טור אורח חיים כו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן כו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות תפילין

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

• ואם אין לו אלא אחת – בין של ראש בין של יד – מניחה ומברך עליה; שכל אחת מצוה בפני עצמה היא. ומברך על של יד כשהיא לבדה אחת, ועל של ראש כשהיא לבדה שתים. ואפילו אם יש לו שתיהם, ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח שתיהם – כגון שצריך לצאת לדרך ואינו יכול להתעכב – יכול להניח אחת מהן; שאינן מעכבות זו את זו.

בית יוסף

ואם אין לו אלא אחת בין של ראש בין של יד מניחה ומברך וכו' — משנה בפרק התכלת: תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד:

ומה שכתב: ומברך על של יד כשהיא לבדה אחת ועל של ראש כשהיא לבדה שתים — כן כתב הרא"ש לפי סברתו, שפסק כרבינו תם, שמפרש דסח מברך שתים אשל ראש קאי. וכן כתב המרדכי, שהורה ר"י על פי פירוש רבינו תם. אבל לדעת רש"י (מנחות לו א ד"ה סח) והרי"ף והרמב"ם (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד ו), שמפרשים דסח מברך שתים קאי לשתיהם, כלומר, דמשום דסח צריך לברך על של ראש "על מצות", אבל אינו צריך לחזור ולברך "להניח", היכא דאינו מניח אלא של ראש נמי אינו מברך אלא "על מצות לבד", וכן כתב הרמב"ם בהדיא (שם הלכה ד).^(ב) ויש לתמוה על נימוקי יוסף, שנראה שסובר כרבינו תם דסח מברך שתים קאי אשל ראש, היאך כתב שאם אין לו אלא תפילה של ראש אינו מברך עליה אלא "על מצות" לבד?

וסמ"ג וסמ"ק וספר התרומה סוברים כרבינו תם, ומשמע מדבריהם דכשאין לו אלא של יד נמי מברך עליה שתי ברכות.^א ואפשר שטעמם, משום דסברי שברכת "להניח" היא ברכת תחילת עשיית המצוה, וברכת "על מצות" היא ברכת סוף עשיית המצוה, ומהאי טעמא כשאינו מניח אלא של ראש, או כשסח בין תפילה לתפילה, מברך שתים על של ראש; והילכך כשאינו מניח אלא של יד נמי צריך לברך עליה שתים, דכל שאינו מניח אלא תפילה אחת, הנחתה היא תחילת המצוה וסופה.

וכבר כתבתי בסימן שקודם זה שהלכה כדברי רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל:

ואפילו אם יש לו שתיהן ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח שתיהן כגון שצריך לצאת לדרך וכו' — שם, אמתניתין דתפילה של יד אינה מעכבת של ראש וכו', אמר רב חסדא: לא שנו אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת. אמרו לו: אמרת? אמר להו: לא, אלא מאן דלית ליה תרי מצוות, חד מצוה נמי לא ליעביד? ומעיקרא מאי סבר? גזרה שמא יפשע. ופירש רש"י: ומעיקרא דאמר מעכבת, מאי סבר? שמא יפשע. אי אמרינן דאינה מעכבת, יפשע ולא יקנה האחרת, עד כאן לשונו. ודבר פשוט הוא דנקטינן כסברא בתרא דרב חסדא, דבין יש לו שתיהן בין אין לו אלא אחת מהן אינן מעכבות זו את זו. ואף על פי שבפירוש המשנה להרמב"ם (משנה מנחות ד א) כתוב כלישנא קמא דרב חסדא, דדווקא כששתיהן בידו הוא דאין מעכבות זו את זו, אבל אם אין בידו אלא אחת מעכבות, תלמיד טועה כתב כן מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים, דבנוסחת הערבי ליתיה. וכן נראה ממה שכתב בחיבור (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד ד) סתם, תפילה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש, ולא חילק בין יש לו לאין לו. וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים, וכן כתב הרא"ש בהדיא וזה לשונו: הילכך בין יש לו בין אין לו אינן מעכבות, ויכול להניח זו בלא זו, כגון היכא דאיכא שום אונס, וכגון שהולך בדרך ואינו יכול להתעכב ולהניח של יד, מניח של ראש, ולא חיישינן למה שאמרו (מנחות לו א) כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים, עד כאן לשונו. ונראה שכתב: כגון היכא דאיכא שום אונס, משום דאם יש לו שתיהן ודאי שאסור להניח של ראש קודם של יד, וכל שכן לבטל שום אחת מהן, אם לא מפני האונס. ומכל מקום נראה שאם לא הניח אלא אחת מהן, אף על פי ששתיהן בידו ולא היה לו שום אונס, יצא ידי אותה מצוה שקיים.^(א)

ובהגהת סמ"ק כתב: ודוקא שאין לו, אבל יש לו מעכבות. ואי אפשר לומר דמעכבות לעניין שלא יצא ידי חובת אותה שהניח קאמר, שאף על פי שביטל המצוה בלא אונס, מכל מקום מצוה דעבד עבד. אלא צריך לומר דמעכבות דקאמר, היינו לומר שאסור לו לבטל שום אחת מהן.

ויש לדקדק בלשון רבינו, שכתב: ואפילו אם יש לו שתיהן וכו', דמשמע דיותר ראוי לומר שלא יעכבו זו את זו כשאין לו אלא אחת מכשיש לו שתיהן, ובגמרא משמע איפכא, דהא הוה סלקא דעתך דרב חסדא דכשאין לו מעכבות וכשיש לו אינן מעכבות. ונראה לפרש, דלמאי דהוה סלקא דעתך דרב חסדא, דגזרינן שמא יפשע, עדיף כשיש לו שתיהן דליכא למיגזר בה מידי. אבל לדידן, דלא גזרינן שמא יפשע, כי לית ליה אלא חדא פשוט הוא שיניחנה, כיון דתרי מצוות נינהו, דאטו מאן דלית ליה תרי מצוות, חדא מצוה נמי לא ליעביד? אבל כששתיהן בידו הוה אמינא דכמצוה אחת חשיבי, כיון ששתיהן מצויות בידו, וכל שהניח אחת בלא חברתה לא יצא, קא משמע לן:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואם אין לו אלא אחת וכו' מ"ש רבינו דעל של ראש מברך שתים הוא ע"פ הסכמת הרא"ש כפיר"ת דאילו לפיר"י ואלפסי גם על של ראש אינו מברך אלא על מצות. ולדעת נ"י ובעל המאור אף לפיר"ת באין לו בידו אלא של ראש אינו מברך אלא על מצות. ולסמ"ג ולסמ"ק ולסה"ת לפר"ת אף באין בידו אלא של יד לבד מברך שתים וכ"ש על של ראש לבד דמברך ב': כתב האגור נמצאו ג' דינים בספר הזוהר בענין ציצית ותפילין מה שאינו נמצא בכל הפוסקים הנמצאים בינינו האחד שכתוב שם שאיסור גדול הוא מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית. הב' שצריך שילבש תפילין של יד מיושב ושל ראש מעומד. והג' שצריך שיקרב היו"ד שברצועה של יד אצל הבית של יד בקשירתו ומי שמרחקו ירחקו חיים ממנו ולשלשתן יש טעם גדול מצד הקבלה וכו' עכ"ל בסימן פ"ד ומ"ש שצריך שיקרב היו"ד וכו' כתבו ב"י בסימן כ"ז דאיתא בזוהר פרשת פינחס ועוד דין רביעי כמצא לשם דמי שמניח תפילין בתפלת מוסף חייב מיתה:

דרכי משה

(א) כתוב באור זרוע משום ספר חסידים: מי שיש לו נתק או מכה בראשו במקום תפילין, יניח בזרועו, ומי שיש לו כויה בזרועו יניח של ראש ולא בזרועו.

דרכי משה הארוך

(ב) ועיין לעיל סימן כה (אות (ה) בדרכי משה) היאך הלכתא.

חידושי הגהות

הערה א: עיין בט"ז (סימן כה) ס"ק ו.