כתובות יא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואין להן טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להן טענת בתולין:
גמ' אמר רב יהודה אמר רב קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אין מוכת עץ בבשר איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה קטן הבא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר מתיב רב אושעיא גדול שבא על הקטנה וקטן הבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה אמר רבא הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דמי וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ ומוכת עץ גופא פלוגתא דר"מ ורבנן אמר רמי בר חמא מחלוקת כשהכיר בה דר"מ מדמי לה לבוגרת ורבנן מדמו לה לבעולה אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום ור"מ אמאי מדמי לה לבוגרת נדמייה לבעולה בעולה איתעביד בה מעשה בידי אדם הא לא איתעביד בה מעשה בידי אדם ורבנן אדמדמו לה לבעולה נדמייה לבוגרת בוגרת לא איתעביד בה מעשה כלל הא איתעביד בה מעשה אבל לא הכיר בה לדברי הכל ולא כלום מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר"ג ור' אליעזר אומרים נאמנת אלא אמר רבא בין הכיר בה ובין לא הכיר בה לר"מ מאתים לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום והדר ביה רבא דתניא כיצד הוצאת שם רע בא לבית דין ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה מנה אם יש עדים שזינתה תחתיו בת סקילה היא הכי קאמר אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ואמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ומתיב רב נחמן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך והיה מקחי מקח טעות ולית לה כלל ואמר להו רב חייא בר אבין אפשר רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי כי אמר רב ששת להא שמעתא וקשיא להו ושני מאי מקח טעות נמי ממאתים אבל מנה אית לה ואת אמרת לית לה כלל ואמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב מקח טעות לגמרי משמע ואלא קשיא הך תריץ ואימא הכי אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא ולא כלום נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה והא רבא הוא דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא ש"מ הדר ביה רבא מההיא ת"ר כנסה ראשון לשום נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה ראשון
רש"י
[עריכה]
ואין להן טענת בתולין - אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות:
גמ' עשאה מוכת עץ - נהי דאין ביאתו ביאה מיהו לא גרע מעץ הנתקע ולרבנן דפליגי אמוכת עץ כתובתה מנה וכן לענין כהן גדול דתנן (יבמות דף נט) לא ישא את מוכת עץ הא נמי אסירא ליה:
אין מוכת עץ בבשר אדם - ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי ליתא:
באפי נפשה - בלא גברי דלא אמר רב יהודה משמיה דרב ומשמיה דשמואל אלא אינהו גופייהו איפלוג בה:
וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ - ומדפלגינהו תנא לתרתי ולא איפלוג רבנן אלא במוכת עץ שמעת מינה אין מוכת עץ בבשר:
הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום - אינה ביאה לדברי הכל הלכך כתובתה מאתים ולא איפלוג רבנן עלה דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דתנן במסכת נדה (דף מד:) גבי בת פחותה מג' שנים ויום אחד מה הדמעה היוצאת ע"י אצבע באה אחרת תחתיה אף בתולים של פחות מכן חוזרין אחרים תחתיהם:
וקטן שבא על הגדולה - מוכת עץ היא זו וכתובתה מאתים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מוכת עץ כתובתה מנה והא נמי דקא משוית לה מוכת עץ כתובתה מנה:
כשהכיר בה - כשכנסה וכתב לה כתובה היה יודע שהיא מוכת עץ:
מדמי לה לבוגרת - דקיימא לן שכלו בתוליה במס' יבמות (דף נט.) דקתני בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה ואפי' הכי כתובתה מאתים:
ולא כלום - דמקח טעות הוא ואפי' מנה אין לה:
היא אומרת מוכת עץ אני - משנתנו היא:
והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את - הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת מוכת עץ אני כו' ש"מ אית לה כתובה או מנה או מאתים דאי לית לה מאי נאמנת דקאמר רבן גמליאל אלמא מוכת עץ שלא הכיר בה יש לה כתובה תיובתא דרמי בר חמא דאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום:
אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים - ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני וקא תבעה מאתים רבי מאיר היא:
לרבנן הכיר בה מנה - ומתני' דהכא דקתני וחכמים אומרים מוכת עץ מנה כשהכיר בה:
לא הכיר בה ולא כלום - והא לא מצינו למימר לר' מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן ליה משום דלא הכיר בה לית לה מידי ואי לאו מקח טעות הוא אין חילוק בין הכיר ללא הכיר:
והדר ביה רבא גר' ול"ג מההיא - והדר ביה רבא ממאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה מנה לרבנן ומאתים לר"מ ומתני' דהתם דברי הכל:
הוצאת שם רע - ליענש מאה כסף אם שקר וליסקל אם אמת היה:
בא לב"ד - זקוק לבוא לב"ד ואומר כו': ואמר רב חייא גרסי': ומותיב רב נחמן גר':
נסתחפה שדהו - מזלך גרם כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה:
מקח טעות לגמרי משמע - ואין לה כלום:
כי אמרה רב ששת להא שמעתתא - להאי זאת אומרת דלעיל דיש לה כתובה מנה:
וקשיא להו - הא דאותבינן: ואמר רבא גרסי':
ואלא קשיא הך - ואקשינן לרבא אלא קשיא הך דלעיל דקתני זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה:
תריץ - לההיא דלעיל דכיצד הוצאת ש"ר תירוצא דתרצת לה לא תתרצה הכי אלא הכי אם יש עדים כו':
נמצאת - לא הכיר בה משמע וקא מתרץ רבא יש לה כתובה מנה אלמא הדר ביה מההיא דלעיל דהא איהו אמר לרבנן ולא כלום וכרבי מאיר נמי לא תוקמה דהא רבי מאיר מאתים קאמר:
ויש לה עדים שלא נסתרה - רבותא אשמעינן דאפי' הכי אין השני יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה ולימא מקח טעות הוא:
שהרי כנסה ראשון - ועליו לדעת שנבעלה:
תוספות
[עריכה]
ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. בלא השיר בתולין איירי דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ:
לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום. ומתני' ר"מ היא ולא רבנן ואם תאמר אמאי לא קאמר לרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה כדקאמר במסקנא ותיתי מתניתין לדברי הכל וי"ל דלא ניחא ליה למימר הכי דכיון דרבנן מדמו לה לבעולה הויא בלא הכיר בה כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה וסבירא ליה דלית לה ולא כלום ובמסקנא סבר הא דמדמו לה לבעולה היינו לענין מנה אבל מקח טעות לא הויא כמו בעולה דאינו מקפיד כ"כ במוכת עץ שיהא מקח טעות:
הדר ביה רבא מההיא. אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע וא"ת מנא לן דהדר ביה ממה שאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום נאמר שחזר בו ממה שאמר לא הכיר בה לר"מ מאתים אלא נפרש לא הכיר בה מנה ונוקי ברייתא כרבי מאיר וי"ל כדפי' לעיל בקונטרס דאין זה סברא דאי חשיב מקח טעות לא יהא לה כלום ואי לא חשיב מקח טעות למה לא יהא לה מאתים כיון דמדמה לה לבוגרת דאטו לבוגרת פוחתין לה מכתובתה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
ע א מיי' פי"א מהל' אישות הלכה א', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ג':
עא ב מיי' פי"א מהל' אישות הלכה ג', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ד':
עב ג ד מיי' פי"א מהל' אישות הלכה ג', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ה':
עג ה טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ב':
ראשונים נוספים
גמרא,מתיב רב הושעיא גדול הבא על הקטנה וכו': וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מאתיים, דאלמא מדתניא ר' מאיר תרתי ושבקי רבנן לקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתיים (עי' שיטה לר"ן).
אמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה ולא כלום. פחות מכאן אצבע בעין דמי, וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, ומוכת עץ גופה פלוגתא דר' מאיר ורבנן: ואיכא למידק, למה ליה לרבא למינקט ולפרושי רישא דמתניתין, דהא גדול הבא על הקטנה מינח הוה ניחא לן. ועוד, מאי האי דתלי קטן הבא על הגדולה במוכת עץ וכל שכן אי מוכת עץ אכתי לא מתפר דינה, דלדברי רבא השתא הוא דקא מפרש דפלוגתא דר' מאיר ורבנן היא. ונראה, דמשום דבעי למימר דקטן הבא על הגדולה לרבנן אין לה אלא מנה אעפ"י שאין ביאתו ביאה, לכך הוצרך לפרש דגדול הבא על הקטנה אמאי כתובתה מאתיים. והכי פירושה, גדול הבא על הקטנה לא עשה ולא כלום דהא אינה ראויה לביאה ובתוליה חוזרין, אבל קטן הבא על הגדולה אע"פ שהוא אין ראוי לביאה, מכל מקום היא ראויה לביאה, וכיון שנעשה בה מעשה כלל אחר שנראית לביאה בטל חינה, שאין הכל הולך אחר ביאתו אלא אחר ביאתה, והרי זו כמוכת עץ שאינו בן ביאה ואעפ"כ נחלקו ר' מאיר ורבנן, דרבנן אומרים כתובתה מנה הואיל ונעשה בה מעשה כעין מעשה איש אחר שנעשית גדולה. כן נראה לי.
מחלוקת בשהכיר בה, דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת: ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת, דהא בוגרת בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים, ומוכת עץ דברי הכל בשלא הכיר בה ולא כלום, אלא כיון שהכיר בה לר' מאיר ולא הטעתו במעשה שאירע בה כתובתה מאתים דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש, אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום, דהכאת עץ מילתא דלא שכיחא היא ולא רמי לה איניש אדעתיה לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום, אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים, שהרי כאלו הטעתו דעלה דידיה רמיא לאיתנויי והיא לא הטעתו ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתיים.
ולרבא דאמר בין הכיר בין לא הכיר בה לר' מאיר מאתים, מדמה לה לבוגרת לגמרי דלאו טעותא איכא כלל דהא לא בטיל חינה. ורבנן מדמה לה לבעולה לגמרי דהכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה שאין לה ולא כלום, דכיון דבטל חינה כהטעאה גמורה חשבינן ליה. אבל למסקנא דאסיקיה רבא לרבנן בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מנה, טעמא לפי שאינה הטעאה גמורה משום דלא בטיל חינה לגמרי כבעולה דמזוהמת בפניו.
אלא שמע מינה הדר ביה רבא מההיא שמע מינה: והשוה מדותיו, דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר כתובתה מנה, ולרבי מאיר בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים. והא דלא הדר ביה רבא מההיא דר' מאיר ולימא דלר' מאיר הכיר בה מאתיים, לא הכיר בה מנה, וברייתא כרבי מאיר, משום דכין דלר' מאיר בשהכיר בה מאתיים, אם איתא דלא הכיר בה פוחתין לה כלל אלמא(?) רבי מאיר כהטעאה גמורה חשיב לה ומקח טעות הוא, ובהטעתו אין שיתותו במדה לומר מחמת טעותה נפחות לה קצת וניתן לה קצת, אלא אי טעות הוא לית לה ולא כלום נכנסת בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה ולא כלום דמקח טעות לגמרי משמע, ואי לאו בטעות הוא כתובתה מאתים דלמה אתה בא לפוחתה מדינא.
כנסה ראשון לשם נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה וכו': אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה הראשון.
אמר רמי בר חמא מחלוקתן מדקא מדמינן מוכח עץ לבתול' ובוגרת ולא משני שאני מוכת עץ דפתחה סתום שמעינן דמוכת עץ פתוח כדרוסת איש והיינו דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ש"מ פתח פתוח כדרוסת איש וכן אמרינן בירושלמי הפתח פתוח בין בעץ ובין באדם וה"ת לבוגרות כדאמרינן לקמן במכילתין:
מתיב ר"נ היא אומרת מוכת עץ אני אלמא מוכת עץ אע"פ שלא הכיר בה יש לה כתובה דליכא למימר מוכת עץ אני תחתיו קאמר' דא"כ ה"ל למיתני הכי בהדיא כדקתני משארסתני: וא"ת מנ"ל דבלא הכיר בה מיירי דלמא ה"ק מוכת עץ אני והכרת בי וי"ל דא"כ מאי האי דמהדר והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את היה לו לומר לא הכרתי בך ומיהו ע"כ רמי בר חמא הכי היה מפרש למתני' וכך תירצו בירושלמי אליבא דרמי בר חמא היא אומרת מוכת עץ אני והכי התניתי עמך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולא התניתי עמך כלום ובתלמוד דילן משמע להו דהא פי' רחוק מטעמא דאמרן ולהכי לא פריק לה ולא מידי אלא אמר רבה לר"מ בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום פי' ומתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתי' לר"מ היא דהא מתני' בלא הכיר בה מיירי וליכא למימר לר"מ בהכיר בה מאתים כדקתני במתני' ר"מ אומר מוכת עץ מאתים אבל לא הכיר בה ולא כלום דהא קתני והיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ולא מצריכה למימר נמי לא הכיר בה מנה משום דמשמע ליה דאי איכא מוכת עץ קפידא דמקח טעות אפילו הכיר בה נמי אית בה קפידא וה"ל למימר הכיר בה מנה ותו דכל היכא דאיכא מקח טעות במוכת עץ שלא הכיר בה מקח טעות הוא לגמרי ולית לה כלום והא דקאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום ולא קאמר דלרבנן בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מנה ואתיא מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני אפילו לרבנן וי"ל דמשמע להו דכיון דקפדי רבנן במוכת עץ אפי' הכיר בה אין כתובתה שלימה היא הנותנת דבשלא הכיר בה מקח טעות חשיב לה ואין לה כלום דמקח טעות לנמרי משמע:
גרסינן והדר ביה רבא מההיא דתניא ורש"י ז"ל לא גרס מההוא דמהא דהכא הדר ביה ולא מההיא דהתם דמסייע לי' מתני' כדקתני והיה מקחו מקח טעות כדפריש ואזיל ולגרסו' הספרים י"ל והדר ביה רבא מההיא דתניא דכתב מעיקרא בת סקילה היא כלימר דאפ"ת שזו אין לה התראת כיון שאם זינתה תחתיו בת סקילה היא כי איכא עדים והתראה כי ליכא נמי אין לה כתובה מאתים דכל מזנה אין לה כתובה לגוזמה נקטיה בת סקילה והא ודאי רבנן היא פירוש דלר"מ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים כדאמר רבא לעיל כדתריץ הכא והיינו דניחא ליה לאוקמי להא כרבנן ולמפרך מדרבנן ולא לאוקמי כר"מ ולמיפרך מדר"מ אדר"מ דמשמע לן דטעמא דיליה איכא למימר דכיון דלר"מ הכיר בה מאתים לא חשיב לה קפידא דבשלא הכיר בה נמי תהא מאתים דלא חשיב קפידא ותו ק"ל דהא מתני' שקלי וטרי לתרוצי דרבנן היא ולא כר"מ דלית הלכתא כוותיה והא רבא הוא דאמר אלא ודאי הדר ביה מההיא דלעיל דטעמא דפריש וקמ"ל דהא מתני' דמתרץ לא מיירי במוכת עץ ורבא הוא דמוקי לה הכא לתרוצי כשנמצאת מוכת עץ לוקמה כשהכיר בה ואפי כרבנן ויש לומר דהא לא אפשר דכולה מתני' בשנכנסה לחופה בחזקת בתולה כדקתני כיצד הוצאות שם רע וזה נראה לי ברור:
תנו רבנן כנסה לשם נשואין אמר רבא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה: פי' דהא בחזקת בתולה כנסה הכא כיון שיש לה עדים שלא נבעלה ואפ"ה כשנמצאת בתולה יש לה מנה. וא"ת הא רבא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וכ"ת שזאת אומרת קאמר ופליגי אמתני' והא באידך מתנ' לה אמתני' וי"ל דהא לעיל לבתר דהדר רב אשי בסמוך ואטעיי' סבר רבה דודאי מקח טעות לגמרי משמע רב אשי אמר לעולם אימא לך בעלמא לית ליה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכיון שכנסה ראשון לא כנסה זה בחזקת בתולה וחושש זה שמא טעו העדים שהוא ביאה א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי שכיון שהכניסה בטל חינה ואיכא למידק ולרבא מאי דקתני שהרי כנסה ראשון והאי מוכח כרב אשי ונ"ל דרבא סבר דעל כן כיון שהעידו עליה העדים ובחזקת בתולה כנסה זהאלא דתנא הכי קאמר דאע"ג דמצא בעולה והטעתו אין מקום לטענות בתולים להפסידה כתובתה שהרי כנסה האחד ובטל חינה ואפי' הכי בתולה שלימה אין לה אלא מנה. וא"נ כי נמצאת בתולה נמי מאן דטען עלה איהו אמר מנה ואיהי אמרה מנה והיינו דדייק רבא שפר דכיון דקתני דאין בין טענות בעולה לטענות בתולה כלום באשה זו אע"פ שהוא בחזקת טעות א"כ כל אשה שנכנסה בחזקת בתולה ושיצאת בעולה יש לה כתובה מנה וכן תירץ השר וזהו נכון:
איתמר קטן שבא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ. פי' דכיון שהוציא בתוליה אע"ג שאין ביאתו ביאה לא גרע מעץ הנתקע וכתובתה מנה לרבנן ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר פי' בבשר אדם. ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי לא הויא והרי היא כאילו מיעכה היא באצבעה שהממעכת בתוליה באצבעה לא הפסידה מאתים דדוקא דרוסת איש ומוכת עץ לרבנן הפסידה המאתים אבל במיעוך לא הפסידה המאתים כיון שאין כוונתה אלא שלא להצטער תחת בעלה ובמוכת עץ דפליגי רבנן משום דהוי שלא לדעתה ומיסניא בהכי. אמרי' בפ' ד' אחין כל הני מיעכות של בית ר' תמר שמן וקי"ל כשמואל בדיני:
אמר רמב"ח מחלוקת כשהכיר בה. פי' כשכונסה וכתב לה כתובה היה יודע שהיא מוכת עץ דר"מ מדמי לה לבוגרת פי' דקי"ל דכלו בתוליה ואפ"ה כתובתן מאתים ורבנן מדמו לה לבעולה ור"מ אדמדמי לה לבוגרת לדמו לה לבעולה בעולה איתעביד בה מעשה (בוגרת) [בידי אדם הא] לא איתעביד בה מעשה ורבנן אדמדמו לה לבעולה לדמו לה לבוגרת בוגרת לא איתעביד בה מעשה כלל הא איתעביד בה מעשה. אבל לא הכיר בה ד"ה ולא כלום פי' שמקח טעות הוא. ורבא אסיק דבין הכיר בה ובין לא הכיר בה לר"מ כתובתה מאתים לרבנן כתובתה מנה. וקי"ל כרבנן ולא כר"מ דיחיד ורבים הלכה כרבים:
מתני' בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על ג' שנים ויום א' כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. פי' בתולה מן הנשואין וכגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת בעולה קיימא משעה שנכנסה תחתיו וכתובתה מנה אם נשאת לאחר סתם ואין להם טענת בתולים להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות:
תנו רבנן כנסה הראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה או שנסתרה אלא שלא שהתה עמו כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים פי' להפסידה מנה הראוי לאלמנה מן הנשואין שהרי כנסה הראשון. ואע"פ שהעדים מעידין אינו יכול לטעון.
גמרא: קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ — כלומר, לא שתהא ביאת קטן משרת בתולים כהכאת עץ, אלא דוגמא נקטיה: כמו שזו אין כתובתה אלא מנה לרבנן, כך זו אין כתובתה אלא מנה. ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר, דבבשר או עשאה בעולה גמורה, או לא עשה ולא כלום, דהא אינו משיר בתולים; וזו כיון שלא עשאה בעולה גמורה, אף הוא לא עשה ולא כלום. הרשב"א ז"ל:
וכתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו: אין מוכת עץ בבשר — ומיירי שלא השיר בתוליה, דאי השיר, לא פחיתא ממוכת עץ, אלא בשלא השיר איירי, והיינו דקאמר: אין מוכת עץ בבשר, דאי השיר בתוליה – בעולה גמורה היא, ואי לא השיר בתוליה – לאו מידי עבד ואפילו מוכת עץ אינה. ולרב עשאה מוכת עץ אפילו לא השיר, עד כאן.
וניחא לי לשיטתם ז"ל, דמאן דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה, הוה ליה למימר: "ושמואל אמר לא עשאה מוכת עץ", אלא מדנקט אין מוכת עץ בבשר, אלמא בלא השיר בתולים איירי, וכן כתב הרא"ש ז"ל וכדכתיבנא, וכן כתבו בתוס'. ותפסו ושמואל אמר אין מוכת וכו', דהיינו לישנא דמאן דמתני לה באפי נפשה, ולא תפסו א"כי אמריתא קמיה דשמואל" דלישנא קמא, ומשום דאתו לדיוקא דבתירוץ, דבשלמא מאן דלא מתני לה באפי נפשה איכא למימר דכל חד נקט כלישניה, אבל למאן דמתני לה באפי נפשה, הוה ליה למינקט בלישנא דמאן דפליג עליה למימר: "ושמואל אמר לא עשאה מוכת עץ", כן נראה לי:
אבל בשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר — ואף על פי שהוציא דם, לא עקר כל הבתולים, ואפילו עקרם, כיון שאין זו לא בעילה ולא הנאה מותבינן לה כבוגרת. והילכתא כשמואל, דקיימא לן כותיה בדיני, מיהו לכהן גדול אסרי לה ואפילו לשמואל, מידי דהוה אבוגרת דאסורה לכהן גדול, מדכתיב: "והוא אשה בבתוליה יקח". ובירושלמי שרי לה, והכי גרסינן התם: "קטן הבא על הגדולה היא, אין בתוליה חוזרין? אמר ר' אבהו: תפתר שבא עליה שלא כדרכה. אמר רבי יוסי בר בון: אפילו תימר מכדרכה, קטן אין בו כח ליגע בסימנין, ותנינן: מעשה שעיברה ובתוליה קיימין". וגרסינן נמי התם: "הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש, כשרה לכהונה. תני ר' חלפתא בן שאול: כשרה אפילו לכהן גדול". ונראה לפום גמרא דילן דודאי יש בו כוח לעקור הבתולים, מדאמר רב: "עשאה מוכת עץ", ומוכת עץ אין לה בתולים כלל דהא מדמו לה לבעולה, מרבי ישמרהו צורו. עד כאן:
ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו: עשאה מוכת עץ — נהי דאין ביאתן ביאה, מיהו לא גרע מעץ הנתקע, ולרבנן דפליגי אמוכת עץ כתובתה מנה, וכן לעניין כהן גדול דתנן: "לא ישא את מוכת עץ", הא נמי אסירא ליה. אין מוכת עץ בבשר אדם — ואי בעולה לא הויא, מוכת עץ נמי ליתא, עד כאן. משמע דסבירא ליה כשיטה ישנה, דלרב מיירי כשהשיר בתולים, ולהכי קאמר: "עשאה מוכת עץ", דלא תימא אף על גב דהשיר בתולים מכל מקום אין ביאתו ביאה, וכיון שכן נימא דאכתי כבתולה גמורה דיינינן לה, קא משמע לן דלא גרע ממוכת עץ. ושמואל סבר, כיון דהשיר בתולים, דאי לא דיינת לה בבעולה, מוכת עץ נמי ליתא. ולהכי כתב רש"י ז"ל: וכן לעניין כהן גדול, דתנן: לא ישא וכו', משום דקשיא ליה, דלקמן משנינן מתניתין אליבא דרב דהכי קאמר: "וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, ומוכת עץ" וכו', וקשיא ליה ז"ל דאכתי לא הוזכר פלוגתא דמוכת עץ עד שיאמר: "וקטן שבא על הגדולה", לכך כתב רש"י ז"ל: וכן לעניין כהן גדול, פירוש, דהא דקרינן לה מוכת עץ נפקא מינה לגבי מילתא אחריתא, דהיינו לעניין כהן גדול וכדכתיבנא, דהכי נקט תנא מעיקרא: וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, ללמדנו הך דינא וכדכתיבנא, כן נראה לי. והרשב"א ז"ל תירץ קושיא זו בעניין אחר וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא:
מתיב רב אושעיא: גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ, כתובתן מאתים — לכאורה משמע דעיקר קושייתו היינו מדפליגי רבנן במוכת עץ ואמרי: מוכת עץ כתובתה מאתים, ולא פליגי אקטן שבא על הגדולה. ואי הכי קשיא, חדא דהוה ליה לר' אושעיא לאתויי מילתא דרבנן, דהיינו עיקר תיובתא. ועוד, למה ליה לאיתויי גדול שבא על הקטנה? ונראה לי לפרש דהכי מותיב: מדקתני גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ, דפלגינהו תנא בתרתי, ולא אפלוג רבנן אלא במוכת עץ, שמעת מינה אין מוכת עץ בבשר. ואין לך לומר דדילמא פליגי רבנן במוכת עץ, וכל שכן בקטן שבא על הגדולה דמפגמא טפי, דמוכת עץ לא איתעביד בה מעשה בידי אדם, וקטן שבא על הגדולה איתעביד בה מעשה בידי אדם; דהא קתני גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ, וגדול שבא על הקטנה פשיטא טפי דכתובתה מאתים, דהא בתוליה חוזרין, בהדה קתני קטן שבא על הגדולה ושוב קתני ומוכת עץ, ותנא לא זו אף זו קתני, אלמא דגריע מוכת עץ מקטן שבא על הגדולה, ולא אפלוג רבנן אלא במוכת עץ, שמע מינה דדווקא במוכת עץ פליגי, כן נראה לי:
אמר רבא הכי קאמר: גדול שבא על הקטנה ולא כלום וכו' — איכא למידק, אמאי קאמר הכי קאמר? והא קא מיחסר מתניתין טובא, והילכך הוה ליה למימר "תניא". ונראה לי דהכי קאמר: הא דקתני מתניתין "וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ", לאו בבא באפי נפשה היא מאי דתני "מוכת עץ", אלא הכי קאמר: "וקטן שבא על הגדולה מוכת עץ היא, כתובתה מאתים דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל מוכת עץ כתובתה מנה", והא נמי דהא הויא לה מוכת עץ כתובתה מנה, עד כאן. ואין להקשות, דאם כן אף אנו נאמר דאפילו גדול הבא על הקטנה נמי הויא מוכת עץ, דהא כי קתני "ומוכת עץ", אתרתי בבי קמייתא קאי, והילכך איכא למימר דחכמים פליגי נמי אהך, ואילו רב לא קאמר אלא "קטן שבא על הגדולה" דווקא. דהא ודאי ליתא, דפשיטא ודאי דלא קאי עלה ד"גדול הבא על הקטנה" מאי דתני "ומוכת עץ", משום דגדול הבא על הקטנה אינה ביאה כלל לדברי הכל, דהוה ליה כנותן אצבע בעין וכמו שהאריך רש"י ז"ל בזה. ולהכי איצטריך לפרושי בשנוייא טעמא דגדול הבא על הקטנה.
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאמר רבא, הכי קאמר: גדול הבא על הקטנה ולא כלום, דפחות מכאן כנותן אצבע בעין, לא צריכא לן בערך תירוצא, אלא איידי דאתי לפרש למתניתין פריש לה כולא, ודכוותא בתלמודא. עד כאן:
וכן כתוב בשיטה ישנה וזה לשונה: דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דמי — זה לא היה צריך לקושיא, אלא איידי דמפרש שאר מתניתין מפרש נמי הא. וגם לא הוה צריך תנא דמתניתין לשנות "גדול הבא על הקטנה", עד כאן. וליתא, דשפיר איצטריך לאשמועינן, דלא תימא דגיורת ושבויה וכו' פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דווקא הוא דכתובתה מאתים, משום דלא ידעינן בוודאי דנבעלו, אבל גדול שבא על הקטנה דברירא לן שנבעלה איכא למימר דבטל חינה ובכלל בעולה היא וכתובתה מנה, קא משמע לן דכיון דבתוליה חוזרין לא בטל חינה וכתובתה מאתים, כן נראה לי:
ועוד איכא למידק, למה ליה לתנא לאשמועינן מעיקרא דקטן הבא על הגדולה הויא מוכת עץ, ומאי נפקא מינה? והא תריצנא לה לעיל שפיר, דקתני הכי כדי לאשמועינן לגבי כהן גדול, דתנן: "לא ישא מוכת עץ".
אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: אמר רבא הכי קאמר גדול הבא על הקטנה וכו' — ואיכא למידק, למה ליה לרבא למנקט ולפרושי רישא דמתניתין? דהא גדול הבא על הקטנה מינח הוא ניחא לן. ועוד, מאי האי דתלי קטן הבא על הגדולה במוכת עץ? וכל שכן אי מוכת עץ אכתי לא אתפריש דינא, דדברי רבא השתא הוא דקא מפרש דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא. ונראה דמשום דבעי למימר דקטן הבא על הגדולה לרבנן אין לה אלא מנה, אף על פי שאין ביאתו ביאה, לכך הוצרך לפרש טעמא, דגדול הבא על הקטנה אמאי כתובתה מאתים, והכי פירושו: גדול הבא על הקטנה לא עשה ולא כלום, דהא אינה ראויה לביאה ובתוליה חוזרין. אבל קטן הבא על הגדולה, אף על פי שהוא אין ראוי לביאה היא ראויה לביאה, וכיון שנעשה בה מעשה כלל אחר שנראית לביאה בטל חינה, שאין הולך אחר ביאתו אלא אחר ביאתה והרי זו כמוכת עץ, שאינו בן ביאה ואף על פי כן נחלקו בו רבי מאיר ורבנן, דרבנן אומרים כתובתה מנה הואיל ונעשה בה מעשה כעין מעשה איש אחר שנעשית גדולה, כן נראה לי עד כאן:
וכן כתב אחד מתלמידי הרשב"א ז"ל בחידושיו וזה לשונו: אמר רבא הכי קאמר גדול הבא על הקטנה וכו' — ואם תאמר, והא אנן לא קשיא לן אלא קטן הבא על הגדולה, אם כן למאי איצטריך לפרושי לן גדול הבא על הקטנה? ויש לומר דאגב סיפא נקט לה לסיפא רישא, ולאשמועינן שאין הכל תלוי בו אם הוא בן ביאה אם לאו, אלא בתר דידה אזלינן. ואמר: גדול הבא על הקטנה, אף על פי שהוא בן ביאה, מכל מקום ביאתה אינה ביאה דכנותן אצבע בעין וכו' ולא בטל חינה כלל, ומשום הכי כתובתה מאתים. קטן הבא על הגדולה, אף על פי שהוא אינו בן ביאה מכל מקום ביאתה ביאה ובטל חינה, שכבר טעמה טעם ביאה, כמוכת עץ שאינו בן ביאה אלא משיר בתולים, עד כאן:
מחלוקת כשהכיר בה — כתב רש"י ז"ל: כשהכיר בה — כשכנסה וכתב לה כתובה הוא ידע שהיא מוכת עץ. פירוש, אף על גב דכשנתקדשה לו לא הכיר בה. וכתבו תלמידי הרב ר' יונה ז"ל: הכיר בה — פירוש, שהודיעו לו בפירוש ואמרו לו שהיא מוכת עץ, עד כאן:
מדמי לה לבוגרת — ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת, דהא בוגרת בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מאתים, ומוכת עץ דברי הכל בלא הכיר כתובתה ולא כלום. אלא כיון שהכיר בה לרבי מאיר, ולא הטעתו במעשה שאירע בה, כתובתה מאתים, דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש. אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום, דהכאת עץ מילתא דלא שכיח הוא דלא רמי איניש אדעתא לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום. אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים, דעליה דידיה רמיא לאתנויי והיא לא הטעתו, ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתים. ולרבא דאמר בין הכיר בה בין לא הכיר בה לר' מאיר מאתים, משום דמדמה לה לבוגרת לגמרי, דלאו טעותא איכא כלל דהא לא בטל חינה. ורבנן מדמו לה לבעולה לגמרי, דהכיר בה מנה, לא הכיר בה ולא כלום, כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כלום, דכיון דבטל חינה, כהטעאה גמורה חשבינן לה. אבל למסקנא דאסקא רבא, לרבנן בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מנה, טעמא לפי שאינה הטעאה גמורה, משום דלא בטיל חינה לגמרי כבעולה דמזוהמת היא בפניו. הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום — אף על גב דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת, ובוגרת יש לה אפילו לא הכיר בה, מכל מקום מוכת עץ מקפיד עלה והוי מקח טעות, עד כאן.
ורש"י ז"ל כתב: מדמי לה לבוגרת — דקיימא לן שכלו בתוליה במסכת יבמות וכו'. פירוש, לגבי הכי הוא דמדמי לה לבוגרת ולאו לגמרי. ופריך תלמודא, ורבי מאיר מאי מדמי לה לבוגרת וכו'. פירוש, כיון דעל כורחו לא דמי לה לגמרי, דהא בוגרת אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים, ומוכת עץ אמרת ולא כלום, הילכך לבעולה הוה לן לדמוייה. ומשני דעל כרחך לבעולה לא מצינן לדמוייה, דבעולה איתעביד בה מעשה איש וכו', וכיון שכן, לבוגרת מדמינן לה למאי דשייך, דהיינו הכיר בה, וכמו שפירשו הרשב"א והרא"ש ז"ל. והדר פריך תלמודא: ורבנן, אדמדמו לה לבעולה נדמייה לבוגרת. פירוש, ליהוי הכיר בה דמוכת עץ כלא הכיר בה דבוגרת, דסוף סוף מוכת עץ נמי לא איתעביד בה מעשה איש. ומשני, מכל מקום הא איתעביד בה מעשה מה שאין בבוגרת, ולכך לא מצינן לדמוייה לבוגרת כלל, ועדיפא טפי לא הכיר בה דבוגרת מהכיר בה דמוכת עץ. כן נראה לי:
וזה לשון שיטה ישנה: אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום — ואף על גב דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת, יש לומר, להכי אהני הא דאיתעביד בה מעשה באיש דלא דמיא לה לגמרי, עד כאן. והיינו כדכתיבנא. ואם היינו אומרים דרמי בר חמא סבירא ליה כרב, דקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, ורבנן ורבי מאיר פליגי נמי בקטן שבא על הגדולה, יכלינן לפרושי, דמעיקרא דפריך עלה דרבי מאיר: אמאי מדמי לה לבוגרת, היינו דגבי גדול שבא על הקטנה, דמכל מקום מעשה בידי אדם איכא. ובתר הכי פריך: ורבנן אדמדמו לה לבעולה וכו', לגבי מוכת עץ ממש. ודע, שבספרי הדפוס כתוב: בעולה איתעביד בה מעשה בידי אדם, הא וכו', והוא טעות, ובספרי דוקני גרסינן: בעולה איתעביד בה מעשה איש, והכי גרסי כל המפרשים ז"ל, וגרסא מתיישבת שפיר להאי פירושא. ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא יותר פשוט. כן נראה לי:
וכתב הריטב"א ז"ל: מדקא מדמינן מוכת עץ לבעולה ולבוגרת, ולא משנינן: שאני מוכת עץ דפתחה סתום, שמעינן דמוכת עץ פתחה פתוח. והיינו דתנן: "היא אומרת מוכת עץ אני, והוא אומר: לא כי, אלא דרוסת איש את", שמע מינה פתחה פתוח כדרוסת איש. וכן אמרינן בירושלמי דפתחה פתוח בין בעץ בין באדם, והוא הדין לבוגרת וכדבעינן לפרושי לקמן במכלתין. עד כאן:
מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני וכו' — ואם תאמר, ודילמא מוכת עץ אני תחתיך היא דקא אמרה? ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: היא אומרת מוכת עץ אני. משנתינו היא. פירוש, דמאי דקאמר מוכת עץ אני היינו לומר, ודיני כמה דתנינן במתניתין דהכא. ומעיקרא תני הכא דינא דמוכת עץ, ושוב תני: היא אומרת מוכת עץ אני ודינא כמה דתנינן, הילכך לא מצית למימר ד"מוכת עץ אני תחתיך" קאמרה, דבהכי לא מיירי מתניתין דהכא כלל. ואם תאמר: אם כן, דילמא הכי קאמרה: מוכת עץ אני והכרת בי? דהא מתניתין דהכא בהכיר בה מיירי לרמי בר חמא. ויש לומר דלהכי כתב רש"י: והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת מוכת עץ אני כו', אלמא מוכת עץ הכיר בה יש לה כתובה וכו', עד כאן. פירוש, דמאי דקאמר: היא אומרת מוכת עץ אני קאי ארישא דאידך מתניתין דקתני: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני נאנסתי" וכו', אלמא משמע ראייה דלא הכיר בה, כן נראה לי. ומיהו מצאתי בגמרא קלף ישנות דגרסי הכי: מתיב רב נחמן, היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי, אלא אמר רבא וכו' ותו לא. וזאת היתה גירסת רש"י ז"ל, ולכך איצטריך לומר "משנתינו היא", והכין גרסי כל המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא.
ובשיטה ישנה כתוב: מתיב וכו' ויש לי — ואין לפרש, היא אומרת מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתים, דאם כן הוה ליה למימר: "לא כי, אלא עד שלא ארסתיך" וכו'. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מתיב רב נחמן, היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי — פירוש, אלמא מוכת עץ יש לה כתובה אף על פי שלא הכיר בה. דליכא למימר דמוכת עץ אני תחתיך קאמרה, אם כן הוה ליה למתני הכי בהדיא כדקתני "משארסתני נאנסתי". ואם תאמר, מנא לן דבלא הכיר בה מיירי? דדילמא הכי קאמר: מוכת עץ אני והכרת בי. ויש לומר, דאם כן מאי האי דמהדר: והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, הוה ליה למימר: "לא הכרתי בך". ומיהו על כרחך רמי בר חמא הכי מפרש לה למתניתין, וכן תירצו בירושלמי אליבא דרמי בר חמא, היא אומרת: מוכת עץ אני והכי התניתי עמך, והוא אומר: לא כי אלא דרוסת איש את ולא התנית עמי כלום. ובגמרא דילן משמע להו דהאי תירוצא דחיקא הוא מטעמא דאמרן, ולהכי לא פריקו לה מידי וכו'. עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: מתיב רב נחמן, היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי — ליכא לפרושי דהכי קאמר: היא אומרת מוכת עץ אני וכן התניתי עמך, דאם כן הויא לה מתניתין ברי וברי, לא אמר רבן גמליאל דמהימנא, ושלא כדברי הירושלמי. והכי מוכח מתניתין דקתני: "לא כי אלא דרוסת איש", ולא קתני "לא התנית עמי". עד כאן:
וכן כתב הרמב"ן ז"ל: מתיב רב נחמן, היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי — ואי קשיא, ודילמא מתניתין כגון שאמרה ליה מעיקרא מוכת עץ אני? לא קשיא, כיון דאיהו שמא הוה ולא ידע אי מוכת עץ או לא, אי סלקא דעתך דאמרה ליה מעיקרא, השתא מאי טעין בעל? אמאי אמר ר' יהושע לא מהימנא? אלא שמע מינה כגון שכנסה בחזקת בתולה גמורה ולא מצא לה בתולים, ועכשיו היא אומרת מוכת עץ אני, ומשום הכי אמר ר' יהושע לא מהימנא, דכיון דאתרע חזקתה ולא מצא לה בתולים חיישינן שמא דרוסת איש היא, ומשום הכי אקשי ליה רב נחמן אדרמי בר חמא וכבר כתבתי זה למעלה, עד כאן:
אלא אמר רבא בין הכיר בה וכו' — משמע ליה דרבא אתא לתרוצי מתניתין, ואתא נמי לאוקמי מאי דקאמר רמי: מחלוקת כשהכיר בה וכו' במידי, דאף על גב דלא מצינן לתרוצי לדרמי בכוליה, מיהו במקצת דבריו שפיר מיתרצא. והכי קמהדר רבא למימר דחילוקיה דרמי בין הכיר ללא הכיר הכי מיתוקם: מחלוקת כשהכיר בה, פירוש, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים דרבי מאיר אמר מאתים ורבנן אמרי מנה, אלא כשהכיר בה, אבל בלא הכיר בה לא נחלקו חכמים לומר מנה, אלא לדעת חכמים ולא כלום. והכין איכא לדיוקי מלשונו של רש"י ז"ל, דמעיקרא כתב: תיובתא דרמי בר חמא, דאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום. פירוש, כי איתותב היינו מאי דקאמר: לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום; מיהו מאי דקא מפליג בין הכיר ללא הכיר לדעת חכמים בדוכתיה קאי, דהכיר בה מנה, ולא הכיר בה ולא כלום. שוב כתב: אלא אמר רבא, לרבי מאיר בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים. ומתניתין דקתני: היא אומרת מוכת עץ אני וקא תבעה, רבי מאיר היא. לרבנן הכיר בה מנה. ומתניתין דהכא כשהכיר בה, אבל לא הכיר בה ולא כלום. והא לא מצית למימר הכיר בה מאתים, לא הכיר בה מנה, דאי במקח טעות מחזקינן לה משום דלא הכיר בה, לית לה מידי, ואי לאו מקח טעות הוא דאין חילוק בין הכיר ללא הכיר, עד כאן. כך היא הנוסחא בפירושי רש"י ז"ל המדוייקים. הא קמן, דמאי דקאמר רבא: בין הכיר בה ובין לא הכיר בה לרבי מאיר מאתים, היינו כדי לתרוצי מתניתין דקתני: "היא אומרת מוכת עץ" וכו', ומאי דקאמר שוב: לרבנן הכיר בה מנה וכו', היינו לאוקמי במידי חילוקיה דרמי בר חמא דקאמר: "מחלוקת כשהכיר" וכו' וכדכתיבנא. והוקשה לו לרש"י ז"ל, דהא מצינן לתרוצי למתניתין ולאוקמי חילוקיה דרמי בר חמא במידי בגוונא אחריתי, והיינו דנימא לרבנן הכיר בה מנה, ומתניתין דקתני "היא אומרת מוכת עץ אני" מיתוקמא שפיר בין לרבי מאיר בין לרבנן, וחילוקיה דרמי בר חמא נימא הכי: מחלוקת בשלא הכיר בה, אבל הכיר בה דברי הכל מאתים. אבל לא הוקשה לו לרש"י ז"ל דלרבי מאיר נימא הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה. חדא, דאם כן מאי דקאמר רמי בר חמא: "מחלוקת בשהכיר" וכו', לא מיתוקמא כלל, דבין בהכיר בה ובין לא הכיר בה פליגי, דהכיר בה לרבנן מנה ולר' מאיר מאתים, ובלא הכיר בה לרבי מאיר מנה ולרבנן ולא כלום. ועוד, דכיון דאמרינן דלרבי מאיר אין חילוק בין הכיר ללא הכיר דלאו פגומה היא כלל, אם כן מאיזה טעם תיקשי לן דנימא וניפלוג בינייהו? דבשלמא לרבנן דמחלקי בינייהו איכא לאקשויי, דהא מפלגת בינייהו בהכי תפלוג בהכי, כי היכי דתיקו מתניתין ד"היא אומרת מוכת עץ" כדברי הכל; אבל לר' מאיר ליכא לאקשויי. ועוד, דמאי עדיפותא איכא למימר דלרבי מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה? כיון דסוף סוף לא מיתוקם מתניתין ד"היא אומרת מוכת עץ אני" דמיירי בלא הכיר אלא כר' מאיר. אבל אם הקושיא לרבנן, ניחא, דעדיף לן לאוקומי מתניתין ככולי עלמא וכדכתיבנא. ותירץ רש"י ז"ל קושייתו, דלא מצינן למימר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה, דאי במקח טעות מחזקינן ליה וכו'. כן נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל:
והתוס' ז"ל לא פירשו כן, אלא דרבא לא אתא אלא לתרוצי מתניתין דאותבינן מינה לרמי בר חמא, ולא איכפת ליה אי תיקום חילוקיה דרמי בר חמא כלל. והא דקאמר: לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום, דלשיטת רש"י ז"ל ניחא דקאמר הכין כדי לאוקמי חילוקיה דרמי בר חמא במידי, אבל לשיטת התוס' קשיא, דלמה ליה לאורוכי כולי האי? ותירצו בתוס' דלכך האריך וקאמר הכין, לאשמועינן דמתניתין רבי מאיר היא ולא רבנן. ואם תאמר: כיון דלא אתא רבא כי אם לתרוצי מתניתין, ולא אכפת ליה אי תיקום חילוקיה דרמי בר חמא כלל, אמאי לא קאמר: לרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה, כדקאמר במסקנא, ותיתי מתניתין לדברי הכל? ולשיטת רש"י ז"ל ניחא, דמעיקרא מהדרינן לאוקמי חילוקיה דרמי בר חמא בכל מאי דאפשר, ואם לא כולו מקצתו וכדכתיבנא. ותירצו בתוספות, דהשתא לא ניחא ליה למימר הכי, דכיון דרבנן מדמו לה לבעולה, היינו לעניין מנה, אבל מקח טעות לא הוי כמו בבעולה, דאינו מקפיד כל כך במוכת עץ שיהא מקח טעות:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואסקה רבא לרבי מאיר בין הכיר בה בין לא הכיר מאתים, לרבנן הכיר בה מנה, לא הכיר בה לא כלום, ומתניתין רבי מאיר דסתם מתניתין ר' מאיר. ומסקנא דהדר ביה רבא מיהא מההיא ברייתא, דמתרץ דסבר דרבנן אפילו דלא הכיר בה מנה. ולא מצית למימר דסבירא ליה לרבא לרבי מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה, וברייתא רבי מאיר ומתניתין נמי רבי מאיר; דאי במקח טעות מחזקינן ליה משום דלא הכיר, לית ליה מידי, ואי לאו מקח טעות הוא אין חילוק בין הכיר ללא הכיר, כך פירש רש"י ז"ל. עד כאן.
- ולא תדקדק מלשון הרב ז"ל דקושיית רש"י ז"ל היינו לר' מאיר ולא כדפרישנא. דאיברא ודאי, דבתר דאסקינן דהדר ביה רבא וסבירא ליה דלרבנן אפילו בלא הכיר בה מנה, איכא לאקשויי אמאי לא אמרינן דהדר ביה ממאי דקאמר לר' מאיר, כי היכי דתיקום ברייתא נמי כר' מאיר. וכן הקשו נמי בתוס', וכדבעיא למכתב בסייעתא דשמיא. ומיהו מעיקרא דסברינן לא הכיר בה ולא כלום, ולא אמרינן דהדר ביה, לא קשיא ליה לרש"י אלא עלה דרבנן וכדכתיבנא. ותירוץ של רש"י עולה לכאן ולכאן. ולקמן נכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא, כן נראה לי:
וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבא לר' מאיר בין הכיר בה כו' — פירוש, דמתניתין דהיא אומרת "מוכת עץ אני ויש לי" – ר' מאיר היא, דהא מתניתין בלא הכיר בה מיירי. וליכא למימר דלר' מאיר הכיר בה מאתים, כדקתני במתניתין: "ר' מאיר מוכת עץ מאתים", אבל לא הכיר בה ולא כלום; דהא קתני: "היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי". ולא מצי למימר נמי לא הכיר בה מנה, משום דמשמע ליה דאי איכא במוכת עץ קפידא דמקח טעות, אפילו הכיר בה נמי איכא קפידא, והוה ליה למימר הכיר בה מנה. ותו, דכל היכא דאיכא מקח טעות במוכת עץ שלא הכיר, מקח טעות לגמרי היא ולית לה כלום. והא דקאמר לרבנן: הכיר בה מנה, לא הכיר בה ולא כלום, ולא קאמר דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה, ואתיא מתניתין ד"היא אומרת מוכת עץ אני" אפילו לרבנן? יש לומר דמשמע ליה, דכיון דקפדי רבנן במוכת עץ דאפילו כי הכיר בה אין כתובתה שלימה, היא הנותנת בשלא הכיר בה מקח טעות חשבינן לה ואין לה כלום, דמקח טעות לגמרי משמע. עד כאן:
והדר ביה רבא — כתב רש"י ז"ל: והדר ביה רבא גרסינן, ולא גרסינן "מההיא". והדר ביה רבא ממאי דאמר לרבנן: לא הכיר בה ולא כלום, אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה מנה לרבנן ומאתים לר' מאיר, ומתניתין דהתם דברי הכל, עד כאן. פירוש, הוקשה לו לרש"י ז"ל, דלפי שיטתו דאקשי לעיל דאתא רבא לתרוצי מתניתין ולאוקמי חילוקיה דרמי במידי, מעתה לא שייך לישנא דהדר ביה דמשמע דמעיקרא אליבא דנפשיה קאמר לה. אבל לשיטת התוס' ניחא. ולכך כתב רש"י ז"ל: והדר ביה (רבה) [צ"ל רבא] גרסינן, פירוש, דשפיר גרסינן והדר ביה, והיינו לגבי מאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום, וכדמסיים ואזיל. וכתב עוד: ולא גרסינן "מההיא", דמשמע דמההיא דתניא הוא דהדר ביה, והא ודאי ליתא וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא, כן נראה לי. וכן אנו רגילין לפרש בכל מקום שאומר רש"י ז"ל הכי גרסינן... ולא גרסינן, משום דהויא לשון מיותר:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: גריס והדר ביה רבא מההיא דתניא וכו'. ורש"י ז"ל לא גריס "מההיא", דמהא דהכא הדר ביה ולא מההיא דהתם, דמסייע ליה מתניתין דקתני "והיה מקחי מקח טעות" כדמפרש ואזיל. ולגרסת הספרים יש לפרש: והדר ביה רבא מהא דתניא, וכדמוכח דלההיא דתניא וכו', עד כאן. ודחיקא האי תירוצא, דלמה ליה לאורוכי ולמימר "מההיא"? והנכון דלא גרסינן הא:
בת סקילה היא — כלומר, דאפילו תימא שזו אין לה התראה, דכיון שאם זינתה תחתיו בת סקילה היא כי איכא עדים והתראה, כי ליכא מיתה נמי אין לה כתובה, דכל מזנה אין לה כתובה. ולגוזמא נקטיה בת סקילה היא. הריטב"א ז"ל:
הכי קאמר אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' — והא דלא קאמר: "חסורי מחסרא והכי קתני", משום דאין צריך לחסר, דהא ודאי דהכי קאמר: "אם יש עדים שזינתה תחתיו" וכו'. פירוש, ולא הוצרך לפרש מה דינה, אלא ללמדנו כיצד הוצאת שם רע, ולמדך דזקוק הוא לבא לבית דין, ושוב אשמועינן מן הכתובה אם זנתה מעיקרא, והוה ליה כאילו קאמר: "ויש לה כתובה מנה", ומילתא באפי נפשה הוא ולא קאי אמאי דקאמר "אם יש עדים שזנתה תחתיו". וכיון דבעל כרחך יש לך לפרש כן, משום מאי דפרכינן "בת סקילה היא", הוה ליה כאילו מפורש כן בהדיא, כן נראה לי. ובמאי דכתיבנא דהוה ליה כאילו קאמר "ויש לה כתובה מנה" ומילתא באפי נפשה היא, ניחא נמי דלקמן קא עייל רבה בגוה דברייתא דין מוכת עץ וקא מחסר טובא, ולא קאמר "חסורי מיחסרא", אלא ודאי דהיינו פירושא דברייתא: אם יש עדים שזנתה תתתיו וכו' ויש לה כתובה מנה. ועל כרחך יש לך לומר כן, דהאי לא קאי מאי דקתני "יש לה כתובה" אמאי קתני "אם יש עדים שזנתה תחתיו", ומעתה שפיר מצינן לעיולי בברייתא דין זנתה מעיקרא ודין מוכת עץ, ולא מיקרי חסרון. ואפשר שהתנא מאי דפשיטא ליה שפיר נקיט דחדיש ליה, וגזרת זנתה תחתיו וזנתה מעיקרא פשיטא ליה, דזו בסקילה וזו אבדה כתובתה, וגזרת דמוכת עץ דכתובתה מנה חדיש ליה ונקטיה, ולא הוצרך לפרש אמאי קאריך דקתני "כתובתה מנה", כיון דפשיטא ליה דזנתה מעיקרא דאין לה כלום, מעתה אמאי תיקום מאי דקתני "כתובתה מנה" אם לא אנמצאת מוכת עץ? כן נראה לי:
ואמר רב חייא בר אבין וכו' ומתיב רב נחמן וכו' — אי גרסינן "והדר ביה רבא מההיא", ופירושו מההיא דאמר כתובתה מנה, לא אתי שפיר הא דמייתי הא דרב חייא ומאי דמותיב עלה רב נחמן, דמשמע איפכא, דקתני "והיה מקחי מקח טעות" ולגמרי משמע, והילכך מוכרח הוא לפרושי דמוכת עץ בלא הכיר בה מנה. ואי גרסינן "מההיא", ופירושו כדמוכח מההיא דתניא וכמו שפירש הריטב"א ז"ל, ניחא שפיר דגרסינן ואמר רב חייא וכו' ומתיב רב נחמן וכו', דהא בעי לאוכוחי דמההיא דאמר "לא אמר כלום" הוא דהדר ביה ולא מאידך דאמר "כתובתה מנה", והילכך בעי לאתויי הך שקלא וטריא לאוכוחי הכין. אבל לרש"י ז"ל דלא גריס "מההיא" ולא אתא לאוכוחי מידי, אלא לאתויי דהדר ביה בלחוד, לא ניחא כולי האי לגרוס ואמר רב חייא וכו' ומתיב רב נחמן וכו'. לכך כתב רש"י ז"ל דשפיר גרסינן ואמר וכו' ומתיב וכו', וקל ליישב. ומיהו אם נפרש: "והדר ביה מההיא" דאמר כתובתה מנה, לא מיישבא כלל. ולקמן אכתוב בסייעתא דשמיא היאך מתיישב הך פירושא, כן נראה לי.
וקשה קצת, מאי מותיב רב נחמן לרב חייא? והא ברייתא אמרה כן. ואי רמי ממתניתין אברייתא, הוה ליה למימר "ורמינהי". ואפשר דרב חייא אמרה מימרא באפי נפשה כד שמעה מיניה רב נחמן, ועלה דידיה קא מותיב רב נחמן. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: ואמר רב חייא גרס ומותיב רב נחמן גרסינן, דוק ותשכח:
ונסתחפה שדהו — כתוב בלקוטי הגאונים: ונסתחפה שדהו, פירוש כמו "סחופי כסא", כלומר כפויה קרקעך על פיה ואי אתה יכול לזורעה, כך אני, מזלך גרם לי שנאנסתי, דשמא אילו הייתי פנויה לא הייתי נאנסה. והאי לישנא דנסתחפה שדהו אגררא הוא דנקטוה הכא, ועיקריה בבבא מציעא גבי שדה, עד כאן.
- ואיכא למידק קצת, אי אגררא נקטוה, הכי נמי נימא דנקט אגררא "והיה מקחי מקח טעות", דאגררא דשאר מקח נקטיה, ולאו דיהא מקח טעות ממש, ולא תיקשי ולא מידי. וליתא, דלשון "שדהו" הוא דנקטיה בגררא, והכי נמי לשון "מקח"; אבל "טעות" לגמרי משמע ולית לה כלל. ורש"י כתב: נסתחפה שדהו. מזלך גרם, כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה. חזר וכתב כאן פירוש לשון זה, אף על גב דכבר פירש אותו בתחילת המסכתא, כדי להשמר מפירוש הגאונים דכתבינן ולתרץ מאי דדייקינן, דוק ותשכח:
כי אמרה רב ששת להך שמעתא — פירוש, הא דשקלינן וטרינן עלה הא דתניא: "כיצד הוצאת שם רע" וכו', וקאמר עלה רב ששת: "זאת אומרת" וכו', ופירש וקשיא להו, היינו דרמינן ברייתא אמתניתין. ולא גרסינן "ואמר רבא", דמשמע דקאי עלה דהא דאמרינן: "ואמר להו רב חייא" וכו', וקשה, דמאי קאמר "מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב"? אטו ניחא ליה דתיקשי ברייתא אמתניתין? ואין לך לומר דהיינו הך דאקשינן: "ואלא הך דקשיא" וכו', דהא משמע דקושיא חדשה היא ועד עתה לא שקלינן בהא מידי, ואי מאי דאמרינן מעיקרא וקשיא להו היינו הך קושיא וכדפרישנא, לא שייך מילתיה דרבא עלה כלל. אלא הכי גרסינן: "אמר רבא" כו', וקאי עלה הא דמותיב רב נחמן. והא דפרישית לעיל, שמעה מימרא באפי נפשה, ולכך מותיב עלה. ופריך תלמודא עלה דרבא: אלא דרבא קשיא הך וכו'. ולא נהירא האי פירושא כלל. והנכון כמו שפרש"י ז"ל, דכי קאמר רב עמרם וכו', כי אמרה רב ששת להא שמעתא, פירושו דרב ששת אמרה למימריה לבד, דיש לה כתובה מנה, ולא אמר שקלא וטריא דברייתא דאתינן עלה, וקשיא להו הא לאותבי לבד, ושפיר גרסינן "ואמר רבא", ואקשינן: "לרבא אלא קשיא הך" וכו', פירוש, קושיא חדשה דלא אקשינן לה עד השתא. ולאו היינו נמי מאי דאקשינן מעיקרא עלה דברייתא: "זנתה בת סקילה היא", דאם כן מאי קאמר: "הכי" וכו', דמשמע דעלה דתירוצא דלעיל אקשינן, ומהכא לא תתרץ הכין? אלא הכי פירושא: ואלא קשיא הך דלעיל, דקתני "זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה", דכיון דעל כרחך יש לך לתרץ כן הברייתא, הוה ליה כאילו מפרש כן בהדיא. וכן פירש רש"י ז"ל, כן נראה לי:
הא ודאי רבנן היא — פירוש, אלא דלר' מאיר אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים, כדאמר רבא לעיל וכדתריץ טעמא הכי. והיינו דניחא ליה לאוקמה להא כרבנן ולמפרך מדרבנן אדרבנן, ולאו לאוקמה כר' מאיר ולמיפרך מדר' מאיר אדר' מאיר, דמשמע לן דטעמא רבה איכא למימר, דכיון דלר' מאיר הכיר בה מאתים ולא חשיב לה קפידא, בשלא הכיר בה נמי כתובתה מאתים דלא חשיבא קפידא. ותו, דמשמע לן מתניתין ושקלו וטרו בה לתרוצא רבנן היא ולא ר' מאיר, דלית הילכתא כותיה. הריטב"א ז"ל. וזה הלשון שתופס הרב ז"ל והא ודאי רבנן היא לא נמצא בספרינו:
והא רבא הוא דאמר וכו' — אלא ודאי הדר ביה מההיא דלעיל מטעמא דפרישית, וקל להבין. דהא במתניתין דמתרץ רבא לא מיירי במוכת עץ, ורבא הוא דמוקי לה בהכי לתרוצי, ואם כן מנא ליה לתרוצי כשנמצאת מוכת עץ? לוקמה כשהכיר בה ואתיא כרבנן. ויש לומר, דהא אפשר דכולא מתניתא כשכנסה בחזקת בתולה, כדקתני "כיצד הוצאת שם רע", וזה נראה לי. הריטב"א ז"ל:
הדר ביה רבא מההיא — כתבו בתוס': אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה, משום ד"מקח טעות" לגמרי משמע. פירוש לפירושו ז"ל, דכי קאמר תלמודא הכא במסקנא: הדר ביה מההיא, פירושו מההיא דלעיל דקאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום, אלא בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה. ואין לפרש דהדר ביה מהך דהכא, דמשני ברייתא דקתני "כיצד הוצאת שם רע וכו' יש לה כתובה מנה" דהיינו בנמצאת מוכת עץ ואליבא דרבנן, אלא כדמשנינן מעיקרא, זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, והיינו אליבא דר' מאיר, דעד כאן לא קאמר ר' מאיר כתובתה מאתים אלא בנמצאת מוכת עץ, אבל נמצאת בעולה כגון דזנתה מעיקרא אין לה אלא כתובה מנה. דהא ודאי ליתא, דמתניתין דקתני "היא אומרת משארסתני נאנסתי" וכו' משמע בהדיא כמאן דמותיב ושפיר קא מותיב, ד"מקח טעות" לגמרי משמע. ואין לך לומר דהא מני רבנן היא, דסבירא להו משמע דלית לה ולא כלום, וכדקאמר רבא, דעל כרחך ר' מאיר היא, דהא סיפא דהיא אומרת "מוכת עץ אני" על כרחך ר' מאיר היא, דלרבנן לית לה ולא כלום וכדאמרינן לעיל. ואם כן, רישא נמי דהיא אומרת "משארסתני נאנסתי" וכו' ר' מאיר היא, וכמו שכתבו התוספות לקמן ובסמוך גבי הא דאמר רבה "זאת אומרת" וכו'. וכיון שכן, על כרחך אית לך למימר דהדר ביה מההיא דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום, כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ז"ל, והוא ברור. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שכתב בזה הדיבור דברים שאין להם שחר והניח זה הדיבור בצריך עיון, והאמת יורה דרכו:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: הדר ביה מהאי — אבל מהך ליכא למימר דהדר ביה, ד"מקח טעות" לגמרי משמע. ועוד, דאי סבר רבא: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה, כל שכן על מקח טעות דמוכת עץ, עד כאן. וקושיא זאת השניה הא תריצנא לה שפיר:
והקשו בתוס' ז"ל לפי שיטתם, דמי דחקו לחזור ממה שאמר "לא הכיר בה ולא כלום"? נימא דהדר ביה ממה שאמר לרבי מאיר "לא הכיר בה מאתים", ונימא דלר' מאיר לא הכיר בה מנה, ומתוקמא ברייתא כר' מאיר? ויש לומר דהא לא מצי למימר, כיון דר' מאיר מדמה לה לבוגרת, אי חשיב בזה מקח טעות לא יהא לה כלום, ואי לא הוי מקח טעות למה לא יהא לה מאתים? וכי בוגרת לא הכיר בה פוחתין לה מכתובתה? ואם היינו מפרשים: הדר ביה רבא מההיא דקאמר "לא הכיר בה מנה", וסבירא ליה לא הכיר בה ולא כלום, כדקאמר לעיל, אין כאן קושיא כלל. מיהו הא כתיבנא דליתא להאי פירושא כלל:
וזה לשון שיטה ישנה: אלא שמע מינה הדר ביה מההיא — ואם תאמר, נימא דהדר ביה ממאי דקאמר דלר' מאיר בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים, וקסבר דלר' מאיר לא הכיר בה מנה, ולרבנן כדאמר מעיקרא, ונימא דכי היכי דלרבנן אמרינן השתא דאהני לה לא אתעביד בה מעשה איש, דאית לה מנה בלא הכיר בה, הכי נמי מצינן למימר לר' מאיר דאהני בה איתעבידא בה מעשה דלא הוי כבוגרת לגמרי? ויש לומר, עדיף לן לאוקמי ברייתא כרבנן. אי נמי, לר' מאיר כיון דבהכיר בה אית לה מאתים, אלמא דינה כבוגרת ובתולה, וכיון שכן, בלא הכיר בה נמי אית לה מאתן דבתולה היא ואין לנו לפחות דינה. אבל לענין כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, דלית לה כלל הטעם משום דאטעיתיה, שהרי דין כל בעולה מנה, ואם מוכת עץ בלא הכיר בה העמידה על דינה דהיינו דין בעולה, ולא פחתו דינה מפני הטעות שהטעתו, שאין תימה בכך כיון שאין הטעות גדול כל כך, דהא לא איתעביד בה מעשה באיש. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: אלא שמע מינה הדר ביה רבא מההיא שמע מינה — והשוה מידותיו, דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה, ולר' מאיר בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים. והא דלא הדר ביה מההיא דר' מאיר, ולימא דלר' מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה, וברייתא כר' מאיר. משום דכיון דלר' מאיר כשהכיר בה מאתים, ואם איתא בשלא הכיר בה פוחתין לה כלום, אלמא לר' מאיר בהטעאה חשיב לה ומקח טעות הוא, ובהטעתו אין שתות במידה לומר מחמת טעותא נפחות לה קצת וניתן לה קצת, אלא אי טעותא הוא לית לה כלום, ככנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה ולא כלום, ד"מקח טעות" לגמרי משמע; ואי לאו בטעות הוא, כתובתה מאתים, דלמה אתה פוחתה מדינה? עד כאן:
ויש לה עדים שלא נסתרה אי נמי נסתרה ולא שהתה כו' — לא זו אף זו קתני, והכי פירושה: לא מיבעיא יש עדים שלא נסתרה, שאינו סומך עליהם ועל דעת בעולה כנסה, והעדים שמעידים שלא נסתרה אינם מעידין אלא לשבחה, הילכך אינו יכול לטעון טענת בתולים; אלא אף זו שמעידים שנסתרה, דאיכא למימר שאינם אומרים לשבחה, דאם היו אומרים כדי לשבחה לא היו אומרים נסתרה, אפילו הכי אינו סומך עליהם ועל דעת בעולה נשאה ואינו יכול לטעון טענת בתולים, עד כאן בקונטריסין:
ויש לי לפרש עניין אחר, דכי מסהדי סהדי דלא נסתרה איכא למימר דלא דקדקו בעדותם יפה, ולא ראינוה אינה ראיה, וכל שכן הכא שאין אדם מקפיד לדקדק בדבר זה, דמי הוו מסקי עדים אדעתייהו שימות זה קודם שיבוא עליה ושוב תנשא לאחר, כדי שיצטרכו להעיד עדות זה? אבל כי מסהדי שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה, אלמא דקדקו בעדותן יפה ויש לסמוך על עדותן ויכול לטעון טענת בתולים, קא משמע לן דלא, כן נראה לי. ואי מפרשי לה להך ברייתא זו ואין צריך לומר זו, ניחא טפי ואתיא כפשטא טפי. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: ויש לה עדים שלא נסתרה. רבותא אשמועינן, דאפילו הכי אין השני יכול לטעון וכו'. פירוש, דעיקר רבותא היינו הך בבא דיש לה עדים שלא נסתרה, וזו ואין צריך לומר זו קתני, כן נראה לי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה