כתובות פה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כשיקרא לא חיישינן ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי שכיב ר' מיאשא ולא פקיד אתו לקמיה דר' אמי א"ל חדא דידענא ביה בר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו ידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימר איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא ההוא דאפקיד מטכסא בי רב דימי אחוה דרב ספרא שכיב רב דימי ולא פקיד אתא לקמיה דרבי אבא אמר להו חדא דידענא ביה ברב דימי דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה אמר טוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגיס ביה הא גיס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש (משלי כז, י) טוב שכן קרוב מאח רחוק שניהם קרובים ושניהם שכנים ושניהם חכמים שודא דדייני א"ל רבא לבריה דרב חייא בר אבין תא אימא לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה:
קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו קא תבעי לה לברתה אמר להו רב נחמן ליכא דליסבא לה עצה
רש"י
[עריכה]
כשיקרא - שלא נכתב על מלוה זו:
לא חיישינן - אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור:
שב מרגניתא דציירי בסדינא - שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד ביד ר' מיאשא:
ולא פקיד - לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה:
אתו לקמיה דר' אמי - לתבוע את היורשין והיורשין אומרים שמא של אבינו היו:
דלא אמיד - אינו עשיר:
סימנא - דאמר בסדין הם צרורות והם שבע:
שכיב חסא ולא פקיד - שטבע בנהר כדאמר ביבמות בפ' בתרא (ד' קכא:):
מטכסא - לבוש משי צינד"ל בלע"ז:
ההוא דאמר להו - בצוואת מיתה נכסי לטוביה ולא פירש לאיזה טוביה:
דגיס ביה - רגיל אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך:
ת"ח קודם - דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו:
שודא דדייני - הטלת הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוין המת לזכות:
שודא - כמו שדי בימא (שמות טו) דמתרגמינן ירה בים הטיל בים:
וחזר ומחלו - המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה:
מחול - דאמר ליה לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את:
ואפי' יורש - של מלוה מוחל:
זבינתה לכתובתה - מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה:
בטובת הנאה - דבר מועט שאינו אלא כחיזוק טובה שקורין גרי"ד מפיק רצון ולפי שהלוקח מטיל מעותיו בספק שמא תמות היא בחיי בעלה מפחד ואינו לוקחה אלא בדמי' מועטי':
ה"ג אתו תבעי לה לברתה - אתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול אותה הימנה לומר אמך מכרה לנו:
תוספות
[עריכה]
חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד. אע"ג דאילו הוה ר' מיאשא קיים והוה טעין שלי הוא היה מהימן אע"ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ"מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו בסוף פרק המוכר את הבית (ב"ב דף ע: ושם):
ועוד הא קא יהיב סימנא. אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דלמא זבנה מיניה אף על גב דהאי סימן דציירי בסדיניה אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן וא"ת בסוף פ"ק דלעיל (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דקאמר חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג א"ל אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג כו' ומאי קשיא ליה דלמא רב יוסף שני הטעמים מצריך כדאשכחן הכא י"ל דהתם אתי שפיר דאי טעמא דמודה לא מהני לחודיה ההוא טעמא נמי דהלכה כר' גמליאל לא מהני ליה מידי דלא מכשיר ר"ג אלא ברוב כשרים אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליכא אלא חד טעמא דמודה בלבד וה"ק ובהא כי לא מודה פי' אי טעמא דמודה לחודיה לא מהני מי מכשיר כו' והא דאמרינן בהאשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמאי א"ל שקילתינהו א"ל והא כך וכך הוו ובחביתא רמיין אמר ליה שקלתינהו והני אחריני נינהו ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במיגו דלקוחים הם בידי וכן בפרק איזהו נשך (ב"מ דף ע.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינן איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל כלים לא דלמא פקדון נינהו ואתי איניש מעלמא ויהיב בהו סימנא ושקיל להו התם מיירי כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי כיון שבא לידו בתורת פקדון אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין דהא לא שכיח ורשב"א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר' מיאשא נינהו ועוד לדלמא דאיניש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא:
יהיב סימנא. פי' בקונטרס דציירי בסדינא ושבעה הוו ובהאשה שהלכה (יבמות דף קטו:) לא הוי סימן כי האי גוונא:
שודא דדייני. לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר אלא אומר ר"ת שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ"ק דגיטין (דף יד: ושם) גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ועוד בפ' בתרא דקידושין (דף עד. ושם) אמרינן דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כו' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי ניהדר ויעשה שודא וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא:
המוכר שטר חוב לחבירו כו'. תימה לר"י היאך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול וכן נראה לר"ת דלא הוי מכר אלא מדרבנן ומייתי ראיה מדאמר בפ' מי שמת (ב"ב דף קמז: ושם) אמר רבא אמר ר"נ מתנת שכ"מ מדברי סופרים ופריך והאמר ר"נ אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול כו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי מכר שטר דאורייתא יכול למחול והתם ה"פ א"א בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא אם כן נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן וא"ת אמאי איצטריך למעוטי שטרות מאונאה אם מכר שטר חוב לא הוי דאורייתא וי"ל דנהי דהחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה א"נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר:
מפני שידו כידה. תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין (ב"מ דף יט: ושם) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לכתובתה לבעלה שאינה יכולה למחול כדאמרי' הכא וצ"ל דמיירי התם בדידעי דלית לה בעל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ט (עריכה)
כו א מיי' פכ"ד מהל' סנהדרין הל' א ופ"ו מהל' שאלה הלכה ד, סמג עשין פח, טוש"ע ח"מ סי' רנז וסי' טו סעיף ה [וברב אלפס עוד בפ"ג דב"מ דף פז.]:
כז ב מיי' פי"א מהל' זכיה הלכה ב, סמג עשין פח, טוש"ע שם סי' רנג סעיף כט:
כח ג מיי' פ"ו מהלכות מכירה הלכה יא, סמג עשין פב, טוש"ע שם סי' סו סעיף כג:
כט ד מיי' שם הל' יב, טוש"ע שם סעי' כח:
ל ה טוש"ע אה"ע סי' קה סעיף ו:
ראשונים נוספים
- ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא לקמיה דרב נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סימנא: ועיקר טעמא התם משום דיהיב סימנא וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואף על גב דליכא ראיה כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עיקר טעמא דהא כתיב יש מתרושש והון רב (משלי יג, ז) אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה וכולה טעמא בסימנא וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בס"ד (רשב"א ב"מ ע, א ד"ה אבל).
- ואיגרשה ושכיבא ואתו יורשין וקא תבעי לברתא: איכא למידק מאי שיטייהו גבי ברתא, ליזלו בתר ובשם הרז"ה אמרו דבעל נמי שכיב ונפלו נכסי כולהו גבי ואמר רב נחמן ליכא דליסבא לה עצה דליזיל ותיחלה לכתובתה לגבי אביה, דתיחלה לנכסין שיש לה מאביה קאמר. ואיכא דלא ניחא ליה, משום דלא שייך ביה תיזיל ותחלה ואזלא אחילתא. ואם משום הא תיובתא לא חזינא עליה דלא אזלא ממש ותיזיל ממש קאמר, אלא דרכן היה להשתמש במלה זו לתפארת הלשון. וכיוצא בו הרבה, אוכל והולך עד שתחשך, וההוא גברא דהוה קאמר ואזיל טוביה דמשמע וכו', וההוא דקאמר אזיל דמן בי דינא לשקלוהי לגלימיה, וטובא התם וכאלה רבים. אבל לדידי קשה לי, דאם איתא, היה לו לפרושי בהדיא ושכיב (לוקח) [בעל] (וטפי) [ושמעת] מיניה דשכיב (לוקח) [בעל] ולא מעלה ולא מוריד ושכיבת עיקר ויש מי שלא כתב ללוקח זיל דון ואפיק לנפשך כדרך שאמרו בהרשאה, יכול בעל חוב לדחותו ואומר לאו בעל דברים דידי את, אבל כדכתב ליה כן, אתי עליה מן הדין שליחות, והכא בשלא כתבה ללוקח כן.
- ואינו מחוור, דאכתי למה להו גבי ברתה, והא איהי לא מחייבה למתבע לאבוה מחמת הלקוחות, וממילא מפסדי אינהו ואפילו לא אזלא לגבי אבוה. ועוד, דדינא לאו הכין, מדאמרינן בשילהי גט פשוט (ב"ב קעג, א) למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו', [מוציאין שט"ח על אחרים וא"צ להביא ראיה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את שפלוני מוכר לך] ובפרק האשה שלום (יבמות קטז, א) נמי גבי (נצי) בר חבי וחבי בר נצי כו' [דקאמר מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומפקי היה זוזי בעל כרחיה דלוה, אלמא מכיון שקנה מוציא ממנוב ויש לפרש לפי ששמעו לקוחות שהבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואביה רוצה להגבות, ולא נתברר אם פרעה אם לאו, משום כך הלכו אצל הבת אם גבתה שתחזיר להם, ואם לא גבתה שיודיעוה שמכרה אמה כתובתה להם ולא תגבה אותהײ (רשב"א בשטמ"ק).
- אמר להו רב נחמן וכו' תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמא לגבי אבוה: [ודוקא בגוזל הוא דלא מצי מחיל לנפשיה מפני שצריך לצאת ידי שמים להוציא גזילה מתחת ידו וכו'] הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה כההוא עובדא דפרק הכותב בההוא אתתא קרובתיה דרב נחמן דזבנה כתובתה בטובת הנאה ואיגרשה ושכיבה ואתו לקוחות וקתבעי לברתה, ואמר רב נחמן ליכא דליתבה לה עצה דתיזל ותחלה לכתובתה לגביה אבוה ותהדר ותירתה מיניה, שמעה אזלה אחילתה, ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובת אמה אצל נכסי אבוה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומחלה וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב (רשב"א בבא קמא קט, א ד"ה רבא).
חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא: יש שפירשו דתרווייהו צריכא וה"ק ליכא למיחש דלהויי דר' מיאשא דהא לא אמיד וכ"ת אכתי מנ"ל שהן של זה התובע הא קא יהיב סימנא ואין לשון ועוד נוח לזה הפירוש ובר מההיא קשיא טובא אשמעתין אע"ג דלא אמיד מאי הוה מקרא מלא דבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקא ממונא מרשות בעלים בטעמא דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאילו הוה אבוהן קיים יכול לומר דידי נינהו אנן נמי טענינן ליורשין דטוענין ליורש כל מה דמצי טעין אבוהן ואע"פ כי בתוס' אמרו דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליורשים לא קי"ל הכי וכדכתביני' בפ' הגוזל ובפ' המוכר בס"ד משמו של הרמב"ן ז"ל ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוה הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממונא מרשות בעלים המוחזק ולא הוזכר אלא גבי מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנא ליכא יאוש בעלים והנכון מכל מה שפירשו בזה דהכא עידי פקדון הוה כדאמרינן ההיא גברא דאפקיד שב מרגניתא אלמא קים לן דהכי הוה אלא ע"י דלא היו העדים יודעים סימנא מרגליות שהופקדו בפניכם ולא מצינן בפ' חזקת הבתים בעובדא דרמאי דפומבדיתא וכיון דכן הוה לן למיחש דדלמא הני דאשכחן ברשות היתומים אחריני הוה שהיו של רבי מיאשא או שהפקיד אצלו אדם אחר ומש"ה אמרינן כיון דידעין בי' בר' מיאשא ואיכא אחריני דיהבי הני סימנים בפקדון בהכי סגי והרי הוה כאלו יש שם עדים ברורים של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד ואפשר דבחד מהני טעמא סגי ולרבותא נקטינהו תרווייהו א"נ דתרווייהו בעינן והוה ליה חדא ועוד דכריכן אהדדי אבל רבינו הגדול ז"ל סבר דטעמא בתרא עיקר דטעמא דלא אמיד דלא חשיב מידי אפי' לגבי האי וא"ת כי איכא עדי פקדון מאי הוה טעמא שמא חזר אביו ולקחם שהרי אלו אביהם קיים היה יכול לטעון כן כל היכא דליכא ראיה וי"ל דהכא נמי ראי' הוה שהממון היה ברשות ב"ד וכיון דיהבי האי סימנייהו הא איכא ראה שאין לנו מה שהוא בידינו ובתוספת אמרו דהא מלתא דלא שכיח הוא למיהדר ולמיזבינהו וכ"ש היכא דלא אמיד ואין טוענין ליורש אלא דבר שהוא קרוב ומצוי ולא נהירא:
שודא: פי' רש"י ז"ל למי שראו הדיינים שהיה דעתו של נותן קרובה אצלו והקשו בתוס' מדאמרי' בפ' בתרא דקדושין ונהדר ונדיינהו ופרקינן בשודא ואם כפרש"י ז"ל עדיין יכול למיהדר ולמיעבד למי שהיה בדעתו של נותן קרובה אצלו עוד מדאמרינן לקמן בפ' מי שהיה נשוי מר מ"ט עביד הכי אמר ליה שודא דדייני עבדי אנא נמי שידא דדייני עבדי פי' שם שאינו נכון לכך פי' שידא דדייני אומד הדיינים לתת אותו למי שירצו או למי שיראו מי שהוא הגון יותר ושהוא עמל בתורה ובמצות וכן אמרו בתו' הדיינים מחליטין אותו למי שירצו ואמרי' בירושלמי שוחדא דדייני ולשון גוזמא הוא לומר שהרשות נתונה להם לעשות כמו שירצו וכבר פי' במקומות אחרים בס"ד:
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל : יש שפי' משום דמכירת שטר דרבנן ואתיא מחילה דאורייתא ומפקיע מכירה דרבנן והיינו דאמרינן בפ' מי שמת גבי האי דאמר ומודה שמואל שאם במתנה ש"מ שאין היורש יכול למחול [כו'] א"א דרבנן היא אמאי אינו יכול למחול. ויש מקשים לפ"ז דהא בפ' הזהב ממעטינן מכירת השטר מאונאה בכלל ופרט וכלל דאלמא מכירתם מן התורה הוא ויש דוחין שלא בא הכלל אלא למעוטי קרקעות ועבדים ודנקט בית שטרות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומיהו הא קשיא לן דא"כ למה אמרו כאן במכנסת ש"ח לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה מ"מ אין זכייה שזכתה אותם לבעלה אלא מדרבנן וי"ל דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ושמו ידו כידה כאלו זכה בהם מן התורה והפקר ב"ד הפקר כנ"ל. ור"ת ז"ל תירץ ופי' בו פי' אחר דשטר חוב ב' זכיות יש לו למלוה על הלוה שעבוד הגוף והנכסים ואותו שעבוד נכסים הוא כמו ערב דנכסי דבר נש הוה ערבין ביה והמוכר אינו יכול למכור שעבוד הגוף הלכך כשמחל אותו נמחלו הנכסים מהמוכר ללוה נפטר הערב והיינו דאמרינן כיון שהבעל ידו כידה זוכה הוא גם בשעבוד הגוף וההיא דבבא בתרא הכי פי' דאי אמרת שמע מינה דאורייתא הא נפקא לן מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כדאיתא התם וכיון דרחמנא שויה כיורש הרי הוא זוכה בשעבוד הגוף דיורש כרעא דאבוה הוא ולא עוד אלא שאין לשאר היורשים בזאת המתנה שום זכות וכרחוקים דמו ומשום הכי אינה יכולה למחול וכבר הארכתי בזה במקומות אחרים ופי' רבינו חננאל ז"ל בזה אינו נכון וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו:
ליכא דליסבה לה עצה דתחיל לכתובה דאמה לאביה: פי' ואין לומר כאן שאין אדם מוחל לעצמו כי עיקר המחילה בכאן אינו אלא לאביה ואע"פ שכבר גירשה והוא אינו יורשה כמו שפי' רש"י ז"ל ממאי דאמרינן דהוי תבעי לקוחות לברתא וקשיא לן כי מחלה מאי הוה הא מחייבא לשלם מדינא דגרמי כדלקמן ור"נ גופיה הכי ס"ל. וי"ל שלא היו לה נכסים עתה אי נמי נשואה היתה ופגיעתה רעה שהוא פטורה עד שתתגרש או עד שתתאלמן א"נ שהקטנה שהגיע לעונות הפעוטות היתה שמחילתה מחילה במטלטלין ופטורים מן הנזיקין הא לאו הכי אע"ג דלקוחות בטובת הנאה זבנינהו כיון דסוף סוף השתא הפסידה האי מינייהו אין לנו אלא כשעת הנזק דחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק ואפי' במוכר או נותן שלא באחריות הוא חייב לשלם מדינא דגרמי כדלקמן. והא דאמר אתו לקוחות ותבעי לברתה חמי' מילתא מה תביעה יש ללקוחות אצל הבת כיון דכתובת אמה זבנו ליזלו ולתבענה מבעל כיון דאגרשה לה או מתה ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דלאו תביעה ממש לגבות ממנה אלא לפי ששמעו שהבת הזאת באה לגבות מאביה כתובת אמה ולירש אותה מכח אמה ולא באו אלא ליטול ממנה אם כבר גבתה או לומר לה אם גבתה ממנו כי אמה מכרתה להם ומה שהמתינו לאחר שנתגרשה או עד שמתה אולי לא היה להם פנאי. וזה דרך רש"י ז"ל לפי לשון פירושו והוא הנכון ואולי כי הקרקע שהיה משועבד לכתובה זו היה עומד בחזקת הבת לאחר מיתת האם ולפיכך הלכו אצלה דשיעבודיה גבה וכיון שעדיין לא גבתה היא בב"ד שעבוד הכתובה קיים הי' ומהני בה מחילה והיינו דאמרינן שתחלית לכתובה לאביה והדר ליה ארעא ותחזור ותירתיה מיניה כשימות:
ההיא איתתא דתפסה תורא דיתמי מסימטא אתא יתמי קתבעי לה בדינא לקמיה דר"נ. א"ל מחיים תפיסנא א"ל אית לך סהדי דמחיים תפסית א"ל לא א"ל תפיס לך לא"מ ותפיסה דלא"מ לאו כלום הוא. פי' מש"ה לא הימנה ר"נ לומר מחיים תפיסנא ליה משום דלא הויא מציא למימר לקוח הוא בידי שהגודרת אין להן חזקה והכא לא הוי מסיר לבקרא כאידך דלעיל והלכך אם לא תביא ראיה דמחיים תפסה ליה לא מהימנא וכגון שראוהו עדים ת"י והכירו אותו שהיה של יתומים דאל"ה מיגו דמ"ל להד"מ מ"ל נמי מחיים תפיסני':
מכל הני ילפי' דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ולא מהני בהו תפיסה לאחר מיתה אלא מחיים אבל השתא תקינו רבנן במתיבתא דמטלטלי דיתמי משתעבדי בין לכתובה בין לבע"ח ואע"ג דלא תפיס כלל:
אבימי בריה דר"א הוה מסיק ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרב"א אזל פרעינהו א"ל הבו לי שטרא א"ל הני סטראי נינהו כלומר מצד אחר היה חייב לי אלו ששלח לי והקרן של שטר עדיין לא שלח לי אייתי קרנא וניתן לך שטרא אתא לקמיה דר"א א"ל אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא א"ל מיגו די"ל להד"מ י"ל סטראי נינהו. ולענין שלומי שליח מאי אמר ר"א חזינן אי א"ל שקול שטרא והב זוזי משלם הב זוזי ושקול שטרא לא משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ור"ח ור"י ז"ל אמרו טעמא דאידכר ליה שטרא אבל לא אידכר לי' שטרא וגם לא הזהירו אל תפרענו אלא בפני עדים אלא בסתם שדר בהדי' אע"ג דפרעי' בלא סהדי לא מחייב. כדתנן לענין חנוני ופועל שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב הנה החנוני נתן בלא עדים ולא מחייבו וכך נ"ל עיקר כדבריהם. אבל רב נחשון גאון ז"ל נשאל ראובן הי"ל על שמעון פ' דינרים בלא שטרא שדרינהו עם לוי ואתא לוי וא"ל עשיתי שליחותך ולאחר ג' ימים א"ל ראובן לשמעון הב לי פ' דינרים דאית לי עלך וא"ל שדרתינון לך עם לוי וא"ל להד"מ ואתא לוי ואמר יהבתינון לך וראובן אמר לא יהבית לי היכא דינא. והשיב הכי חזינא דדינא על לוי לאוקמיה דינרים גבי ראובן ואי לא מוקים ליה אורחא דראובן על שמעון ואורחא דשמעון על לוי וכדר' אבימי ברי' דר"א ול"ש שום מדעם דקאמרי בין כך ובין כך משלם דא"ל ל"ש ולא לעוותי ולא דמיא כל עיקר לחנוני על פינקסו דלוי הו"ל למיעבד אבי דארי' ואסתרתקי' לנפשי' ולא לעוות לממון דשמעון ולא דמיא נמי לאומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה [בקידושין מג: ] דהתם תרין והכא לוי לחודא ואינו נ"ל דבריו כלל. שאין חילוק בדין זה לחנוני כלל דכי היכי דאמר ללוי לתקוני שדרתיך ולא לעותי ה"נ נימא לחנוני בעי לך למפרעי' בסהדי אלא כיון שלא א"ל בעה"ב לא מחייבינן לי' והכא נמי ל"ש ומעשה דאבימי משום דמדכר לי' שטרא ואי לא הוה מדכר ליה לא הוה מחייבינן לי':
ההיא איתתא דאפקדוה גבה מלוגא דשטרא אתו יורשין וקתבעי לי' מינה. פי' תיק מלא שטרי חובות א"ל מחיים תפסיניה להו אתי לקמי' דר"נ א"ל אית לך סהדי דתבעי מינך מחיים ולא יהבתיה להו א"ל לא א"ל א"כ תפיסה דלא"מ ותפיסה דלא"מ לאו כלום הוא. פי' שכ"ז שהיה חי היה פקדון בידו וה"ה כמונחין ברשותן וכי אמרינן תפיסה מחיים כגון (שראוהו) [שראתה אותו] קרוב למות ותפסה משלו מטלטלין לשם חוב ולא היה פיקדון בידה:
ודאית שמוציאין מכאן ואמרי אמאי לעיל גבי ההוא בקרא דיתמי אמר ר"נ מיגו די"ל לקוח הוא בידי י"ל נמי מחיים תפיסנא ליה והכא במלוגא דשטרא לא אמר מיגו ש"מ דאין אותיות נקנית במסירה עד שיכתוב עליהן שטר ומ"ה לא מהימנא דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרי' לה אחזי שטרך דאין אותיות נקנות במסירה ואין זו הוכחה (דהתם) [דהכא] משמע לישנא שהדבר ידוע בעדים שהיה פקדון אצלה מחיים ומ"ה אמר דאפקדוה גבה דמשמע שהדבר ידוע שכן היה ולא אמרה ההיא איתתא דהוות נקיטא מלוגא דשטרא והיא היתה טוענת דמחיים תפיסנא להו בחובי אחרי שהיה בידי. וא"ל ר"נ ההיא תפיסה לא מהני כאן שבתורת פקדון (באו לידה והשתא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר) היה בידך. דכל היכי דקיימו ברשות מרייהו קיימא עד דאית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים ולא יהבת להו ובמיגו לא מהימני למימר לקוחין הן בידי דהא איכא סהדי שבתורת פקדון באו לידה. והשתא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר שאין עדים האיך באו לידו. אמרי' שאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי דאמרי' מסתמא ודאי בתורת שאלה ושכירות באו לידו. ולא כ"ש דלא מהימן לומר לקוחין הן בידי הכא דאיכא סהדי דבתורת פקדון באו לידה אבל לעולם אם אין ידוע בעדים שבפקדון באו לידה ה"נ דהות מהימן ע"י מיגו דאותיות נקנות במסירה עיין בערך כ"א בס"ה שהוכחתי מכמה ראיות שאותיות ניקנות במסירה:
ההיא איתתא דאחייבא שבועה בי דינא דרבא וא"ל בת ר"ח ידענא בה דחשידא אשבועה אפכה רבא לשכנגדה זימנין הוה יתבי ר"פ וראב"מ קמי' אייתי ההוא שטרא קמיה א"ל ר"פ ידענא ביה דשטרא פריעה הוא א"ל איכא איניש בהדי מר א"ל ראב"מ ולא יהא ר"פ כבת ר"ח א"ל בת ר"ח קים לי בגוה מר לא קים לי בגויה. אמר ר"פ השתא דאמר רבנן קים לי בגוי' מילתא היא כגון אבא מרי דקים ליה בגוי' קרענא שטרא אפומי'. קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה. פי' וכי עד אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן. אלא מרענא שלא אזקוק לגבות אותו שטר. ומיקרע נמי לא קרעני' ליה. ואי קשיא מ"ש מהיפך שבועה דרבא דאפיק ממונא עפ"י בת ר"ח לא דמיא דהתם כיון דאיחייבא שבועה דאוריית' שבועה במקום תשלומין עומדת עד שתשבע ותפטר וכיון שלא היתה יכולה להשבע מפני שהיא חשודה בעיניו ולא היה מניחה לישבע הו"ל מחויב שבועה ואי"ל ומשלם מש"ה אפכה אבל הכא ל"ש הכי:
חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כתב רבינו הגדול (והא הכי) [וה"ה] נמי כדאיתיה בחיים לא מצי למימר לקוח הוא בידי וזה תימה בעיני עד ששמעתי בה פירוש דרבי' ז"ל מפרש לה כגון דאיכא סהדי דאפקדי לההוא כסא גביה וראה אלא דאינהו דחזו ליה השתא לא ידעי אי האי כסא הוא דלית להו טביעות עינא בגויה אי נמי דלא הוו אינהו עדי פקדון ואי איניש דאמיד הוא יכול לומר החזרתיו לך והא אחרינא הוא וכדו לא מפיקנא ליה ומשום האי מגו מהימן לומר לקוח הוא בידי כלומר חזרתיו ולקחתיו ממך אלא כיון דלא אמיד אמרינן האי כסא הוא דאפקיד גביה והאי דלא אמיד משוי ליה כאילו משתמודעי סהדי דהאי כסא הוא דאפקיד גביה ואלו אמיד הוה ליה הך עובדא כההוא רמאי דפומבדיתא דבפרק חזקת הבתים ואמרינן בה ראה תניא ומהימן ומשום דלא אמיד הוא דלא מהימן ובודאי דהאי טעמא דאמיד לאו דוקא הוא אלא באומד ודאי לאו דידיה הוא ודפקדון הוא וכיון דיהיב סימנא שקיל ליה וטעמא בתרא עיקר ולא קמא דאומדנא לאו כלום היא דאיתא בר נש דלא מפרסם נפשיה כדאמרינן בירושלמי פרק הכונס צאן לדיר ובגמרא דידן נמי בפרק הניזקין גבי עמרם צבעא אמרינן דילמא מציאה מצא אלא טעמא בתרא עיקר ואף על גב דאמיד אי יהיב בו סימנא שקיל ליה משום דלא מצי אמר ליתיה גבאי דהא איכא עדים ולא מצי למימר ההוא אחרינא הוה דהא יהיב סימנא והרי העדים מעידין שראו בו סימן זה הלכך איכא עדים וראה הוא. וזה הפירוש הוא נכון בשמועה ועלו דברי רבינו ז"ל כהוגן ואין לפקפק עליו. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א חדא דידענא ביה כו'. יש שפירשו דתרווייהו צריכי והכי קאמר ליכא למיחש דלהוו דרבי מיאשא דהא לא אמיד. וכי תימא אכתי מנלן שהם של זה התובע הא קא יהיב סימנא ואין לשון ועוד נוח לזה הפירוש ובר מהכי קשיא טובא אשמעתין דאף על גב דלא אמיד מאי הוי מקרא מלא דבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקינן ממונא מרשות בעלים בטענה דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאלו הוה אבוהון קיים יכיל למימר דידי נינהו אנן נמי טענינן ליורשין דטוענין ליורשין מאי דמצי טעין אבוהון ואף על גב דבתוספות אמרינן דמלתא דלא שכיחא לא טענינן להו הא לא משמע כן כדכתיבנא בפרק הגוזל ובפרק המוכר בסייעתא דשמיא בשמו של רבינו הרמב"ן ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוה הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממון מרשות המוחזק ולא הוזכר אלא לגבי מציאה בלחוד שהתופס בה אין לו בה שום זכייה אלא שבא לזכות בה מדין מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנין ליכא יאוש בעלים. והנכון מכל מה שפירשו בזה דהכא עדי פקדון הוה כדאמרינן ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא אלמא קים לן דהכי הוה אלא שלא היו העדים יודעין סימן אותן המרגליות שהופקדו בפניהם ולא מצינן למימר לפקוה דלחזינהו דיכול למימר בכדי לא מפיקנא ליה וכדאיתא בפרק חזקת בעובדא דרמאי דפומבדיתא וכיון שכן הוה לן למיחש דדילמא הני דאשכחנא ברשות היתומים אחריני הוו שהיו של רבי מיאשא או שהפקיד אצלו אדם אחר ומשום הכי אמרינן דכיון דידעינן ביה בר' מיאשא ואיכא אחריני דיהבי הני סימנין דפקדון בהכי סגי והרי הוא כאילו יש כאן עדות ברורה של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד ואפשר דבחד מהני טעמי סגי ולרבותא נקטינהו תרווייהו אי נמי דתרווייהו בעינן והוה ליה חדא ועוד דכריכן אהדדי. אבל רבינו הגדול סבר דטעמא בתרא עיקר דטעמא דלא אמיד לא חשיב מידי אפילו לגבי האי. ואם תאמר כי איכא עדי פקדון מאי הוי נימא שמא חזר אביו ולקחם שהרי אילו אביהן קיים היה יכול לטעון כן כל היכא דליכא ראה. ויש לומר דהכא נמי ראה הוה שהממון היה ברשות בית דין וכיון דיהיב האי סימנייהו הא איכא ראה שאין לנו לכפור במה שהוא בידינו. ובתוספות אמרו דהא מלתא דלא שכיח הוא למהדר ולמזבנינהו וכ"ש היכא דלא אמיד ואין טוענין ליורש אלא דבר שהוא קרוב ומצוי ולא נהירא ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ולא פקיד צואה אתו יורשין ובעל פקדון. דלא אמיד עשיר כולי האי ולא איצטריכו ליה הנך מרגניתא ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כלומר הדין עם המפקיד שהרי ר' מיאשה לא היה אמיד שיהיו לו מרגליות ויש להקשות ואף על גב דלא אמיד אמאי לא אמרינן דילמא מציאה אשכח דהא אמרינן הכי גבי אפוטרופוס של יתומים דהוה אכיל ושתי והיה אומר דמדיליה קא אכיל ומקשים והא לא אמיד ומהדרינן דילמא מציאה אשכח ויש מתרצין דשאני הכא בר' מיאשה דלא אמיד עד יום מותו והנכון לתרץ דהכא היתומים עצמן מודים היו דאביהם לא היה אמיד אלא שלא היו יודעין מאין באו ליד אביהם ולפיכך לא חיישינן למציאה אבל התם באפוטרופוס הוא טוען ואומר דדיליה קא אכיל. ועוד שהמפקיד ודאי והיתומים ספק ועוד הא יהיב סימנא ואין לפרש ועוד אף על גב דאמיד דין הוא שניתן למפקיד דיהיב סימנא דזה לא יתכן דודאי אמיד לא יהבי' בסימן דכי היכי דאביהם היכא דאמיד לא יתן כלום בסימן דמצי אמר לקוח הוא בידי הם הכי נמי היתומים לא יתנו דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון אלא עיקר הפירוש כך הוא חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כלומר ודאי מרבי מיאשה אינו דלא אמיד מאי אמרת שמא אחרים הפקידו אצלו הא קא יהיב סימנא שאומר שהם שבעה ושהם צרורות בסדין ומוכחא מלתא שלא היו אלא של זה. ודוקא בסימן מובהק. אבל בסימן שאינו מובהק התם הוא טעמא משום דניחא להו לבעלי אבידות כשיחזירו בסימן שאינו מובהק. אבל בדברים אחרים סימן מובהק בעינן דסימנין מובהקין מדאורייתא. ואין לפרש דמאי דאמרינן ועוד הא קא יהיב סימנא הוא נתינת טעם שאינו מרבי מיאשא דאיתא אחר כך אבל רגיל דעייל ונפיק בביתיה אימא איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ולא הוה צריך למימר אלא אימור מחזא חזא ומדקאמר אימור איניש אחרינא אפקיד משמע שהטעם הראשון בא לומר שאינו מר' מיאשא והטעם השני להודיע שאינו מהאנשים אחרים כדכתיבנא והא דאמרינן דיהבינן להו למפקיד דיהיב סימנא דוקא היכא שאין היתומים טוענין טענת ודאי אבל אם טוענין טענת ודאי ואומרים אבינו אמר לנו שהיו שלו לא יהבינן ליה למפקיד כך כתב הרב ר' משה בן יוסף מנראבונא ומייתי ראיה מדקאמר שכיב ר' מיאשה ולא פקיד משמע משום דלא פקיד אבל אי פקיד אף על גב דלא אמיד אין מוציאין מיורשיו. ואם תאמר כיון דאי פקיד ואמר דדיליה לא מפקינן מיתמי היכא דלא פקיד נמי לא נוציא מידם דהא קיימא לן דטענינן ליתמי מאי דהוה מצי טעין אבוהון וכמו שאביהם היה יכול לומר שלי הם יטענו בית דין בעבור היתומים. תירץ הרב היכא שהענין מוכיח שאינו אמת והדבר רחוק כגון זה שלא היה לעולם אמיד לא אמרינן בכי הא דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון שלא אמרינן דטענינן מאי דהוה מצי טעין אבוהון אלא כשנטעון בעבורם טענה נטעון שאביהם היה יכול לטעון אבל לא כל מה שהוא היה יכול לטעון שאם היה הדבר רחוק לא נטעון אותו בעבורם ומצינו כיוצא בזה בבבא מציעא שאביהם היה יכול לטעון נאנסו ואנחנו לא נטעון בעבורם ע"כ:
אימר איניש אחרינא אפקיד ומחזי חזא ונראה למורי הרב דכיון שאין זה התובע זוכה מותר להם ליתומים להשתמש בו ולמוכרו אם ירצו שהרי זה המפקיד שהיה טוען טענת ודאי כבר נתבטל הודאי שלו וגבי שאר העולם הוו להו ספק שאינם יודעין אם הוא מאביהם או משל אחרים וכיון שכן שהוא ספק לא יניחו מלהשתמש בו. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
נכסי לפלוני משמע לשון מתנה ומשמע לשון ירושה כי אמר לאחד נכסי לפלוני הוי מתנה וקנה מקבל מתנה וכי אמר על מי שראוי ליורשו נכסי לפלוני קרובי הוי לשון ירושה ונפקא מינה לכדאמרינן בפרק יש נוחלין אמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת ראשון אין לו כו'. מתנה בלבד אלא לשון ירושה נמי במשמע ואוקימנא התם בשראשון ראוי ליורשו הוה הלכך אין לשני כלום וירושה אין לה הפסק ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מה שראוי ליורשו דבריו קיימין כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות אבל אי פירש ואמר נכסי נתונים לפלוני ואחריו לפלוני ומת ראשון קנה שני דמתנה יש לה הפסק והלכתא פסיקתא היא בבבא בתרא הלכך אי טוביה ראוי ליורשו הוא קנה משום ירושה ואי אחר הוה קנה משום מתנה. רש"י במהדורא קמא:
אמר רבי יוחנן הרי בא טוביה פירוש ואפילו יש בעיר טוביה אחר יש לנו ליתנם לזה שהוא תובע ראשון כיון שאין האחר תובעה ואין לנו לחוש שמא יתבעם אחר. ואחד מחכמי הצרפתים ז"ל כתב דאפילו יתבעם האחר קודם שנפסק הדין כיון שלא פירש הנותן למי יתננו יתנו לטוביה שבא ראשון דסתמא דמלתא כיון שלא פירש על התובע ראשון נתכוון. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל הרי בא טוביה פירוש לא פירש הנותן לאיזה טוביה אמר והיו בעיר הרבה ששמם טוביה ובא אחד ואמר לי נדר בחייו שיתן לי נכסיו ואמר רבי יוחנן הרי בא טוביה שהוא תובע אותם ואין לנו לחוש שמא לטוביה אחר אמר. אמר לטוביה ואתא רב טוביה פירשוה והיה אומר לי ליתנם בחייו. לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר פירוש ויש לחוש שמא אינו זה שצוה עליו ע"כ:
ואי ההוא רב טוביה איניש דגייס ביה פירוש מכירו ורגיל אצלו ובלעז פרידורא הא גייס ביה ולרב טוביה יהבינן והאי דקאמר טוביה משום דגייס ביה אמר. שני טוביה רחוקים חד שכנו וחד חכם. תלמיד חכם קודם דסתמא דאיניש בשעת פטירתו עביד מצוה וצדקה יתירה והמהנה תלמיד חכם מנכסיו אין לך מצוה וצדקה גדולה מזו כדאמרינן בעלמא כל הנחמות שנתנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו אבל תלמיד חכם עצמו אין כל בריה יכולה לספר ברוב גדולתו הלכך תלמיד חכם קאמר קרוב ות"ח אפילו ראוי ליורשו דכיון דלא פירש לטוביה קרוב ודאי מצוה בעי למעבד כ"ש. מאח רחוק כמשמעו כלומר שנתרחק ולא היה נותן לו מימיו דכיון דלא פירש ודאי לשכנו היושב אצלו שההנהו בחייו קאמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל קרוב ותלמיד חכם כו'. אומרים רבותינו חכמי גירונדא שזה אינו אלא בקרוב שאינו ראוי ליורשו אבל קרוב הראוי לירש אותו קודם לתלמיד חכם ומאי דמייתי קרא דטוב שכן קרוב מאח רחוק לאו דוקא אלא להוכחה בעלמא הביא אותו להוכיח שהאדם אוהב לשכנו יותר מקרוביו ומכל מקום לא אמרינן ששכן קודם אלא בשכן שיש לו חברה ורגילות עמו כמו עם תלמיד חכם. אבל בשכן שאין לו רגילות עמו כלל לא ע"כ:
שודא דדייני אומר רבינו תם דאינו תלוי באומד הדעת אלא ברצונם יתנו הדיינים למי שירצו והביא ראיה מפרק בתרא דקידושין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו'. אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן ופריך ונהדר ונדיינו ומשני בשודא דדייני ואי כפירוש רש"י שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי נהדר ונידיינינהו ואם תאמר ולפירוש רבינו תם ז"ל נמי כיון דתלוי ברצון הדיינין אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר והדרא קושיא לדוכתין ונהדר ונדיינוה ומי שנתן לו שכר יותר יחזור ויזכה וידוע הוא אצלו מי שהרבה שכרו ותירצו בתוס' דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא. ואם לא תפרש קושיית התוספות כן תקשי מה זו שאלה ודו"ק כנ"ל. ולרש"י יש לתרץ כיון שהדבר תלוי באומדנא כל שהוא של הדיין דלשון שודא היינו לשון הטלה שיטילו הדיינים שיחשבו למי נתכוון ויתנו לו ולפי' לא יחזור לדון דשמא יטנו לבו לצד שני. וקרוב לזה פרש"י עצמו בפרק בתרא דקדושין כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא שודא דדייני אחר בית דין גריר לאותו שיראוהו ב"ד רגיל אצלו ואוהבו יותר:
ולרבינו תם ז"ל יש סיוע מהירושלמי דגרסינן התם שוחדא דדייני ודאי שאינו רוצה לומר שיקבלו שוחד הדיינין אלא שיש כח בידם לתת למי שאוהבו יותר. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל הריטב"א ז"ל שודא דדייני פרש"י למי שיראו הדיינין שהיה דעתו של נותן קרובה אצלו ואינו נכון לכך פירשו שודא דדייני אומד הדיינין לתת אותו למי שירצו או למי שיראו הגון יותר ושהוא עמוק בתורה ובמצות. וכן אמרו בתוספתא הדיינין מחליטין אותו למי שירצו ואמרו בירושלמי שוחד דדייני ולשון גוזמא הוא לפי שהרשות נתונה להם לעשות כמו שירצו וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד ע"כ:
וז"ל הר' ישעיה מטראני שודא דדייני הם ישליכו פניהם על מי שיראה להם דעתו של מת מקורבת עמו בחייו או מי שהיה שרבו מעשיו יותר מחברו שנאמר לזה נתכוון בעבור כפרת נפשו ואם לא בא שום טוביה לתבוע ולומר שלי נדר בחייו ליתנם ויש בעיר הרבה טוביה גם בזה הוא שודא דדייני ע"כ:
בר אוריא בן אדם גדול ואית ספרים דגרסי בה בר אורייתן בן תורה כלומר מורה הוראות לשם שמים:
המוכר שטר חוב ומחלו מחול כו'. יש שפירשו משום דמכירת שטרות דרבנן ואתיא מחילה דאורייתא ומפקעת מכירה דרבנן ויש מקשים לפירוש זה דהא בפרק הזהב ממעטין מכירת שטרות מאונאה בכלל ופרט וכלל דאלמא מכירתם מן התורה היא ויש דוחין שלא בא הכלל אלא למעוטי קרקעות ועבדים ודנקטי ביה שטרות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומיהו הא קשיא לן דאם כן למה אמרו כאן במכנסת שטר חוב לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה דהא מכל מקום אין זכייתם שזיכתה אותם לבעלה אלא מדרבנן ויש לומר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ושמו ידו כידה כאילו זכה בהם מן התורה והפקר ב"ד הפקר כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא וחזר ומחלו ללוה מחול דמצי טעין ליה לוה ללוקח מהיכא אתיא לי מכח פלוני מלוה דהא לאו בעל דברים דידי את ואיהו אחולי אחיל לגבאי ואפילו יורש של מלוה שבא לידו החוב בירושה יכול למחול ע"כ:
וכתב הר' ישעיה מטראני ונראה לי שאם נתנו המלוה במתנה לחברו וטוען הלוה פרוע הוא אף על פי שהמלוה מאמת דבריו אין שומעין לו אלא אמרינן קנוניא עשו שניהן ואומרים ללוה תפרע למקבל המתנה שהשטר מסור בידו ואם פרעתו למלוה לך להדיין עמו שיחזיר לך מעותיך אבל אין הדבר כן דמגו דאי בעי מצי מחיל ליה כדאמרינן מצי נמי למימר פריעא הוה ולבעליה ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו כו' פירש רבינו חננאל ז"ל דיכול למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי ואין דבריו ברורים אם רצונו לומר דבהכי עסקינן שאמר בלשון הזה לא פש לי גביה ולא מידי מאי מחלו אין זו מחילה ועוד היכי אמרינן דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא אם מכר לו דבר שאינו שלו למה לא יחזיר לו מעותיו ועוד למאן דדאין דינא דגרמי למה ישלם לו דמי שטרא מעלי' דהיינו כל מה שכתוב בתוכו לא ישלם אלא מה שנתן לו שהרי אין מכירה חלה עליו והוו ליה מעות הלואה דמקח טעות הוא ונראה שכך הוא ז"ל מפרש דמגו דיכול למימר לא פש לי גביה ולא מידי לא אסתלק ליה מהאי שטרא לגמרי ועדיין ברשותו הוא עומד ויכול למוחלו ולומר אע"פ שאתה חייב לי הריני מוחלו לך ואם כן הוא שתי תשובות השיב עליו רבינו הגדול ז"ל בהלכות שאנץ אבל עדיין הפירוש אינו נכון דקשיא לן במקום שחב לאחרים מי מהימן לומר כן הרי אמרו האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן במקום שחב לאחרים וכן אמר פרוע הוא אבל השתא דקיימא לן דאי חזר ומחלו מחול אפשר דאי אמר פרוע הוא נאמן מגו דאי בעי מחיל אבל למתלא הא בהא אי אפשר דאפכא מסתברא טפי וראיה לדבר הא דגרסינן בשילהי פרק שנים אוחזין מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואקשינן בה התם אמאי ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל פירוש וכשם שיכולה למחול יכולה לומר נמי פרוע בבית דין וממנו נפל השובר אלמא לא יכול למימר פרוע אלא מתוך שיכול למחול בהפך מדברי הרב וטעמו של רבינו הגדול אינו ברור לנו ובבבא בתרא נכתוב יותר מזה בעזרת האל ע"כ:
במכנסת שטר חוב לבעלה כלומר שנפל לה בירושה או נתנו לה במתנה שטר חוב והכניסה אותו לבעלה בתורת נכסי מלוג וחזרה ומחלה את הלוה אין מחילתה כלום מפני שידו כידה כלומר כשם שהיא קונה את החוב בכל מקום שהוא כך הבעל קונה וזוכה מיד בפירות הלכך שניהם אינם יכולים למחול היא אינה יכולה למחול מפני שאין בה כח להפסיד הזכות של הפירות שיש לבעל וגם אם מכרה גוף הקרקע ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וגם הוא אינו יכול למכור מפני שגוף הקרקע הוא של האשה בחייה ודוקא בשותפות כזה שאין כל אחד ואחד יכול לברור חלקו אמרו שאין אחד מהם יכול למכור אבל בשותף אחד של שני שותפין שיש להם קרקעות או מטלטלין ביחד יכול כל אחד ואחד למכור חלקו. תלמידי רבינו יונה:
מפני שידו כידה תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל פריך וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו'. ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לבעלה שאינו יכול למחול לבעלה הראשון כדאמרינן הכא ואם כן יש לחוש כשאנו מחזירין השובר לבעלה הראשון יבא לידי כך שבעלה השני יפסיד כתובתה שהכניסה לו אשתו שיוציא השובר שפרע זה כתובתה כו' דצריך לומר דמיירי בדידעי דלית לה בעל. תוספות שאנץ:
אי גרשה ולא הספיקו הלקוחות שלקחו כתובתה לגבותה מבעל עד שמתה והויא לה לההיא איתתא חדא ברתא מההוא בעל אתו לקוחות וקא תבעו לה לגבות כתובתה מבעל ואמר לאו בעל דברים דידי אתון דברתאי דאית לי מינה והיא יורשת שלה קא תבעה לה מנאי ואהדרו לקוחות על דברת. רש"י במהדורא קמא:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל אתו יורשי קא תבעו לה לברתא. האמת כתב רש"י שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול ממנה ולומר אמך מכרתה לנו ואחרים דקדקו מדלא אמרינן אתו לקוחות תבעו לאביה שמע מינה שהקונה חוב מחבירו שיכול הלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא אם כן כתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דאתי עליה מכח שליחותא וזה טעות דהא אמרינן בשילהי בבא בתרא דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ואין צריך להביא ראיה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את הפלוני מכרו לך ולאו בעל דברים דידי את וכן נמי מוכחא מלתא בפרק האשה שלום דקאמרינן מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומפקינן ביה זוזי בעל כרחיה דלוה אלמא מכיון שקנה מוציא ממנו בעל כרחו וכן בדין. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן אתו לקוחות ותבעו לברתא תמיה מילתא מה תביעה יש ללקוחות אצל הבת כיון דכתשבת אמה זבנו ליזלו ולתבעוה מבעל כגון דאיגרשה לה או מתה ורש"י נשמר מזה ופירש דלאו תביעה ממש לגבות ממנה אלא לפי ששמעו שהבת הזאת היתה באה לגבות מאביה כתובת אמה ולירש אותה מכח אמה באו אלו ליטול ממנה אם כבר גבתה גבתהאו לומר לה אם לא גבתה כי אמה מכרתה להם ומה שהמתינו לאחר שנתגרשה או עד שמתה אולי לא היה להם פנאי זה דרך רש"י לפי לשון פירושיו והוא הנכון ואולי כי הקרקע שהיה משועבד לכתובה זו היה עומד בחזקת הבת לאחר מיתת האם ולפיכך הלכו אצלם דשעבודייהו גבה וכיון שעדיין לא גבאתו היא בב"ד שעבוד הכתובה קיים הוא ומהני ביה מחילה והיינו דאמרו דמחלה לכתובה לאביה והדר לה ארעא ותהדר לירתה מיניה כשימות ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה לסוף אגרשה ושכיבה אתו יורשין קא תבעו כתובתה לברתה כלומר הלקוחות כי מיד שנתגרשה זכו בכתובתה ועל זה באו לתבוע ומפני שבאין מכח האשה שמתה ונוטלין זכותה קורא אותם יורשין וכן מצינו כיוצא בזה בבבא בתרא פרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל יורשיו כו'. ושואלין על זה למה אמר תבעו לה לברתה והלא לבעל היה להם לתבוע. ותירץ רש"י שהבת היתה תובעת לאביה כתובת אמה והלקוחות תובעין ג"כ ואומרין לבעל שלא יתן לה אלא להם וכיון שתובעין מה שהיה ראוי להיות שלה ומפסידין על הבת שלא תזכה בה כמאן דתבעי לברתה דיינין ליה ולפיכך אמר ותבעי לה לברתה. ויש אומרים שזו הבת היתה אצלה גוף שטר כתובת אמה ולפיכך היו תובעים מנה שתתן להם השטר כדי שיוכלו לתבוע את הבעל. אבל הנראה נכון למורי הרב נר"ו שהם היו חושבים שהבת קבלה פרעון של הכתובה מיד אביה וכיון שקבלה הפרעון הוי כאילו מחלה לאביה דאין לך מחילה גדולה מזו שקבלה הפרעון דמסתמא כשמקבל האדם הפרעון מן המלוה מוחל לו ולפיכך היו תובעין לבת שזכתה בכתובה ואף על גב דאמרינן שהפרעון הוא כאילו מחלה וא"כ לא היה להם לתבוע מכח הכתובה אפילו הכי בזה נראה שיש חלוק בין פרעון למחילה מפני שיכולין לומר לה זה הפרעון שקבלת שלנו הוא ותני לנו כל מה שלקחת דמכח כתובה שנמכרה אצלנו זכינו אנחנו בהגביית אותו ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואי גרשה ושכיבא ואתו יורשין וקא תבעי לברתא איכא למידק מאי שיטייהו גבי ברתא ליזלו בתר בעל. ובשם הרז"ה אמרו דבעל נמי שכיב ונפלו נכסי כולהו גבי ברתא וא"ר נחמן ליכא דליסבא לה עצה דתיזיל ותיחלה לכתובתה לגבי אביה דתיחלה לנכסין שיש לה מאביה קאמר. ואיכא דלא ניחא ליה משום דלא שייך ביה תיזיל ותחלה ואזלא אחילתא ואם משום הא תיובתא לא חזינא עליה דלא אזלא ממש ותיזיל ממש קאמר אלא דרכן היה להשתמש במלה זו לתפארת הלשון וכיוצא בו הרבה אוכל והולך עד שתחשך וההוא גברא דהוה קאמר ואזיל טוביה דמשמע וכו' ההוא דקאמר אזיל דמן בי דינא לשקלוהי לגלימיה וטובא התם וכאלה רבים אבל לדידי קשה לי דאם איתא היה לו לפרושי בהדיא ושכיב לוקח וטפי מיניה דשכיב לוקח לא מעלה ולא מוריד ושכיבת עיקר דעובדא. ויש מה שאומר דכל שלא כתב ללוקח זיל דון ואפיק לנפשך כדרך שאמרו בהרשאה יכול בעל חוב לדחותו ואומר לאו בעל דברים דידי את אבל כדכתב ליה כן אתי עליה מן הדין שליחות והכא בשלא כתבה ללוקח כן ואינו מחוור דאכתי למה להו גבי ברתה והא איהי לא מחייבה למתבע לאבוה מחמת הלקוחות וממילא מפסדי אינהו ואפילו לא אזלא לגבי אבוה ועוד דדינא לאו הכין מדאמרינן בשילהי גט פשוט למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו' ובפרק האשה שלום נמי גבי נצי בר חבי וחבי בר נצי כו'. ויש לפרש לפי ששמעו לקוחות שהבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואביה רוצה להגבות ולא נתברר אם פרעה אם לאו משום כך הלכו אצל הבת אם גבתה שתחזיר להם ואם לא גבתה שיודיעוה שמכרה אמה כתובתה להם ולא תגבה אותה ע"כ:
וז"ל ריב"ש פי' רש"י שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואלו באין ליטול ממנה לומר אמך מכרתה לנו ויפה פירש שאין לפרש שמת האב וזכתה בנכסים והיו באים הלקוחות לגבות ממנה כתובת אמה דאיך היתה יכולה למחול לעצמה ועוד מאי אהני לה הא רב נחמן דאין דינא דגרמי וחייבת היא לשלם להם דמי שטרא מעליא אבל עתה שהאב חי היא מוחלת לאב ואין הלקוחות גובין ממנה שאין לה נכסין ויש להם להמתין עד שימות האב ובין כך ובין כך תתפשר עמהם ע"כ:
ליכא דליסבה עצה להא דתיזיל ותחלה לכתובתה דאמה גבי אבי' איכא דקשיא ליה ולמאן דדאין דינא דגרמי מה אהני ליה הא מגבי ביה דמי שטרא מעליא כל מאי דכתיב בשטרא וכיון דאיהי מחייבא לשלומי מה מהני לה מחילתה דהא רב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בפרק הגוזל וניחא ליה דמגבינן מינה ככשורא לצלמי ה"מ ממוכר דאיהו גורם להפסיד ממונו אבל מיורש לא גבינן מיניה כלל דאיהו לאו גורם הוא אלא שאינו רוצה לתבעו ללוה ומחל לו חובו אבל מוכר שלקח ממנו מעות ומכר לו חובו ובתר הכי מחיל ליה מגבינן ביה כל מאי דכתיב בשטרא הואיל ועבד מעשה שמכר לו ואף על גב דלא שקיל מיניה כמה דכתיב בשטרא כיון דגורס לו הפסד במחילתו משלם ליה דמי שטר מעלי'. ולא נהירא דאי איתא להך סברא המוכר נמי לא הוה ליה לשלומי אלא כמה דשקיל מיניה ולא דמי שטר מעליא אלא ודאי בין יורש בין מוכר משלמין הכל וכן בנותן שטר חוב וחזר ומחלו ואפילו יורש מוחל משלמין דמי כל השטר. וכן דעת הרב ר' משה הספרדי ועיקר ואפשר דרב נחמן עצה בעלמא הוא דאסבה כי היכי דליתו לקוחות ויתפשרו עמה ואיהי תירות לכתובתה דאמה. ויש מה שאומר שזו הבת קטנה היתה בעונת הפעוטות ואי מחלה לא משלמה שהמסור והמוחל מדין גרמי נתחייבו ומאבות נזיקין הן ואינה בת תשלומין שהקטן פגיעתו רעה או שמא נשואה היתה ואי מחלה לא משלמא השתא כדתנן נמי העבד והאשה פגיעתם רעה. ואני תמה היאך נתן רב נחמן עצה להזיקו לזה. והראב"ד ז"ל כתב שאין המוחל משלם אלא במתכוון להזיק אבל זו המוחלת להנאת עצמה לא והביא ראיה ממה שאמרו בפרק הנזקין גבי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובעוסק במלאכתו לא קנסו ואין דינו בזה נכון. ועוד הארכתי בענין דינא דגרמי. הרמב"ן ז"ל. וכתב ריב"ש ז"ל וכבר כתבתי למעלה דעיקר קושיין ליתא לפי מה שפירש רש"י ע"כ:
וז"ל הריטב"א ליתא דליסבה עצה דתחיל לכתובתה דאמה לאבוה פירוש ואין לומר כאן שאין אדם מוחל לעצמו כי עיקר המחילה בכאן אינו אלא לאביה ואף על פי שכבר גרשה והוא אינו יורשה כפי מה שפירש רש"י ממאי דאמרינן דהוו תבעי לקוחות לברתה וקשיא לן כי מחלה מאי הוי הא מחייבא לשלם מדינא דגרמי כדלקמן ורב נחמן גופיה הכי סבירא ליה. ויש לומר שלא היו לה נכסים עתה אי נמי נשואה היתה ופגיעתה רעה שהיא פטורה עד שתתגרש או עד שתתאלמן אי נמי דקטנה היתה שהגיעה לעונת הפעוטות שמחילתה מחילה במטלטלין ופטורה מנזיקין הא לאו הכי אף על גב דלקוחות בטובת הנאה זבנוה כיון דסוף סוף השתא אפסד' האי מינייהו אין לנו אלא כשעת הנזק שחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק ואפילו בנותן או מוכר שלא באחריות הוא חייב לשלם מדינא דגרמי וכדלקמן ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל יש לשאול מה הועילה הבת בעצתו של רב נחמן כו'. ויש מתרצין שהבת לא תתחייב לשלם להם דמי הכתובה אלא אותן המעות שנתנו הם לאמה בעבורה כו' ואין זה נראה כו'. ויש מתרצין שזהו מה שהיתה מרווחת שהיא היתה גובה מאביה כל הכתובה כולה ואח"כ לא היתה חייבת לשלם להם אלא דמי הכתובה שאם היה בכתובה חמש מאות זהובים היא לא תשלם כל החמש מאות זהובים אלא יחשבו ב"ד כתובה זו מאדם כזה כמה היתה שוה אם היתה נמכרת שאי אפשר שלא יפחתו מסכום הממון בעבור טורח התביעה וכדי שלא יצטרכו עוד להטריח לבית דין ואותו דביני ביני היתה מרווחת הבת וזה קרוב אל הדעת יותר אלא שקשה קצת לישנא דקאמר ותהדר ותרתה מיניה והיאך יאמר בעבור דבר מועט כזה ותרתה מיניה. והראב"ד ז"ל היה מתרץ דמאי דאמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה מיניה דמוחל שטרא מעליא דוקא בשמוחל המוכר עצמו אי נמי כשמוכר היורש ומתכוון להזיק אבל כשהיורש מוחל ואין כוונתו להזיק אלא שמתכוון לתועלתו לא יתחייב לשלם וזו הבת כיון שלא היתה מתכוונת להזיק אלא שהיתה עושה בעבור התועלת אינה חייבת לשלם. וזה אינו מתקבל דודאי מה שאמרו דגביא ביה מיניה דמוחל דמי שטרא מעליא לא נחלקו בין מוחל ליורש כלל. ויש מתרצין שזו הבת קטנה היתה וכשמוחלת לאביה אינה חייבת לשלם דקטן שהזיק פטור כו'. וגם זה אינו נראה דהיאך אפשר דרב נחמן היה נותן לה עצה להזיק ללקוחות. על כן נראה למורי הרב נר"ו דרב נחמן ודאי אית ליה דינא דגרמי אבל היה חושב כי זה כיון שאין גופו ממון לא הוי דינא דגרמי אלא דבר הגורם לממון וקיימא לן דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופטור שכל האמוראים הראשונים היו סוברים דלא הוי דינא דגרמי אלא כגון מוסר ממון חברו שמפסיד גוף הממון אי נמי כגון מראה דינר לחברו שולחני ואומר לו עלך קא סמיכנא והשולחני אמר לו שהוא טוב ונמצא רע שזה הפסידו דבר שגופו ממון אבל במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שאינו מפסידו דבר שגופו ממון לא הוי דינא דגרמי אלא דבר הגורם לממון ואחר כך ראו האמוראים האחרונים שהשטרות היו נמכרים כמו כל שאר המטלטלים דעלמא אמרו דדייני להו בדינא דגרמי ויש סיוע לזה מדאמרינן כפייה רפרם לרב אשי כו' ולמה היה צריך להכריחו דמסתמא סבירא ליה לרב אשי דדיינין דינא דגרמי אלא מפני שהראשונים היו סוברים שאין זה בכלל דינא דגרמי והוי המוחל חייב לשלם דמי השטר ודבר הגורם לממון הוי כמי שגזל חמץ מחברו ועבר עליו הפסח שאף על פי שעכשו אסור בהנאה יכול לומר לו הרי שלך לפניך ומיפטר בהכי ואם בא אחר וגזלו מיד הגזלן והזיקו חייב הגזלן הראשון לשלם חמץ אחר וכמזיק הוא מפני שבשעה שהזיקו לא היה שוה פרוטה אלא שגרם לשלם ממון וכשהזיק דבר הגורם לממון פטור ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה