה דלא חיישינן, וטעמא משום דבשבויה הקילו. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וזה לשון הריטב"א: תנו רבנן אני טמאה וכו' — וכולה מתניתא מיירי כשחברתה שותקת, או בדליתה, אי נמי בשוטה. דאי דאתא ומכחשת לה, הא ודאי לא משתריא אפומא דידה, דהא שויתא נפשה חתיכה דאיסורא.
- אמר מר אני טהורה כו' — אבל בבא קמא לא קשיא לן כלל, דההיא שפיר אתיא בין דאיכא עדי שבויה בין דליכא עדי שבויה, דין הוא שתהא טמאה דהא שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, ואפילו בעדי שבויה חברתה טהורה על פיה, דהא תנן: הכל נאמנין להכשירה אפילו עבד ואפילו שפחה. ומיהו כדאתא רב פפא ואוקי מתניתא בדאיתא עד אחד דאפיך מיפך כולה, ואפילו בבא קמא דאלא דההיא סדרא, והכי אורחא דתלמודא.
- אלא פשיטא דאיכא עדים — כלומר עדי שבויה. והא דקתני שאינה נאמנת על חברתה, הכי קאמר, שאין אנו צריכין לנאמנות; ואיידי דקתני "אינה נאמנת" ממש בדידה, תנא נמי הכי גבי חברתה, כיון דכיילא בהדה בחד לישנא. אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא, ולא פירשה דקאמר אין אנו צריכין לנאמנותה, ולית ליה למתני הכי כיון דבגופה קתני נאמנת ממש ולא כיילה בהדי חברתה בהאי לישנא.
- חברתה משתריא אפומא דידה — פירוש, וכגון דאתיא איהי מעיקרא, דהימנוה רבנן כבי תרי כדעולא, כן אידך דאמר חברתה משתריא אפומא דעד, כגון דאתא עד מעיקרא, הא לאו הכי עד אחד בהכחשה אינו כלום, ואף על פי שזו איש וזו אשה, וכדאמר בירושלמי ביבמות: רב נחמן בר מניומי בשם רב, כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש, האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, עד כאן. הילכך אפילו נשאת לאיש ההוא תצא, ושלא כדברי הרמב"ם, וכבר כתיבנא לה ביבמות בסייעתא דשמיא.
- הכי נמי איהי, כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה — כלומר כיון דאיכא עדי שביה. ולא גרסינן "דאיכא עדים"[1], דמשמע דמשום דאיכא עד אחד דטומאה הוא דלא מהימנא, והא ליתא, דבלא עד דטומאה לא מהימנא, כל היכא דאיכא עדי שביה, וכדאיתא במתניתא בהדיא.
- חברתה משתריא אפומא דעד — ואם תאמר, דאמאי לא פרכינן הכא, דמאי קא משמע לן? דהא מדקתני רישא דמשתריא חברתה אפומא דידה, ממילא ידעינן דמשתריא בעד כשר? תירצו בתוספות, דדילמא הוה אמינא דווקא אפומא דחברתה שלא זז ידה מתוך ידה, אבל אפומא דעד דעלמא לא משתריא, כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה. ואי תנא הך דעד האחד, דווקא אפומא דעד כשר, אבל אפומא דאשה לא משתריא במקום הכחשה דעד, קא משמע לן.
- היינו רישא — פירוש, רישא דהך דהיינו מציעתא, דהך מסתמא כולה רבותא דהכא אינו במאי דקתני דמשתריא חברתה אפומא דעד, משום שהכחשה דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמרה. אבל לעיל דליכא למימר הכי, אימא דלא משתריא אפומא דעד, כיון דהא [ד]קיימא תמיד בהדה מכחשת ליה, קא משמע לן. אבל היכא דמכשרא נפשה לא מהימן, קא משמע לן. ומיהו ודאי בקמייתא לא נצרכו, ומאידך נפקא, אלא דתנא לא זו אף זו קתני, דמעיקרא תניא בדהוה צריך לה, וכי קתני אידך דעדיפי, שבקא לקמיה כדאיתא.
- אבל עדים דליכא דררא דממונא — פירוש, דליכא לדידהו דררא דממונא [בהא. אבל אשת איש דאיסורא לא, קא משמע לן. והוא הדין דממונא] לא גמרי מאיסורא, דאוקי ממונא בחזקת מריה:
הערות
[עריכה]- ^ אולי צ"ל "דאיכא עד". ויקיעורך.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה