כתובות ד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים למימרא דאבילות קילא ליה מנדה והאמר רבי יצחק בר חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ואילו גבי אבילות תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו לא קשיא כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה והא אביו של חתן או אמה של כלה קתני כי קתני אשארא ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה והתניא מי שמת חמיו או חמותו אינו יכול לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבילות וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות תני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים הא וכן קתני כי קתני אכיחול ואפירכוס והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה לא עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה באפה נהוג אבילותא דלא באפה לא תנהוג אבילותא רב אשי אמר מי קמדמית אבילותא דהכא לאבילותא דעלמא אבילותא דעלמא חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבילות דהכא כיון דאקילו רבנן אתי לזלזולי ביה מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילותא אי לרבי אליעזר עד שיצא מפתח הבית אי לרבי יהושע עד שיסתם הגולל אלא דקתני נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות אמר מר בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ"ש. בשלמא בערב שבת משום חבורה אלא במוצאי שבת אמאי לא אמר רבי זירא
רש"י
[עריכה]
ה"ק כו' - כלומר כי קאמר וכן אהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים קאמר ולעולם הך בשלא בעל קאי:
קילא ליה - לעבור עליה מנדה דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה:
מלאכות שהאשה עושה לבעלה - לקמן תני להו בפרק אע"פ:
חוץ ממזיגת הכוס - להושיט לו:
והצעת המטה והרחצת פניו כו' - שדרך קירוב וחיבה הן ובאין לידי הרגל דבר:
אין אדם רשאי לכוף את אשתו - בימי אבלה כשמת אביה או אמה:
פוקסת - מעברת שרק על פניה:
מוזגת לו - ולא חיישינן להרגל דבר אלמא אבילות חמירא ליה:
כאן באבילות דידיה - לעולם אבילות קילא ליה מנדה והני מתניתא הכי מתרצן הא דקתני לעיל הוא ישן בין האנשים כו' באבילות דידיה והך דקתני מוזגת לו כו' באבילות דידה קאי דקתני אין אדם רשאי לכוף כו' אלמא באבילות דידה קיימינן שאינה רוצה לכחול ולפקוס והיינו טעמא דמוזגת דאם יתגבר יצרו עליו כיון דאבילות דידה הוא אינה שומעת לו:
והא אביו של חתן כו' - אלמא באבילות דידה נמי אחמיר תנא דלעיל:
כי קתני - אמה של כלה אשארא אמכניסים המת לחדר אבל הוא ישן בין האנשים אאבילות דחתן קאי:
ונוהגת עמו אבילות - אלמא מדלא קתני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים שמע מינה חמיר ליה ולא שני לן: ה"ג תני באבילות דידיה הוא ישן כו':
הכי גרסינן והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה - אלמא אאבילות דידיה נמי מהימן:
לא עמו בבית - וטעמא לאו משום דמהימן נקט לה אלא לאשמועינן דאין אבילותו מוטל עליה אלא בפניו משום כבודו וכן הוא אין אבילותה מוטל עליו אלא לפניה ולכבודה:
כדאמר ליה רב לחייא בריה - כשמת חמיו באפה נהוג אבילותא כו':
פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע - במועד קטן:
גולל - זהו כסוי של ארון המת:
תוספות
[עריכה]
והצעת המטה. נראה לר"י דהצעת המטה דהכא היינו פריסת סדינין שהוא דבר של חיבה אבל הצעת כרים וכסתות שאינן דברים של חיבה שרי לנדה והביא ראיה מדתנן בפ' אע"פ (לקמן נט:) הכניסה לו ג' שפחות אינה מצעת לו המטה ואינה עושה בצמר ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן בגמרא אע"פ שאמרו ד' יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ופי' בקונטרס דהא דתנא ג' אינה מצעת לו המטה היינו הצעת כרים וכסתות דהוי דבר שיש טורח אבל מצעת לו המטה היינו פריסת סדין ולבדין דמילי דחיבה נינהו שתחבב עליו ואין בו טורח וההיא הצעה של חיבה נראה דדוקא אסור וכן משמע דמזכירה בהדי מזיגת כוס והרחצת פניו ידיו ורגליו כי התם מיהו לספרים דל"ג במשנה אלא ואינה מצעת המטה ול"ג לו ובגמרא גרסינן לו אין ראיה משם שיהו תרי גווני הצעה דמתני' איירי בהצעת שאר מטות ובגמרא איירי בהצעת מטה לבעלה לבדו:
פוקסת. פ"ה מעברת שרק על פניה ואין נראה דאמר בפ"ב לקמן (דף יז.) לא שרק ולא פירכוס משמע דתרי מילי נינהו דפוקסת דהכא היינו פירכוס כדאמרי' בסמוך כי קתני אכיחול ואפירכוס ובשילהי המצניע (שבת צה.) קתני פוקסת ומעברת שרק על פניה ולקמן בפ"ב פ"ה פירכוס קליעת שער וקשה לר"י דבשילהי המצניע (שם צד: ושם) קתני גודלת ופוקסת אלא נראה דאחד מתיקוני נשים הוא:
ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה. תימה דבלאו מילתא דרב יוסף הוי מצי למיפרך ברייתות אהדדי וי"ל דאי לאו הוה מילתא דרב יוסף הוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה דבשעת חופה יצרו תוקפו אע"ג דבעל אבל לרב יוסף לא מצי לפלוגי בהכי דהא בבעל חשיב ליה כאשתו ישנה דאפי' בשעת חופה אשתו ישנה עמו בנדה ובאבילות דידה ואפילו הכי באבילות דידיה קתני הוא ישן בין האנשים ולהכי פריך שפיר ולרשב"א נראה דאי לאו דרב יוסף לא הוה קשה מידי דעמו ועמה דקתני בברייתא לאו עמו במטה אלא עמה בבית אבל לרב יוסף דבאבילות דידה אשתו ישנה עמו א"כ הא דקתני נוהג עמה אבילות היינו עמה במטה דומיא דהכא באבילות דידיה הוי עמו במטה והא דמשני תני באבילות דידיה הוא ישן אינו מגיה הברייתא אלא מפרש דעמו דקתני בברייתא דהכי הוא ופריך והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה פי' דומיא דעמה ומשני לא עמו בבית כדא"ל רב כו':
עד שיסתם הגולל. בכמה מקומות פי' רש"י דגולל הוי כיסוי ארון ודופק היינו קרשים שבצידי הארון ונקרא דופק על שם שהגולל דופק עליו וכעין זה פי' בערוך וקשה לר"ת דאמר בפרק מי שמתו (ברכות יט: ושם) מדלגין היינו על גבי ארונות ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמא באהל כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכו: ושם) ועוד דבפרק בהמה המקשה (שם עב:) דריש על פני השדה לרבות גולל ודופק ולפ"ה הלא ארון אינו על פני השדה ואומר ה"ר דוד מנצינבורק כי לפרש"י [דריש] לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש אבל בעוד שהוא טמון בטל אגב קרקע ולא מטמא באוהל והשתא אתי נמי שפיר ההיא דמדלגים היינו על גבי ארונות ועוד י"מ אע"ג דגולל מטמא באהל מ"מ יכולין לדלג ולטמאות עצמם בגולל דתניא במס' שמחות (פ"ד) כל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואר"ת דמשובשת היא דהא רביעית דם אין נזיר מגלח עליה כדתנן בנזיר (דף נד. ושם) וכהן מוזהר עליה ועוד הקשה דתניא בעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא גולל לקבר כו' ולפ"ה וכי דרך לעשות כסוי ארון מבעלי חיים ויש לומר אע"ג דאין דרך לעשות כסוי ארון מבעלי חיים מכל מקום כמה דברים אשכחן דלא שכיח ומיירי בהן הש"ס לדרוש ולקבל שכר כדאמרינן בפרק המקשה (חולין ע.) בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה לזה מהו אף על פי שלא יבא לעולם ור"ת מפרש דגולל היינו מצבה שהיא אבן גדולה ולשון גולל שייך על האבן כדכתיב וגללו את האבן (בראשית כט) ודופק הן שתי אבנים אחת לראשה ואחת לרגלה של מצבה ופעמים כשאין המצבה מזומנת מעמידין שם בהמה או דבר אחר לסימן ובההיא דמדלגין לא היה שם מצבה ומחמת המת לא היו מיטמאין דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ולא תקשה לר' יהושע מאימת חל אבילות כשאין שם מצבה די"ל דכי מהדרי אפייהו דקוברין כדאמרינן במועד קטן (דף כב.) דהנהו דלא אזלי בתר שכבא מכי מהדרי אפייהו וקשה לר"י על פירוש רבינו תם דתניא בתוספתא דאהלות בפרק ד' אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
יג א מיי' פי"א מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט, סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ה סעיף י':
יד ב (מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה ?'), סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ג סעיף א':
טו ג [ מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה ה' ], טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ו', וטור ושו"ע יו"ד סי' שפ"א סעיף ו':
טז ד מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה ה', סמג שם (טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ו'):
יז ה מיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"ד, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ד סעיף ג':
ראשונים נוספים
חוץ ממזיגת הכוס: כלומר של יין, דכתיב (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו, אפילו אינה נוגעת בבשרו אלא הוא רוחץ והיא מוצקת. והצעת המיטה, בפניו כ"כ הרשב"א גם בתורת הבית שער בית הנשים, הובא בב"י יו"ד סי' קצה.
מאי לאו עמו במיטה: כלומר, ולהכי תני נוהגת עמו אבילות, לומר, שכופה מיטתה במקום שהיא מונחת עמו בחדר וישנה באותה מיטה הכפויה. וא"ת, בר מיהא דרב יוסף וניקשי לן מיהא אגופא דברייתא, דקתני גבי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. י"ל אי לאו דרב יוסף הוה אמינא דכלה שאני, דאע"ג דבעל עדיין חיבתן עליו וחיישינן לה. וה"ה לפרשה נדה אעפ"י שבעל עדיין חבת כלה על חתן, אבל באשתו ישנה לא חיישינן לה דיצרו שבור הוא, אבל השתא דאשמעינן רב יוסף דכלה אחר ביאה ראשונה כשפרשה נדה כאשה דעלמא היא ויצרו שבור הוא אצל נדה היא, אף באבילות נאמר כן. וכי תימא דאבילות קילא, א"כ תיקשי לך ברייתא נוהגת עמו דמשמע עמו במיטה.
מאי קילותא אלימא מדקתני בועל בעילת מצוה ופורש, התם משום דאכתי לא חל עליה אבילות: ואע"ג דאקילנן באנינותו, דשרינן ליה למבעל, מה שאין כן באנינות דעלמא, וכדמוכח, מיהא גופא דלא שרינן אלא בעילת מצוה לבד, וההיא ברייתא מסתמא אליבא דכולהו תנאי, מדתניא ואפילו לבית שמאי ובית הלל שנותנין לה ארבע לילות או לילה הראשון כולה. ועוד, דתניא (מו"ק כג, ב) לענין מי שמתו מוטל לפניו בשבת מיסב אוכל בשר ושותה יין וכו' וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה, רשב"ג אומר מתוך שמתחייב באלו חייב בכולן, ואמרינן מאי בינייהו, ואמר ר' יוחנן תשמיש המיטה איכא בינייהו, דלתנא קמא אסור בתשמיש המטה ולרשב"ג חייב, אלמא, בחול כולי עלמא אסור, מכל מקום הכא באבילות גופיה לא אקילו.
[אלא מדקתני נוהג וכו']: ומשני, מדדחינן אבילות מקמי חתנותו, דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ואף על פי שמת לו מת קודם שחלה עליו שמחת חופה, ומהא שמעינן, דהיכא שמת לו מת תוך שבעת ימי המשתה ובעל, אין צריכין להפרישן אלא אשתו עמו, דהא לא איקילו באבילות זה הכלל.
חוץ ממזיגת הכוס פירש"י ז"ל להושיט לו: פירוש לפרושו שאין האיסור במזיגת היין במים אלא שלא להושיט הכוס לידו ואורחיה דתנא דקרו להושיט הכוס מזיגת היין במים ולקמן במעלתן מתפרשא בימי ליבון מותרת לתת יין לפניו בשינוי אי יהבה ליה הכי שרי ושם נתפרש בס"ד והצעת המטה לקמן מפרש דווקא בפניו אבל שלא בפניו מותר ואפי' בפניו פירשו בתוס' שאין איסור אלא הצעת הסדינים שהם הכנה לשכיבה אבל הוצעת כרים וכסתות לבד מותר והרחצת פניו ידיו ורגליו פי' לא נצרכה מפני שרחיצת ידיו ורגליו בנגיעה דהא פשיטא דאסור ליגע בה אפי' באצבע קטנה אלא אפי' לשפוך מים על ידו ורגליו:
פוקסות : פירש"י ז"ל מעברת סרק על פניה והקשו בתוספות דלקמן בסוגיין קרי ליה פרכוס ובפרק האשה אמר לא כחל ולא שרק ולא פרכוס אלמא פרכוס אינו סרק ועד דבמסכת שבת אמר פוקסת חייב משום טווה לכך פירש דפוקסת היינו שטווה חוטי בצק ונותנת על פניה כדי שיתאדמו וכבר ביארתי במסכת שבת:
כאן באבילות דידיה: פי' דאבילות דידה חמורה לה ואבילות דידיה קילא ליה וגרסי' לקמן באבילות דידה הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וגרסי' נמי והא עמה קתני ורש"י פירש דאבילות דידה קילא אבילות דידיה חמורה כי אע"פ שמתגבר יצרו עליו אין אשה שומעת לו וגרסינן לקמן תני באבילות דידה וגרסינן והא עמה קתני סאי לאו עמה במטה פי' הוא בבגדו והוא בבגדה אלו בקירוב בשר הרגל עבירה היא ופרקינן לא עמה בבית והקשו בתוס' דלפום סוגין משמע דאי לאו משום מימרא דרב יוסף דאפליג בין בעל ובין לא בעל ובין אבילות דידיה לאבילות דידה לא הוה קשיא לן ולא מידי ואמאי הא בהדיא פליגי מתניתין דאלו מתני' דלעיל קתני הוא ישן בין האנשים דאלמא חייב לפרוש ממנה בימי אבילות ואילו הכא קתני בהדיא ונוהגת עמו אבילות ונוהג עמה אבילות וס"ל דעמו במטה קתני ואינו חייב לפרוש ממנה תירץ השר מקוצי דאי לאו מימרא דרב יוסף לא הוה מחלקינן בין אבילות דידה לדידיה ולא קשיא מידי דהא אמרי' עמו דהכא עמו בבית קאמר דהא דפרכי' מאי לאו עמה במטה היינו משום דלרב יוסף עמה עמה במטה עמו עמו בבית אי נמי אי לאו דרב יוסף ה"א דלעולם אין חילוק בין בעל ובין לא בעל ומתני' דלעיל באשתו חדשה ואידך באשתו ישינה שאין יצרו רבה עליו אבל לרב יוסף ליכא למימר הכי דאיהו משני בעל שבעל כאלו היא אשתו ישינה:
באפה נהוג י"מ באפה ממש בביתו שלא באפה כשיצא לחוץ ואחרים פי' דכל (שהו) שהיא בעיר שמרגישים הכל היינו באפה ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר וכן הדעת מוכרעת אע"פ שהלשון מסייע לפירוש הראשון ומה שאין אנו נוהגין עכשיו אומר בתוס' מפני שאין זה אלא מפני הכבוד כדאמרינן התם לא אמר אלא לכבוד אשתו אלא חמיו או חמותו בלבד ועכשיו היא מוחלת לו וכן כתב הרמב"ן בפ' ת"ה:
מאי קילא אי משום דקתני התם משום דאופי : כלומר נהי דאקילו באנינות מי שמתו מוטל לפניו מ"מ לא אקילו באבילות ואין לדמות אבילות לאנינות כי הרבה דברים נוהגים באבילות ואין נוהגין באנינות חליצת מנעלו וכפויית המטה ועטיפת הראש וכמה דברים אחרים:
עד שיסתום הגולל : פירש"י ז"ל כיסוי הארון ולא נהירא דלישנא לא דייק הכי כלל. ועוד יש להקשית מדקאמר התם על פני השדה לרבות גולל ודופק אלמא דקרקע הוא ועוד יש עליו תשובות אחרות והנכון כפי' ר"ת דסתימת הגולל הוא כיסוי הקבר והיו נוהגים לתת עליו אבן גדולה והוא מלשון וגללו את האבן. וכבר הארכתי בזה בהרבה מקומות:
למימרא דאבילות קילא [ליה] מנדה דהא בנדה [אינה] צריכה שימור אם בעל ואבילות (לא) מצרכינן שימור אע"פ שבעל. והא אר"י ב"ח א"ר פפא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ואילו גבי אבילות תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו לא להיות כוחלת ולא להיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומסיק ר"א מי קא מדמית אבילות דהכא לאבילות דעלמא. אבילות דעלמא חמירא ליה ולא אתי לזלזולי בה. אבל אבילות דהכא כיון דאקילי בה רבנן אתי לזלזולי בה ומאי קילותא דקתני נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות:
תניא מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות פוקסת אבל כופה מטתו ונוהג עמה אבילות ודוקא בפניה אבל שלא בפניה לא. כדא"ל רב לחייא בריה באפה נהוג אבילות שלא באפה לא תנהוג אבילות:
הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעיל וכו' — וקשה, דלמה ליה למימר: הכי קאמר וכו', דהוי כעין מגיה בברייתא? בקל יש לדחות, דלאו אכולה מילתא מדמינן לה אלא בלא בעל עסקינן. ועוד, למה ליה לסיומי: הוא ישן כו'? הוה ליה לשנויי בקוצר: 'הכי קאמר, וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל'. יש לומר, הילכך כתב רש"י: הכי קאמר כו'. כלומר, כי קאמר "וכן", אהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים קאמר, ולעולם הך בלא בעל קאי. פירוש, דבעי לשנויי דאין הכי נמי דאכולה מילתא מדמינן, והיינו אמאי דקתני: "הוא ישן" וכו'; ולגבי האי דינא ד"הוא ישן" כו' שוין הן, אף על גב דהך מיירי בשלא בעל. והיינו דקתני בברייתא: וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים וכו', דלמה ליה למהדר ולמימר: "הוא ישן" כו'? ליתני בקוצר: "וכן מי שפירסה אשתו נדה". אלא דבעי למימר, דווקא א"הוא ישן" כו' מדמינן להו, וכדכתיבנא. והיינו דקאמר: הכי קאמר וכן מי שפירסה כו', דהברייתא עצמה בהאי לשון מיותר בעי למימר כן וכדכתיבנא, כן נראה לי:
למימרא דאבילות קילא ליה מנדה — מצאתי בקונטריסין: יש להקשות, דעיקר קושיין לרב יוסף הויא מנדה, הוה ליה למימר דנדה חמירא ליה מאבילות. ותו, אמאי לא תירץ קושיא דנדה? ויש לומר, דעיקר קושיא מאבילות לברייתא עצמה, ועושה לה סניפין מנדה לאלומי פירכיה. ולפי שעיקר הקושיא היתה מאבילות, תירץ אותה בלבד, דלנדה איכא לתרוצי, דשאני מזיגת הכוס שהם דברים של חיבה, אבל לישן עמו בבית אחד לא הוי דבר של חיבה, עד כאן.
ולא נהירא הך תירוצא. ונראה לי, דאי הוה דייק הכין, למימרא דנדה חמירא לה מאבילות, אם כן היתה הקושיא מרב הונא, דאמר: כל מלאכות שהאשה עושה וכו'. ולרב יוסף דלעיל הא ודאי אינה קושיא, דגברא אגברא קא רמית? להכי פריך: למימרא דאבילות קילא וכו', כדי לאקשויי מדתניא: אף על פי שאמרו אין אדם רשאי לכוף וכו'. ואם תאמר, ובלאו מילתא דרב יוסף תיקשי ברייתות אהדדי, דלעיל קתני "הוא ישן והיא ישנה" וכו' גבי אבילות, והכא קתני דמוזגת לו את הכוס וכו' דהויא מילתא דחיבה ולא חיישינן להו. ויש לומר, דאי לאו מילתא דרב יוסף לא הוה קשיא ולא מידי, דהוה מפלגינן בין כלה לאשתו ישנה, דכלה אף על גב דבעל חביבה עליו טפי, ולהכי אסור להתייחד עמה, אבל אשתו ישנה מותר להתייחד ומוזגת לו הכוס וכו'; מיהו בנדה משום חומרא דכרת החמירו רבנן שלא למזוג לו הכוס ושלא לרחוץ לו פניו ידיו וכו'. אבל השתא שחילק רב יוסף בין נדה לאבילות, דאאבילות לא מהימן ליה ואנדה מהימן ליה, קשיא למימרא דאבילות קילא ליה מנדה, והאמר ר' יצחק וכו', ואילו גבי אבילות תניא אף על פי שאמרו וכו', ולאלומי פירכיה מייתי דר' יצחק, לומר דאדרבה אמרינן איפכא, דנדה קילא ליה מאבילות. ומיהו בלא ר' יצחק נמי קשיא, דהא שמעינן מכל מקום מהך מתניתא דאבילות חמירא ליה. ואפילו אם תחלוק עליה דרבי יצחק ותאמר דהוא הדין נדה, מכל מקום הא שמעינן דאבילות חמירא ליה כנדה, ולדידך קילא ליה מנדה, דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה. ומיהו בלא רב יוסף לא תקשי ולא מידי, דשאני אשתו חדשה מאשתו ישנה וכדכתיבנא, כן נראה לי:
ובשיטה ישנה מצאתי זה לשונה: למימרא דאבילות קילא ליה מנדה וכו' — אם תאמר, למה הוצרך להקשות בדרך זו? תקשי ליה אבילות אאבילות, דהכא אסרינן ביה יחוד אף על פי שבעל, והכא שרינן מזיגת הכוס שהוא יותר הרגל עבירה מיחוד, דהא תלמוד יחוד מותר אחר שבעל באשתו נדה, ומזיגת הכוס אסור. ויש לומר, הא לא קשיא, דלעולם ביחוד איכא הרגל עבירה טפי מבמזיגת הכוס, שהרי יחוד אשת איש אסור, ולא מצינו איסור במזיגת הכוס. מיהו בנדה שרינן יחוד אחר שבעל, משום דבעלמא בשאר נשים אי אפשר לבעליהן שלא להתיחד עמהן בנדותן, והתורה העידה על יחוד נדה דכתיב: "סוגה בשושנים", אבל מזיגת הכוס דאפשר ליה בלאו הכי אסרינן ביה. אבל הכי קשיא לן: כיון דאשכחן דאבילות חמירא ליה מנדה, דבנדה אסרינן ליה מזיגת הכוס ובאבילות שריא, כי היכי דבכלה נדה החזירו דינה לדין שאר נשים בבעל, וכל שכן באבילות דחמירא ליה טפי שהיה לנו להחזיר דינה לדין שאר נשים בבעל. והשתא הוה פשיטא לן דבאבילות מותר יחוד בשאר נשים שאינם כלות. וכי תימא, לישני ליה דיחוד בשאר נשים דלאו כלות באבילות אסור, דאבילות אינן תדיר ואפשר להשמר מיחוד, מה שאי אפשר בנדה דתדירא, והילכך בבעל אם תחזירנה לדין שאר נשים אסור להתיחד עמה? יש לומר, כיון דשרינן מזיגת הכוס באבילות סתמא, יחוד נמי שרי, ולא רצה התלמוד לחלק בין מזיגת הכוס ליחוד.
ופרקינן, לא קשיא, כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה. פירש רש"י ז"ל: אבילות דידה חמירא, מפני שהיא מונעת אותו, וביה שרינן מזיגת הכוס אף על פי שאסרנו בנדה, והוא הדין ליחוד דשרי; אבל אבילות דידיה קילא לה, ובו אסרו יחוד ואפילו בשאר נשים שאינן כלות. ומשום הכי קתני בין בבעל בין לא בעל הוא ישן בין האנשים, מידי דהוה אשאר נשים, אבל נדה בבעל חוזרת לדין שאר נשים ומתיחד עמה. ולא הוה מצי לשנויי דבאבילות דידיה נמי יחוד בשאר נשים מותר, אלא דבעלה שחביבה עליו אסרוהו אף על פי שבעל, אבל נדה שחמירא עליו יותר מאבילות דידיה, בבעל החזירוה לדין שאר נשים; דאם כן, יחוד באבילות דידיה בשאר נשים מותר, ודאי כל שכן במזיגת הכוס מותר, והרי בנדה אסרו מזיגת הכוס, ונמצאת מחמיר באבילות דידיה יותר מבנדה, ואם כן, מפני מה נדה חוזרת לדין שאר נשים בבעל, ובאבילות לא הדרא לדין שאר נשים? אלא ודאי שאר נשים אסורות ביחוד באבילות דידיה, ומשום הכי מקשינן עלה משאר נשים, ומי שנינן בין וכו' ותו לא מידי. עד כאן מצאתי בשיטה ישנה. ומה שכתבתי נראה לי נכון וקצר, ועוד אכתוב בזה בסייעתא דשמיא:
קילא ליה מנדה — וקשה קצת, פשיטא ודאי דכולי עלמא ידעי דנדה בכרת, ובאבילות אין כאן אפילו איסור תורה אלא מדרבנן. ויש לומר דהכי קאמר: קילא ליה לעבור עליו, וכדפירכש רש"י ז"ל. פירוש, דיש כמה עבירות, אף על גב דידעי אינשי דקילי, ומכל מקום קשה עליהם לעבור עליה טפי מעבירה חמורה יותר. דאין לך אדם מישראל שיאכל נבילה, דאין כאן כי אם איסור לאו, ובעונותינו כמה וכמה נשבעין לשוא ולשקר שהוא מן החמורות. אם כן, דטעמא רבה איכא באבילות שיהיה חמור בעיניו, דהא דואג הוא ונכנע יצרו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו, כן נראה לי.
ואין להקשות, דאמאי פריך? דילמא לאו משום דקילא ליה אבילות מנדה הוא דאסרינן יחוד והוא ישן וכו', אלא משום דבנדה אתרווייהו רביע אריה דאיסורא ולא יסכימו שניהם לעבור, אבל באבילות דברייתא, דקתני: "ומת אביו של חתן או אמה של כלה", דאין כאן איסורא אתרווייהו אלא אחדא הוא דרביע איסורא, בקל יבאו לחטוא, דאינו עובר אלא האחד. והא דשרינן במזיגת הכוס וכו' לקמן בברייתא, מיירי דתרווייהו הם אבלים. ובלאו הכי נמי יש לתרץ במאי דכתיבנא לעיל, דוק ותשכח. ליכא לתרוצי הכין כלל, מדפלגינן בין בעל ללא בעל, אלמא הכל תלוי בדידיה, דכשיתגבר יצרו עליו בקל היא תשמע לו וכדכתיבנא לעיל. וזהו שכתב רש"י ז"ל נמי הכא מנדה, דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה, עד כאן. פירוש, הכל תלוי בהימנותא דידיה וכדכתיבנא. ובמאי דכתיבנא לעיל נמי דייק שפיר לשון רש"י ז"ל, כן נראה לי:
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו' — מדקתני שאשה עושה לבעלה, ולא קצר ותני: כל המלאכות נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת וכו', אלמא משמע דאמתניתין דפרק אף על פי קאי, דתנן: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו', ועלה קאי ר' יצחק וקאמר: כל מלאכות כו', והכין פירש רש"י וזה לשונו: מלאכות שאשה עושה לבעלה. לקמן תני להו בפרק אף על פי. עד כאן. וכיון שכן, על כרחך יש לפרש דהצעת המטה היינו הצעת המטה דתנן במתניתין דאף על פי, דאם לא תפרש כן קשה מאי חוץ דקאמר, והא כולהו דמתניתין נדה עושה לבעלה, ושלשה אלו דקאמר לא הוזכרו במשנה. אבל אם הצעת המטה היינו דמתניתין ניחא, דנקט חוץ משום הך, ונקט נמי אינך אחריתי בהדייהו לאשמועינן דמלאכות אלו נמי אין נדה עושה לבעלה. מיהו קשיא, דהוה ליה למנקט הצעת המטה ברישא. ויש לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני, דמזיגת הכוס אין כאן הרגל עבירה כל כך, דאינו אלא מושיט לה הכוס לבד, ובשעה מועטת כל כך לא יבאו לידי הרגל דבר; אבל הצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מתעכבת הרבה במלאכתה, ובין כך ובין כך יבאו לידי הרגל דבר. והכין דייק לשון רש"י ז"ל. כן נראה לי, והתוס' לא פירשו כן:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: והצעת המטה — לקמן מפרש דדווקא בפניו, אבל שלא בפניו מותר. ובפניו פירשו בתוספות שאינו אסור אלא הצעת הסדינין, שהן הכנה לשכיבה, אבל הצעת כרים וכסתות בלבד מותר. והרחצת פניו ידיו ורגליו, פירוש, לא נצרכה מפני רחיצת פניו ידיו ורגליו בנגיעה, דההיא פשיטא דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה; אלא אפילו לשפוך המים על ידיו ורגליו. עד כאן:
חוץ ממזיגת הכוס — פירש רש"י ז"ל: להושיט לו. פירוש לפירושו, שאין האיסור במזיגת היין במים, אלא שלא להושיט הכוס לידו, ואורחא דתנא הוא דקרי להושטת היין מזיגה. ולקמן במכילתין מתפרש, דבימי ליבון מותרת ליתן היין לפניו בשנוי, דיהבא ליה אבי סדיא. ושם מתפרש בסייעתא דשמיא. הריטב"א ז"ל:
פוקסת — פירש רש"י ז"ל: מעברת שרק על פניה. והקשו עליה בתוספות, דאמרינן בפרק ב' לקמן: "לא שרק ולא פרכוס", משמע דתרי מילי נינהו. דפוקסת היינו פרכוס, כדאמרינן בסמוך: "כי קתני אכיחול ואפרכוס". ובספר קלף ישן מצאתי הגירסא: "כי קתני אכיחול ואפירכוס", וכן עיקר, דלמה ליה לתלמודא לשנות לשונו? דברייתא קתני פוקסת, ותלמודא שינה לשונו וקרי לה "פירכוס". דאף על גב דנימא דהכל אחד, מכל מקום אמאי שינה הלשון? לכך הנכון כגירסת הספרים הישנים דגרסי "פיקוס", ומעתה אין מכאן שום קושיא על פירוש רש"י ז"ל.
ומיהו קשיא על פירוש ר"י ז"ל, דבשילהי המצניע קתני "גודלת ופוקסת". ולגירסת הספרים דכתיבנא לא קשיא לרש"י ז"ל מדידיה אדידיה, דפיקוס חדא ופירכוס חדא, והכא פירכוס גרסינן, ופוקסת היינו מעברת שרק על פניה, ופירכוס היינו קליעת שער. ועיקר קושיא מפרק המצניע ליתא, דהכי קתני התם: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה, פטורה; לחברתה, חייבת. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אליעזר: אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת, עד כאן. ולפירוש רש"י ז"ל, הא דקתני: "וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אליעזר" וכו', היינו נמי פוקסת דתניא לעיל מינה, וברישא מיירי לענין פטורא וחיובא, ובסיפא מתני משמיה דר' אליעזר לענין איסורא; אי נמי דמשמיה דר' אליעזר קאמר לה, דאיהו מחייב בפוקסת, ולעולם פוקסת ומעברת שרק הכל אחד. תדע, דבמתניתין קתני: "וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת, ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים", והוא ניהו דקתני בברייתא: "אשה לא תעביר שרק על פניה" וכו', אלמא דמאי דקתני במתניתין "פוקסת" פריש לה בברייתא דהיינו מעברת שרק. ומיהו התם במתניתין פירש רש"י ז"ל: וכן הפוקסת. יש מרבותי אומרים: מתקנת שערה במסרק ובידיה, ויש מפרשים: טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלו מאדים הבשר. עד כאן:
וכתב הריטב"א ז"ל: עיקר הפירוש כדפירוש רש"י ז"ל, שנותנת בצק על פניה להאדימה. וכן אמרו בירושלמי: חייבת משום צובעת. ומה שהיו סוברים בגמרא לומר שהיא חייבת משום טווה, היינו מפני שהבצק הזה עושין אותן חוטין לתת על הפנים, עד כאן. ואפשר שמעברת שרק על פניה ועניין הבצק הזה הכל אחד, שצובע הפנים.
אבל הרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: פוקסת. פירש רש"י ז"ל: מעברת שרק על פניה. וקשה, דבשילהי המצניע קתני בברייתא: "פוקסת ומעברת שרק על פניה", ולקמן נמי בפרק ב' אמרינן: "לא כחל ולא [שרק ולא] פרכוס ויעלת חן", ופקוס ופרכוס חדא מילתא היא, מדאמרינן בשמעתין: הא וכן קתני? כי קתני אכיחול ואפירכוס, ולקמן בפרק ב פירש רש"י דפרכוס היינו קליעת שער. וגם זה קשה, דבפרק המצניע תני תרווייהו בברייתא, גודלת ופוקסת. ונראה לי דפוקסת היינו כמין חוטין של בצק, ומניחה אותו על פניה כדי להאדים פניה. היינו דקאמר התם בשילהי המצניע: פוקסת חייבת משום טווה, אף על גב דפריך התם: וכי דרך טוויה בכך? מכל מקום משמע דהוי כעין טויה, עד כאן. ולי הכל אחד וכדכתיבנא, והוא הנכון.
והתוספות פירשו דאחד מתקוני נשים הוא. פירוש, דהויא אחד מתקוני נשים שאינו לא גודלת ולא מעברת שרק על פניה. אי נמי דיש במשמע פוקסת איזה תקון נשים שיהיה, וכדתני לה עם גודלת, יהיה פוקסת מין תיקון נשים אחר, ואפשר דהיינו מעברת שרק; וכי תני לה בהדה מעברת שרק, אפשר שיהיה פוקסת גודלת, דפירוש פוקסת – מין תיקון נשים, ואין פירושו דבר פרטי של תיקון נשים. כן נראה לי:
כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה — יש שפירשו, דאבילות דידיה חמירא ליה ואבילות דידה קילא ליה. וגרסינן לקמן: "תני באבילות דידה, הוא ישן בין האנשים" וכו', וגרסינן נמי: "והא עמה קתני". ורש"י ז"ל גריס איפכא, באבילות דידיה קיל, אבל אבילות דידה חמיר. פירוש, אף על פי שמתגבר יצרו עליו, אין האשה שומעת לו. וגריס לקמן: "תני באבילות דידיה", וגריס: "והא עמו קתני". הריטב"א ז"ל:
ודע, שכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בפרק קמא דקידושין: אף על גב דאורחיה דתלמודא, כשמתרץ ואומר 'כאן... וכאן', לפרוקי קמייתא ברישא, אשכחן דוכתי דלא קפיד בהכי.
וקשיא לי, לעיל כי פריך עלה דרב יוסף: והא הכא דבבעל וכו', אמאי נדי מאוקמתיה דאבילות, ומשני: כי קאמר אפירסה אשתו נדה? לוקי לה באבילות דידה, ולעולם כי קאמר לה רבא, אאבילות נמי אמרה. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דאבלות דידה, כיון דטעמא היינו דאם יתגבר יצרו עליו, כיון דאבילות דידה הוא אינה שומעת לו, הילכך לא שני לן בין בעל בין לא בעל, דלעולם ישנה עמו בלא שמירה כלל. וכיון שכן, על כרחך כי קאמר רבא לא שנו, אפירסה אשתו נדה אתמר. וזה שאמר רש"י לעיל: כי קאמר. רבא לא שנו, פירוש: אין הפירוש 'כי קאמר דאשתו ישנה עמו אפרסה' וכו', דאי הכי, אאבילות דידיה נמי מצי מוקי לה. אלא כי קאמר רבא לא שנו, ואין חולק בין בעל בין לא בעל אלא בפירסה אשתו לבד, וכדכתיבנא. אבל למפרשים האחרים, דפירשו איפכא, דאבילות דידה חמירא ליה וכו', הילכך באבילות דידיה נמי יש חילוק בין בעל בין לא בעל, דמנין לך למימר דבין בעל בין לא בעל אשתו ישנה עמו? הא כיון דחמירא ליה, דומיא דנדה הויא. ומעתה תקשי, אמאי נדי לעיל מאבילות ומוקי לה להא דרבא בפירסה אשתו נדה?
ואפשר דאין הכי נמי, דהשתא הדרינן לתרוצי קושיא דמעיקרא דאקשינן: והא הכא דבבעל וכו', ולא נצטרך לאוקמה אפירסה נדה לבד, אלא אאבילות נמי אביו של חתן קאי, ואתי שפיר אידך קושיא דלעיל, וכן מי שפירסה וכו'. ומיהו קשיא, דלמה ליה לתרוצי כאן וכו' וכאן וכו'? לא הוה ליה לתרוצי אלא 'כי קאמר באבילות דידיה', והשתא ניחא הכל. ועוד קשיא, דמאי פריך: "והא אביו של וכו' קתני"? הא שפיר מתנייה מתניתין "הוא ישן" וכו' בין אאביו של חתן בין אאמה של כלה, אלא דבאביו של חתן שני לן בין בעל בין לא בעל, ובאמה של כלה לא שני לן. ועוד, לא הוה ליה לאקשויי אלא 'והא אביו של חתן קתני', ולמה ליה לסיומי: או אמה של כלה? ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דכיון דהקושיא היא מסיפא דמילתא, דקתני "או אמה של כלה", נקיט ליה מרישא, דקתני "אביו של חתן", והכין אורחא דתלמודא, דכי אקשי מסיפא אייתי נמי רישא. אבל כי אקשי מרישא צריך לתרץ אמאי מייתי סיפא.
ויש לומר דהכי פריך: "והא אביו של חתן או אמה של כלה קתני", פירוש, דומיא דאמה של כלה, דלא שני לן בין בעל בין לא בעל, הכי נמי קתני אביו של חתן. בזה ניחא טפי להאי פירושא מפירוש רש"י ז"ל, דלפירוש רש"י ז"ל לא היה צריך למימר אלא 'והא אמה של כלה קתני'. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דמשני "כי קתני" פירוש אמה של כלה. ולאידך שיטתא צריך לפרש "כי קתני ובועל" וכו' "אשארא", אשאר מיני אבילות ולא אאביו של חתן. ולשון "אשארא" לא דייק כלל, דלא קאי אלא אאמה של כלה לבד. אי נמי צריך לפרש, כי קתני אביו של חתן, אשארא, אמכניסין המת וכו' והוא ישן וכו', ולא קאי אבועל בעילת וכו'.
ואכתי לא דייק שפיר, דלשיטת רש"י ז"ל על כרחו צריך לבעול כי היכי דליחול עלה חתונה קודם. ואם נפרש כשיטת התוספות דכתיבנא לעיל, ניחא. ומיהו אכתי לא דייק שפיר, דמשני מאי דלא פריך, דעיקר פירכיה משמע דהיינו מדתניא הוא ישן וכו'. ועוד קשיא קושיא אלימתא לאידך שיטתא, דקתני בברייתא: אין אדם רשאי לכוף את אשתו, משמע דאיירי באבילות דידה. ואפילו אם תפרש דכי קא משני כאן באבילות דידיה וכו' אתא לתרוצי קושיא דמעיקרא, וכדכתיבנא, והכי קאמר: כאן באבילות דידיה, פירוש מילתא דרב יוסף דקאמר לא שנו כאן באבילות דידה, אברייתא דאקשינן מינה: והא הכא דבבעל עסקינן וכו'? מכל מקום צריך אתה לפרש, דכי קתני בברייתא: אין אדם רשאי לכוף וכו', דמיירי באבילות דידיה, דאי לא תימא הכי הדרא קושיא לדוכתיה, למימרא דאבילות דידה קילא ליה מנדה, והאמר ר' יצחק וכו'.
ויש לתרץ דהכי קאמר: כי קאמר רב יוסף באבילות דידיה, ולא באבילות דידה ולא בפירסה נדה, והכי קאמר: כאן באבילות דידיה וכו', דאין חילוק אלא בין אבילות דידיה לאבילות דידה, ורב יוסף דווקא באבילות דידיה קאמר, אבל באבילות דידה משום דקילא ליה לא שני בין בעל ללא בעל. ופירסה נדה, אף על גב דחמירא ליה, מתוך חומרתו שהוא בכרת לא שני לן בין בעל בין לא בעל. ומעתה, כיון דלא שני ליה בין אבילות לנדה, אין כאן קושיא "למימרא" וכו' וכדכתיבנא לעיל. ודוחק, דכיון דמטעם דחמירא עליה אתה מחלק באבילות דידיה בין בעל בין לא בעל, אם כן כל שכן דיש לחלק נמי בנדה דחמירא עליה, והכין הוא קושטא, דחמירא, שהוא בכרת. ומיהו אם אתה אומר דמשום הכי חמירא עליה באבילות דידיה מפני שהוא דואג וכאיף יצריה, אין זה דוחק. אבל עיקר הפירוש רחוק, דלשון כאן... וכאן משמע דקאי על הברייתות וכדפירש רש"י ז"ל. כן נראה לי:
וזה לשון שיטה ישנה לא נודע למי: יש מפרשים כאן באבילות דידיה דחמיר עליה, אבל אבילות דידה קילא עליה, וגרסי: אף על פי שאמרו אין האשה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת וכו'. וקשיא לי, אי באבילות דידיה, האיך מרחצת לו פניו ידיו ורגליו? והלא אסור ברחיצה. ויש לומר, בצונן מיירי, ואף על גב דכל סתם הרחצת פניו ידיו ורגליו בתלמוד בחמין הוא. ולכך פירש רש"י ז"ל: אבילות דידיה קילא עליה לפי שיצרו מתגבר עליו, וכדכתיבנא, מה יתאונן אדם חי וגו', אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו, אבל דידה חמירא, מפני שמונעת אותו. וגרסינן: אף על פי שאמרו אין האיש רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, דהא באבילות דידה מיירי. וכי תימא, האיך מרחצת לו פניו ידיו ורגליו בחמין? והלא נוגעת היא במים? לא היא, שהרי אינה מתכוונת להנאתה אלא לרחוץ פני בעלה. אי נמי, מאי מרחצת? מזמנת לו המים, דומיא דהרחצת פניו דלגבי נדה; דאי מרחצת ממש פשיטא, דהא איכא קירוב בשר.
רש"י ז"ל גריס: תני באבילות דידיה, והא עמו קתני. ולאידך פירושא גרסינן: תני באבילות דידה, והא עמה קתני. מאי לאו עמה במטה? פירוש ביחוד. וכתב אמי"ץ: ופירוש רש"י עיקר, והכי מוכחא מילתא במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין, דפשיט מההיא דמוזגת לו את הכוס: לא אמרו לכבוד אשתו, אלא חמיו וחמותו, אבל שאר קרובים לא, משום שאר קרובי אשתו אינו נוהג אבילות. ומוקי הא מתניתא דמוזגת לו כוס בשאר קרובי אשתו, מדקתני מרחצת, משמע דאיהו רחוץ בחמין אפילו בפניה, ומזמנת לו קאמר. ופירוש קמא ליתיה כלל. עד כאן שיטה ישנה:
ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה — הקשו בתוס', דבלא מילתיה דרב יוסף מצי למפרך ברייתות אהדדי, דבההיא דלעיל קתני: "הוא ישן בין האנשים" וכו', והכא קתני: נוהגת עמו אבלות והוא עמה, ולא קתני "הוא ישן" וכו'. וכי תימא אי לאו דרב יוסף ברייתות לא קשו אהדדי, דהוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה, דיצרו תוקפו בשעת חופה? אם כן, השתא נמי דאיכא דרב יוסף, לא תיקשי ליה מהאי טעמא גופיה. ותירץ הרא"ש וזה לשונו: דרב יוסף לא מצי לפלוגי הכי, דכיון דאמר בפירסה נדה דהיכא דבעל אשתו ישנה עמו, אלמא דהיכא דבעל חשיב ליה כאדם שאינו חתן, ואם כן הוא הדין באבילות דידיה דחמיר מודה, הילכך פריך שפיר מי שני בין אבלות דידיה לאבלות דידה, עד כאן. וקשה קצת, כיון דהקושיא היא משום מאי דחילק רב יוסף בנדה, לא הוה ליה למימר: ומי שאני בין אבילות כו', אלא הוה ליה למהדר ולאקשויי כלישנא דפריך לעיל: "ודאי קילא ליה אבילות מנדה", דהשתא בהאי לישנא דפריך תלמודא: ומי שאני בין כו', משמע דהקושיא יצא לנו ממאי דשני ליה בין אבלות דידיה לאבלות דידה, והא ליתא, דבלאו האי חילוקא נמי קשיא ממאי דחילק בנדה וכדכתיבנא. והרא"ש תירץ זה בלשון, דהא דקאמר "ומי שאני" וכו' היא גופא פירכא הוא ולאו הקדמה כדי לאקשויי, דוק ותשכח.
ומיהו התוספות תירצו זה בלשונם ז"ל, שכתבו וזה לשונם: דאי לאו מילתא דרב יוסף הוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה כו', אבל לרב יוסף לא מצי לפלוגי בהכי, דהא בבעל חשיב ליה כאשתו ישנה אפילו בשעת חופה, ואשתו ישנה עמו בנדה ובאבילות דידה, ואפילו הכי באבילות דידיה קתני הוא ישן בין האנשים, ולהכי פריך שפיר, עד כאן. פירוש לפירושם: אינהו ז"ל סברי דבאבילות דידה נמי מחלקינן בין בעל בין לא בעל, דומיא דפירסה נדה. והיינו טעמא, דאיהי בקל אינה שומעת, אבל על ידי הפצרה תשמע לו; ובשלא בעל יצרו מתגבר עליו ויפציר בה עד בוש והיא תשמע לו ויבאו לידי עבירה, לכך הוא ישן בין האנשים וכו'; אבל כשבעל אין יצרו מתגבר עליו כל כך עד שיפציר בה כולי האי, ובקל לא תשמע לו, הילכך ישנה עמו. וכיון שכן, פריך שפיר: ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה? פירוש, דכיון דאבילות דידיה בבעל בלחוד אפילו בשעת חופה קאמר אשתו ישנה עמו, אף על גב דכשלא בעל הוא ישן בין האנשים וכו', אלמא לא שאני לן בין שעת חופה לאשתו ישנה, לאחר שבעל הויא ליה כנשואה עמה ימים רבים, ואם כן קשיא, דהתניא: מי שמת חמיו או חמותו כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר: ומי שאני בין אבילות דידיה לנדה, אלא נקט הכי משום מאי דפריך עלה: והתניא כו', דמיירי באבילות דידיה ובאבלות דידה, כיון דמכל מקום פריך שפיר: ומי שאני בין אבילות דידיה לאבלות דידה וכדכתיבנא, כן נראה לי פירוש לפירושם ז"ל.
ומכל מקום הקשה הרא"ש עלה דהאי פירושא, דהא לרב יוסף לא חשיב חתן שבעל כאדם אחר לענין אבילות דידיה, ואם כן, מצי לפלוגי בין שעת חופה לשלא בשעת חופה. ונראה לי ליישב שיטה זו, דהא פרישנא לעיל דכי פריך מעיקרא: "למימרא דאבילות קילא" כו', בלא רב יוסף לא הוי קשיא לן, דהוה מפלגינן בין שעת חופה לאשתו ישנה, דמתניתא דלעיל מיירי בשעת חופה, ומתניתא דהכא מיירי שלא בשעת חופה, ואפילו באשתו ישנה אמרו חכמים שלא תמזוג לו את הכוס כשהיא נדה משום חומרא דכרת וכדכתיבנא לעיל. אבל לרב יוסף דמפליג בין אבילות לנדה, אלמא דסבירא ליה דאבילות קילא ליה מנדה, והאמר ר' יצחק כו', ואילו גבי אבילות תניא כו', אלמא דאבילות חמירא ליה? ומשני כאן באבילות דידיה כו', משמע דבאשתו ישנה נמי באבלות דידיה קילא ליה, דהא בההוא גוונא גופיה דאמרינן דאבלות דידה חמירא הוא דאמרינן נמי דאבילות דידיה קילא, דהא מפלגינן ואמרי "כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה". ופירש רש"י: הני מתנייתא הכי מתרצן, הא דקתני לעיל: "הוא ישן" כו', באבילות דידיה; והך דקתני: "מוזגת" כו', באבילות דידה כו'. וההיא דמוזגת היינו באשתו ישנה, אלמא דבאבילות דידיה אפילו באשתו ישנה נמי קילא ליה והוא ישן בין האנשים כו'. והיינו דפריך: ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה? פירוש, באשתו ישנה. והתניא, מי שמת חמיו כו'. והיינו לשיטת רש"י. אבל לשיטה האחרת דפריש איפכא, הא פרישנא לעיל, דכי משני "כאן באבילות דידיה" כו' קאי אעיקר קושיא דלעיל, דפרכינן עלה דרב יוסף ממתניתא דלעיל, וכדפרישית לעיל. הילכך ליכא לתרוצי מאי דתריצנא. ולתוס' נמי הא כתיבנא דסבירא להו ז"ל דבאבילות דידה מפלגינן בין בעל בין לא בעל, הילכך כל מאי דפרישנא לעיל לשיטה האחרת צריך לפרש נמי לשיטתם ז"ל, דאמאי נדי לעיל מאוקמתא דאבילות ומשני: "כי קאמר אפירסה נדה"? דשפיר מצי לאוקמי באבילות, וכגון באבילות דידה. ואם תפרש דאין הכי נמי, דהיינו דמשני: "כאן באבילות דידיה" וכו', וכיון שכן לא מצינא לתרוצי מאי דתריצנא והדרא קושית הרא"ש ז"ל לדוכתא, דעל כרחך רב יוסף לא חשיב חתן שבעל כאדם אחר, דמתניתא דלעיל בחתן שבעל בדווקא מיירי ועלה הוא דקתני: "הוא ישן".
ומתוך לשונו של הרשב"א ז"ל למדנו תירוץ קושיא זו, שכתב ז"ל וזה לשונו: ואם תאמר, בר מהא דרב יוסף תקשי לן מיהא אגופא דברייתא, דקתני גבי אבילות: "וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים" וכו'? יש לומר, אי לאו דרב יוסף הוה אמינא דכלה שאני, דאף על גב דבעל עדיין חיבתה עליו וחיישינן לה, והוא הדין לפירסה נדה, אף על פי שבעל עדיין חיבת כלה על חתן. אבל באשתו ישנה לא חיישינן לה, דיצרו שבור הוא. אבל השתא דאשמועינן רב יוסף דכלה אחר ביאה ראשונה כשפירסה נדה כאשה בעלמא היא, ויצרו שבור הוא אצל נדה, האי אפילו באבילות נאמר כן. וכי תימא דאבילות קילא, אם כן תקשי ליה ברייתא דקתני: "נוהגת עמו", דמשמע עמו במטה עד כאן. סבירא ליה ז"ל דסבירא ליה לתלמודא, דאי אמרת כיון שבעל יצרו שבור הוא, אם כן אין לחלק בין נדה לאבילות, ואם באת לחלק ולהחמיר באבילות משום דאבילות קילא ליה, כל הנשים שוין ואפילו אשתו ישנה, כיון דקילא ליה אבילות. וכבר כתבתי לעיל לשון שיטה ישנה דמתרץ יפה קושיא זו, עיין עלה:
עוד תירצו התוספות ז"ל בשם רבינו שמשון ז"ל בר' אברהם בעניין אחר, דאי לאו דרב יוסף לא הוה קשה מידי, דהוה אמינא, הא דקתני בברייתא: "ונוהגת עמו", "ונוהג עמה", לאו דווקא עמו במטה אלא עמו בבית, דבכולהו בעו שמירה, בין נדה בין אבילות דידיה ודידה. אבל השתא דאיתא לדרב יוסף דמחלק בין נדה לאבילות, והוצרך לחלק בין אבילות דידיה לאבילות דידה, ואם כן הא דקתני "ונוהג עמה" היינו עמה במטה, משמע ליה נמי "נוהגת עמו" במטה. וקשה, אם כן למה ליה לשנויי: תני באבילות דידיה הוא ישן וכו'? והא כיון דמעיקרא בלא רב יוסף הוה משמע לן דמאי "עמו" עמו בבית והוא ישן בין האנשים וכו', ומשום דרב יוסף משמע ליה ד"עמו" דומיא ד"עמה", לישני השתא בקוצר בלא הגהה דמאי "עמו" עמו בבית כדהוה משמע לן מעיקרא ולאו דומיא ד"עמה" הוא, ולמה לן להגיה כלל ולהאריך ולומר: תני באבילות דידיה הוא ישן וכו'? הא ודאי פשיטא דכי מפרשינן עמו בבית היינו לומר דלעולם הוא ישן כו'. ותירצו בתוספות דאין הכי נמי, דאינו מגיה כלל, דאף על גב דקאמר: "תני באבילות דידיה" וכו', אלא מפרש ד"עמו" דקתני בברייתא דהכי הוא, ומשום דהשתא לא הוי דומיא ד"עמה" הוה ליה כאילו מגיה ונקט לישנא ד"תני". ומיהו אכתי קשה, דמאי פריך תו: "והא עמו קתני"? הא מעיקרא הוה ניחא לן שפיר דמאי "עמו" עמו בבית ולעולם הוא ישן כו'. ותירצו בתוס' דהכי פריך: והא עמו דומיא דעמה קתני. ואכתי קשיא לי, דהיינו קושיא דמעיקרא, דאקשינן לרב יוסף, וכבר תירצה דלאו דומיא ד"עמה" קתני. ואם חשב המקשן דלא הבין התרצן דבריו ולהכי הדר ואקשי ליה להדיא, אם כן למה ליה לאפסוקי בקושיא "והא וכן קתני"? הוי ליה לאקשויי מיד, "והא עמו קתני". ועוד, דליכא למימר דלא הבין, דהא כיון דאקשי לרב יוסף ולא קשיא ליה עלה דברייתא גופא, על כרחך יש לך לומר דקושיא היינו דדומיא ד"עמה" קתני, ואהדר ליה דלאו דוקא דומיא ד"עמה". ואין נראה לומר דלתרצן ניחא ליה למימר הכי והמקשן לא ניחא ליה, דהויא ליה תירוץ וקושיא מהן ללאו. ונראה לי דמעיקרא קשיא ליה, דכיון דקתני בברייתא הני תרי בבי בהדי הדדי, בעינן דלהוו שוו בלישנייהו, וכיון דקתני "נוהג עמה אבילות" והיינו עמה במטה, דומיא דהכי באבילות דידיה הוי עמה במטה. ומשני דלאו דוקא עמו במטה אלא עמו בבית, ומפרש דלעולם הוא ישן כו', מה שאין כן ברישא דקתני "ונוהג עמה אבלות". ופריך, "והא וכן קתני"? ומשני, "כי קתני אכיחול" וכו'. ופריך ד"עמו" ו"עמה" מיותר הוא בברייתא, דהוה ליה למתני "ונוהג אבלות וכן היא וכו' ונוהגת אבילות", וכי היכי דיתור לשון ד"עמה" קתני לה בברייתא לאשמועינן עמה במטה הכי נמי יתור לשון ד"עמו" אתא לאשמועינן עמו במטה. ומשני, לא, עמו בבית וכו'. פירוש, לא אתא לחדותי דיתור לשון דעמו אתא לאשמועינן כדאמר ליה רב לחייא בריה: באפה נהוג אבלות וכו', פירוש, והכי קאמר: "ונוהג עמה", פירוש דווקא עמה דהיינו בפניה נוהג אבילות. והכי נמי מסיפא הא אתא לאשמועינן, "ונוהגת עמו", דווקא עמו דהיינו בפניו נוהגת אבילות. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ז"ל:
שוב מצאתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו וזה לשונו: מאי לאו עמו במטה. כלומר, להכי תני "נוהגת עמו אבילות", לומר שכופה מטתה במקום שהיא מונחת עמו בחדר וישנה באותה מטה הכפויה, עד כאן. אף על גב דאין הפירוש שוה וכדכתיבנא לעיל בשם הרשב"א ז"ל, מכל מקום שמעינן דמיתור לשון דייק:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: הקשו בתוספות, דלפום סוגיין משמע, דאי לאו משום מימרא דרב יוסף דמפליג בין בעל ללא בעל ובין אבילות דידיה לאבילות דידה, לא קשיא לן ולא מידי. ואמאי? דהא בהדיא פליגי מתנייתא, דלעיל קתני "הוא ישן" וכו', דאלמא חייב לפרוש ממנה בימי אבילות, ואילו הכא קתני בהדיא "ונוהגת עמו אבלות... ונוהג עמה אבלות", וסבירא לן דעמו במטה קאמר ואינו חייב לפרוש ממנה. תירץ הר"ש מקוניא"ל, דאי לאו מימרא דרב יוסף לא הוה מחלקינן בין אבילות דידיה לאבילות דידה ולא הוה קשיא לן ולא מידי, דהוה אמינא ד"עמו" הכא בבית קאמר. דהא דפרכינן: מאי לאו עמו במטה, והיינו משום דלרב יוסף עמה עמה במטה, ואם כן הוה משמע לן דרישא וסיפא בחדא גוונא הוא, ואפילו הכי משני דאף על גב ד"עמה" עמה במטה, "עמו" עמו בבית, עד כאן. ואין הסוגיא מתיישבת יפה לפי שיטה זו, כי אם במאי דכתיבנא לעיל:
והתניא מי שמתו וכו' ונוהגת עמו וכו' — כתב רש"י ז"ל: מדלא קתני באבילות דידיה 'הוא ישן בין האנשים', שמע מינה חמיר ליה ולא שני לן. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו נ"ר שהקשה בתשובותיו על רש"י ז"ל, דכיון דסבירא ליה למקשן ד"עמו" דקתני הוי עמו במטה, אם כן אמאי אצטריך לאקשויי מדלא קתני באבילות דידיה "הוא ישן" וכו'? וקא מהדר נ"ר אשנויי דחיקי, דרש"י ז"ל כתב כן למאי דאסיק אדעתיה דתרצן, דמשום הכי תירץ: תני באבלות דידיה הוא ישן וכו', והדר המקשן ופירש דבריו דלא הקשה מההוא טעמא דאסיק אדעתיה דתרצן, אלא משום דסבירא ליה ד"עמו" דקתני הוי עמו במטה, עד כאן. הא ודאי שינויא דחיקא הוא ואין להשיב עליו. ועוד, דאם כן, לאלתר הוה ליה לאקשויי: "והא עמו קתני".
ופירש עוד שינויא אחרינא, דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהמקשן בתחלה לא הקשה מטעם ד"עמו" הוי עמו במטה, דאי הכי, לאלתר הוה ליה לאקשויי "והא עמו קתני". אלא מתחילה לא הקשה אלא אפילו דהוה אמרינן ד"עמו" דקתני הוא עמו בבית, אפילו הכי מדלא קתני באבילות דידיה "הוא ישן בין האנשים" משמע דישן עמו במטה, עד כאן. והאי שינוייא עדיפי טפי משנוייא קמא. ומיהו אכתי קושיא, דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? דאמאי מעיקרא אסיק אדעתיה דמצינן למימר דמאי "עמו" עמו בבית, ולבסוף סבר דליכא למימר הכי, דהא פריך להדיא: והא עמו קתני מאי לאו וכו'.
ונראה לי, דאיברא ודאי דמעיקרא לא קשיא ליה מדקתני "עמו" כלל, דשפיר מצינן לפרושי "עמו" בפניו וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו' כדלקמן. תדע, דלא קשיא ליה לאלתר "והא עמו קתני", וכמו שכתב החכם הרב נ"ר בתשובותיו. הילכך היינו קושיא, דכיון דקתני רישא "ונוהג עמה אבילות", והיינו לרב יוסף בלא שמירה כלל, הילכך הא דקתני סיפא נמי: "ונוהגת עמו" וכו' היינו בלא שמירה; דאי איתא, ליתני להדיא באבילות דידיה: "הוא ישן" וכו', כיון דשאני לן באבילות דידיה לאבילות דידה. ומשני, תני באבלות דידיה הוא ישן וכו'. ופריך: היכי מצית להגיה הוא ישן וכו'? והא וכן קתני, דמשמע דדמו להדדי לגמרי, ואי יש חילוק ביניהם דבאבילות דידיה הוא ישן וכו', לא הוה ליה למתני "וכן". ומשני, כי קתני, אכיחול ואפירכוס. ופריך, והא עמו קתני וכו'. פירוש, דעד השתא אסיק אדעתיה דמאי "עמו" עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו' וכדכתיבנא, וסלקא דעתיה דכי מגיה "תני הוא ישן" וכו' לא מחסרינן מאי דקתני "עמו" אלא הכי תני: "ונוהגת עמו אבילות והוא ישן בין האנשים" וכו', ופירוש "עמו" היינו עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכדכתיבנא. אבל השתא דמשני: כי קתני אכיחול ואפירכוס, ולא משני דכי קתני "וכן" אכיחול ואפירכוס וא"עמו", דבשניהם אין נוהגים אבילות אלא בפני מי שמת לו המת ומשום כבודו, אלמא דמאי "עמו" דקתני היינו עמו במטה, וכיון שכן קשיא ליה והא עמו קתני, פירוש, דאין לך לחסר ממאי דקתני בברייתא, דלהוסיף אמאי דקתני בברייתא מגיהין ומוסיפין חילוקא אבל אין מחסרין מלה. וכן כתב רש"י בפרק קמא דסנהדרין, דמשני אביי: "תני קידוש החודש", ופריך רבא: "והא עיבור קתני", ופירש רש"י: דרך תנא טועה בגירסא לחסר תיבה על ידי שכחה, אבל אין נחלף לתנא בין גירסת קידוש לגירסת עיבור, עד כאן. והכא נמי דכוותה פריך, "והא עמו קתני", ולא נחלף לתנא לשנות לשון שהוא הפך הדין. ומשני: לא, עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה וכו'. פירוש, וכי קתני "וכן" עלה נמי קאי, וכי משנינן נמי לא מחסרינן מלת "עמו". ואף על גב דמשנינן: כי קתני וכן אכיחול ואפירכוס, הוא הדין נמי א"עמו", אלא דלהכי נקט הני מעיקרא משום דאתי שפיר לשון "וכן", דמשמע דאיכא טפי חידושא באחרונה מבראשונה, והיינו חידושיה, דלא מבעיא כשמת חמיו או חמותו דלא מצי כייף לאיתתיה להיותה כוחלת ופוקסת, אלא אפילו כשמת חמיה או חמותה דאין כאן כפיה אינה רשאה להיות כוחלת וכו'. אבל אי קאי א"עמו", פשיטא, דטפי מחוייבת היא בכבודו ממה שהוא חייב בכבודה, וכיון דכשמת חמיו או חמותו בעי לנהוג אבילות בפניה מפני כבודה, כל שכן כשמת חמיה או חמותה בעיא לנהוג אבילות בפניו מפני כבודו. ואי אמרינן דקאי "וכן" א"עמו" וכדבעינן לשנויי השתא, יהיה הפירוש כן: לא מבעיא כשמת חמיו או חמותו, דאין אבילותה מוטל עליו אלא בפניה ולכבודה, אלא אפילו כשמת חמיה או חמותה אין אבילותו מוטל עליה אלא בפניו ומשום כבודו, כן נראה לי והכין דייק לשון רש"י ז"ל, דוק ותשכח.
ומיהו מלשון הרשב"א ז"ל דכתיבנא לעיל משמע, דמעיקרא כי פריך משם מאי דקתני "עמו", דמשמע ליה עמו במטה קא פריך. וצריך עיון ליישב הסוגיא על פי שיטה זו. וגם השיטה השניה שכתבו התוספות ז"ל לעיל בשם ר"ש בר אברהם ז"ל, על כרחך צריך אתה לפרש דמעיקרא מכח "עמו" קא פריך. והא ברירנא הסוגיא יפה לפי שיטתו ז"ל, וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך:
מאי לאו עמו במטה — לאו דוקא עמו במטה ממש, דהא קתני "כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות", כלומר כופה מטתה שהיא ישנה עליו כדי לנהוג עמו אבילות, הילכך אין לדקדק מכאן שאבל מותר לישן עם אשתו במטה בקירוב בשר. והאי דקאמר מאי לאו עמו במטה הכי קאמר, שתהא מטתה עמו בחדר אחד. ומשני, לא, עמו בבית, לא שיהו ישנים בבית אחד, אלא הכי קאמר: כשהוא בבית ורואה שהיא ישנה על מטתה צריך שתהא מטתה כפויה, אבל כשאינו בבית ישנה כדרכה. הרא"ש ז"ל:
באפה נהוג אבלותא — יש שפירשו באפה ממש, בעודו עמה. שלא באפה, כשיוצא לחוץ. ואחרים פירשו, דכל שהוא בעיר שמרגישים בו הכל היינו באפה, ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר. וכן הדעת מכרעת, אף על פי שהלשון מסייע לפירוש הראשון. ומה שאין נוהגין עכשיו כן, אומר בתוספות לפי שאין זה אלא מפני הכבוד, כדאמר התם: לא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד, ועכשיו היא מוחלת לו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. הריטב"א ז"ל:
רב אשי אמר מי קמדמית וכו' — ואיכא למידק, דהאי תירוצא דרב אשי תירוץ נכון וקל הוא, אמאי לא אסיק לה תלמודא להאי תירוצא מעיקרא, ולא היינו צריכין לכל האי שקלא וטריא דלעיל? ויש לומר, שהרא"ש ז"ל כתב בפסקיו, דמי שמת לו מת ברגל, אף על גב דנוהג ימי הרגל תחילה, לא אמרינן דהוא ישן בין האנשים וכו', משום דלא דמיא לקילותא דהכא דאקילו בו טפי, שהרי מת לו מת קודם שחלים ז' ימי המשתה, והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבילות מעליו; אבל מת לו מת ברגל, שכבר חל עליו הרגל, ישנה עמו בבית. והילכך תלמודא הוה סבירא ליה, דכיון דמי שמת לו מת ברגל לא אמרינן דהוא ישן וכו', הילכך לא חשיבא קילותא מאי דנוהג שבעת ימי המשתה, אם לא שנאמר שהאבילות עצמו קילא ליה וכדאמרינן לעיל. ומהדר רב אשי, מי קמדמית אבלותא דהכא לאבלותא דעלמא? פירוש, אפילו היכא שמת לו מת ברגל. ושקיל וטרי תלמודא מאי קולא כו' לפרושי מילתא דרב אשי. והשתא ניחא, דקאמר רב אשי: מי קמדמית כו', שהוא לשון מיותר, דהוה ליה לשנויי בקוצר: 'רב אשי אמר, שאני אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן' וכו'. כן נראה לי:
מאי קולא אילימא דקתני ובועל וכו'. פירוש, ובזה יבא גם הוא להקל בתשמיש המטה, כיון דהתירו לו לבעול באנינותו. ודחי, התם משום דלא חל עליו אבילות. וכתב הרשב"א ז"ל: ואף על גב דאקילינן באנינותו, דשרינן ליה למבעל מה שאין באנינות דעלמא, וכדמוכח מהיא גופא דלא שרינן אלא בעילת מצוה לבד, וההיא ברייתא מסתמא אליבא דכולהו תנאי מתניא ואפילו לבית שמאי ובית הלל שנותנין לה ד' לילות או לילה הראשון כולה. ועוד, דתניא לעניין מי שמתו מוטל לפניו בשבת, מיסב ואוכל בשר ושותה יין כו' וחייב בקריאת שמע ובתפילה (ובתפילין) ובכל מצוות האמורות בתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. ואמרינן: מאי בינייהו? ואמר רבי יוחנן: תשמיש המטה איכא בינייהו, דלתנא קמא אסור בתשמיש המטה ולרבן שמעון בן גמליאל חייב, אלמא בחול לכולי עלמא אסור. מכל מקום, הכא באבילות גופיה לא אקילינן. עד כאן:
וכן כתב הריטב"א, דנהי דקילא באנינות מי שמתו מוטל לפניו, מכל מקום לא אקילו באבילות. ואין לדמות אנינות לאבילות, כי הרבה דברים נוהגין באבילות שאין נוהגין באנינות: חליצת מנעל וכפיית מטה ועטיפת ראש ודברים אחרים. עד כאן:
ולא נהירא לי, דאנן בתר קילותא דידיה אזלינן, שלא יבא להקל בהך. ואדרבה, כשיראה שמתירין לבעול באנינות, ידמה בעילה לבעילה ויבא להקל לבעול, גם באבילות ידמה טפי להקל, ממאי דידמה להקל ממאי דנוהגין שבעת ימי המשתה ברישא. תדע, דעל כרחך לא יבא להקל משום דמאי דנוהגין ימי המשתה ברישא, דהא כשמת לו מת ברגל לא אמרינן הוא ישן כו' כמו שכתב הרא"ש וכדכתיבנא לעיל; אלא משום דמכניסין את המת לחדר כדי לדחות אבילות מעליו הוא שיבא להקל, והילכך ממאי דשרינן ליה למבעל ברישא נמי, יבא להקל. וכל שכן לשיטת רש"י, דכדי שיחול עליו חתונה וידחה האבילות הוא דאמרינן "ובועל בעילת מצוה" כו' וכדכתיבנא לעיל, הילכך שפיר מצינן למימר דהקולא היינו מדקתני "ובועל בעילת מצוה".
ונראה לי דאין כאן קושיא מעיקרא, דהא כתבינן לעיל לשיטת רש"י ז"ל דאין כאן אנינות כלל, דכיון שהוא מעוכב מלקברו במצות חכמים, הוה ליה כאילו נתייאש מלקוברו דאין עליו דין אנינות וכדכתיבנא לעיל. והא דפריך תלמודא: אילימא דקתני בועל כו' התם משום דלא חל עליו כו', פירוש, דהבעילה היינו כדי שלא יחול עליו אבילות ולא יוכל לבעול אחר כך, ואדרבה הוה ליה כאילו אמרו ליה רבנן שיבעול עכשיו קודם, שאחר כך לא יוכל לבעול, ואם כן לא יבא להקל. ואם תאמר: ולמה ליה למימר, אי לר' אליעזר עד שיצא כו'? מברייתא גופא מוכחא שפיר דכדי שלא יחול עליו האבילות הוא דאמרינן "מכניסין המת לחדר" כו' "ובועל בעילת מצוה". ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דמצינו בהדיא דפליגי בהכי ר' אליעזר ור' יהושע במסכת מועד קטן דהיינו דוכתיה, קאמר לה הכא: "אי לר' אליעזר" כו'. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל: פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע במועד קטן. עד כאן:
ובשיטה כתוב וזה לשונה: ודילמא שאני התם דלא חל עליו אבילות — אם תאמר, הא אקילו ביה, דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה? יש לומר, התם טעמא מאי? משום דמוטל עליו לקוברו ודילמא ממשיך, הכא הרי אין מוטל עליו לקברו עד שיבעול כיון דחתן הוא. וקשה על זה, והלא אף בשבת אסרו בו תשמיש המטה, ואף על פי שלא יקברנו בשבת. ואין זה קושיא לפי מה שפירש הר"ן ז"ל בריש פרק מי שמתו, דתשמיש המטה בשבת רשות. ויש לתרץ, אף על גב דאקילו ביה רבנן, כיון דלא בגוף האבלות אקילו, לא חיילא עליה אבילות משום הכי. עד כאן:
עד שיסתם הגולל — פירש רש"י, כיסוי הארון. ולא נהירא, דלישנא לא דייק הכי כלל. ועוד, מדאמרינן התם: "על פני השדה (במדבר יט טז). לרבות גולל ודופק", אלמא מידי דקרקע הוא. ועוד יש לפרש על פי תשובות אחרות. והנכון כפירוש רבינו תם ז"ל, דסתימת הגולל הוא כיסוי הקבר, והיו נוהגין לתת עליו אבן גדולה, והוא מלשון "וגללו את האבן" (בראשית כט ג). וכבר הארכתי בזה בהרבה מקומות. הריטב"א ז"ל:
והתוספות האריכו בזה, ותירצו יפה לפירוש רש"י ז"ל. והא דאמרינן בפרק מי שמתו: מדלגין היינו על גבי ארונות, לפירוש רבינו תם ז"ל מיירי דלא היה שם מצבה, דגולל ודופק דהיינו המצבה לפירוש רבינו תם מטמא באהל. ואם תאמר: בשלמא לפירוש רש"י, דגולל ודופק היינו כיסוי הארון, אתי שפיר ההיא דמדלגין על גבי ארונות, כמו שפירשו התוספות ז"ל, ומיירי בדאיכא מצבה, ואפשר דבין המצבה והקבר יש בה כפותח טפח, ולכך אינו מטמא מחמת המת ושפיר מדלגין עליהן. אבל לפירוש רבינו תם קשה, דמחמת המת מטמאין, דהא ליכא מצבה. ותירצו בתוספות, דרוב ארונות יש בהן פותח טפח:
אלא דקתני נוהג שבעת ימי המשתה וכו' — הא כתיבנא לעיל, שכתב הרא"ש בפסקיו, דאין ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל, כיון דנוהג ימי הרגל תחילה, דהוא ישן כו'. דשאני התם דאקילו ביה טפי, שהרי מת לו מת קודם שחלו שבעת ימי המשתה, והתירו לו חכמים להכניס כו' וכדכתיבנא לעיל:
וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו: אלא מדקתני נוהג כו' — פירוש, מדדחינן אבילות מקמי חתונתו, דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ואף על פי שמת לו מת קודם שחלה עליו שמחת חופה. ומהא שמעינן דהיכא שמת לו מת תוך ז' ימי המשתה ובעל, אין צריכין להפרישן אלא אשתו ישנה עמו, דהא לא אקילו באבילות זה כלל. עד כאן:
והרב המעילי ז"ל כתב וזה לשונו: נקטינן, דאם היתה פתו אפויה כו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר כו' ובועל כו', וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו', וכל שכן שאינה מוזגת לו את הכוס, דקיימא לן דברים שבצנעה נוהג. וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא ברגל הוא ישן וכו', יש לפרש אפילו באלמון שנשא אלמנה. אבל בעל, אשתו ישנה עמו, דשאני נדה מאבילות משום דאקילו ביה, שנוהג תחילה שבעת ימי המשתה אחר שנקבר, קילא ליה מנדה. אבל באבילות דרגל, אף על גב דאקילא ביה תורה שאינו נוהג בו אבילות, אשתו ישנה עמו, ואף על פי שאסור בתשמיש המטה שנוהג דברים שבצנעה. דשאני רגל, כיון שהוא שוה לכל לא אתי לזלזולי ביה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה