יבמות צ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן ת"ש אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים שילם חולין טמאים סומכוס אומר משום ר' מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה דאכל מיניה מידי דלא קחזי ליה בימי טומאתו וקא משלם מידי דקחזי ליה בימי טומאתו ואמר רבא ואמרי לה כדי חסורי מיחסרא והכי קתני אאכל תרומה טמאה משלם כל דהו אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאים סומכוס אומר משום ר' מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכ"א בבין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו לה קידושי ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין וקשרינן אשת איש לעלמא מאי אין תשלומיו תשלומין דקאמר רבי מאיר דבעי למיהדר שלומי חולין טהורין אי הכי סומכוס היינו רבנן אמר רב אחא בריה דרב איקא קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו תא שמע דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתניא געל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור ואמרי רבנן לא הורצה וקא הדר מעייל חולין לעזרה אמר רבי יוסי בר חנינא מאי לא הורצה דקאמר דלהתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו בו סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר וכתיב (שמות כט, לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים א"ל שב ואל תעשה שאני
רש"י
[עריכה]
אכל תרומה - בשוגג:
משלם חולין טהורים - דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.):
בשוגג תשלומיו תשלומין - אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם:
במזיד אין תשלומיו תשלומין - דקנסינן ליה:
תבא עליו ברכה כו' - אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אע"פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים:
דאכל מיניה וכו' - ואע"ג דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון:
תרומה טמאה לא חזיא לאכילה - כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים:
כל דהו - ואפי' חולין טמאים:
והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו - דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (דף פט:):
ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין כו' - מדר' מאיר קמותיב:
קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו - לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין ולא בעי לשלומי תו טהורים ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין:
אבל בעלים נתכפרו - ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא:
שב ואל תעשה - לאו עקירה היא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא אבל תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא:
תוספות
[עריכה]לכהן גדול דהתם רבנן הוא דקנסוה דלא יפר אבל אלמנה לכהן גדול כי היכי דלא קנסוה בכתובתה דהא יש לה כתובה כדאמר לעיל (דף פה.) ה"נ לא קנסוה בהפרת נדריה:
ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן. ולא בעי לאוקומי אפי' בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש (לקמן קיג: וקיד. ושם) אי בית דין מצווין להפרישו או לא ולא איפשיטא ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' כי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל:
אכל תרומה טמאה משלם כו'. בתרומה לא שייך לפוטרו משום דקם ליה בדרבה מיניה אפילו לאביי דאית ליה (בכתובות דף ל:) אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאפילו במיתה בידי שמים הוא עושה כמיתה בידי אדם לתשלומין דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו ועוד א"ר יצחק דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה כדאמר במסכת תרומות (פ"ז משנה ד) שאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קדש לעצמו וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים לב. ושם) דלרבי יוסי דשרי חמץ בפסח בהנאה דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין לרבי נחוניא בן הקנה אבל בשוגג חייב אע"ג דלא גלי קרא בכרת אלא משום דבשוגג אתו תשלומין לכפרה ואפשר דאם אכל תרומה במזיד שיפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דבמזיד לא אתו לכפרה שהרי הכהן יכול למחול כדתנן במסכת תרומות (פ"ז מ"א) א"נ מיחייב משום דמדאגבהה קנייה כדאמר באלו נערות (כתובות דף לא: ושם):
בשוגג תשלומיו תשלומין כו'. אין לפרש האי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפירש ריב"ן אבל התשלומין הם במזיד דאם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא נראה לר"י דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש בקונטרס וההיא דקאמר והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה כו' אע"ג דכי משלם חולין טמאים נעשין תרומה טמאה מכל מקום תבא עליו ברכה דנפסד הוא שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן:
חסורי מיחסרא כו' אכל תרומה טהורה כו'. וא"ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הן נעשין תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל ויש לומר דמשלם חולין טמאים כל כך דכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע"פ ששוים כדמי תרומה משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא:
אזיל כהן ומקדש אשה כו'. וא"ת ולמה אינו מדקדק דמדאורייתא תשלומיו תשלומין ונעשית תרומה וקאמרי רבנן דאינן תשלומין והוי חולין ושריין לזרים ואמר ר"י דהוה מצי למימר דאין תשלומיו תשלומין דקאמר היינו לגבי הא דהדרי למרייהו ולעולם תרומה הוו וא"ת ומאי מדקדק מקידושין דלמא היינו משום דהפקר ב"ד היה הפקר כדאמר לעיל (דף פט:) ואמר ר"י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו:
והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו'. תימה דבהקומץ רבה (מנחות כה:) ובכיצד צולין (פסחים פ: ושם) פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר"י דהתם לא מצי לשנויי דהך דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר"י דבהא סברא פליגי דמר סבר דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי:
ועל הבשר. למאן דאמר (פסחים עז.) יש דם אע"פ שאין בשר נפקא מינה במה שהציץ מרצה על הבשר דמשוי ליה כי טהור למיקבעי' בפיגול ולאפוקיה מידי מעילה כדמפרש בפ' כיצד צולין (שם עח. ושם) אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ כדמוכח התם:
בין ביחיד בין בצבור. כמאן דאמר טומאה דחויה בצבור (אלא) דלמאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי כדמוכח בכיצד צולין (שם):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק י (עריכה)
לב א ב מיי' פ"י מהל' תרומות הלכה כ':
לג ג ד מיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ז', ומיי' פ"ד מהל' קרבן פסח הלכה ב':
ראשונים נוספים
וכיון דבשר לא מתאכיל בעלים היכי מתכפרי והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. קשי' לי והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר אעפ"כ הבעלים מתכפרים בדין וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאעפ"י שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והירצה כדאיתא בפסחים (דף ע"ח) ובמנחות (דף כ"ה) .
ונראה מדברי רש"י ז"ל שאינו גורס וכיון דבשר וכו' אלא הכי גריס והא כתיב ואכלו אותם אשר כפר בהן מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין כלומר ומצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרין בכך כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') רצה אוכלה רצה אינו אוכלה והא כתיב ואכלו אותם מלמד וכו' אלמא מהאי קרא נפקא.
ומפרקי' שב ואל תעשה שאני, ומפרש"י ז"ל אכילת בשר עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.
הא דאמרינן אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין תשלומיו תשלומין: יש מי שפירש אף על פי שלא שלם אלא מדה כנגד מדה, דבתר שעת תשלומין אזלינן וההיא שעתא דמי חולין טמאין כדמי תרומה טהורה. ואיכא מאן דמפרש דלאו מדה במדה קאמר אלא לפי דמים, שאם אכל ממנו תרומה טהורה שוה מנה ושלם לו חולין טמאין שוה מנה להסקה תשלומיו תשלומין, הא פחות מכאן לא. ובגטין בפרק הניזקין גבי המטמא והמדמע (נד, א ד"ה שלם) כתבתיה בארוכה בס"ד.[2].
הכי גריס ר"ח ז"ל וכן היא בספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ומשמע מינה דכל שאין הכהנים אוכלין אין הבעלים מתכפרים. והקשה הרמב"ן נר"ו והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר, ואף על פי כן הבעלים מתכפרין בדם וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאף על פי שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והורצה כדאיתא בפסחים (עז, א) ובמנחות (כו, ב) ע"כ. ואפשר לי לומר דכל שלא נטמא בשר ואפשר לאכלה, אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו דגזירת הכתוב היא דכל שאפשר לבשר ליאכל שלא יתכפרו בעלים אלא אם כן נאכל הבשר. אבל כי נטמא הבשר ואי אפשר ליאכול דבר תורה, בכי הא נתכפרו בעלים. שלא אמרה תורה שיאכל בשר לאחר שנטמא אלא הרי זה כפר אף על פי שלא נאכל הבשר לפי שהציץ מרצה. ויש לנו כיוצא בזה בהקטרת אימורין דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו כגון שנטמאו או שנאבדו לא מעכבים כדאיתא בפרשת תמיד נשחט (פסחים נט, ב) ולקמן נמי מייתי לה בפרק מצות חליצה גמ' חלצה ורקקה (להלן קד, ב) ומדברי רש"י ז"ל נראה שאינו גורס כן אלא הכי גורס והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כלומר מצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרים בכך וכדאמרינן בפרק החולץ (מ, א) רצה אכלה רצה אינו אוכלה, והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, אלמא מהאי קרא נפקא. ומפרקינן שב ואל תעשה, כלומר אכילת בשר, עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.
הכל לפי השעה שמע לו: איכא למידק אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ויש לומר דכל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתך דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקדוש ברוך הוא ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.
בין בשוגג בין במזיד פי' כל שוגג ומזיד האמור כאן לענין התשלומי' הוא דאלו האכילה בשוגג היתה לעולם דבמזיד אין דינו אלא כמו מזיק דפטור אפי' מן הקרן דבר תורה וכדכתי' דוכתא אחרינא ומיהו מדרבנן מחוייב הוא וסגי ליה שישלם אפי' סובין וכב' פרשתי' בפ' הניזיקין:
בשוגג אמאי אין תשלומיו תשלומי' תבא עליו ברכה וכו' ובדין הוא דמצי למפרך על רישא גופא מה"ט למה משלם תשלומי' וכדפרקי' נמי לאידך שאפי' לכתחלה אין לו לשלם חולין טהורי' אם לא רצה וכו':
תבא עליו ברכה שאכל מיניה מידי דלא חזי אפי' בימי טמאתו פרש"י ז"ל אע"ג דתשלומי' נעשי' תרומה לא חזיא ליה בימי טומאתו דתרומ' טמאה היא איהו מיהא לתשלומי מעליא איכוון וא"ת ניחא כשהמשלם עם הארץ אם היה חבר שיודע שיחזרו תרומ' ביד כהן היאך נתכוון לתשלומים מעליא י"ל דאפי' חבר מ"מ בשע' שהוציאם עתה מרשותו לשלחם לכהן תשלומי' מעליא נינהי כי הוא הוציא ביד כהן תחלה תרומה טמאה ונותן לו מרשותו חולין טמאין דחזו טפי ובתר דידה אזלינן והוו להו תשלומי' מעליא אלא שלאחר שבאו ביד כהן נתקלקלו:
בשוגג תשלומיו תשלומי' וא"ת והיאך הם תשלומי' דהא לא שוו כדמי תרומה טהור' שאכל פרש"י ז"ל במ' גיטין (דף כ"ד ע"א) דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמי' והקשו בתוס' דא"כ היאך לא פשטוה מיהא כדשקלו וטרי בה אמוראי בפ' כל שעה ועוד דמ"ד התם לפי מדה משלם היינו למעליות' כגון דמעיקרא שויא זוז' ולבסוף שויא ד' אבל היכא דמעיקרא שויא טפי לפי דמים משלם ולפי פי' רש"י ז"ל דהכא מיירי דכשהמשלם חולין טמאים מרובי' טפי ששוים בדמי תרומ' ובמזיד אין תשלומיו תשלומי' דיהיב ליה מידי דלא קפיץ עליה זבינה כדקפיץ בתרומה טהורה ואצריכי שמוציאי' מרשותו טרחא דזבינה וזבינה ור"י ז"ל פי' דאפי' ישלם לפי מדה בתר שעת נתי' אזלי' וההיא שעתא עדיין אינה תרומה וחולין טמאים ביד ישראל שוים כדמי תרומה טהורה ביד כהן:
קנסו בשוגג אטו מזיד איכא בנייהו פי' דבהא בלחוד הוא דאפליגו שעשו חכמים שוגג כמזיד משום קנסא אבל לענין המזיד לא פליגי:
ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה כדפרש"י בפסח שני דחדא קאי אטומאה וחדא קאי אזריקה ויש לומר דעיקר קושטא בעי לשנויי ליה דקים ליה דמדאוריתא אין חלוק בין טומאה לזריקה כן תריץ ר"י ז"ל. גר"ח ומקצת הספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה לה לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין וק"ל והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה להאכיל בשר קדש טמא ואעפ"כ בעלים מתכפרים בהם ולר' אליעזר אעפ"י ששרף הבשר זורק הדם והורצ' כדאי' בפסחים (דף ע"ח) ומנחות (דף נ"ה) וי"ל דשאני התם דלא איפשיטא ליה באכילה כלל אבל כשהבשר עומד טהור וראוי לאכילה אין כפרה לבעלים כשאינו נאכל והקטרת אימורי' מוכח דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו שנטמאו או שאבדו לא מעכבין כדאיתא בפרק תמיד נשחט. אבל ברוב ספרים שלנו גורסים כדפרש"י ז"ל:
סוף סוף הא קא מתעקרא בשר מאכילה וכתי' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד וכו' כלומר שיש מצות עשה באכילתו ונמצאו ב"ד מתני' שלא לאוכלה ולעקור עשה זה ופרקי' שב ואל תעשה שאני כלומר יכולים הם לעקור מצות עשה של תורה בשב ואל תעשה וכי ק"ל היאך עוקרי' לא תעשה בידים. ולאידך גירסי' יש לפרש שב ואל תעשה כי חכמים פטרוהו מן הקרבן ושיתכפרו בעלים בלא אכילת בשר:
תבא עליו ברכה דאכל מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו. ופ"ה אע"ג דהתשלומין נעשין תרומה ואם כן הויא מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו שהרי הוי תרומה טמאה מ"מ איהו איכוין לשלם דבר דחזי יותר ממה שאכל. וקשה דמה לנו בכוונתו מ"מ לא חזי וי"ל דבמזיד ר"ל מזיד מן האכילה והשתא ניחא שפיר דחזי למיכל בימי טומאתו משום דבמזיד אין התשלומין נעשין תרומה עי"ל דשפיר קאמר תע"ב שהוא מפסיד עצמו יותר ממה שהפסיד הכהן כי את אשר הוא משלם הוה חזי בימי טומאתו כל זמן שהיה בידו ואת אשר הפסיד הכהן לא חזי ביד הכהן רק להסקה:
שילם חולין טמאין סומכוס אומר משום ר' מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין פ"ה משום דלפי מדה משלם דאי לפי דמים משלם לא היו תשלומיו תשלומין שהרי נעשין תרומה ולא נהירא דמשמע בפרק כל שעה א) גם לפי מדה משלם דלא אמרינן לפי מדה משלם אלא להחמיר גבי אכל גרוגרת וכו' וצ"ל דמיירי ששילם כל כך מן החולין טמאין שמועילין אף להיסק כמו התרומה הטהורה שאכל ומ"מ במזיד אין תשלומיו תשלומין דאכל מידי דקפץ עליה זבינא וקא משלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא:
והא הכא דמדאורייתא תשלומין מעליא הוא אי אזל כהן ומקדש בהו אשה קדושיו קדושין. וא"ת ולמה לי למימר כל כך לימא והא הכא דמדאורייתא תשלומין מעליא הוא והוי תרומה ואסורין לזרים ואמרי רבנן אין תשלומיו תשלומין והוי חולין ושרינן לזרים. וי"ל אי הוה אמרינן הכי הוה מצי לשנויי דר"ל אין תשלומיו תשלומין לענין שלא ישארו לכהן אלא [יחזרו] ליד הבעלים ויהיו בידם תרומה ולא יוכל זר לאוכלם ועל כן מאריך הספר מדאורייתא תשלומין מעליא הוו וקדושיו קדושין ורבנן אמרי דאין תשלומיו תשלומין שלא יהיה לכהן חלק בהן וא"כ אין קדושיו קדושין וא"ת מש"ה יש כח בכאן לעקור הקדושין שמפקיעים ב"ד הממון ומפקיעין הקדושין ויש לאל ידם דהא אמרינן הפקר ב"ד היה הפקר וי"ל דלא שייך לומר הפקר ב"ד הפקר אלא היכא שהוא פושע ומפקירים ב"ד ממונו אבל הכא הכהן לא פשע כלל ולמה יפקירו ב"ד ממונו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה