כתובות טז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי הנך סהדי שקרי נינהו אלא אמר רבינא רוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא:
אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו':
וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב"ד וגביא בה א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ואיכא דמתני לה אברייתא איבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה רקדו לפניה שחקו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורה או מפה של בתולים אם יש לה עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא לכתובתה בהאי ב"ד וגביא בה א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן והא איבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו סוף סוף מפקא לה וגביא בה מאי איבדה איבדה באור א"ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר ותו איבדה למה לי אלא כל איבדה כי הטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה מאן דמתני לה אברייתא כל שכן אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא לא כי קושיא:
אם יש עדים כו':
וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא במקום דלא אפשר ודאי כתבינן שובר:
העבירו לפניה כוס של בשורה:
מאי כוס של בשורה אמר רב אדא בר אהבה כוס יין של תרומה מעבירין לפניה כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה מתקיף לה רב פפא אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה אלא אמר רב פפא זו ראשית כתרומה ראשית תניא רבי יהודה אומר חבית של יין מעבירין לפניה אמר רב אדא בר אהבה בתולה מעבירין לפניה סתומה בעולה מעבירין לפניה פתוחה אמאי ניעבר קמי בתולה וקמי בעולה לא ניעבר כלל זימנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי הוא דאתניסו תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים
רש"י
[עריכה]
וזו הואיל ואין לה קול - שאין מעיד עליה שיצתה בהינומא:
כי אתו עדים מאי הוי - כיון דחזקה דיש לה קול הרבה היו יודעין:
דלמא מפקא עדים - עדי הינומא:
כותבין שובר - שכשיפרע לה כתובתה תכתוב לו שקבלה כתובתה ויהיה בידו לזכות:
זאת אומרת - ודלא כמאן דאמר אין כותבין בבבא בתרא:
רב פפא אמר - לעולם אין כותבין דנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים ומי שיש לו שטר על חברו או יביא השטר ויחזירנו או לא יטול כלום ומתני' במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה דליכא למיחש לדלמא הדרה ומפקא לה:
דמתני לה - לדרבי אבהו ולדרב פפא:
הטמינה כתובתה - והיא תובעת מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך:
רקדו לפניה - אם יש עדים שרקדו לפניה ביום נישואיה:
כוס של בשורה - המבשר עליה סימני בתולות ולקמן מפרש מאי היא:
אלא - הכי קאמר כל איבדה כמי שהטמינה בפנינו דמי ולא גביא והכי קתני איבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה אם רקדו לפניה וכו' והכי פירושה אמרה אבד שטר כתובתה הרי היא כמו שהטמינה כתובתה בפנינו כדי להוציא ולגבות פעם שניה ואינה גובה כלום אא"כ תביא השטר ואם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה דהשתא ליכא למיחש למידי תביא עדים שרקדו לפניה שזהו סימן לבתולה ותגבה מאתים:
מאן דמתני לה - לדרבי אבהו ורב פפא אברייתא:
כל שכן אמתניתין - דכיון דאברייתא דקתני בהדיא איבדה כתובתה גביא ועלה קאמר רב פפא דלא גביא ומתרץ לה דחדא קתני איבדה כתובת' הרי היא כמו שהטמינה וכשנשרפה הוא דקא גביא ולעולם אין כותבין שובר כל שכן דאמתני' איכא למיתני פלוגתא דרב פפא אדר' אבהו למימר דבמקום שאין כותבין כתובה עסקי':
ומאן דמתני - פלוגתא דרב פפא ודר' אבהו אמתני':
אבל אברייתא לא - מתני ליה דודאי שמעינן מינה דכותבין שובר דהא במקום שכותבין כתובה עסקינן:
כי קושיין - דקתני איבדה כתובתה ולא ניחא לשנויי שינויא דחיקא למימר איבדה כתובת' כהטמינה כתובתה קאמר:
כיון דלא אפשר - כגון במקום שאין כותבין כתובה וגובות על פי עדים ויש לחוש לשמא תלך לב"ד אחר ותביא עדים אחרים ותגבה פעם שניה ודאי כתבינן שובר:
ראויה היתה זו לאכול בתרומה - אי נישאת לכהן דבתולה שלמה נמצאת ולא בעולה שתפסל לכהן מחמת זנות:
מתקיף לה רב פפא - ומה זו עדות ללא נישאת אלמנה:
אטו - אי נישאת כשהיא אלמנה לכהן הדיוט מי לא אכלה בתרומה:
זו ראשית - בעילתה ראשית:
זימנין דתפסה מאתים - בלא בית דין וכי בעינן לאפוקי מינה משום דאין עדים שהעבירו לפניה אמרה איתנוסי הוא דאיתניסו שיכורים היו מאונס יין המשתה הלכך השתא אתו עדים שהעבירו לפניה פתוחה ותו ליכא מידי:
כיצד מרקדים - מה אומרים לפניה:
תוספות
[עריכה]
וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. תימה דתנן בפירקין (לקמן כח.) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקטנותן זכורני בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע וקאמר בגמ' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא והשתא היכי מיירי אם יש לה קול למה צריך שום עדות לרב ניזיל בתר רובא כדפריך הכא ואי אין לה קול א"כ איתרע לה רובא ויצטרך שני עדים כשרים וכי תימא דכשמעיד הוא שראה בקוטנו ואחר עמו חשבינן קול הא פריך הכא סהדי שקרי נינהו ויש לומר דרוב נשים בתולות נישאות עדיף מרוב נשים הנישאות בתולות יש לה קול וכי אין לה קול לא יתרע כל כך רוב דבתולות נישאות שלא יועיל עדות דראה בקוטנו ואחר עמו:
וליחוש דלמא מפקא כו'. ואפי' ע"י עדי הינומא לא היה לה לגבות עד שתחזיר לו הכתובה כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה כתובה תחת ידה דלא מיבעיא למ"ד דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דמפסיד דאם לא יהיה לה כתובה יהי' נאמן לומר פרעתי אלא אפילו למ"ד דלא מצי טעין אחר מעשה בית דין מפסיד במה שהכתובה תחת ידה שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהיו לה עדי הינומא יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך או אם יהא במקום שאין מכירין אם היא אשתו יהיה נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי והשתא שהכתובה בידה תוציא מאתים וכיון שיכול לבא לידי הפסד אין לו לפרוע:
זאת אומרת כותבין שובר. אע"ג דהכא לא אפשר דאיכא למיחש דלמא תשרוף כתובתה בעדים והדרא וגביא בעדי הינומא כדאמרינן. בסמוך ודלמא הדרא ומפקא בעדי הינומא וגביא למ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וע"כ זקוק הוא לשובר מ"מ דייק שפיר דבעלמא נמי כותבין שובר דאי אין כותבין בעלמא למה יפרע כאן כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שהכתובה בידה כדפירשנו:
כותבין שובר. אע"ג דבפרק גט פשוט (ב"ב קעא: ושם) מפרש טעמא דמאן דאמר כותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה לאו דוקא לוה אלא הוא הדין בכל חוב כמו כתובה דהכא ושטרי מקח דאמר התם דכותבין שובר:
מאי איבדה איבדה באור. וא"ת א"כ אפי' במקום שכותבין הוה ליה לאוקמי ומאי דוחקא לאוקמי במקום שאין כותבין וכתב לה איהו ואור"ת דבמקום שכותבין ונשרפה איכא למיחש שכתב לה כתובה אחרת דאסור להשהותה בלא כתובה מיהו הוה מצי לאוקומה במקום שכותבין ונשרפה אחר הגירושין דליכא למיחש שמא כתב לה אחרת אלא שנראה לו דוחק:
ותו איבדה למה לי. אף על גב דלכאורה היינו פירכא קמייתא דפריך היינו נשרפה יש ליישב דהכי קאמר ותו אפילו אם נאמר דנשרפה הוי פירושא דנאבדה מכל מקום תקשי איבדה למה לי:
איתנוסי הוא דאיתניסו. נראה דמיירי כגון דאיכא מגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום דאי לאו הכי אמאי מהימנא ואם תאמר בחילוק קליות דאמר לקמן ארמלתא לית לה כסני אמאי לא חיישינן דלמא תפסה כו' כדאמר הכא ואומר רבינו תם דדוקא בדבר שיש טורח כגון חבית דהכא יכולה לומר דאיתניסו אבל קליות ושאר דברים שהן קלים לעשות לא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
ג א מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה כ', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף ט"ו:
ד ב מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ט"ו והלכה טז, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ד סעיף ב':
ראשונים נוספים
ואי כל הנישאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי, שהדי שקרי נינהו: כלומר, שאילו יצאתה בהינומא רבים היו יודעים בדבר, וכיון שאין אדם זוכר אלא אלו בלבד שהדי שקרי נינהו, דלא יצאתה מעולם בהינומא, וכן פירש רש"י ז"ל כאן (ד"ה כי). אבל בריש פרק המוכר פירות (שם, שם) פירש בענין אחר, וזה הנכון. ושם הארכתי בסיעתא דשמיא.
הא דאקשינן וליחוש דילמא מפקה כתובתה וגביה בה, ולא אקשינן דילמא כבר פרעה: יש מי שפירש (הרמב"ן): משום דקיימא לן (ב"מ יז, א) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי, אלא אנן היכי יהבינן לה השתא ודילמא מפקה כתובתה וגביא ביה זימנא אחריתי. ומסתברא, משום דחששא זו כוללת בין נתאלמנה, שהיתומים טוענין לה, בין נתגרשה, שהבעל בעצמו טוען, ולגבי בעל אם הוא טוען היאך נחוש אנו שמא פרעה, ולגבי יתומים גם כן פעמים שבאים בטענת אביהם שלא פרעה אלא שאינו חייב לה אלא מנה, אבל חששא זו דילמא מפקה כתובתה וגביא בה זימנא אחרינא, הויא ודאי חששא בכולהו.
והא דלא אקשינן הכא, וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא, יש לומר, משום דניחא ליה לאקשויי בחשש שהיא יכולה לגבות אפילו בבי דינא זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא, דכיון דמפקה לה כתובתה לא דכירי לה בית דין שנפרעה זימנא אחריתי בלא כתובה, אבל בעידי הינומא אי איפשר לה לגבות בבית דין זה זמנא אחריתי אלא בבית דין אחר, דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה בית דין. והיינו, דהכא אמרינן וליחוש דילמא מפקה כתובתה וגביא בה. ולקמן אמרינן וליחוש דילמא מפקה עידי הינומא בהאי בית דינא וגביא, והדר מפקה עידי הינומא בבית דינא אחרינא וגביה בה.
ופרקינן אמר רבי אבהו זאת אומרת כותבין שובר: ואף על גב דאמרינן התם בשילהי גט פשוט (ב"ב קעא, ב) טעמא דמאן דאמר כותבין שובר משום עבד לוה לאיש מלוה, לאו עיקר טעמא הוא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם. ועיקר טעמא משום דלא יאכל הלה וחדי, דחשש אבדת שובר אינו ברי. ועוד, שידע זה שנאבד ויתבענו מילתא דחיקתא היא, אבל אי לא כתיבנא נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. ועוד יש לי לומר, דלא פלוג, דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרות משום עבד לוה, אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק.
רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן: ופירשו רבותינו הצרפתים ז"ל (עי' תוס' שאנץ): דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר, על כרחין לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, דאלו לרבי יוחנן על כרחיה צריך הוא לשמור כתובה מן העכברים במקום שכותבין כתובה[2].
ומיהו לפי מה שפסק רבינו אלפסי ז"ל, דבמקום שכותבין כתובה יכול הוא לומר פרעתי, דלא אמרו טוען אחר מעשה בית דין לא אמר ולא כלום אלא במקום שאין כותבין כתובה, רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן, אלא במקום שכותבין עד דמפקא שטר כתובתה לא גביא, ובמקום שאין כותבין הא אמרינן לקמן דמודה הוא רב פפא היכא דלא איפשר כותבין שטר שובר.
מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי: והא אבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו, וליחוש דילמא מקא לה וגביה בה, מאי אבדה אבדה באור, א"ה היינו נשרפה, ועוד הטמינה מאי איכא למימר, אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה עד דאמרה נשרפה כתובתה. ופירש הראב"ד ז"ל: דכתב לה איהו, וכיון דבמקום שאין כותבין הוא ואמרה איהי שנאבדה כתובתה, שורת הדין נאמנת מגו דאיבעיא אמרה לא כתב לי. ואקשינן, וליחוש דילמא מפקא וגביא, כלומר, כי מהימנא לה מאי הוי, מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחא לה ומפקא לה וגביא. ומקצת נוסחאות יש דכתוב בהן בהדיא, וליחוש דילמא משכחא ליה, ואפילו לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא, עיקרא דחששא קאמר, דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא. ופרקינן, מאי אבדה אבדה באור, אי הכי היינו נשרפה ומה לי למימר תרתי, לימא נשרפה. ועוד, בהטמינה הא איכא למיחש דילמא למחר מדכר היכא הטמינה ומפקה וגביא, אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, כלומר, במקום שאין כותבין וכתב לה איהו, והכי קאמר: אבדה כתובתה כאלו הטמינה כתובתה, ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה עד דאמרה נשרפה כתובתה, ובדאמרה נשרפה ודאי יהבינן לה דמהימנינן לה, מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי.
וקשיא לי, דאם כן ברייתא דוקא בנתאלמנה, דאיכא מיגו, אבל בנתגרשה, דליכא מיגו לא, דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע האמת במנה שכתב לה. ועוד, שמא יראה היא לומר לא כתב לי, דשמא זוכר הוא את עדיו ותתבדה ותאחז, ואפילו בנתאלמנה נמי מיחש חיישינן, דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה ותתחזק כפרנית, ואפילו במקום עדים לבית דין, אמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים רתיתי מירתת. ועוד, מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנישואיה דהרבה יודעין בה שכתב לה, ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא דכתב לה איהו, על כרחין פירושו דכתב לה איהו והיא מודה, אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה ומהימנא משום מיגו, התם לא דייקינן בה כולי האי כיון דלא קאי.
ומסתבר לי דהא דאמרינן אלא כל אבידה כהטמינה בפנינו דמי, מהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמיגו ומוקי לה כדינא. ולא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה אלא עד דאמרי עדים, וכן גרס רש"י ז"ל, וכן היא בנוסחי דווקנא(?) הבאים מספרד, וכן גרס ר"ח ז"ל, והכי קאמר: לעולם במקום שאין כותבין כתובה, וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן ליה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובה. ואם תאמר, מי דוחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין, לוקמה כפשטה אפילו במקום שכותבין, דכיון דאמרו עדים נשרפה תו ליכא למיחש דילמא מפקא. יש לומר, משום דאכתי איכא למיחש לעדי הינומא כדאיתא בסמוך, ואף על גב דאמרינן דמודה רב פפא דהיכא דלא איפשר כתבינן, הכי קאמר, מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר. משום דכיון דלא איפשר בלאו הכי אדעתא דהכי נחית מעיקרא, ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים אינהו דאפסידו אנפשייהו, אבל במקום שכותבין כתובה לא קרינא ביה לא איפשר. ואף על גב דודאי נשרפה כתובתה, משום דאיהו כבר כתב ואיהי היא דאפסידא אנפשה שלא נזהרה כתובתה. כנ"ל.
אלא דאכתי קשיא לי, לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל (בפרק הכותב), דלא אמרינן טוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין, אם כן אפילו במקום שכותבין כשאמרו עדים נשרפה כתובתה, תגבה, דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זמנא אחרינא. ועוד, דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר, על כרחין אית ליה דטוענין אחר מעשה בית דין במקום שכותבין, דאי לא נמצא צריך לשמור כתובה מן העכברים, וכמו שכתבתי למעלה (בד"ה רב פפא) משום רבותינו הצרפתים ז"ל.
ולפיכך נראה לי, דהשתא קא הדר ביה לגמרי, ומוקי לה אפילו במקום שכותבין. והא דקתני אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים, למאן דאמר דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה, ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל דאינו יכול לומר פרעתי, ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר פרעתי, הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון אלא טענתיהו במאתים, וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים היכא דלא טעין פרעתי, ולא מהימן משום מגו דאי בעי אמר פרעתי, דמגו במקום עדים לא אמרינן. והוא הדין בנתאלמנה ומודין לו היתומים שלא נפרעה. ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים, דמשום הכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין משום דקתני אם יש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים, דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר פרעתי ואלו במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי למאן דאמר כותבין שובר, כדכתבינן לעיל. והעיקר כמו שכתבתי במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר, כלומר, דאינהו דאפסידו אנפשיהו שנהגו שלא לכתוב כתובה כמו שפירשתי למעלה (שם).
הא דאמרינן זמנין דתפסה מאתים. אמרה אנא נמי בתולה הואי: יש מי שפירש (הרמב"ן להלן יז, ב; הרא"ה) שתפסה אפילו בעדים. וקשיא להו, הא דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (ו, א) תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו, וניחא להו, דהתם כשרבו עליה תחילה, אבל הכא דתקפה אחד בפנינו, הילכך מההיא שעתה הוה דינא דיחלוקו, וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו הוה ליה כגוזל של חבירו, אבל הכא דתפסה מקמי דנחלקו בה ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל אמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראיה.
ואינו מחוור כלל, דכל מאי דאית ברשותיה דאיניש בדידיה מחזקינן ליה, והיינו נסכא דר' אבא (ב"ב לג, ב). וכן נמי תקפו כהן דאמרו שם (ב"מ ו, א) מוציאין אותו מידו. והא דאמרינן לקמן (יט, ב) גבי שנים החתומים על שטר ומתו, ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו וכו', אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין, ואסיקנא (לקמן כ, א) דאינן נאמנין ולא מיקרע קרעינן לשטרא ולא אגבויי מגבינן ביה, ואי תפס לא מפקינן מיניה, איכא למימר דההיא נמי בדתפס שלא בעדים. ומיהו, ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן, דאם כן, אף אתה צריך לומר, דרישא דקתני אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין, אי תפס אפילו שלא בעדים מפקינן מיניה, ואין נכון לומר כן, דכיון דאיכא שטרא בידיה, ומדינא לא בעינן קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה,דלא קרינן בכי הא מגו במקום עדים, כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה, אלא ודאי ההיא אפילו בדתפס בעדים היא, ואפילו הכי כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו, כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרי דדידיה תפס לא מפקינן מיניה, ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה, דילמא סבירא לן כמאן דאמר ביבמות פרק ארבעה אחים (לא, א) תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה, וכמו שכתבתי בקדושין פרק האומר, אבל כאן, ודאי אי תפסיה בעדים מפקינן מיניה, כדין כל תופס מרשות חברו שמוציאין מידו, ואינו נאמן לומר אין תפסי ודידי תפסי, וכל שכן זו שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל, ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמו שהיא אומרת שהוא חייב לה, ואם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה, יהיה כל אחד ואחד הולך ותופס בשל חברו ויאמר לו יש לי בידך כנגדן כסות או פירות. והעיקר בשתפסה שלא בעדים, ואפילו הכי כיון שהעבירו בפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במגו דאי בעי אמרה דלא תפסה, דהוה ליה מגו במקום עדים, והוא הנכון.
והא דלא עברו קמאי איתנוסי הוא דאנוס: פירש רש"י ז"ל: שכורים היו מאונס יין דמשתה. והיינו, דבמקום שאין מעבירין בפניה, אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע, והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש, לא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עבדי לי הינומא איתנוסי הוא דאיתנוס, דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחר סעודה ובחבית של יין שהן משתכרין לפעמים מאותו יין עצמו, אבל בהינומא שהן עניינין של קודם סעודה אין חוששין לדבריה אלו אמרה שנאנסה בכך. והיינו נמי דאמרינן לקמן (יז, ב), אלמנה מאי, תני רב יוסף ארמלתה דלית לה כיסני, ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עביד כסני אתנוסי הוא דאתנוסי, ומיהו רבינו ת"ם ז"ל (ספר הישר סי' טז) גורס שם: דאית לה כיסני.
אלא אימא רוב נשאות יש לה קול: פירוש השתא דאיכ' עדים אמרינן הא איתתא הוה ממעוטא דלית ליה קלא:
וניחוש דלמא מפקא לה לכתובה וגבי' בב"ד א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר: פירוש דמתני' נאמן דאמר כותבין שובר והקשו בתוס' מאי זאת אומרת דהא מ"ד אין כותבין שובר טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שובר מן העכברים והכא כי מדיהבא ליה כתובה צריך לשמור מן העכברים למאן דסבר אפי' במקום שאין כותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותרצו דאפ"ה טפי ה"ל לשמור הכתובה מלשמור השובר שאינה קל לה לתבעה כתובתה אם יאבד ממנו השובר:
ר"פ וכו' איכ' דמתני לה אהא דתניא וכו' ר"פ אמר במקום שאין כותבין עסקינן: פירוש דהשתא ליכ' למיחש דמפקה כתובה דהא אבדה כתובתה קתני. דכתב לה איהו כלומר שהיא מודה שכתב לה:
א"ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מא"ל: וא"ת הא דכ"ע תקשה כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובה אפי' למ"ד כותבין שובר לא אמר כן אלא בטוען ואבד שט"ח וכדאית' בפ' גט פשוט וסברא נמי הוי. וי"ל דהטמינה ר"ל הניחותו להצניע במקום טמון ואינה יודעת היכן ולהכי פרכינן השתא דמ"מ דניחוש דשמא דאחר זכירה הצניעתו ותוציאנו לגבותו יש גורסין ותו אבדה ל"ל וטעות הוא דהא פרכינן היינו נשרפ' ובנוסח דיקאני לא גרסי' לה דליתא כפירש"י ז"ל אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי פירוש דחיישינן דילמא משכחת ומפקת לה והאי אוקימתא מוכחא דהכי גרסי' בבריית' אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובה דלמאן דגרס אבד' כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה וכו' לא אתי האי אוקימת' כלל לפום האי לישנא ודוחק הוא לפירש"י דהשת' מפרשינן לישנא דבריית' אי אוקימת' נשרפה אם יש עדים שנשרפה דליכ' למיחש למידי הביא עדים באחד מכל אלו מאתים. והקשו עליו דאי איכ' שנשרפה אמאי אוקמי ר"פ במקום שאין כותבין אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה ואפילו למ"ד דאין כותבין שובר הכא ליכ' למיחש דמפקה כתובה וכ"ת דבמקום שכותבין חיישינן לשתי כתובות משא"כ במקום שאין כותבין דאע"ג דכתב לה חדא לא הוה הדרי כתב לה כתובה אחריתי הא ליתא דהא קי"ל בפ"ק דב"מ אפי' במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות ותו דאי איכ' עדים שנשרפה לא סגי' דלא ראוה וקראוה וא"כ ליתו ולסהדי אי כתב לה בתולה או אלמנה דהא ליכ' לשנויי דדכירי בהאי ולא דכירי בהאי דכה"ג לא בעי לשנויי בפרק חזקת הבתים בשמעתין דאומן. לכן הנכון לפרש הכא ליכא עדים כלל אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה ונשרפה או אבדה או הטמינה ואיהי ודאי מהימנא בה כי במקום שאין כותבין מגו דאי בעי אמרה שלא כתב לה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיהו אע"ג דמהימנא שטענה אבדה כמי שהטמינה בפנינו דמי דחיישינן דשמא לאחר תמציאנה ותוציאנה ולמ"ד אין כותבין שובר ולהכי חיישינן להכא מדינא אבל כשאמרה שנשרפה הא ליכא למיחש לכתובה כלל:
וניחוש דלמא מפקא עידי הינומ' בהאי בי דינא וגבי' בי' והדר מפקא עידי הינומ' וגביא ביה בב"ד אחריתי: פי' לר"פ פרכינן אליבא דמ"ד אין כותבין שובר היאך אמר שתגבה כתובתה בעדים דהא איכ' למיחש בהכי במקום שאין כותבין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בשלמא למ"ד כותבין שובר בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו פי' דאפילו במקום שטר אמרינן וכ"ש במקום עדים אבל למ"ד אין כותבין שובר וחוששין שלא יבא לידי פסידא בהא נמי ליחוש וליעבדו שום תקנה או יכול לטעון אחר ב"ד ופרקינן בהא כיון דלא אפשר מודה הוא שכותבין שובר ומוטב שישמור שובר מן העכברים משיבטל הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' כיון דלא אפשר לאשה למיעבד מידי אחריני אלא למכתב שובר. ולענין פסק הלכה הא דק"ל דכותבין שובר ורב פפא נמי דחוי הוא דקא מדחי:
ראוי' זו לאכול בתרומה אם נישאת לכהן שהיא עדיין בתולה וזו תחלת נשואין שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם. זימנין דתפסה מאתים פירש"י ז"ל דתפסה שלא בב"ד וה"ה שתפסה שלא בעדים דאית לה מיגו לומר תפסו ובדין תפסו דאי בעדים תפסו לית לה מיגו לומר וכי מהימנא לומר אתנוסי אתניס אלא ודאי כדאמרן וכן פירש רש"י ז"ל:
כיצד מרקדין לפני הכלה כלה כמות שהיא : יש שפירש שאומר הלשון סתום והא דלא אמר יגנהו לפניו משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה ורש"י פי' לפי יפי' וחשיבת' מקלסין בה כלומר שאם בה מום ישתוק וא"כ יזכור דבר נאה שבא דלא סגי' שלא יהא בה שום דבר נאה וב"ה אומרים שישבחו לגמרי כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד גנות הוא לשאר. ישבחנו בפניו או יגננו בפניו פירוש דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק:
וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בי דינא וגביא ומפקא כתובתה או עדי הינומא בב"ד אחרינא וגביא א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר פי' ולא מצי אידך למימר א"א לשמור שוברי מפני העכברים אלא או תקרע לי שטרא או לא אית לך כלום אלא פורעו בע"כ והוא כותב לו שובר ודלא כמ"ד בב"ב דאין כותבין שובר והכי אסיקנא שם בג"פ [דף קעא ע"ב] דכותבין שובר:
ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה. ב"ש אומרים כלה כמות שהיא פי' לפי יפיה וחשיבותה מקלסין אותה ולא במה שאין בה ובה"א כלה נאה וחסודה חוט של חסד משוך עליה ומראיתה נאה פי' נאה בעיני הבריות אמרי ב"ש לב"ה לדבריך הרי שהיתה חגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק א"ל ב"ה לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות פי' לומר דבר המתקבל ואע"פ שאומר שקר:
וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא — פירוש, איתרע ליה, דאפילו לרב דאזיל בתר רובא לא אזלינן בתריה. אבל לא איבטיל לגמרי, דטפי עדיף רובא דרוב נשים בתולות נשאות מרובא דרוב הנשאות יש להן קול, והיינו דתנן: "אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו" וכו', ואמרינן עלה בגמרא: "מאי טעמא"? כלומר: אמאי סגי לן בהאי סהדותא, דלא מעליא הוא, כיון שבקטנו ראה? ואמרינן: "כיון שרוב נשים בתולות נשאות, גילוי מילתא בעלמא הוא"; אלמא אף על גב דרוב הנשאות בתולות יש להן קול, וההיא אין לה קול, לא איבטיל ליה רובא דרוב נשים בתולות נשאות לגמרי, משום דעדיף טפי וכדכתיבנא. דליכא למימר דההיא כשיש לה קול, דאם כן לרב דאזיל בתר רובא עדות למה לי. עד כאן לשון הר"ן ז"ל בחידושיו לבתרא פרק המוכר פירות:
אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו — פירוש, דאף על גב דעדים עדיפי מקלא אף על גב דאיתחזק בבית דין, וכדמוכח בשילהי מסכת גיטין, התם הוא דדילמא קלא דשקרא הוא, דאפקוה אויבים ודכוותה; אבל במידי דהוי מדינא, דאית ליה קלא לעולם [והכא] ליתא לקלא, האי חזקה אלימא מסהדותא, דהא כולי עלמא סהדי דאם איתא דהוה קלא הוה ידעי לה למילתא. וזה דבר ברור. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: אי כל הנשאת וכו' סהדי שקרי נינהו — כלומר, שאילו יצאת בהינומא, רבים היו יודעין בדבר; וכיון שאין אדם זוכרים אלא אלו בלבד, סהדי שקרי נינהו, שלא יצאת בהינומא מעולם. וכן פירש רש"י ז"ל כאן, אבל בריש פרק המוכר פירות פירש בעניין אחר, וזה הנכון, עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: סהדי שקרי כו' — ואף על גב דעדים מבטלי קלא, כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף לב.): "דנפיק עלה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתו עדים ואמרו דכהן הוא ואסקיניה", אלמא עדים עדיפי מקלא? לא דמי, דהכא הקול הוא לסייע דבריהם, וכיון דכל הנשאת בתולה יש לה קול, איך אפשר שלא יצא קול לזו? עדים גופייהו הוה להו לאפוקי קלא; וכיון דליכא קלא, ודאי שקרי נינהו. עד כאן:
אלא אימא רוב הנשאת [בתולה] יש לה קול — פירוש, דהשתא כי איכא עדים, אמרינן דהאי אתתא הות ממיעוט דלית להו קול. הריטב"א ז"ל:
וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' — קא סלקא דעתין, דמתניתין במקום שכותבין כתובה. ואם תאמר: אי מתניתין במקום שכותבין כתובה, היכי קתני "אם יש עדים שיצאת" וכו', הא ליכא עדים – בעל מהימן, כדפרישית במתניתין? יש לומר, דילמא הכי דייקינן: הא ליכא עדים, בעל מהימן בשבועה. שיטה ישנה:
הא דאקשי: וליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגבי בה, ולא חיישינן דילמא כבר פרעה, יש לפרש, משום דקיימא לן: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הילכך לא מצי למימר "פרעתי כתובה", בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין. אלא ניחוש דילמא מפקא לה לכתובה וגביא בה זימנא אחריתי? ואמר רבי אבהו, זאת אומרת כותבין שובר, ואף על גב דליכא למימר "עבד לוה לאיש מלוה", מיהו כיון דמחייב לה, כותבין שובר, ומילתא בעלמא הוא דקאמר התם משום דעבד לוה לאיש מלוה. אבל לפי דעת רבינו אלפסי ז"ל, שהוא סובר דבמקום שכותבין כתובה, אי מפקא כתובה – גביא, ואי לא – לא גביא, דנאמן לומר "פרעתי", צריך לומר דלא חיישינן דילמא פרעה, כשהודה אביהן של יתומים בשעת מיתה; אבל לא הודה, טוענין ליתומים: "כבר פרעך אביהן". וגבי גרושה ודאי אינו נאמן לומר "פרעתי קודם גרושין", דלא עביד איניש דפרע גו זמניה, וכן דן רבינו הגדול ז"ל בתשובות. ובפרק שנים אוחזים אפרש דעתו בסייעתא דשמיא.
וקשה לי לפי לשון ראשון, כיון דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, על כרחין כותבין שובר לכתובה, דכל אלמנה גובה בעדי מיתה. ומאי קשיא ליה הכא? והלא אפילו כשתוציא כתובה מתחת ידה ותחזירנה לבעל, צריך הוא לשמור שוברו או הכתובה שהחזירה לו מן העכברים. הילכך בין שהוציאה אותו בין שלא הוציאה אותו, גובה ויכתוב שובר, ולא אפשר אלא בהכי? ויש לומר, דלמאן דאמר אין כותבין[1], לעולם אינה גובה עד שתוציא הכתובה, דקיל עליה לתובעו בכתובה יותר מעידי מיתה, וממעטין לה תביעתה, שמא יאבד שוברו וחזרו ואכלה. ויש לומר דסוגיין דלא כר' יוחנן לפירוש רש"י. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דאקשינן: וליחוש דילמא מפקא כתובתה וכו' ולא אקשינן: דילמא כבר פרעה? יש מי שפירש, משום דקיימא לן: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הילכך לא מצי למימר "פרעתי". אלא אנן היכי יהבינן לה השתא? ודילמא מפקא כתובתה וגביא בה זימנא אחריתי. ומסתברא, משום דחששא זו כוללת, בין נתאלמנה שהיתומים טוענין לה, בין נתגרשה שבעל בעצמו טוען לה. ולגבי בעל, אם הוא טוען[2], האיך נחוש אנו שמא פרעה? ולגבי יתומים גם כן, פעמים שבאין בטענת אביהן שלא פרעה, וגביא בה זימנא אחריתי, הויא ודאי חששא בכולהו. עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' — הא פרישנא במתניתין, דלא קשיא ליה, כיון דליכא כתובה בידה אמאי גביא מעיקרא כלל? דאיכא לאוקמי כשחייב מודה, כדפרישנא במתניתין. וכל שכן לדברי הגאונים ז"ל, שהם סוברין שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה, ואף על פי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ובין לפי דעתנו, שהיא נאמנת לומר: לא כתב לי. אבל לפי דעתו קשיא, היכי שמע מינה דכותבין שובר? דשאני הכא דלא אפשר בלאו הכי, דאפילו בעדים נמי מציא גביא, וכיון שכן, אפילו מהדרה ליה שטר כתובה מאי אהני ליה? דאכתי הוא צריך לשומרו מן העכברים, דאי לא, הא מציא למגבא מיניה בסהדי. וכיון דכן, היכי תפשוט מינה בעלמא? דשאני הכא דלא אפשר, ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ויש לומר דאפילו הכי, אילו הוה קים לן דאין כותבין שובר, לעולם אינה גובה אלא אם כן מחזירתו שטר כתובה; דאף על גב דלא מצי למימר "פרעתי" בין הכי ובין הכי, מכל מקום קל עלה לתובעו כששטר כתובתה בידה יותר מעל ידי עדים. ולדברי האומרים אין כותבין שובר, לעולם מחמירין על המלוה כל מה שאפשר לחוש שמא יחזור ויגבה ממנו; וכיון דאמרת במתניתין שנפרעת בעדים, שמע מינה שכותבין שובר, ואפילו בעלמא כשחייב מודה והלה אומר "אבד שטרי". עד כאן:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: וליחוש דילמא מפקא לכתובה וכו' — לא מבעיא למאן דאמר דיכול לטעון אחר מעשה בית דין, דשפיר פריך, דאילו לא הוה הכתובה בידה מהימן לומר "פרעתי"; אלא אפילו למאן דאמר: הטוען אחר מעשה בית דין, ואפילו אם אין הכתובה בידה, תגבה ממנו מאתים בעידי הינומא, אפילו הכי שפיר פריך, משום דבכל שעה לא תוכל למצוא עידי הינומא, ואם תתבע כתובתה בעידי גירושין, נאמן לומר "פרעתיך מנה" מיגו דאי בעי אמר "אלמנה נשאתיך"; וכיון דיכול לבא לידי הפסד, אין לפרוע לה עד שתחזיר לו הכתובה. עד כאן. והשמיט הרא"ש ז"ל מה שכתבו התוספות ז"ל, דאם יהיה במקום שאין מכירין אם היא אשתו, יהא נאמן לומר וכו'; דהא התוספות עצמם כתבו בפרק הכותב, גבי מתניתין: הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו', דאין לומר דנפקא מינה נמי דמה שתחזיר לו הכתובה, שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר "פרעתי הכל" במיגו דאי בעי אמר "אין את אשתי" וכו', עיין שם. ויש לחלק בין הכא להתם, דוק ותשכח:
עוד כתב הרא"ש ז"ל: ומשני, זאת אומרת כותבין שובר — ואם תאמר, היכי משמע מהכא דכותבין שובר, למאן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום? דילמא בעלמא אין כותבין שובר, והכא היינו טעמא, דאף על גב שתחזיר לו הכתובה – אכתי צריך לשובר, דחייש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא, והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא. דכהאי גוונא אמרינן בסמוך, דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ולמאי דפרישית ניחא, דאי לאו דבעלמא כותבין שובר, אף על פי דבלאו הכי הוא זקוק כאן לשובר, אין לו לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה, שהרי הוא זקוק לשמור עכשיו שוברו מן העכברים יותר משאם היתה מחזרת לו הכתובה, משום דבכל שעה לא תמצא עידי הינומא כדפרישית. עד כאן:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: זאת אומרת כותבין שובר — פירוש, דמתניתין כמאן דאמר כותבין שובר. והקשו בתוספות: מאי זאת אומרת? דהא מאן דאמר אין כותבין שובר, טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שוברו מן העכברים; והכא כי מהדרא ליה כתובתה, צריך הוא לשומרה מן העכברים, למאן דסבר דאפילו במקום שכותבין, הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ותירצו, דאפילו הכי טפי עדיף ליה לשמור הכתובה מלשמור השובר, שאינו קל לה לתובעו בעדים כמו שיהא קל לה לתובעו בכתובה אם יאבד ממנו השובר. עד כאן:
הקשה הרא"ה ז"ל: ובעלמא היכי כתבינן שובר? ואמאי לא חיישינן שמא מכר שטרו, ויבא הלוקח ויחזור ויגבה ממנו, כיון דאיכא ריעותא דשטרא לאו בידיה? ותירץ, דהא לא איכפת לן, דהא קיימא לן דאיתא לדשמואל, דאמר: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. וכי תימא: אם כן, תפשוט מינה לדברי האומר כותבין שובר דאיתא לדשמואל? יש לומר, הכרחא לא הוי, דאיכא לאוקמא כגון שיש עדים שאבד השטר, דהשתא תו ליכא למיחש כי היכי דלא חיישינן כי איתיה לשטרא, עד כאן:
הקשה הרשב"א ז"ל: אמאי לא אקשינן הכא, וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא? ותירץ, משום דניחא ליה לאקשויי בחששא שהיא יכולה לגבות אפילו בבית דין זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא, דכיון דמפקא כתובתה, לא דכירי לה בית דין שנפרעת זימנא אחרינא בלא כתובה. אבל בעידי הינומא אי אפשר לה לגבות בבית דין זה זימנא אחרינא, אלא בבית דין אחר, דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה בית דין. והיינו דהכא אמרינן: וליחוש דילמא מפקא כתובתה וגביא בה, ולקמן אמרינן: וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בית דין וגביא, והדר מפקא עידי הינומא בבית דין אחרינא וגביא בה. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: ואם תאמר: תקשי ליה נמי, דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא וגביא בהו? יש לומר, אי לאו הך חששא דדילמא מפקא לה לכתובה, אין לחוש להוצאת עדים, דכיון דבמקום שכותבין כתובה עסקינן, הרי יוכל לומר "פרעתי" כל היכא דלא מפקא כתובתה. אלא עכשיו כשהיא תובעתו, משום דלא פרעה אינו רוצה לכפור ומודה שלא פרעה. אבל הכי מקשי: אף על פי שהוא מודה, איך נחייבהו לפרוע? דהא דילמא מפקא כתובתה בבית דינא אחרינא וכו'. עד כאן:
ודע, שהתוספות ז"ל מפרשי, דכי פריך הכא: וליחוש דילמא מפקא וכו', היינו לומר דלא תגבה כתובתה כלל, ואפילו על ידי עידי הינומא. הילכך אי לאו משום דאיכא למיחש דילמא הדר מפקא לה לכתובתה, דבקל לה לתובעו בכתובה, משום דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא, לרב פפא פריך אמאי שביק טעמיה דרבי אבהו, דאין כאן בית מיחוש וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. ואין לפרש דהכא נמי פריך: "וליחוש דילמא מפקא עדים" וכו', פירוש: ונתקין מידי שלא תצא שום תקלה מתחת ידינו. ומיהו לא פריך שלא תגבה כתובתה, דאין סברא לאבד זכותה, דהא ודאי ליתא להאי פירושא כלל. ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא:
זאת אומרת כותבין שובר — ואף על גב דאמרינן התם בשלהי גט פשוט: טעמא דמאן דאמר כותבין שובר, משום דעבד לוה וכו'? לאו עיקר טעמא הוא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם; ועיקר טעמא, משום דלא יאכל הלה וחדי, דחשש אבידת שובר אינו ברי. ועוד, שידע זה שנאבד ויתבענו – מילתא דחיקא היא. אלא אי לא כתבינן, נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. עוד יש לי לומר, דלא פלוג, דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרות משום עבד לוה, אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק. הרשב"א ז"ל. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בזה לעיל:
רב פפא וכו' — ופירשו רבותינו הצרפתים ז"ל, דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר, על כרחך [לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום; דאילו לר' יוחנן, על כרחך] צריך הוא לשמור הכתובה מן העכברים במקום שכותבין. ומיהו למאי דפסק הרי"ף, דלא אמרו הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין, רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן; אלא במקום שכותבין, עד דמפקא שטר כתובה לא גביא; ובמקום שאין כותבין, הא אמרינן לקמן דמודה רב פפא דכותבין שובר. הרשב"א ז"ל:
ואיכא דמתני לה אברייתא — פירוש, להא דרבי אבהו ודרב פפא. ומיהו לא שבקינן מלפרושי מתניתין ומפרשינן ברייתא, דקושיא ד"ליחוש" – בין אמתניתין ובין אברייתא מקשי לה. כן נראה לי, וכן פירש רש"י ז"ל:
הטמינה כתובתה וכו' — פירוש, היא אומרת הטמינה כתובתה ו[אין] יודעין היכן הטמינה. אבל אין לפרש שאנו יודעין שהטמינה כתובתה והיכן היא, דלעולם בכהאי גוונא ליכא מאן דאמר כותבין שובר. שיטה ישנה, וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. והשתא להאי פירושא, ברייתא לא זו אף זו קתני: לא מבעיא כשהיא אומרת שאבדה כתובתה, דכתובתה מאתים, דהא אפשר שימצאנה אדם ויביאנה לבית דין ונחזי כתובתה אם היא אלמנה או בתולה, הילכך ודאי אינה משקרת. אלא אפילו כשהיא אומרת שהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה, דהא ודאי כשהטמינה כתובתה בביתה – הטמינה במקום שאין יד כל אדם שולטת בו ואי אפשר שתבוא ליד בית דין, והילכך איכא למימר דמשקרת. ולא מבעיא הטמינה, מכל מקום הרי היא אומרת שעדיין היא בעולם ואפשר שתמצא; אלא אפילו נשרפה, שאין הכתובה בעולם, דאיכא למימר דמשקרא, קא משמע לן דכיון דיש עדים שרקדו לפניה וכו' הרי היא בחזקת בתולה וכתובתה מאתים. כן נראה לי:
רקדו לפניה וכו' — פירוש, לפניה הרקידה והשחיקה אין עושין אלא לפני הבתולות, דאית בהו שמחה יתרה. אבל כוס של בשורה ומפה של בתולים, אפשר שתיעשה אפילו לפני מי שהיתה אלמנה מן הנשואין, כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה. ומעתה שפיר מתפרשה מתניתין בלא זו אף זו. דוק ותשכח, כן נראה לי:
רב פפא אמר במקום שאין כותבין כו' — פירוש, דהשתא ליכא למיחש דמפקא כתובה. הריטב"א ז"ל:
הא אבדה כתובתה קתני? דכתב לה איהו — כלומר, שהוא מודה שכתב לה. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: דכתב לה איהו — פירש הראב"ד ז"ל דהכי קאמר: דאמרה היא, איהו כתב לי ואבדתיה, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי". אבל במקום שכותבין כתובה, אין כותבין שובר, דדילמא לא אבדה כתובתה, ואי אמרת נכתוב שובר נמצא צריך לשמור שוברו מן העכברים. ומקשינן, נהי דמהימנא לה דאבדה כתובתה, ליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה? כלומר, למחר וליומא אחרא משכחת לה ומפקא לה. מאי אבדה? באור, כלומר, איהי טענה הכי, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי", דמהימנא במקום שאין כותבין. ויפה כיון, ואף על גב דלא נהירא לישנא דגמרא, דקא אמר: ודילמא מפקא לה, דהוה ליה למימר: "ודילמא משכחת לה". אבל מצאתי נוסחאות שכתוב בה: "משכחת לה וגביא בה", עד כאן. ובספרינו אין הגירסא כן, ולא נזכר קושיא זו בסגנון זה:
וזה לשון שיטה ישנה: דכתב לה איהו — פירוש, הם מודים שנתרצו בשעת נשואין וכתב לה כתובה, אלא שהיא אומרת: אבדתי כתובתי, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי" ומהימנא, דהא במקום שאין כותבין עסקינן. ומקשה: סוף סוף משכחת לה? פירוש, אפילו לדבריה שאומרת שאבדה כתובתה, ויש להאמינה, יש לחוש דילמא משכחת לה וכו'. מאי אבדה? אבדה באור, ויש להאמין משום מיגו. עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: דכתב לה איהו — נראה שפירש רש"י ז"ל, דכתב לה איהו בעדים, דהכי כתב במתרצתא, דאמרינן: אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי. נשרפה כתובתה וכו'. נשרפה בעדים. אלמא קסבר דכי אמרינן דכתב לה, בעדים קא אמרי, דאי לא, [לא] בעיא עדים בשרפה, דכיון דבכתיבה ליכא עדים אלא אפומא, מהימנא לומר "נשרפה" מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי", דהא במקום שאין כותבין הוא. ולדידיה מפרשים דכתב לה איהו בעדים, ומאי אבדה באור? נמי בעדים. ואינו נכון, דאם כן, מאי טעמא מוקמינן לה במקום שאין כותבין? אפילו במקום שכותבין נמי, כיון שיש עדים דנשרפה. ובתוספות כתבו דאיצטריך, דאי במקום שאין כותבין, כיון דנשרפה, אף על פי שנשרפה בפני עדים הויא לה כשאר שטרי דעלמא ונאמן לומר "פרעתי". ואית ליה לאוקמה כשחייב מודה, דהכי אית לן לאוקמה לר' אבהו? עדיפא ליה השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבין, ואף על גב דכתב לה איהו, כיון דנשרפה על ידי עדים, הוה לה כמאן דלא כתב לה, ואזלינן בתר מנהגא ואינו נאמן לומר "פרעתי". וזהו לפי שיטת הרי"ף ז"ל, שלא אמרו: הטוען אחר מעשה בית דין, אלא במקום שאין כותבין ולא במקום שכותבין, כיון שאין כתובה בידה. ואף לפי שיטתו אינו מחוור, כיון דנשרפה כתובתה בעדים.
והפירוש הנכון, כמו שפירש הרב ר' אברהם אב בית דין, דכתב לה איהו, דקאמרה איהי דכתב לה איהו, ומאי אבדה? אבדה באור, דקאמרה איהי, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי". ולפום האי פירושא, הא דפרכינן: וליחוש דילמא מפקא לה לכתובתה, אף על גב דמהימנא לדידן במאי דקא אמרה, ומהימנינן לה דאבדה כתובתה מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי", הכי פרכינן: אי אבדה מאי הוי? כיון דאמרת השתא דאין כותבין שובר, ניחוש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא בה. וכי תימא, ולדידן אמאי לא אוקמה אפילו במקום שכותבין, וכשיש עדים שנשרפה? יש לומר, אי דאיכא עדים, לימרו עדים מאי הוה כתיב בה. ואי אמרת כשיש עדים לזו ולא לזו, לא ניחא לן לאוקמה בהכי, והכי שיטתא דתלמודא כדמוכח בבבא בתרא גבי אומן אומר "שתים קצצת לי". והא דאמרינן: ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? השתא הוא דקשיא לן, אבל מעיקרא קא סלקא דעתין דהכי קאמר: הטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה. אבל כפשטא ליכא למימר, דבהא לכולי עלמא אין כותבין שובר, אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי ולא יהבינן לה. נשרפה כתובתה וכו', פירוש, על פי עצמה, ולעולם במקום שאין כותבין ואמרה איהי דכתב לה, ולא במקום שכותבין ונשרפה על פי עדים, כדפרשינן. ואמרינן דאם שחקו לפניה או רקדו לפניה או העבירו לפניה וכו', אם יש עדים מכל אחד מאלו כתובתה מאתים.
איכא נוסחי דכתיב להו לעיל: אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה, ולפום הא, סלקא שפיר האי אוקמתא. אבל לנוסחי דגרסינן לעיל: אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה, אמרי דהשתא תרוצי מתרצינא לה, דהאי ליכא לפרושי דהכי קאמר, דאבדה כהטמינה. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי: והא אבדה כתובתה קתני? דכתב לה איהו. וליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה? מאי אבדה? אבדה באור. אי הכי, היינו נשרפה? ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן עד דאמרה נשרפה כתובתה. ופירש הראב"ד ז"ל: דכתב לה איהו. וכיון דבמקום שאין כותבין הוא, ואמרה איהי דנאבדה כתובתה, שורת הדין נאמנת מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי". ואקשינן: וניחוש דילמא מפקא וגביא? כלומר, כי מהימנינן לה מאי הוה? מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא. ומקצת נוסחאות יש דכתוב בה בהדיא: וליחוש דילמא משכחת לה. ואפילו לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא, עיקרא דחששא קאמר, דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא. ופרקינן, מאי אבדה? אבדה באור. אי הכי היינו נשרפה, ומה לי למימר תרתי? לימא נשרפה. ועוד, בהטמינה הא איכא למיחש, למחר מדכר לה היכן הטמינה ומפקא וגביא. אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי. כלומר, במקום שאין כותבין וכתב לה איהו, והכי קאמר: אבדה כתובתה כאילו הטמינה כתובתה, ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה, עד שאמרה נשרפה כתובתה, וכדאמרה "נשרפה" ודאי יהבינן לה, דמהימנינן לה מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי".
וקשיא לי, דאם כן, ברייתא דווקא בנתאלמנה דאיכא מיגו, אבל בנתגרשה דליכא מיגו לא, דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע באמת במנה דכתב לה. ועוד, שמא יראה היא לומר: אכתי לא כתב לי, דשמא יזכור הוא את עידיו ותתבדה ותאחז. ואפילו בנתאלמנה נמי מיחש חיישה, דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה, ותתחזק דפרעה, ואפילו במקום דאיכא עדים לבית דין, אמרינן בעלמא: "כיון דאיכא עדים ארתותי מרתת". ועוד, מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנשואיה, דהרבה יודעין בה שכתב לה? ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא: דכתב לה איהו – על כרחך הכי פירושו: דכתב לה איהו והיא מודה, אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה, ומהימנא משום מיגו? התם לא דייקינן ליה כולי האי, כיון דלא קאי.
ומסתבר לי, דהא דאמרינן אלא אבדה כהטמינה בפנינו דמי, מיהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמיגו ומחזיק לה בדינא. ונראה לי דלא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה, אלא עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה [וכן גרס רש"י ז"ל, וכן היא בנוסחי דוקני הבאים מספרד, וכן גרס ר"ח ז"ל, והכי קאמר: לעולם במקום שאין כותבין כתובה, וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן לה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובתה]. ואם תאמר, מי דחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין? לוקמה כפשטה, אפילו במקום שכותבין, דכיון דאמרי עדים "נשרפה" תו ליכא למיחש דילמא מפקא? יש לומר, משום דאכתי איכא למיחש לעידי הינומא כדאיתא בסמוך. ואף על גב דאמרינן: ומודה רב פפא דהיכא דלא אפשר כתבינן, הכי קאמר: מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר, משום דכיון דלא אפשר בלאו הכי, אדעתא דהכי נחית מעיקרא. ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים, אינהו דאפסידו אנפשייהו. אבל במקום שכותבין כתובה, לא קרינא ביה "לא אפשר", ואף על גב דוודאי נשרפה כתובתה, משום דאיהו כבר כתב, ואיהי דאפסידה אנפשה שלא נזהרה בכתובתה. כן נראה לי. אלא דאכתי קשיא לי לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל דלא אמרינן "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום" אלא במקום שאין כותבין, אם כן אפילו במקום שכותבין, כשאמרו עדים "נשרפה כתובתה" דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זימנא אחרינא. ועוד, דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר, על כרחך אית ליה דטוענין אחר מעשה בית דין במקום שכותבין, דאי לא, נמצא צריך לשמור כתובתה מן העכברים, וכמו שכתבתי למעלה משם רבותינו ז"ל. ולפיכך נראה לי דהשתא קא הדר ביה לגמרי, ומוקי לה אפילו במקום שכותבין. והא דקתני "אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים", למאן דאמר דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה, ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל, דאינו יכול לומר "פרעתי". ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר "פרעתי", הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון, אלא טענתייהו במאתים, וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו, כתובתה מאתים היכא דלא טען "פרעתי", ולא מהימן משום מיגו דאי בעי אמר "פרעתי", דמיגו במקום עדים לא אמרינן. והוא הדין בנתאלמנה, ומודו היתומים שלא נפרעה. ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים ז"ל, דמה דאוקמה רב פפא במקום שאין כותבין, משום דקתני "אם יש עדים מכל אלו כתובתה מאתים", דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר "פרעתי", ואילו במקום שכותבין נאמן לומר "פרעתי" למאן דאמר כותבין שובר. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: מאי אבדה? אבדה באור — ואם תאמר, אמאי מוקי לה במקום שאין כותבין, וכתב לה? אפילו במקום שכותבין נמי. ותירץ רבינו תם, דבמקום שכותבין ונשרפה, חיישינן שמא כתב לה כתובה אחרת, אבל במקום שאין כותבין וכתב לה, דשינה המנהג פעם אחת, היכא דנאבדה לא חיישינן שמא כתב לה פעם אחרת. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: אי הכי וכו' אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי וכו' — ואם תאמר, אם כן, הכי הוה ליה למתני: "אבדה הטמינה נשרפה", פירוש: אבדה הרי זו כאילו אמרה שהטמינה ויודעת היכן היא, עד דאמרה נשרפה? יש לומר, הכי קאמר: אבדה צריך שתאמר "נשרפה", דאי לא אמרה "נשרפה" הרי זו כהטמינה כתובתה. ורש"י גריס: עד דאמרי עדים נשרפה, פירוש עדים, משמע דאי אמרה איהי לא מהימנא. ותימא, אמאי לא מהימנא משום מיגו, כדאמרן? נראה דוודאי הרב ז"ל מפרש, דכתב לה איהו, שיש עדים בכך, ופירש אבדה כתובתה, שיש עדים שאבדה כתובתה. ומקשינן, אכתי ליחוש דילמא מפקה לכתובתה וגביא בה וכו'? עד דאמרי נשרפה, וכן שהעדים מעידים שנשרפה, פורעה וכותבת לו שובר, דהא איכא למיחש דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא וגביא, דהא במקום שאין כותבין עסקינן.
ואם תאמר: כיון דאתית להכי, מאי שנא דמוקמת לה במקום שאין כותבין, וכדכתב לה איהו? תוקמא במקום שכותבין, ואיכא עדים שנפרעה כתובתה, דבלא שום שובר פרע לה, דליכא למיחש דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא, דבעדים לא גביא במקום שכותבין עד דמפקא כתובתה, דבעל יכול לטעון "פרעתי". יש לומר, דניחא ליה לרב פפא לאוקמה במקום שאין כותבין, משום דמשמע ליה דאם יש עדים באחד מכל אלו – יש לה כתובה מאתים על כרחיה קאמר, שאינו יכול לכפור ולומר "פרעתי", ובמקום שכותבין יכול הוא לומר אם ירצה "פרעתי"; אבל במקום שאין כותבין, אף על גב דכתב לה איהו, כיון שיש עדים שנשרפה חזר הדין לדין מקום שאין כותבין, ולא מצי למימר "פרעתי". ועוד, במקום שכותבין, אף על פי שיש עדים שנשרפה מצי טעין: "כתובה אחרת כתבתי לה", ורגלים לדבר, דבמקום שכותבין הוא לא יעמוד עצמו בלא כתובה אחר שנשרפה זו. ולא נהירא, דשמא נשרפה אחר מיתת הבעל או אחר שנתגרשה, אמי"ץ. עד כאן.
וכבר כתיבנא לעיל תחילת לשון הרמב"ן ז"ל, והילך שארית לשונו ז"ל: ואקשינן תו בגמרא, אי הכי היינו נשרפה? ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? פירוש, דמעיקרא בסלקא דעתין דהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה, והא קא משמע לן דאף על גב דאיכא למיחש דילמא משכחת לה, אפילו הכי יהבי לה כתובתה. ותו, אבדה למה לי? כלומר, למה לי למתני "אבדה באור"? הוה ליה למימר "נשרפה". ומפרקינן, אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי. פירוש, והכי קאמר: "אבדה כתובתה, הטמינה כתובתה", כלומר: אם אמרה אבדה כתובתה, לא מהימנא, דהטמינה. אי נמי הרי כהטמינה, דדילמא משכחת לה. "נשרפה כתובתה ורקדו לפניה", אם יש עדים שרקדו לפניה כתובתה מאתים. ולפי אותן הנוסחאות דגרסי מעיקרא ברייתא: "אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה", השתא תרוצי מתרץ ותני הכי קאמר. ולהכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין, שתהא נאמנת היא לומר "נשרפה", או משום מיגו, או משום דאיהו אפסיד אנפשיה. ורש"י ז"ל פירש, דאם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה, תביא עדים שרקדו לפניה שהוא סימן לבתולה ותגבה מאתים. וכן פירש ר"ח ז"ל. ותמיה לן, אם יש עדים שנשרפה, היכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין? אפילו במקום שכותבין נמי, נהי שהחזירה לה כתובה, שהרי יש עדים שנשרפה, והך אוקמתא לרב פפא היא. ובתוספות מפרשים, דכתב לה בעדים ונשרפה בעדים, וחזר הדין למנהג המקום שאין כותבין, ואינו יכול לומר "פרעתי" ולא לומר "לא אפרע", שכך נהגו לכתוב שובר. אבל במקום שכותבין, נהי דאין יכול לומר "לא אפרע", אבל יכול לומר "פרוע היה". ואף על גב דמשום קושיא דילמא מפקא אתינן לה, מיהו רב פפא ניחא ליה לאוקמיה ברייתא כפשטה אפילו כשאין חייב מודה. ואינו מחוור ונכון, עד כאן.
וכבר כתבתי קצת לשון הריטב"א ז"ל, וזהו שארית לשונו בכל הסוגיא: אי הכי היינו נשרפה? פירוש, דאפילו תימא ד"אבדה" – אבדה בים, מכל מקום היינו נשרפה. ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? ואם תאמר, הא דכולי עלמא תקשי, כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובתה? דאפילו מאן דאמר כותבין שובר, לא אמר כן אלא כשטען שאבד שטר חובו, וכדאיתא בפרק גט פשוט, וסברא נמי הוא. ויש לומר, ד"הטמינה" רוצה לומר שהניחתו להצניעו במקום טמון ואינה יודעת היכן. ולהכי פרכינן השתא, דמכל מקום ניחוש שמא למחר תהא זכורה היכן הצניעתו ותוציאנו לגבות בו.
יש גורסים: ותו אבדה למה לי? וטעות הוא, דהא פרכינן "היינו נשרפה". ונוסחי דוקני לא גרסינן לה, וליתא, דפירש רש"י ז"ל.
אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי. פירוש, דחיישינן דילמא משכחת לה ומפקא לה. והאי אוקמתא מוכחא כהאי גוונא בברייתא: "אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה", דלמאן דגריס: "אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה" – לא אתיא האי אוקמתא כלל לפום האי לישנא. ודוחק הוא לפרש דהשתא מפרשינן לישנא דברייתא להאי אוקמתא.
נשרפה אם יש עדים שנשרפה וכו' — פירש רש"י ז"ל: אם יש עדים שנשרפה, דהשתא ליכא למיחש מידי, הביא עדים באחד מכל אלו ותגבה מאתים. והקשו עליו, דאם איכא עדים שנשרפה, אמאי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין? אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה, ואפילו למאן דאמר אין כותבין שובר, דהא ליכא למיחש דמפקא כתובה. וכתב, דבמקום שכותבין, חיישינן לשתי כתובות, מה שאין כן במקום שאין כותבין, דאף על גב דכתב לה חדא כתובה לא הוה הדר וכתב לה כתובה אחריתי. הא ליתא, דהא קיימא לן בפרק קמא דמציעא (כ.), דאפילו במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות. ותו, דאי איכא עדים שנשרפה, לא סגיא שלא ראוה וקראוה, ואם כן ליתו וליסהדו אי כתוב בה בתולה או אלמנה. דהא ליכא לשנויי דדכירי בהא ולא דכירי בהא, דהא כי האי גוונא לא בעי בפרק חזקת בשמעתתא דאומן. וכך הנכון לפרש: הכא ליכא עדים כלל, אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה, ונשרפה או אבדה והטמינה. ואיהי ודאי מהימנא בהכי במקום שאין כותבין, דמיגו דאי בעיא אמרה: "לא כתב לי", דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומיהו אף על גב דמהימנא, כל שטוענת "נאבדה" – כמו שהטמינה לפנינו דמי, דחיישינן שמא למחר תמצאנה ותוציאנה. ולמאן דאמר אין כותבין שובר, חיישינן להכי מדינא. אבל כשאמרה שנשרפה, הא ליכא למיחש לכתובה כלל. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:
וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וכו' — פירוש, לרב פפא מקשינן בין אמתניתין בין אברייתא דליחוש לעדי מיתה בבי דינא אחרינא, אבל לההוא בי דינא לא חיישינן, דוודאי מידכר להו כיון דתרי זימני גביא בעידי הינומא. [אבל חד זימנא בעדי הינומא] וחדא זימנא בכתובה טעו ולא דכירי. ומפרקינן, במקום דלא אפשר, ודאי כותבין שובר. ורב פפא דאוקמה במקום שאין כותבין כתובה, הכי נמי קאמר: אי במקום שכותבין כתובה, לעולם אין כותבין שובר, דאפשר בחזרת הכתובה לבעל; אלא הכא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, ומשום דלא אפשר הוא דכותבין שובר, דהכי נהוג ואיהו אפסידו אנפשייהו. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' — לרב פפא מקשינן, בין אמתניתין בין אמתניתא, דקאמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, וכיון דכן כותבין שובר, דליכא למיחש למידי, דמאי טעמא אין כותבין שובר? משום חששא, השתא ליכא למיחש דהא ליכא כתובה. ואכתי כי ליכא כתובה מאי הוי? ניחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא? ומהדרינן, דהא לא אפשר, ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא וכו' — פירוש, לרב פפא פרכינן: אליבא דמאן דאמר אין כותבין שובר, היאך אמרו שתגבה כתובתה בעדים? דהא איכא למיחש להכי במקום שאין כותבין, שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. דכל שכן למאן דאמר כותבין שובר, בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו יפה, דאפילו במקום שטר אמרו כן וכל שכן במקום עדים. אבל למאן דאמר אין כותבין שובר, וחשש שלא יבא הלוה לידי פסידא, בהא נמי נחוש, וליעבדו שום תקנה, או יוכל לטעון אחר מעשה בית דין. ופרקינן דבהא, כיון דלא אפשר מודה הוא דכותבין שובר, ומוטב שישמור שובר מן העכברים מהבטל דין הטוען אחר מעשה בית דין, כיון דלא אפשר לאשה למעבד מידי אחרינא אלא למכתב שובר. ולעניין פסק הלכה, הא קייימא לן דכותבין שובר, ורב פפא נמי דחויי הוא דקא מדחי, עד כאן.
ודע, שבקצת ספרים תפיס לשון הברייתא: אם יש עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים, וליחוש כו'. ואיכא למידק, דהא קושיא לרב פפא בין אמתניתין בין אברייתא, וכדכתיבנא, ואם כן אמאי תופס לשון הברייתא? ויש לומר, דלאלומי פירכיה תפיס לשון הברייתא, משום דאיכא למימר דלעדי הינומא זימנא אחריתי לא חיישינן, דדילמא לא משכחת להו וכדכתיבנא לעיל. אבל השתא דקתני בברייתא: "אם יש עדים באחד מכל אלו", הא ודאי דבקל תמצא שום עדות מאחד מכל אלו ואיכא למיחש להכי. והא דנקט עידי הינומא בתחילה ובסוף ולא נקט סתם: "וליחוש דילמא מפקא עדים וגביא בה, והדרא ומפקא עדי אחריני בבי דינא אחרינא", משום דמסתמא איהי לא בקיאה בדינא ולית לן למיחש, אלא סהדי דאהניא לה מעיקרא כיוצא בהן תביא לבי דינא אחרינא, דהיינו עדי הינומא ועדי הינומא, או עדי ראשה פרוע ועדי ראשה פרוע; אלא דחדא מינייהו נקט. אבל ליכא למיחש דתביא עדי הינומא ושוב תביא עדי ראשה פרוע, דמסתמא לא בקיאה ולהכי לא חיישינן שתזייף ותביא. ואם תאמר: אם כן, מאי אהני לה כדי לאלומי פירכין מאי דקתני בברייתא: "אם יש עדים באחד מכל אלו" וכו'? וכיון שכן, הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא. ויש לומר, דמכל מקום טפי איכא למיחש כשיש הרבה ראיות להיותה בתולה ממה דליכא אלא חדא. ומיהו בנוסחי דווקני לא גרסינן "אם יש עדים באחת" וכו', ואינו תופס בברייתא כלל, אלא אדרב פפא פריך, בין אמתניתין בין אברייתא, וכמו שפירשו המפרשים ז"ל; לא היה צריך לומר "עדי הינומא", אלא "ואזלה בבי דינא אחרינא וגביא" בלא עדים, כיון דבמקום שאין כותבין הוא. אלא לרבותא נקט עדי הינומא, דאפילו מאתים חזרה וגביא, עד כאן:
וכתוב עוד בשיטה ישנה: וליחוש דילמא מפקא עדים וכו', אנתארמלה מקשינן לדברי הכל. אבל אנתגרשה, למאן דאמר גט גובה עיקר, לא קשיא, דבגיטא גביא וקרעינן לה וכתבינן עליה: "גיטא דנן דקרענוהו לאו משום" וכו', עד כאן:
ראויה זו לאכול בתרומה — אם נשאת לכהן, דבתולה שלימה נמצאת, ולא בעולה שתפסול מחמת זנות. מתקיף לה וכו'. ומאי זו עדות ללא נשאת אלמנה? רש"י ז"ל.
ותמה קצת, והלא אם נשאת אלמנה – אין להעביר לפניה כוס של בשורות, ולזו אין בשורה מוצאת, אלא לבעל ראשון שכנסה פנויה. שיטה ישנה.
ודע, דשניא הך סימן משאר סימנין; דשאר סימנין אין טעם בסימנייהו לבתולה, שכך נהגו משום דהן בתולות. אבל ההיא דכוס של תרומה, איכא טעמא רבה להעשות כן לבתולה, וכדקאמר תלמודא: כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה; ומעתה אתקיף עלה שפיר, דמה עדות זו ללא נשאת אלמנה? ואין להקשות, דאיכא למימר דהיינו טעמא, משום דבבתולה ידעינן בוודאי שלא נבעלה לפסול לה, ולהכי מעבירין לפניה כוס של תרומה לומר: ראויה היתה זו בוודאי לאכול בתרומה; אבל הבעולה לא ידעינן בוודאי, דדילמא נבעלה ואנן לא ידעינן, ולהכי אין מעבירין לפניה. דיש לומר דאלמנה מן הנשואין נמי, כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה, היה לנו להעביר לפניה כוס של תרומה, דהא ידעינן בוודאי דלא נבעלה לפסול לה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: מתקיף לה רב פפא. "ומה זו עדות ללא נשאת אלמנה?" ודוק שלא כתב ז"ל "ללא נשאת בעולה". וקל להבין. כן נראה לי:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ראויה זו לאכול בתרומה — פירוש, ראויה זו לאכול בתרומה אם נשאת לכהן, שהרי עדיין בתולה היא וזו תחילת נשואיה, שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם:
זו ראשית — כתרומה. אף על גב דאלמנה מן הארוסין אינה ראשית כתרומה, ואפילו הכי כתובתה מאתים, הכי קאמר: זו ראשית, בעילתה ראשית, וכן פירש רש"י ז"ל:
בעולה מעבירין לפניה חבית פתוחה, ובתולה מן הנשואין אין מעבירין לפניה כלל, והכי איתא בירושלמי. ואף על גב דאיכא למיחש לזימנין דתפסה ר' וכו'. שיטה ישנה:
זמנין דתפסה מאתים וכו' — יש מי שפירש, שתפסה אפילו בעדים. וקשיא להו הא דאמרינן בריש פרק דמציעא (דף ו.): תקפה אחד בפנינו, מוציאין אותה מידו. וניחא להו, דהתם כשרבו עליה תחילה, הלכך מההיא שעתא הוה דינא דיחלוקו, וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו – הוה ליה כגוזל של חבירו. אבל הכא, דתפסה מקמי דנחלקו בה, ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל, אמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראייה. ואינו מחוור כלל, דכל מאי דאיתא ברשותיה דאיניש, בדידיה מחזקינן ליה, והיינו נסכא דרבי אבא. וכן נמי גבי תקפו כהן, שאמרו שם: "מוציאין אותו מידו". והא דאמרינן לקמן, גבי שנים החתומים על השטר ומתו, ובאו שנים אחרים ואמרו: "כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו" וכו', "אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין", ואסיקנא דאינן נאמנין, ולא מקרע קרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה, ואי תפס לא מפקינן? איכא למימר דההיא נמי כשתפס שלא בעדים. ומיהו ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן, דאם כן, אף אתה צריך לומר דרישא, דקתני "אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין", אי תפס אפילו שלא בעדים מפקינן מיניה; ואין זה נכון לומר כן, דכיון דאיכא שטרא בידיה, ומדינא לא בעי קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אי תפס שלא בבית דין לא מפקינן מיניה, דלא קרינן בכי הא מיגו במקום עדים, כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה. אלא ודאי ההיא, אפילו כדתפס בעדים היא, ואפילו הכי, כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו, כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרין דדידיה תפס, לא מפקינן מיניה. ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה, דילמא סבירא ליה כמאן דאמר ביבמות פרק ד' אחין (דף לא.): תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה, וכמו שכתבתי בקדושין פרק האומר. אבל כאן, ודאי אי תפסה בעדים מפקינן מינה, כדין כל תופס מרשות חבירו שמוציאין מידו, ואינו נאמן לומר: "אין תפסי ודידי תפסי". וכל שכן זו, שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל, ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמה שהיא אומרת שהוא חייב לה. ואם אתה אומר כן, לא שבקת חיי לכל בריה, כי כל אחד ואחד יהא הולך ותופס בשל חבירו ויאמר לו: "יש לי בידך כנגדן כסות או פירות". והעיקר כשתפסה שלא בעדים, ואפילו הכי, כיון דהעבירו לפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה דלא תפסה, דהוי ליה מיגו במקום עדים, והוא הנכון. הרשב"א ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: זימנין דתפסה מאתים — פירש רש"י ז"ל, דתפסה שלא בבית דין. והוא הדין נמי שתפסה שלא בעדים, דאית לה מיגו לומר "תפסי ובדין תפסי", דאי בעדים תפסה, לית לה מיגו, ואמאי מהימנא לומר איתנוסי איתנוס? אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"י ז"ל. עד כאן:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דקאמרינן הכא דמהניא תפיסה, משום דאיכא למימר המוציא מחבירו עליו הראייה, ולקמן נמי הכי משמע, כדאמרינן: "אין נאמנים לפוסלו", לומר דלא קרעינן לשטרא, ואם תפס אין מוציאים אותו מידו. [ואיכא למידק עלה, דהא אמרינן בריש בבא מציעא: תקפה אחד בפנינו, מוציאין אותה מידו]. ואיכא למימר, התם היינו טעמא דמוציאין, משום דמקמי הכי איפליגו בה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, הלכך מההיא שעתא הוה דינא דתרווייהו שוין בה לחלוק, וזה יטול חציה וזה יטול חציה, וכי תקפה בפנינו לא מהניא תפיסתו. אבל הכא, מקמי דתיתי לבי דינא ומקמי דיטעון "אלמנה נשאתיך" תפסה, הלכך כי אתו בתר הכי ומתעצמין בדין, אמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה. ואין זה נכון, דהא אמרינן התם: "תקפו כהן מוציאין אותה מידו", ומה בין זו לזו? והראב"ד ז"ל כתב, דלא תפסה בסהדי קא אמרינן, דההיא ודאי לא מהניא תפיסתו, דתפסה אחר בפנינו מוציאין אותה מידו. אלא אי תפסה בלא סהדי קאמרינן, דלא מפקינן מינה, מיגו דאי בעיא אמרה להד"ם לא היו דברים מעולם, כי אמרה נמי איתנוסי אתנוס, מהימנא. וההיא דאמרינן לקמן: "אין נאמנין לפוסלו", ואמרינן: "אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה", והוא מאן דתפיס, הכי נמי קאמרה, דאי תפיס שלא בעדים לא מפקינן מיניה ומשום מיגו. ואפילו הכי, אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, נאמנין לפוסלו ומפקינן מיניה, דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ולא נהירא, דכל תרי ותרי בעדים, אין מוציאין מידו במטלטלין, מה שאין כן בשאר הספיקות, כגון תקפה כהן וכגון תקפה אחר בפנינו, דעדים אלומי ולא מפקינן כנגדן. והא דזמנין דתפסה, כדברי הראב"ד ז"ל? ויש לומר, דכיון דמילתא דאעבידא לאגלויי היא, אי תפסי בפנינו נמי לא מפקינן מיניה, כדאמרינן בפרק המקבל (דף קי.): "פירות בחזקת אוכליהן עומדין", ואקשינן: "והאמר רב נחמן, קרקע בחזקת בעליה עומדת? הני מילי במילתא דלא עבידא לאגלויי, אבל במילתא דעבידא לאגלויי, אטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן". ובפרק קמא דבבא מציעא כתבתי לסברא זו, ופרשתי דיני תפיסות בארוכה. והני מילי מטלטלי, אבל במקרקעי לא מהניא תפיסה, אלא כיון שהוחזקו נכסים לבני משפחה, המוציא מחבירו עליו הראייה, כדאמר בפרק מי שמת (דף קנד:) ובההיא דבפרק המקבל. ולקמן נמי אמרינן, כיון דאית ליה חזקה דאבהתא, אוקי נכסי בחזקת בר שטיא, ואף על גב דלקוחות הם, והתם מקרקעי הוו כדפירש רש"י ז"ל; אבל מטלטלי כהאי גוונא בחזקת לקוחות קיימי. עד כאן:
ובשיטה ישנה כתוב: זימנין דתפסה מאתיים וכו' — פירוש, דתפסה בלא עדים; דאי תפסה בעדים, ודאי לא מהימנא ומפקינן מינה. אלא ודאי דתפסה בלא עדים, ומהימנא משום מיגו דמציא למשתק. והאי דאצטריך למימר: "והאי דלא וכו' איתנוסי אתנוס", שלא נאמר: מיגו זו רעועה היא, שהרי דבריה רעועין, דהיאך אפשר דבתולה היתה? והא איכא סהדי שהיו שם בשעה שהמנהג להעביר חבית סתומה לפניה. אבל השתא שמעבירין לפניה חבית סתומה, יביאו עדים שחבית פתוחה העבירו לפניה ויכחישוה, ואינה יכולה לומר: הא דלא סתמוה אתנוסי הוא דאתנוס, דנקל הוא לסותמה; ועוד, הוה להו שלא להעביר לפניה כלל קודם שיעביר לפניה פתוחה. ובמתניתין דתנן: "אם יש עדים שיצתה בהינומא" וכו', ולא מתקנינן לאלמנה דבר אחר נגד הינומא, כדמתקנינן בחבית? משום דבהינומא לא מציא אמרה: הא דלא עבדו לי הינומא, אתנוסי הוא דאתנוס; דהינומא שמחה גדולה היא ועיקר גדול לשמחת הבתולה, ולעולם לא יפשעו בה. ועוד, היכא דאיכא לתקוני מתקנינן. עד כאן:
וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: והיכא שמנהג העיר לרקוד לפניה ולשחק לפניה, או לעשות דברים כיוצא באלו שעושין לבתולה, ואין לאשה הזאת עדים שעשו לה כך, והיא טוענת ואומרת: אמת הוא שלא עשו לי, אבל אתנוסי הוא דאתניסו ומפני האונס נמנעו, אי תפסה שלא בעדים לא מפקינן מינה, דמיגו שהיתה יכולה לומר: "לא תפסתי", כי אמרה "תפסתי וכדין תפסתי", נאמנת. מיהו נראין הדברים דדווקא באלו ובכיוצא באלו, שאינם עיקר השמחה כל כך, מצי למימר "אתנוסי אתנוס"; אבל בחילוק קליות, או בהינומא, וראשה פרוע וכיוצא בהן, שהם עיקר השמחה, אינה יכולה לומר "אתנוסי הוא דאתניס", דכיון שדרך לעשותן בשעת נשואין עצמן והם עיקר השמחה, אם היה אמת שהיה בא להם אונס, קודם היו מניחין הכל משיעשו הנשואין בלא הינומא ובלא קליות, ואי תפסה מפקינן מינה. כך נראה למורי הרב נר"ו. עד כאן:
אתנוסי הוא דאתניסו — פירש רש"י ז"ל: אונס יין. אבל בהינומא דמתניתין ליכא למימר הכי, דהא לא מנסבי לה אלא אם כן ראשה פרוע ועבדי לה הינומא. ותו, דההיא שעתא עדיין לא עבדי סעודה כי היכי דליתנוס מאונס יין. והא דאמרינן לקמן "אלמנה מאי" וכו'. הרמב"ן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: איתנוסי וכו' — פירש רש"י ז"ל: אונס שכרות. וגבי הינומא וראשה פרוע ליכא למימר הכי, דשעת נשואין הוא ואין נושאין אלא כן; ותו, דלאו שעת שכרות הוא. והא דאמרינן לקמן: "אלמנה מאי?" ותני רב יוסף: "אלמנה דלית לה כיסני", איכא למימר דלפני סעודה היו באין, שלא בשעת שכרות. ויש ספרים שכתוב בהן: ארמלתא דאית לה כיסני ולא בתולה, וזו היא ראייתה. עד כאן:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: פירש רש"י ז"ל: שיכורים היו מאונס יין דמשתה. והיינו דבמקום שאין מעבירין בפניה, אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע, והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש, דלא חיישינן דילמא תפשה מאתים ואמרה: הא דלא עבדו לי הינומא – אתנוסי אתנוס. דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחרי סעודה ובחבית של יין, שהן משתכרין לפעמים באותו יין עצמו; אבל בהינומא, שהם עניינין של קודם סעודה, אין חוששין לדבריה אם אמרה שנאנסו בכך. והיינו נמי דאמרינן לקמן: "אלמנה מאי? תני רב יוסף: ארמלתא כיסני", ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה: הא דלא עביד כיסני, אתנוסי הוא דאתנוס. ומיהו רבינו תם ז"ל גורס שם: "דאית לה כיסני". עד כאן:
הערות
[עריכה]קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה