כתובות ה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יניח אצבעו באזניו והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות מאי טעמא אילימא משום דמחלקן כל חדא וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל אלא מה טעם משופות כיתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה ת"ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאיברים איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח איכא דאמרי ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כרבי יהודה
רש"י
[עריכה]
יניח אצבעו - שהיא שפוייה כיתד:
מ"ט - כלומר במאי דומות כיתידות:
אי נימא דמחלקן - שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד:
חדא חדא למילתיה - קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה:
זו זרת - מן הקטנה מודדין זרת של חושן:
זו קמיצה - מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ:
זו אמה - מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים:
זו אצבע - למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו (ויקרא ד):
זה גודל - לבהן יד דאהרן (שם ח) ודמצורע (שם יד):
משופות - אגויישיד"ש בלעז:
אליה - בשר שבסוף האוזן:
נכוית תחילה לאברים - רכות ודקות ליכוות מכולם והכי נמי אמרינן במסכת ע"ז (דף לח.) האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אודניה ואע"פ שממהר ליבשל:
מהו לבעול בתחלה - לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל א"נ שמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה:
מיפקד פקיד - כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא:
או חבורי מיחבר - דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן מתפרק מחברו:
אם תימצי לומר מיפקד פקיד - ואין בו משום חבורה כוונת המוציאו למאי לדם הוא צריך ומתכוין להוציאו:
ושרי - דהא מיפקד פקיד:
או דלמא לפתח מתכוין - והרי הוא כבנין ואסור:
ואם תימצי לומר לדם הוא מתכוין - ולא לפתח ומיהו על כרחך פיתחא ממילא הוי:
הלכה כרבי יהודה - בדבר שאין מתכוין ואסור:
או כר"ש - ומותר וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא:
ואת"ל הלכה כרבי יהודה - אכתי איכא למיבעי דקיימא לן (שבת דף קו.) כי אמר רבי יהודה במתקן אבל במקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה מן הבעולה: ואת"ל מקלקל הוא ל"ג דאי מקלקל לדברי הכל מותר שאין לך מקלקל חייב אלא חובל ומבעיר אליבא דרבי שמעון והכא לאו חובל הוא דהא באת"ל דם מיפקד פקיד בעי לה ואזיל:
ודם ממילא קא הוי - הוא אינו מתכוין להוציאו אבל הוא יוצא ונמצאת חבורה נעשית שלא בכוונה:
הלכה כרבי יהודה - בדבר שאינו מתכוין ושמא מתקן הוא ואסור:
או הלכה כר"ש - דדבר שאין מתכוין מותר:
ואם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה - קלקול הוא ומותר או תקון הוא ואסור ואפי' אם קלקול הוא יש למצוא צד איסור אם בדבר שאין מתכוין סבירא לן כרבי יהודה ובמקלקל בחבורה סבירא לן כר"ש דמחייב דאמרינן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואוקימנא כר"ש בפרק האורג (שבת קו.):
הלכה כרבי יהודה במקלקל - ומותר דכי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן אבל במקלקל לא אמר:
תוספות
[עריכה]
זה גודל. פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן (מנחות דף יא.) מוחק בגודל מלמעלה אבל בידו אחרת לא יוכל לעשות דבעינן עבודה בימין:
מהו לבעול בתחלה בשבת. אף על גב דתקנו שתהא בתולה נשאת ברביעי מכל מקום אם אירע לו שלא בעל בליל חמישי לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום חמישי אחר או עד יום ב' להכי בעי אם מותר לבעול בשבת אם לאו אע"ג דתניא לעיל ומפרישין חתן מן הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא כו' פי' בקונטרס דלא הוה ידע לה א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר' יהודה ור"ש ומיהו על כרחך נראה דלא ידע הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף דאי הוה ידע לה מאי קמיבעיא ליה הא בהא לא פליגי ר' יהודה ור"ש והא דלא פשיט מינה לבסוף משום דמשכח תנאי דפליגי עלה:
דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר. טעמא דחבורה לא כפרש"י דפירש בפרק שמונה שרצים (שבת קז:) דחייב משום צובע גבי ח' שרצים דתנא התם נצרר הדם אע"פ שלא יצא וקשה לר"י דבאלו טריפות (חולין מו:) בשמעתא דריאה תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם והשתא התם מאי צובע איכא הא לית להו עור וה"נ מאי צביעה איכא בהך חבורה וכן גבי חבורה דמילה לא שייך צביעה ועוד דעל כרחך לשמואל איכא טעמא אחרינא דבפרק כלל גדול (שבת עה. ושם) קאמר דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה אלמא טעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה כדקאמר שמואל התם ורב דאמר התם משום צובע אף משום צובע קאמר ונטילת נשמה אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו דהכא אין צריך לחלישות האשה ומיהו איסורא דקאמר הכא איכא למימר דהויא דרבנן אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרינן בפרק ר' אליעזר (שם קלג:) האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מיחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה דאין צורך להחליש התינוק ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וקשה לר"י דאמרי' בפרק כלל גדול (שם עה. ושם) גבי הצד חלזון והפוצעו וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' ולפי זה אפילו הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ואומר ר"ת כי דם חלזון שצובעין בו הוא מיפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק:
לדם הוא צריך ושרי. וא"ת והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וצ"ל שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח פי' ר"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ולפירושו לקמן דקאמר דם חבורי מיחבר אי לדם הוא צריך ואסור אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור ולקמן נפרש הא דפריך ממפיס מורסא לפירושו ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה:
אם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי. פי' דרבי יהודה אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אף על גב דפטור אבל אסור מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין וקשה דבגרירה אסר ר' יהודה אע"ג דאיכא תרתי דאין מתכוין ומקלקל נמי הוי כדאמרינן בשילהי פ"ק דחגיגה (דף י.) דמוקי הך דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה וטעמא דפטור משום דמקלקל הוי ובפרק י"ט (ביצה כג. ושם) אסר רבי יהודה קירוד אף על גב דאין מתכוין ומקלקל ויש לומר דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה א"נ שלא במקום מצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד וגבי קירוד נמי במה שמוציא דם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה.:
את"ל הלכה כרבי יהודה מקלקל בחבורה הוא כו'. משמע דאי הלכה כרבי שמעון שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוין וקשה דבשילהי פרק ספק אכל (כריתות יט. ושם) אמר לרבי שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומאי שנא דאין מתכוין פוטר רבי שמעון בחבורה טפי ממתעסק וי"ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ומשום הכי חייב לרבי שמעון מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה דמחייב רבי שמעון אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת ולהכי תלינן ליה
ראשונים נוספים
אם תמצי לומר דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי: כך גירסת כל הספרים. ואני תמה, איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד, דשרי, דהא חזר ואמר אם תמצא לומר לדם הוא צריך, ופתחא ממילא קא הויא, הלכה כר' שמעון או הלכה כרבי יהודה. ולולי שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים, היה נראה דלא גרסינן ושרי (כ"מ במאירי), אלא אם תמצא לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ואסור, כלומר אי לדם הוא צריך, עדיין יש לחקור אי הלכה כר' שמעון ושרי או הלכה כר' יהודה ואסור, או דילמאלפתח הוא צריך ואסור לכולי עלמא. כן נראה לי.
או לפתח הוא צריך ואסור: כלומר, ואי לפתח הוא צריך לכולי עלמא אסור ואפילו כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח, דמכל מקום לאו מקלקל גמור הוא, אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה, וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב, דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דומה למה שאמרו בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג, א), השוחט בשבת לעבודה זרה חייב, כלומר, הואיל והוא מתקן קצת, כדאמרינן התם מאי תיקן, תיקן להוציא מידי אבר מן החי, אלמא, כיון שיש בו תיקון קצת אף על פי שיש קלקול הרבה אצל הבהמה, דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא לגיזות וולדות ולחלבה, ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח, א) גבי סכין של ע"ז, לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן, משום דמלאכה מחשבת אסרה תורה.
הא דאמרינן אם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא: איכא למידק, דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת צג, א). והראב"ד ז"ל נשמר מקושיא זו, ופירש: דרוב בקיאין בהטיה ומי שמטה אינו מוציא ואינו נעשה פתח. ואכתי לא ניחא לי, דהא מתכוין הוא לדם וכיון שכן אינו מטה, וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא. ושמא נאמר, דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח, אלא שאין הכל בקיאין בהטיה זו. ומכל מקום, כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו הטיה הוא, כן נראה לי (עי' ריטב"א ורש"י ד"ה או כר"ש).
אם תמצא לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח: כלומר, ושרי, דכל המקלקלין פטורין (שבת קו, א). ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרינן (שבת ג, א), הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה. אי נמי לא אסרו מקלקל לכתחילה אלא משום גזירה דאתי לאיחלופי במלאכה, דכוותה במתקן, כגון קורע בחמתו (שבת קה, ב), דאתי לאיחלופי בקורע על מנת לתפור. אי נמי סותר (לא, ב), דאתי לאיחלופי בסותר דכותה על מנת לבנות, דאבל הכא דהיא גופא שרו דמקלקל הוא, ולא אתי לאיחלופי בפתחא אחרינא דעלמא, דלא משמע להו לאינשי שיש בו ענין לבנין כלל, מותר אפילו לכתחילה.
אי נמי יש לומר, דשאני הכא דאינו מתכוין וכולי האי לא מחמרינן, דאף על גב דלרבי יהודה שאינו מתכוין כמתכוין, לא חמיר שאינו מתכוין כמתכוין. ואפשר, דשאינו מתכוין לרבי יהודה אינו אלא מדרבנן, ובמקום מצוה התירו. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל (תוספות שבת מא, ב ד"ה מיחם), דשאינו מתכוין לר' יהודה אינה תורה אלא של דבריהם.
ומיהו אינו מחוור, דבהדיא מוכח בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (קלב, ב), לר' יהודה שאינו מתכוין דאורייתא הוא ואפילו במקום מצוה אסור, דאמרינן התם בשר אף על פי שיש שם בהרת, ואקשינן הא למה לי קרא, דבר שאינו מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר. ופריק אביי, הא מני רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואי אסור משום שבות קאמר ר' יהודה, איצטריך קרא למשרי שבות דרבנן. ואף על גב דרבא אוקמא התם אפילו לר' ישמעאל, משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, מכל מקום לא פליג עליה דאביי באוקמתא דמוקי לה כרבי יהודה.
אם תמצא לומר דם חבורי מחבר, לדם הוא צריך ואסור: כלומר, אסור, ואפילו אם תמצא לומר דלדם הוא צריך, דשרי ללישנא דדם מיפקד פקיד, וכל שכן אי לפתח הוא צריך, דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו אם תמצא לומר דדם מפקד פקיד.
או דילמא להנאת עצמו: והא דלא אשכח התירא אלא בצריך להנאת עצמו, משום דבמתכוין לדם אף כשתמצא לומר דמקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור, מכל מקום איסורא מיהא איכא, כיון שהוא מתכוין לכך, דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוין, אבל במתכוין לא. אי נמי, משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו, מתקן קצת הוא ואסור כמלאכה מחשבת. כדכתבינן לעיל.
איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת: פי' בתוספות דתליא בכולהו שמעתתא משום חבורה ומשום פתח פתוח היכא דליכא משום גזירה דבן עוף כגון שכבר עשו הסעודה אלא שהאריך בעילתו עד עכשיו או מפני חולי או מפני שפירסה נדה או מפני טעמי אחריני אף על פי שאמר לעיל ונבעלת בחמישי היינו לומר שכן ראוי לעשותו ותקנו זמן נשואין ביום הגון שיכול להשכים לב"ד אם יוכל לבעול בזמנו לאלתר אבל לא מצינו שכופין אותו לבעול מיד והיינו דלא קפיד דקתני תנא דמתני' אלא זמן הנשואין והא דלא פשטיה כעין מתני' דלעיל דקתני בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש פרש"י ז"ל דמתני' לא שמיעא ליה א"נ דקמיבעי ליה הלכה (או) או אין הלכה:
דם מיפקד פקיד או חבורי מחבר: פירוש דאי מחבר יש בו משום חבורה וה"ל חובל. ומכאן הקשו בתוס' למאי דפרש"י ז"ל במס' שבת דחיובא דחובל היינו משום צובע וא"כ הכא מאי צובע איכא אלא הנכון כפי' שני שפי' דחובל חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש והיינו דכי הוי דם פקיד לא חיישינן לנטילת הנשמה שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואין זה עושה שום חבורה במקומו ודומיא דאילים בעינן שדם מחבר:
אם תמצא לומר מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסור כך הגרסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ז"ל והכי קאמר או לפתח הוא צריך ואסור אבל לא פסקינן ושרי לגמרי דהא היכר בעינן:
אם תמצא לומר לדם הוא צריך הלכה כר"י ואיכא דגרסי לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא ואין למחוק גרסת הספרים והא דאמר לדם הוא צריך יש מפרשים שלא ילכלך בביאה אחרת ול"נ בטעמא ועוד א"כ הא מלאכה שאינה צריכה לגופא ואמאי ה"נ כאידך לישנא היכא דהוי כחבורה לכך יש לפרש לדם הוא צריך להראות שהיא בתולה:
הלכה כרבי יהודא או הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכווין מותר והק' רש"י ז"ל והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ופריק הא פרכינן לה לקמן ומשני יש בקיאין בהטיה ואין הדם יוצא ואין פתח נפתח עם דם ואין משמע הלשון הזה דבעיין מיירי בבקיאין בהטיה אין כאן דבר שאינו מתכוון וליכא למימר פתח ממילא קא הוי אלא דכיון שיש בקיאין בהטיה שאין בו דם ואין בו פתח ואפילו שיזדמן כך אין זה פסיק רישיה ולא ימות דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשוב פסיק רישיה ולא ימות ולשון פסיק רישיה מוכרח כך. ואם תמצא לומר דהלכה כר' יודא דאמר דבר שאינו מתכוון אסור מקלקל הוא בחבורה אצל הפתח ושרי וא"ת והרי כל המקלקלים פטורים פטור אבל אסור הוא וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא דבר שאינו מתכוון ומהא אפילו לרבי יהודא מותר לגמרי ולפי"ז מה שאוסר רבי יהודא בגרירת מטה כסא ושולחן וספסל הוא בבית שאין נעשה שום קילקול. והשר תירץ דשאני הכא דאיכא צורך ומשום הכי שרי לרבי יהודה י"ג דהאי כלישנא קמא:
ואת"ל מקלקל אצל הפתח במקלקל הלכה כרבי יהודא או הלכה כמ"ש ורש"י אמר דלא גרסינן ליה דבהדיא מוכח פרק שמנה שרצים דלא נחלקו ר"י ור"ש אלא במקלקל בחבורה או בהעברה והאי לישנא דדם מיפקד פקיד ליכא חבורה ואפילו ר"ש מודה דפטור ויפה כיון ז"ל:
במקלקל הלכה כרבי יודא ושרי או הלכה כר"ש: פי' הלכה כרבי יהודא דאמר מקלקל בחבורה פטור ושרי או הלכה כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ואסור וא"ת כיון דס"ל להנאת עצמו הוא צריך ופתח ממילא היי דבר שאינו מתכוין לר"ש ושרי וי"ל דבעיין השתא למ"ד הלכה כר"י בדבר שאינו מתכוון דעלה קיימינן השתא:
זו זרת — פירש רש"י ז"ל: אצבע קטנה, ושל אחריה קמיצה. ושאל מורי יצ"ו, קמיצה ואמה לא היו צריכין ליחלק, והיינו משערין אמה כשיעור האורך. ויש לדחוק, לא היה הדבר נאה שיהיו שנים אלו מחוברין והשאר מחולקין. ויש מפרשים, זו זרת – השניה לאצבע קטנה, כי ממנה עד אגודל יש כמו שיש מאצבע קטנה עד אגודל. זו קמיצה, אצבע קטנה, שהוא מוחק בה את הקמיצה מן הצד. ולפירוש זה כולהו מפלגי מהדדי לצורך. אך תימא הוא אמאי חשיב להו שלא כסדרן. שיטה ישנה.
ובתוס' הקשו נמי אמאי דפירש רש"י ז"ל זה גודל לעניין בהן יד דמצורע, דאפילו לא מחלק, מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם. ורש"י ז"ל תירץ כל זה במאי דכתב זה לשונו: חדא חדא למלתא. קושיא היא, כל אחת יש בה צורך ואפילו בצרכי גבוה. עד כאן. פירוש לפירושו, נשמר ז"ל, שלא נפרש דמאי דקאמר תלמודא: כל חדא וחדא וכו' – היינו הקדמה למאי דפריך, דאמר מר זרת וכו', ואין כאן קושיא אלא זו דאמר מר וכו', דאם כן קשיא קושיית התוס' אמאי חילק גודל, וקשיא נמי קושיית השיטה דאמאי חילק קמיצה מאמה. אלא הכי פירושו, כל חדא וחדא וכו', פירוש, היא גופא קושיא היא, דקא פריך דכל אחת יש בה צורך להדיוט, ומחכמת הבריאה שהיו מחולקין לצורך העולם, ואף לצורכי גבוה יש צורך בקצת חילוקן, וזאת הקושיא דלגבוה היא לסניף בעלמא. והשתא ניחא, כן נראה לי:
אבעיא להו מהו לבעול בתחילה בשבת — הקשו בתוס', דהא תיקנו שתהא בתולה נשאת בד'. והא כתיבנא לעיל, שתלמידי הרב ר' יונה ז"ל תירצו דמיירי במקום שבתי דינין קבועין בכל יום. ולא נהירא לרב ר' יונה, דאכתי איכא אקרורי דעתא בשתי לילות ויום אחד. ותירץ, דמיירי במקום שאין בתי דינין קבועין כלל, אלא כשאדם יש לו תביעה אצל חבירו, לוקח בני אדם ומודיע להם ובוררין להם בית דין. ובכהאי גוונא ליכא למיחש לאקרורי דעתא, שאם לא ימצא בתולים, למחר ביום שבת יזמין זקני העיר וכו' וכדכתבינן לעיל.
ואכתי לא נהירא לתוס' ז"ל, דמשמע דהא בעיא קאי עלה דמתניתין, דומיא דבעיא דלעיל דאבעיא להו: בתולה נישאת ונבעלת וכו'. דאי לא תימא הכי, הוה ליה למבעי הך בעיא קודם אידך דלעיל, משום דקאי הך בעיא אמאי דקאמר רב שמואל בר יצחק לעיל: לא שנו אלא מתקנת עזרא וכו'.
ובשיטה ישנה תירצו, דמשום אקרורי דעתא ליכא, כגון שכבר התחיל לבעול ומצא פתח סתום ופירש, עד כאן. וכיוצא בזה אמרינן לקמן גבי הא דמותיב רב חסדא מדתנן: "תינוקת שלא ראתה" וכו', ואמרו: מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל וכו'. ופירש רש"י ז"ל: מאי לאו הנך ארבע וכו', ושמעינן מינה דמותר לבעול בחבורה בשבת, עד כאן. דוק ותשכח.
ובתוס' תירצו, דאף על גב דבתולה נישאת בד', מכל מקום אם אירע לו שלא בעל בליל ה' לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום ה' אחר או עד יום ב'. ומכל מקום לכתחילה בעי לבעול בליל ה', וכדאמר לעיל: "בתולה נישאת בד' ונבעלת בה'", ועוד משום אקרורי דעתא, אלא דהכא מיירי כגון שאירע לו אונס, שחלה או שפירסה נדה או אונס אחר. ואם כן, לשון לבעול לא דייק שפיר, דמשמע דלכתחילה מצי לעכב מלבעול עד ליל שבת. ויש לומר דהכי קאמר, אם מותר לבעול או לא, וכגון שנתעכב על ידי אונס וכדכתיבנא.
עוד הקשו בתוס', דתפשוט מדתניא לעיל: "מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה", ותניא נמי באידך ברייתא: "בין כך ובין כך לא יבעול לא בערבי שבתות" וכו'. ורש"י ז"ל תירץ, דלא הוה ידע לה. אי נמי ידע לה ובעי היכי הלכתא, משום דאיכא למימר דפליגי ר' יהודה ורבי שמעון. מכל מקום קשה להו לתוס' ז"ל, אי הוה ידע ברייתא דחיישא שמא ישחוט בן עוף, מאי קא מבעיא ליה אי הלכתא הכי? לא אשכחנא מאן דפליג אהך טעמא! ונראה עיקר דלא הוה ידע להו, והא דלא פשיט מינייהו תלמודא, משום דלבסוף משכח תנאי דפליגי בה. ולתירוץ שיטה ישנה דכתבינא לעיל, מההיא דשמא ישחוט בן עוף אין קושיא כלל, דכיון דכבר כנס ובעל הרי עשה סעודתו, ותו ליכא סעודה כלל. אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא, דזמן סעודה לכל היא לילה של בעילה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ואם היינו מפרשים דבלא אונס נמי יכול אדם להתעכב מלבעול עד אי זה יום שירצה, דלא התקינו זה חכמים אלא שתינשא בד', משום דרוב העולם כשנושאין בועלין ולא שכיח מי שהתעכב מלבעול, ובמילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן, הילכך היינו יכולין לומר שכבר עשה הסעודה בשעה שכנס. אבל השתא דפירשו התוספות ז"ל דמשום אונס נתעכב מלבעול, הילכך כשינצל מהאונס ויבעול יעשה סעודה. ובר מן דין ומן דין, לא ידעתי מאי קשיא להו להתוספות, דאיכא למימר דלא קשיא ליה לרש"י ז"ל אלא ממתניתין דלעיל, דקתני "מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת שבתחילה מפני שהוא עושה חבורה", אבל מאידך מתניתא דקתני "בין כך ובין כך לא יבעול" וכו' לא קשיא ליה, אלא משום דקתני "לא יבעול לא בערבי שבתות", מיהו לא מכרעא מילתא, דנימא דטעמא הוי משום שמא ישחוט בן עוף. ואף על גב דקאמר לעיל: "השתא דאתית להכי" וכו', היינו לדעת אביי, ומיהו אנן לא קיימא לן הכי. וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל כמו שכתבו תלמידיו ז"ל, דבערב שבת ליכא למיחש לבן עוף וכדכתיבנא לעיל. תדע, דקתני אידך מתניתין: "ומפרישין כו' מפני שהוא עושה חבורה", טעמא משום חבורה, אבל משום בן עוף לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ן וכדכתיבנא לעיל.
ויש לתרץ הנך תרתי מתנייתא, דגזירת "שמא ישחוט בן עוף" איתא אפילו באלמון שנשא אלמנה ובביאה ראשונה, וברייתא דמפרישין מיירי בבתולה, ואידך ברייתא ד"בין כך ובין כך" מיירי אפילו באלמון שנשא אלמנה. והא דלא נקט ברייתא דמפרישין טעמא דבן עוף, משום דבעי לאסור אפילו היכא דליכא סעודה, כגון שכבר עשה סעודה. כך יש לתרץ הנך תרתי מתנייתא. ומיהו לא מכרעא מילתא כדי לאקשויי על רש"י ז"ל.
ואם תקשי, היכי מצינן למימר דידע שפיר ברייתא דמפרישין, אלא דבעי הלכה או אין הלכה? והא ללישנא קמא דאם תמצי לומר דם מפקד פקיד בועלה ואזיל, ואילו בברייתא דמפרישין קתני בהדיא מפני שהוא עושה חבורה. ויש לומר, אף על גב דדם מפקד פקיד, כיון דאיכא למימר לפתח צריך ומתקן הוא אצל הפתח, הלכך שפיר מצינן למקרי חבורה, כן נראה לי.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: מהו לבעול בתחילה וכו' — פירשו בתוס', תנינן בכולה שמעתין משום חבורה ומשום פתחא, היכא דליכא גזירה משום דבן עוף, כגון שכבר עשה סעודתו אלא שהאריך בעונתו עד עכשיו, או מפני חולי או שפירסה נדה או מפני טעם אחר. כי אף על פי שאמר לעיל: נבעלת בה', היינו שכן ראוי לעשות ותיקנו זמן נשואין ביום הגון שיוכל להשכים לבית דין אם יבעול לאלתר בזמנו, אבל לא מצינו שיכופו אותו לבעול מיד. והיינו דלא קתני תנא במתניתין אלא זמן נישואין. והא דלא פשטינן בעיין ממתניתין דלעיל, דקתני "בין כך ובין כך לא יבעול בערבי שבתות", פירש רש"י ז"ל דמתניתין לא שמיע להו, אי נמי מבעיא ליה הלכה או אין הלכה, עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: תימה, והא מתניתא היא בהדיא, "לא יבעול בערבי שבתות ולא במוצאי שבתות". וכי תימא הלכה או אין הלכה מבעיא לן, וההיא דלמא ר' יהודה ולית הלכתא כותיה? והא אנן ללישנא קמא מספקא לן אי שרי ואפילו לרבי יהודה, ואם כן הא מתניתא דאסר מני? ונראה לומר, דברייתא לא שמיע להו, ובדין הוה דהוה לן לאתויי עליה, אלא דעדיפא לן לאקשויי מהני מתניתין דתינוקת וחתן טפי ממתניתא, דדילמא לאו מתרצנא. ולבסוף אסיקנא דתנאי היא, ותו לא קשיא כלל. עד כאן:
וזה לשון הרמב"ן: לקמן בסוף שמעתין אסיקנא דמותר לבעול לכתחילה בשבת. ואי קשיא לך, הא איכא משום גזירת בן עוף? לא תיקשי, דהיכא דכבר נשאה ועשה סעודתו קאמרינן, אי נמי דלית להו בערב שבת משום גזירת בן עוף. ואם תאמר: הא תניא לעיל, "לא יבעול בתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה"? איכא למימר, ההיא ר' יהודה היא, והלכה או אין הלכה קמבעיא לן, כך פירש רש"י. וקשיא לי, והא אפילו לר' יהודה נמי איבעיא לן בגמרא, ורב נמי דסבירא ליה דר' יהודה שרי. ויש לומר, כיון דתנאי פליגי בה דרך ברייתא אחריתי, אבעיא להו הלכה כמאן, דרב סבר כתנא קמא, ורבנן לא ר' יהודה ולא רבי שמעון, אלא בהנך סברא דלעיל פליגי. ואפשר דברייתא לא שמיע להו לרבנן דגמרא, ומשום הכי אבעיא להו אפילו לרבי יהודה כלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל. ויש מי שפירש, דהא דאמרינן לעיל: "מפני שהוא עושה חבורה", חבורת בן עוף קאמר, ואבעיא לן היכא דאטריח מעיקרא. ולאו מלתא היא. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.
ואל תתמה על פירוש זה, דהא אמרינן לקמן: מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו', ופירושו חבורה של שחיטת בן עוף. ולקמן אכתוב לשון הרשב"א בסייעתא דשמיא:
דם מיפקד פקיד — איסור חבורה פירש רש"י ז"ל בח' שרצים, שחייב משום נטילת נשמה. ולשון אחר פירש משום צובע, שצובע העור במקום שנצרר הדם. ושאר שקצים ורמשים פטור, דלית להו עור ולא שייך בהו צביעה. וקשה להך לישנא דצביעה, מהא דאמרינן בפרק אלו טרפות: ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם, וכיון דלית להו עור, אפילו יצא מהם דם מאי צביעה שייך בהו? ואפשר דיש להן עור אלא שעורן דק, וכן כתב רש"י ז"ל התם בחולין. ומיהו אכתי קשיא, דהכא בהאי חבורה מאי צביעה שייכא בהו? ואפילו שייכא צביעה כדי להראות שהיא בתולה על ידי הסדינין או בשרה צבוע מדם, אם כן למה לי טעמא אי מפקד פקיד אי חבורי מחבר?
ובקונטריסין מצאתי, שתירצו שדעת רש"י ז"ל שאין שייך צביעה אלא בדבר שיש בו טורח ואומנות, כגון שעושה חבורה שיש בו טורח, אבל כשהוא מפקד פקיד אין בו טורח. ואף על פי שדם חילזון דמפקד פקיד וחייב משום צובע, היינו משום דדם חילזון אף על פי שהוא מפקד פקיד יש בו אומנות, שצריך להוציאו והוא בחיים כי אז הוא יותר טוב, עד כאן.
ועוד הקשו בתוס', דגבי מילה נמי אמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה: האי אומנא דלא מייץ, סכנתא היא ומעבירין ליה. ופריך פשיטא, מדמחללים עליה את השבת. מהו דתימא מיפקד פקיד, קא משמע לן דחבורי מחבר. מה צביעה שייכא באותה חבורה? ומדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אין ראיה, דלא איצטריך משום הוצאת דם, אלא להתיר תלישת בשר דחייב משום תולש, כדאמרינן בשבת גבי ציפורן שלא פירש, דחייב חטאת אם נטלו בכלי. ומכל מקום קשיא מההיא דפרק ר' אליעזר דמילה, דלא שייך צביעה גבי חבורה דמילה. ויש מתרצים דהכי קאמר רש"י ז"ל, אף משום צובע.
ומיהו קשיא, דבריש פרק כלל גדול קאמר שמואל דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה, ואף על גב דבשוחט איכא נטילת נשמה ממש, והכא ליכא למימר כן, מכל מקום על כרחך צריך אתה לומר לשמואל דאיכא טעמא אחרינא, דלשמואל ליכא למימר צובע כלל. לכך נראה דטעמא דנטילת נשמה עיקר, וח' שרצים, כיון שנצרר הדם אף על פי שלא יצא, נעקר ממקומו ואיכא חבורה אלא שהעור מעכבן, אבל שאר שרצים שאין להם עורות, אם נעקר הדם היה יוצא מיד, הילכך לא שייך חבורה בהן עד שיצא הדם. ורב דאמר התם בפרק כלל גדול משום צובע קאמר, דווקא התם חייב משום צובע משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כדאמרינן התם.
והך נטילת נשמה ליכא לפרושי טעמא משום הכחשה, שבמה שמכחישו ומחלישו נוטל קצת נשמתו; דתינח גבי שרצים דאיכא חיובא, דהויא מלאכה הצריכה לגופה דצריך להחליש השרץ וכגון שהוא רודף אחריו, אבל הכא אין צריך להחליש, אם כן ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף על גב דלרבי שמעון מתעסק בחבורה חייב ומקלקל בחבורה חייב, וכדמייתי התוס' לקמן, ומלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה נמי ליחייב? יש לומר דהיינו דווקא כשהוא מתקן, והכא מקלקל הוא שמחליש כח האשה. ולר' יהודה נמי דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אינו אלא כמתקן והכא מקלקל הוא וכדכתיבנא, והדרא קושיא לדוכתיה. וכתבו התוס', דהך דהכא יש לתרץ, דאיסורא דקאמר הכא דהויא דרבנן, משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומצאתי בקונטריסין דהקשו על זה, דאם כן, לפירוש דאיכא דאמר דקאמרי אם תמצי לומר הלכה כר' יהודה, לפי מה שאמרנו דמלאכה שאינה צריכה לגופה הויא דרבנן, למה אינו שואל אם הלכה כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה אי כרבי שמעון? ויש לומר דפשיטא, כיון דהלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון כל שכן דהלכה כמותו במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל אכתי קשה, מאי דקאמר דאיכא דאמרי אם תמצי לומר הלכה כר' יהודה ואם מתקן הוא אסור, ואמאי אסור, והאיכא איסורא דרבנן ויהיה מותר, כי בדבר שאין מתכוון ליכא אלא איסורא דרבנן, ומלאכה שאינה צריכה לגופה נמי איכא איסורא דרבנן, ואם כן יהיה מותר. וכן לרבי שמעון נמי, כשאמר הספר "מקלקל בחבורה הוא" ואסור לרבי שמעון לפירוש אם תמצי לומר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון, אמאי אסור? והאיכא תרי איסורי דרבנן, דבר שאין מתכוון שאסור מדרבנן אפילו לר' יהודה, ומלאכה שאינה צריכה לגופה דאסור מדרבנן? ויש לומר דאליבא דר' יהודה לא קשיא, דהא סבירא ליה לר' יהודה דהיכא שהוא מתקן במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולא נשאר אלא שאינו מתכוון והוא צד אחד. וגם אליבא דרבי שמעון אינו קשה, דמדקאמר מקלקל הוא וחייב משום דמקלקל בחבורה, ואם כן משמע דתלמודא סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה דהיכא שהוא מתקן חייב. עד כאן מצאתי בקונטריסין. והאריכו בלי צורך.
ומכל מקום הקשו בתוס', דגבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם, דאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה: האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה. פשיטא, מדקא מחללין שבת עליה? מהו דתימא דם מפקד פקיד, קא משמע לן דחבורי מחבר. ואי הוה משום החלשה, ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דאין צריך להחליש התינוק. והא כתיבנא דמדאיצטריך קרא להתיר מילה אין ראיה וכדכתיבנא לעיל. ואין להקשות דמהאי דר' אליעזר דמילה אין ראיה, דדילמא כרבי יהודה אתיא דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. דאם כן לא הוה ליה לאקשויי פשיטא, אלא הוה ליה למימר דאתיא כרבי יהודה, וקא משמע לן לאפוקי מדרבי שמעון. ומדלא קאמר הכי, שמע מינה דלא אתיא כרבי יהודה, וכן תירצו בקונטרס.
ונראה לר"י שיציאת דם חשיב נטילת נשמה, שהדם הוא הנפש, וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה. וקשה לר"י, דאמרינן בפרק כלל גדול גבי הצד חילזון והפוצעו, לחייב נמי משום נטילת נשמה? ומשני, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה. ולפי זה דיציאת דם חשיב נטילת נשמה מאי משני? הרי מכל מקום לדם הוא צריך, ואפילו הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה. ולאידך פירושא דהכחשה ניחא, דאינו צריך להכחשתו.
והקשו בקונטרס, דאפילו לפירוש דהכחשה קשה, דמאי משני: מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומותר? דהא לרבי שמעון אית ליה מתעסק בחבורה חייב. ותירצו, דלא מחייב רבי שמעון במתעסק בחבורה אלא כשהוא מתקן, אבל פוצע חילזון מקלקל הוא, דכל זמן שהוא שלם יותר טוב הוא שאז הדם שלו הוא טוב לצביעה. עד כאן.
ומכל מקום קשה להך פירושא. ותירץ רבינו תם, כי דם חילזון שצובעין בו הוא מפקד פקיד, ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה, ועל שאר הדם המחובר חשיב ליה מתעסק. וכן כתב הריטב"א, דהנכון חובל חייב משום נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש, וכי הוי הדם פקיד לא חשיבא נטילת נשמה, שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואינו עושה שום חיות במקומו, ודומיא דאילים מאדמים בעינן שהדם הוא מחובר. עד כאן:
ואם תמצי לומר דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי — כך גירסת כל הספרים. ואני תמה, איך העלה כך, דאי דם מפקד פקיד דשרי? והא חזר ואמר: אם תמצי לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא קא הויא הלכה כרבי יהודה או הלכה כרבי שמעון. ולולא שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים, היה נראה דלא גרסינן ושרי אלא: אם תמצי לומר דם מפקד פקיד, לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך, ועדיין יש לחקור אי הלכה כרבי שמעון ושרי או הלכה כרבי יהודה ואסור, או דילמא לפתח הוא צריך ואסור לכולי עלמא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
והריטב"א כתב וזה לשונו: אם תמצי לומר דדם מפקיד פקיד לדם הוא צריך ושרי או לפתח הוא צריך ואסור, כך הוא הגירסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ז"ל, והכי קאמר: לדם הוא צריך ואפשר דשרי, או לפתח כו' ואסור, אבל לא פסקינן דשרי לגמרי, דהא הדר ובעי: אם תמצי לומר לדם הוא צריך הלכה כרבי יהודה. ואיכא דגרסי: לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא. ואין צריך למחוק גירסת הספרים, עד כאן.
ואם תשאל: כיון דלא פסיקא לן אכתי היכא דלדם הוא צריך אי אסור או שרי, אמאי קתני ליה מעיקרא? וגירסת הרשב"א ניחא שפיר טפי. תשובתך, דע שרש"י כתב לקמן גבי הא דאמר הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון וזה לשונו: ואם תאמר, ופסיק רישיה ולא ימות הוא? הא פרכינן לה לקמן ומשנינן, יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואין פתח נפתח, הלכך לאו פסיק רישיה הוא כו'. עד כאן:
וכתב הריטב"א וזה לשונו: ואין פירוש להלשון הזה, דבעיין מיירי בבקיאין בהטייה, דאם כן אין כאן דבר שאין מתכוון וליכא למימר פתחא ממילא קא הוי. אלא הכי קאמר, דכיון שיש בקיאין בהטייה ואין בו דם ולא פתח, ואפשר שיזדמן זה, אין כאן פסיק רישיה כו', דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשיב פסיק רישיה, ולשון פסיק רישיה מוכיח כן. עד כאן:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: הא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת, אומרים רבני צרפת ז"ל שלא התירו אלא למי שהוא בקי בהטייה בלבד, אבל מי שאינו בקי אסור, והכי משמע בסוגית הגמרא, דרבי שמעון שהתיר לבעול בתחילה בשבת מטעם דבר שאין מתכוון מותר, לא התיר אלא למי שהוא בקי בהטייה, אבל מי שאינו בקי אסור, דכיון דאינו בקי, אי אפשר שלא יעשה חבורה, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה כו'. והרמ"ה ז"ל כתב סתם: מותר לבעול בתחילה בשבת, ולא חילק בין בקי בהטייה ללא בקי, וכן דעת הרי"ף ז"ל. ודעת מורי הרב נ"ר נוטה כמו השיטה הראשונה. עד כאן:
והתוספות ז"ל כתבו הכא וזה לשונם: לדם הוא צריך ושרי — ואם תאמר, והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח? וצריך לומר שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח, עד כאן. פירוש לפירושם, קשיא להו אמאי דתירץ רש"י ז"ל, דכיון דלדם הוא צריך אינו מטה, וכל שאינו מטה, דם איכא ופתחא על כרחיה איכא. ותירצו בתוספות דצריך לומר שיכול להוציא הדם, וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דאמרינן אם תמצי לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא, איכא למידק, דהא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והראב"ד נשמר מקושיא זו ופירש דרוב בקיאין בהטייה, ומי שמטה אינו מוציא דם ואינו נעשה פתח. ואכתי לא ניחא לי, דהא מתכוון הוא לדם, וכיון שכן אינו מטה מחמת דם, וכל שאינו מטה, דם איכא ופתחא על כרחיה איכא. ושמא נאמר דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח, אלא שאין הכל בקיאין בהטייה זו, ומכל מקום כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו פסיק רישיה הוא, כן נראה לי. עד כאן:
ובזה יש לי לתרץ ולומר, דלהכי קאמר תלמודא מעיקרא: לדם הוא צריך ושרי, לתרוצי דלא הוי פסיק רישיה כו' ואסיר, אלא דשרי משום האי טעמא. ולכך תפשוט מה שכתבו התוס' ז"ל הדיבור הכא ולא לקמן במקום דקשיא ליה לרש"י, וקל להבין. ולקמן בדוכתיה נתרץ מאי דקשיא להו לתוספות על פירוש רש"י ז"ל בסייעתא דשמיא.
ובשיטה ישנה פירש: לדם הוא צריך — דכל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין, עד כאן. והשתא להאי פירושא ניחא קושיית התוספות, דאינו צריך להוציא הדם ולא חפץ בהוצאת דמיה, אלא דניחא ליה בריבוי בניה מפני שבניה הם מרובים. ור"י מפרש: לדם הוא צריך, שצריך לראות אם היא בתולה. וגם לזה הפירוש אפשר לתרץ קושיית התוס', שאינו חפץ שיצאו, אלא חפץ לידע שהיא בתולה לבד, ואם היה אפשר לידע שהיא בתולה בלא הוצאת דם ניחא ליה נמי. ומיהו הרא"ש כתב לשון ר"י: וכתב שצריך להראות כו', וכיון דבעי הדם להראות לעולם שהיא בתולה, מעתה הוא צריך להוצאת הדם, והדרא קושיית התוספות לדוכתיה ובעינן לתרוצה כדתירצו לה התוס'. וגם רבינו תם פירש שצריך להוציא הדם, שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול. והשתא להאי פירושא ודאי קשיא דפסיק רישיה כו', ונצטרך לתירוץ התוס'. ועוד קשיא לפירוש רבינו תם, דלקמן דקאמר דם חבורי מחבר, אי לדם הוא צריך ואסור, והא הויא להו מלאכה שאינה צריכה לגופה דשרי במקום צערא גבי מורסא, והכא נמי האיכא מצוה, ואמאי פסיק ותני: אי לדם הוא צריך ואסור? ובשלמא לפירוש ר"י, כיון דצריך לדם להראות שהיא בתולה, מלאכה הצריכה לגופה היא. אבל לפירוש רבינו תם, אדרבה לא ניחא ליה בדם, ובעי שיצא כדי שלא ילכלך ביה פעם אחרת, והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה בדם, ואם כן קשיא, דבמקום צערא התירו. ותירצו בתוס', דגבי מצוה אסור טפי מלגבי צערא.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: לדם הוא צריך — כדי להראות שהיא בתולה. ורבינו תם פירש, שלא יתלכלך כו'. ולפי פירושו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה. והא דאמרינן לקמן גבי דם חבורי מחבר: לדם הוא צריך ואסור, והיינו מדרבנן, ופסיק רישיה לא הוי לעניין הפתח, דאפשר שיוציא דם בלא עשיית פתח. עד כאן:
וראיתי בקונטריסין שהקשו, דמה מקשים התוס'? נימא דלישנא בתרא דאמרה אסור, אתיא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל בלישנא קמא מותר גמור, עד כאן. ולא ידעתי מהו, דהא כי קאמרינן מעיקרא בלישנא בתרא: ואם תמצי לומר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור, והיינו לכולי עלמא, ושוב קאמרינן: ואם תמצא לומר להנאת עצמו כו' הלכה כרבי יהודה כו':
לפתח הוא צריך ואסור — כלומר, ואי לפתח הוא צריך, לכולי עלמא אסור, ואפילו כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח, דמכל מקום לאו מקלקל גמור הוא אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו, ומתקן הוא אצל ביאה, וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו – חייב, דלעניין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דומה למה שאמרו בפסח שני בפרק ואלו דברים: השוחט בשבת לעבודה זרה חייב, כלומר, הואיל והוא מתקן קצת, כדאמרינן התם: מאי תיקן? להוציאה מידי אבר מן החי, אלמא כיון שיש בו תיקון קצת, אף על פי שיש בו קלקול הרבה אצל הבהמה, דבהמה בחייה טפי עדיפא, דקיימא למזונות ולוולדות. ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל, כדאיתא בפרק קמא דחולין גבי סכין של עבודה זרה. לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן, משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. הרשב"א ז"ל:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: הא דלא מספקא ליה אם תמצא לומר לפתח הוא צריך, מקלקל הוא אצל הפתח כו', דכיון דבמתקן איכא איסורא דאורייתא, במקלקל איכא איסורא דרבנן. אי נמי, כיון דאמרת אם תמצא לומר לפתח הוא צריך, ודאי דפשיטא דמתקן הוא אצל הפתח. עד כאן:
ואם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא כו' — הקשה רש"י ז"ל, דהא פסיק רישיה כו'. ותירץ, הא פרכינן ליה לקמן ומשנינן כו', ואין דם יוצא ואין פתח נפתח כו'. והא כתיבנא לעיל מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל. ומצאתי בקונטריסין, דמה שפירש רש"י אין דם יוצא, זהו לפי איכא דאמרי דקאמר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קא אתי, משום דגם לפי איכא דאמרי יש להקשות והא פסיק רישיה לעניין דם הוא, שאי אפשר שיעשה הנאת עצמו אם לא שיוציא דם. על זה בא התירוץ שיש בקיאין בהטייה ואין דם יוצא. ומה שאמר רש"י: ואין פתח נפתח, אמר אותו לפי הלשון הראשון דקאמר ופתחא ממילא קא הוי. עד כאן:
ואם תמצא לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח כו' — כתב רש"י ז"ל וזה לשונו: ואם תמצי לומר הלכה כרבי יהודה. אכתי איכא למבעי, דקיימא לן כי אמר רבי יהודה במתקן, אבל מקלקל אינה מלאכה. ויש לשאול על פתח זה אם תיקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה, שהבתולה חשובה מן הבעולה. עד כאן:
ולשיטת רש"י אין להקשות, דהא בגרירה אסר רבי יהודה אף על גב דאיכא תרתי, דאין מתכוון ומקלקל? דשאני גרירה דבשדה חשוב מתקן, הילכך איכא למיגזר ולמיסר אפילו בבית, כיון דבגרירה כיוצא בה איכא מתקן. אבל כי קאמרינן הכא: כי אמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון אסור היינו במתקן, אבל מקלקל אינה מלאכה, איכא למימר דדווקא במקלקל כיוצא הכא, דליכא מתקן בדוכתא אחריתא, קאמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון במקלקל מותר. ומיהו קשיא, דהיכן מצינו דלא אמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון אסור אלא במתקן? דילמא בכל גוונא קאמר ר' יהודה דבר שאין מתכוון אסור. עוד קשיא, אמאי נדינן מלמימר דהכא הויא פסיק רישיה כו'? דילמא היינו פסיק רישיה כו', וכי קאמר ר' שמעון בפסיק רישיה כו' אסור היינו במתקן אבל לא במקלקל, ולר' שמעון נמי תבעי: מקלקל הוא אצל הפתח כו', ואמאי תלמודא סבירא ליה דלא הוי פסיק רישיה כו', ודחיק למימר דיש בקיאין בהטייה להוציא דם בלא פתח? נימא אפילו תימא דהוי פסיק רישיה, אכתי איכא למיבעי מקלקל הוא כו' כי היכי דבעי ליה לר' יהודה. לכך פירשו בתוספות, דר' יהודה מצינו דאית ליה דמקלקל בחבורה פטור. פירוש, לא מצינו לר' שמעון דסבירא ליה הכין.
ומצאתי בקונטריסין דקשיא להו על לשון זה של התוספות, דאמאי הזכירו חבורה? והרי בזה הלשון דם מפקד פקיד. ותירצו, מה שהזכירו חבורה כאן זהו לפי דאיכא דאמרי מקלקל בחבורה, עד כאן. ובתוספות כתיבת יד מצאתי זה הלשון: אם תמצא לומר הלכה כר' יהודה, מקלקל הוא אצל הפתח ושרי. פירוש, דר' יהודה אית ליה כל המקלקלין פטורים. ולשון ספרינו דייק טפי, דאנן בעינן לאשכוחי דרבי יהודה סבירא ליה הכין ולא רבי שמעון, ולא מצינו דפליגי בהדיא כי אם במקלקל בחבורה דאמרינן לקמן, לכך נקטי התוס' לשון מקלקל בחבורה. והכי קאמרי, דכיון דאית ליה מקלקל בחבורה פטור, מעתה אף אנו נאמר דהכא נמי אף על גב דסבירא ליה דבר שאין מתכוון אסור, במקלקל מותר.
וקשיא להו לתוספות ז"ל, דכי קאמרינן לר' יהודה מקלקל בחבורה פטור, דהיינו פטור אבל אסור, והכא מותר לכתחילה קאמרינן? פירוש, והרי לא מצינו דאית ליה לר' יהודה הכין. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא. ואין לתרץ דאף על פי דכל המקלקלין פטור אבל אסור, הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה; דהא כתבו התוספות לעיל בסמוך דמלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא שרי ובמקום מצוה אסור. לכך תירצו בתוס' ז"ל, דהכא יאמר ר' יהודה דמותר לכתחילה משום דאיכא תרתי, מקלקל בחבורה ודבר שאין מתכוון. והקשו בתוס', דהא גבי גורר אדם מטה וספסל קאסר רבי יהודה אף על פי שאין מתכוון, והתם הוי מקלקל כדאיתא בשילהי פרק קמא דחגיגה: החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור, ומוקי לה אפילו כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, וטעמא דפטור משום דהוי מקלקל, אלמא קאסר ר' יהודה גרירת מטה וספסל אף על גב דאיכא תרתי, דבר שאין מתכוון ומקלקל. ובלא גרירא ליכא לאקשויי מההיא דחגיגה, דקאמר: החופר גומא כו' פטור, ופירושו פטור אבל אסור ומוקי לה כרבי יהודה. דיש לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאינה צריכה לגופה, דבמלאכה שאינה צריכה לגופה קא מחייב ר' יהודה, ואילו בדבר שאין מתכוון אפילו ר' יהודה לא קא אסר אלא מדרבנן וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא לקמן.
ואם תשאל: מה מקשים התוספות מגרירה? והא בשדה חשיב מתקן? תשובתך, כבר תירצו בגליון תוס' דר' יהודה אוסר גרירה אפילו בבית, דאההיא עובדא דגרר ספסל בעיליתא דשישא מייתי לה בפרק במה מדליקין. ומעתה הדרא קושיא לדוכתיה.
ועוד הקשו בתוס', דבפרק יום טוב אסר ר' יהודה קירוץ, אף על גב דהתם הוי מקלקל בהוצאת הדם. ואין לתרץ הני קושיות דשאני מקלקל דהכא, וכדתריצנא לה לעיל לשיטת רש"י ז"ל, דהא על מאי דאמר רבי יהודה מקלקל בחבורה פטור קיימינן, ומחלקינן דכי אמר פטור אבל אסור דהיינו בדליכא כי אם מקלקל, אבל בדאיכא תרתי מותר, וכי קאמר ר' יהודה מקלקל בחבורה כל מקלקל קאמר אפילו בדאיכא דכוותיה, מעתה בכל מקלקל יש לנו לומר דכי אינו מכוון בהדיא מותר, ואם כן קשיא דגרירה וקריצה וכדכתיבנא. ותירצו בתוספות, דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה. פירוש, איכא תרתי לטיבותא, חדא דאיכא תרתי, דבר שאין מתכוון ומקלקל, ואיכא נמי מצוה. עוד תירצו, דשלא במקום מצוה נמי, היכא דאיכא תרתי שרי; וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת, דמשוי גומות מצד אחר. וגבי קירוץ נמי, במה שמוציא הדם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה:
וזה לשון תוס' הרא"ש: כל היכא דאיכא תרתי שרי אפילו שלא במקום מצוה. וגבי חריץ יש להחמיר, שאינו מקלקל לגמרי כו'. וגבי קירוץ נמי מתקן קצת, שיש תועלת לבהמה בהוצאת דם דמיקל לה, מידי דהוה אדם הקזה. עד כאן:
והרשב"א כתב וזה לשונו: אם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח — כלומר ושרי, דכל המקלקלין פטורין. ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרינן, הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה. אלא משום גזירה דאתי לאחלופי במלאכה דכותה במתקן, כגון קורע בחמתו דאתי לאחלופי בקורע על מנת לתפור, אי נמי סותר דאתי לאחלופי בסותר דכותיה על מנת לבנות. אבל הכא דהיא גופא שריא דמקלקל הוא, ולא אתי לאחלופי בפתחא אחרינא דעלמא, דלא משמע להו לאינשי שיש עניין לבניין כלל, מותר אפילו לכתחילה. אי נמי יש לומר, דשאני הכא דאינו מתכוון, וכולי האי לא מחמרינן. ואף על גב דלרבי יהודה שאינו מתכוון כמתכוון, לא חמיר שאינו מתכוון כמתכוון, ואפשר שאינו מתכוון לרבי יהודה אינו אלא מדרבנן ובמקום מצוה התירו. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים, דשאינו מתכוון לרבי יהודה, דאינו תורה אלא של דבריהם. ומיהו אינו מחוור, דבהדיא מוכח בשבת פרק רבי אליעזר, דלרבי יהודה שאינו מתכוון דאורייתא הוא ואפילו במקום מצוה אסור, דאמרינן התם: בשר אף על גב שיש שם בהרת. ואקשינן: הא למה לי קרא? דבר שאין מתכוון הוא ודבר שאין מתכוון מותר. ופריק אביי: הא מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוון אסור. ואי אסור משום שבות קאמר ר' יהודה, אצטריך קרא למשרי שבות דרבנן? ואף על גב דרבא אוקמה התם אפילו לר' ישמעאל, משום דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה וכו', מכל מקום לא פליג עליה דאביי באוקמתא דמוקי לה כר' יהודה. עד כאן:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: מקלקל הוא אצל הפתח — דהא כל המקלקלין אף על פי שפטורין, אסורין הם מדרבנן. וכי תימא איסורא דרבנן במקום מצוה שרינן לכתחילה, אם כן אפילו אם הלכה כר' יהודה דדבר שאין מתכוון אסור ומתקן הוא אצל הפתח, שרי במקום מצוה, שהרי דבר שאין מתכוון אינו אסור לרבי יהודה אלא מדרבנן כדכתיבנא לקמן. ויש לומר, לא אסרו מקלקלין אלא במלאכה שאסורה מן התורה במתקן, אבל במלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן במתקן, כגון דבר שאין מתכוון, במקלקל ליכא איסורא כלל ואפילו מדרבנן, ומשום הכי מיבעי לן אם מקלקל הוא אצל הפתח שרי.
והא דאתאן עלה דדבר שאינו מתכוון אינו אסור לר' יהודה אלא מדרבנן, פשיטא לן מילתא מהא דגרסינן במסכת יומא פרק אמר להם הממונה: תניא, ר' יהודה אומר: עששיות של ברזל היו מחמין לו ערב יום הכיפורים; למחר מטילין אותן לתוך הצונן. ומקשינן: והלא מצרף? כשלא הגיע לצירוף. אביי אמר: לעולם כשהגיע לצירוף, דבר שאינו מתכוון הוא ומותר. ומי אמר אביי הכי? והתניא: בשר אף על פי שיש שם בהרת יקוץ, דברי ר' יאשיה. והוינן בה: קרא למאן? אמר אביי, לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור. פירוש, וכיון דאצטריך קרא למשרייא משמע דאיכא איסורא דאורייתא. ומשני, הני מילי בעלמא, אבל הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה. אתה למד דדבר שאין מתכוון לר' יהודה שבות הוא. וקשיא לי, דהא תניא במסכת כריתות: החותה בגחלים בשבת, חייב חטאת. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, חייב שתים, מפני שמבעיר התחתונות ומכבה העליונות. ואמרינן: התם דנתכוון לכבות והובערו מאליהן פליגי, תנא קמא סבר הלכה כר' שמעון, ר' אליעזר סבר הלכה כר' יהודה. אלמא דבדבר שאין מתכוון מחייב ר' יהודה חטאת. ויש לומר בפסיק רישיה וכו', בהא דהבערת תחתונות, ודאי לר' יהודה חייב חטאת אפילו בשבת. ואם תאמר: אם כן, צירוף נמי פסיק רישיה הוא, והכא קרי ליה שבות? יש לומר הכי נמי, הני מילי בעלמא, אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש, וכן עיקר הגירסא. פירוש, מלאכת הצירוף עצמה גם במתכוון דרבנן, ואין שבות במקדש.
ובההיא דבהרת מתרץ רבא בדוכתא בפרק ר' אליעזר דמילה, אפילו תימא כר' שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה וכו'. ומקשינן: והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה וכו'? בתר דשמע מרבא סברה. אתה למד דבפסיק רישיה וכו' לרבי שמעון נמי איכא איסורא דאורייתא, מדאצטריך רחמנא למשרי קציצת בהרת. מיהו ליכא חיוב חטאת, כדמוכחא ההיא דכריתות, דתנא קמא סבר לה כרבי שמעון ולא מחייב אלא חטאת אחת אף על גב דפסיק רישיה וכו' הוא. ואפשר דלרבי שמעון בפסיק רישיה וכו' גבי שבת לית ליה לאיסורא דאורייתא, דמלאכת מחשבת בעינן, אבל בשאר איסורא כגון קציצת בהרת איכא איסורא דאורייתא בפסיק רישיה וכו', ואביי דהוה מוקי לה לההיא דבהרת כר' יהודה ואיכא איסורא דאורייתא, אף על גב דאכתי לא סליק אדעתיה דאיכא חילוק בין פסיק רישיה לשאר דבר שאין מתכוון, והטעם משום דבשאר איסורין, אפילו בלאו פסיק רישיה איכא איסורא דאורייתא. אי נמי, נהי דאכתי לא ידע אביי דרבי שמעון מודה בפסיק רישיה וכו' ואוסרו באיסור דאורייתא, מיהו מידע הוה ידע דלר' יהודה חמיר ליה פסיק רישיה וכו' משאר שאין מתכוון.
ומורי יצ"ו אומר, דלעולם לרבי יהודה דבר שאין מתכוון אסור מדאורייתא, אף על גב דוודאי חיוב חטאת ליכא, דהא לא קאמרינן אלא "אסור". ומשום הכי שריא הכא מקלקל, דאיסורא דרבנן שריא במקום מצוה, אבל מתקן דמדאורייתא לא התירו. והתם במסכת יומא גרסינן "צירוף דרבנן", כלומר, מלאכת צירוף אפילו במתכוון, ולא גרסינן "אין שבות במקדש", דמאי איריא במקדש? לכל דבר מצוה נמי שריא ליה. ואף על גב דהם העמידו דבריהם במקום כרת, הני מילי בדבר שגופו אסור, כגון בית הפרס, שאנו אוסרים בית הפרס זה לכהן לילך בו, ואיך נתיר בית הפרס זה משום מצוה? כיון דאסרוהו לכל אדם. אבל דבר שאיסורו תלוי במעשה, מעשה מצוה התירו, מעשה רשות אסרו. וזה שפירשנו דצירוף מלאכה דרבנן, יש ראיה לדבר מהא דתנן בפרק כירה: המיחם שפינהו נותן לתוכו מעט מים, מוקמינן לה התם כרבי שמעון, ואף על גב דמצרף פסיק רישיה וכו' הוא ומודה ביה רבי שמעון, משום דצירוף דרבנן שרי ליה אפילו בפסיק רישיה, עד כאן לשון שיטה ישנה. וכבר האריכו שם התוס' בפרק כירה בכל זה:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אם תמצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח — כלומר, מקלקל הוא, ואילו היה מתכוון אינו חייב אבל אסור, וכיון דכן, השתא דלא מכוון מותר לכתחילה. או מתקן הוא אצל הפתח, ואילו היה מתכוון היה חייב, והשתא דלא מכוון פטור אבל אסור. ולא גרסינן בהאי לישנא במקלקל 'הלכה כר' יהודה או כרבי שמעון', דפלוגתייהו במקלקל בחבורה, ואנן השתא קים לן דדם מפקד פקיד. עד כאן:
איכא דאמרי ואם תמצא לומר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור — קשה לרבינו תם, עדיין יוכל למצוא צד היתר, שהיה יכול לומר מתקן הוא או מקלקל הוא, ואם תמצא לומר מקלקל הוא, במקלקל הלכה כר' יהודה דפטור אבל אסור, ואם יהיה הלכה כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור אבל אסור, אם כן איכא תרי איסורי דרבנן ויהיה מותר גמור. ויש לומר דלא אמרינן תרי איסורי דרבנן יהיה מותר גמור, אלא היכא שיש צד שהוא מותר גמור בשאר איסורין, כמו דבר שאין מתכוון, שהוא מותר גמור בשאר איסורין כמו כלאים. אבל הכא מקלקל וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה, שניהם אסורין, משום הכי לא אמרינן תרי איסורי דרבנן ויהיה מותר. אי נמי לא אמרינן תרי איסורי דרבנן, אלא היכא שאין שום תנאי מאלו השני תנאים שסובר בצד אחד מהם חיוב חטאת, אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה איכא ר' יהודה דסבירא ליה דחייב חטאת. אי נמי לא אמרינן תרי איסורי, אלא היכא שאם היינו פוסקים כחד תנא לגמרי היה מותר גמור, כמו שאומר הספר לקמן: אם תמצא לומר מקלקל הוא, במקלקל הלכה כר' יהודה או הלכה כרבי שמעון, שאם היינו פוסקים לגמרי כרבי שמעון, במקלקל ובדבר שאין מתכוון, היה מותר גמור כיון שאינו מתכוון. אבל הכא אם היינו פוסקים כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה היה פטור אבל אסור, וכן אם היינו פוסקים כר' יהודה במקלקל היה פטור אבל אסור, הילכך לא אמרינן תרי איסורי דרבנן שיהיה מותר גמור. עד כאן מצאתי בקונטריסין:
אם תמצי לומר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור — כלומר, אסור, ואפילו אם תמצא לומר לדם הוא צריך, דשרי ללישנא דדם מפקיד פקיד, וכל שכן אי לפתח הוא צריך, דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו אם תמצי לומר דדם מפקד פקיד. הרשב"א ז"ל:
או דלמא להנאת עצמו — והא דלא אשכח היתרא אלא בצריך להנאת עצמו, משום דבמתכוון לדם, אף כשתמצי לומר דמקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור, מכל מקום איסורא מיהא איכא, כיון שהוא מתכוון לכך, דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוון, אבל במתכוון לא. אי נמי משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו, מתקן קצת הוא ואסור במלאכת מחשבת כדכתיבנא לעיל. הרשב"א ז"ל:
ואם תמצי לומר להנאת עצמו הוא צריך — לפירוש רבינו תם ז"ל קשה, כשאמר אם תמצי לומר הלכה כר' יהודה ואסור חזר שאינו מתכוון כמתכוון וכאילו לדם הוא צריך, אם כן, לפירוש רבינו תם ז"ל הויא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, מעתה קשה, שהיה לו לומר במלאכה שאינה צריכה לגופה דאיכא חיוב חטאת, דהלכה כר' יהודה, דהא בעלמא קיימא לן כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב חטאת. עד כאן מצאתי בקונטריסין:
אם תמצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה וכו' — מדלא קאמר: 'אם תמצי לומר הלכה כרבי שמעון במקלקל' וכו', דהא כרבי שמעון קיימא לן, אלמא משמע דהלכה דרבי שמעון שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוון. וקשיא להו לתוס' על זה, דבשילהי פרק ספק אכל אמרינן לרבי שמעון הואיל ומקלקל וכו' ככתוב בתוספות.
והרא"ש ז"ל תפס קושיא זו לקמן וזה לשונו: במקלקל הלכה כר' יהודה או הלכה כרבי שמעון. ופירש רש"י ז"ל, דנפקא מינה, דאי איכא תנא דסבר במתכוון כר' יהודה ובמקלקל כרבי שמעון, חייב. ואם תאמר, אפילו אי סבירא ליה כוליה כרבי שמעון – לחייב, דאמרינן בכריתות בשילהי ספק אכל: תינח לר' שמעון, הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב, ומדמתעסק ומקלקל חייב, הכי נמי באין מתכוון, אלמא לרבי שמעון מקלקל בחבורה ואין חייב, דבחבורה הוי מקלקל במכוון אליבא דרבי שמעון. יש לומר, אף על גב דרבי שמעון מחייב במתעסק בחבורה, מודה באין מתכוון דפטור, דלא דמי למתעסק, דמתעסק דמי למקלקל דבתרווייהו שייך פטור משום מלאכת מחשבת, וכיון דבחבורה מחייבין מקלקל, הוא הדין נמי במתעסק, כגון שמל תינוק של אחר השבת בשבת. אבל דבר שאין מתכוון אינו פטור ומשום מלאכת מחשבת, כיון דבחבורה מחייבין, דבשאר מקומות נמי שרי באין מתכוון כמו כלאים, דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, וכן גבי נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, הילכך בחבורה נמי שרי. אבל מתעסק אינו אלא לעניין שבת, דלא בעיא מלאכת מחשבת אלא בשבת כדאמרינן התם: מתעסק בחלבים ובעריות חייב ובשבת פטור. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל:
במקלקל הלכה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור ושרי או הלכה כרבי שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ואסור — אם תאמר, וכיון דסבירא לן דלהנאת עצמו הוא צריך ופתחא ממילא הוי, הא דבר שאינו מתכוון הוא ושרי אף לרבי שמעון. ויש לומר, דבעיין השתא אליבא דמאן דאמר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון, דעלה קיימינן השתא. הריטב"א ז"ל:
במקלקל הלכה כרבי יהודה דפטור — וכיון דכן, כי לא מכוון מותר לכתחילה. הרא"ה ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה