חידושי הריטב"א על הש"ס/מגילה/פרק ג

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א

פרק הקורא בתרא:

הקורא את המגלה וכו' מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך אוקימנא בברכה שלאחריה ואמרו בירוש' דאפי' במקום שנהגו רשאי להיות א' קורא וא' מברך ומעשה בר"מ שקראה מיושב ונתנה לאחר ובירך אחריה ואוקמוה בא' מן השומעים ומפני שהשומע כקורא ונר' שאין הדין בזה בברכות שלפניה אלא קורא עצמו חייב לברך ומה שנהגו לכתוב הברכות בגופה של מגלה אין בכך כלום ואפי' בציבור שאין קפידא אלא בכתובה בין הכתובים והתם שרינן כי מייתרא פורתא:

דף כא עמוד ב

גמ' הא דתנן קראה א' קראוה ב' יצאו תנא מש"כ בתורה והאי דינא דנהיגין שהעומד לקרא בתורא קור' עמו ש"ץ תקון רבנן הכי כדי שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמרינן במסכת ביכורי' גבי מקרא ביכורי' בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא שלא היה יודע לקרו' מקרין אותו היו עמי הארץ מתביישין ותקינו שיהו מקרים את כלם:

ג"ה בהלל ובמגלה אפי' י' קורין וי' מתרגמין וק"ל לרש"י ז"ל שאין תרגו' בכתובים הא פרישנ' בפ"ק דיונתן בן עוזיאל לא תרגם אבל הנביאי' האחרוני' תרגמו אותו חוץ מספר דניאל דאית ביה קץ משיח:

ומאי משמע דהאי עובר וכו' והא דנקיט דעובר ולא נקט קודם לאשמעינן שלא ישהה בין ברכה למצוה אלא שיעבור מזו לזו לאלתר ובירושלמי שאם שהה כדי כל הברכה חוזר ומברך לפניה:

מאי מברך רב אשי אמר בריך מנ"ח ומדלא אמרינן בלילה מברך מנ"ח וביום מברך מ"ן וכדאמרינן גבי חנוכה יום א' מברך ג' מכאן ואילך ב' שמעינן שאף ביום מברך מנ"ח:

לאחריה במקום דנהיגי מאי מברך בא"י אמ"ה האל הרב וכו' ואסיקנא דחותם בא"י הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע וכן עמא דבר והאו' האל הנפרע לישראל טועה הוא. ותמיה לן למה פותח בברכה זו בברוך שהי' סמוכה לחבירת' לברכה קודם מגלה שאפי' הברכה הסמוכה לברכה קצרה חשיבא סמיכ' כדאית' בירו' וכ"ת כיון דתליא במנהג' פותח בברוך והרי ברכה אחרונ' של הלל שתלוי' במנהג כדאית' במס' סוכה ואפ"ה אינה פותח' בברוך מפני שסמוכה לברכה ראשונה שלפני הלל ודין הוא דהא כל היכא דאמרי סמוכה היא לעולם וי"ל שברכה זו אינה על המגל' אלא ברכה של שבח על הנס מיהו אכתי ק"ל ברכה אחרונה למה פותחת בברוך וכ"ת שהטעם מפני שבתחלה הפותח מברך והחותם לאחריה וכיון שהיא בשנים אינה סמוכה שהרי הא' הולך לדרכו והשיח אכתי קשיא ברכת נביא של הפטרה לאחריה למה פותחת בברוך שהרי סמוכה לברכה שלפניה ונראה דכל שיש הפסק ושינון אחר בין ברכה לברכה כמו אלו שהברכות והקריאה אינם מענין א' כגון פסוקי דזמרה שהכל לענין שבח וזמרה וכן ברכות הלל וההלל שהכל לשבח וא"א לשיח ולגלגל עמהם דבר אחר וכן ברכות ק"ש וק"ש שהכל ענין קריאה ושנון וקבלת מלכות שמים והרי מין במינו ואינו חוצץ ושל אחריהם אינם פותחות בברוך דחשיבי סמוכות מעין שבח והודאה וכשהקריאה ענין אחר חלוק לעצמו וספור מאורע כגון מגלה וקריאה בתורה ומפטיר בנביא הרי הוא הפסק שהרי ענין א' הוא וגם אפ' להפסק בנתים לשיחה או לתרגום או כיוצא בהם מש"כ באידך ולפיכך לא חשיב' סמוכה והרי הוא כברכת מזון שפותחות בברוך אע"פ שקדמה לה ברכת הלחם וכן ברכת כסוי אע"פ שקדם לה ברכת שחטה:

הא דתנן שאין מפטירין בשבת במנחה לא שיש אסור בדבר אלא שאין חייבין בכך והדבר תלוי במנהג וכן כתב רבי' האיי גאון ז"ל בתשובת שאלה שמנהגות תלויות יש ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות לשבת במנחה בכל השנה ובהכי מתרצא לן מאי דק"ל לר"ת ז"ל מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין אמר רב אחדבוי אמר רב י"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של י"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי"ט אלמא אפי' במנחה של שבת מפטירין בנביא:

והא דאמרינן הני י' כנגד מי ואמרינן כנגד כך וכך ואפ"ה אם רצה להוסיף מוסיף דההוא סימנא אינו אלא שלא לפחות מאותו מנין ומהא שמעינן שיש רשות להוסיף בר"ה בפסוקי מלכיות זכרונות שופרות אע"פ שאמרו בהם שהם כנגד י' מאמרות שאמר דוד הם אותם מזמורים שאמר דוד הם אותם מזמורים שבסוף תהלים שמתחילין בהללו יה והם ה' מזמורי' ואסיקנא דבין א' בין אמצעי בין אחרון שקרא ד' משובח וכי קתני האחרון שקורא ד' לאו לעכובא הוא:

תנא פותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה פירש דכלה קריאה חדא מצוה היא שנעשית ע"י רבים ובחדא ברכה סגיא לכלהו וכן כל כיוצא בזה כגון תקיעת של ר"ה והתם ליכא למגזר משום נכנסין ויוצאין דהתם לא שייך דעל כ"א וא' מהם חיוב לשומע כלם מראש ועד סוף וכדפרשי' בדוכתה. וכן בשחיטת ובדיקת חמץ כדכתיב התם מפי מורי נר"ו:

והאידנא דקא מכרכי כלהו גזירה משו' דנכנסין ויוצאין ולפי' כשקורא כהן במקום לוי או שאין בב"ה מי שיודע לקרות וקורא א' במקום ז' שאמר בתוס' שעומד בכל פעם ופעם לא אמר אלא מתחלה קודם תקנה משום היכא שלא יהא כקורא א' כל הפרשה אבל השתא דאיכא ברכות בנתי' הא איכא הכירא ואינו צריך לישב ולעמוד אלא במקומו וכן נהגו:

תוספות בעא מיניה עולא בר רב מרבא פ' ר"ח כיצד קורין אותה צו את קרבני לחמי דהוו תמניא פסוקי היכי נעבי' ליקרו תרי תלתא תלתא פשו להו ב' ואין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים פי' גזירה משום היוצאין דנפקי בין גברא לגברא דסברי דהני תרי פסוקי דשיירי למיקרי לגברא תליתאי שיירינהו מיהו ליתא להאי חששא אלא בכגון זה שהוא משייר בסוף הפרשה שאומר למה לא סיים הפרשה עם זה אלא ודאי דלגברא אחרינא שיירינהו אבל כשמשלים הפרשה אלא שיש סמוך לה פרשה של ב' פסוקים להאי ליכא למיחש והיינו דלא חיישינן להא לרבה דקרו הני תמניא פסוקי תרי גברי ד' לד' דמשייר פ' וביום השבת שהיא ב' פסוקים בלבד כדמוכח בסמוך ומכאן למדנו דין זה לכל מקום והלשון מוכיח עליו דקאמר שאין משיירין בפרשה דאלמא בשיור פרשה שלא סיים אותה איירינן דוקא:

ליקרו ב' ד' ד' ביום השבת דהוי א ב' ובראשי חדשיכ' דהוו חמשה היכי נעביד ליקרי הג' תרי מיום השבת וחד מראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים פירש גזרה משום הנכנסי' בתרי אנפי חדא שהנכנס כשהקורא הד' הנשאר מפרשה זו ויודע שאין למעלה ממנו בפ' אלא פסוק א' יהיה סבור שלא קרא הג' אלא אותו פ' בלבד ואידך שמא יכנס אחד כשקורא הג' פסוק ובראשי חדשיכם שהרי נכנסי' לב"ה אפי' בין פסוקא לפסוק' וכדסבור שאין ג' זה קורא אלא פסוק א' וסברה דפוחתין לקרא בתורה מג' והאי אנפא בתרא עדיף טפי שהנכנס טועה במה שקורין לפניו דאלו אנפא קמא לא חששא הוא כולי האי שאין הנכנסים מעיינים במה שקראו כבר והכי משמע לקמן כדבעינן לברורי בס"ד וליוצאין באמצע גברא לא חיישינן לעולם דהא לא שרי למיעבד הכי והיינו דליכא בהא משום גזרת יוצאין כשמתחיל הג' לקרא ביום השבת שיהא סבור שלא יקרא אלא אותם ב' פסוקי' מי' בר מהכי ליכ' למיחש בהכי דמהראה בדעתו בין אינו אומר כן אלא ברואה שמשיי' בפרש' כמו לקרו תרי מהך ותלתא מהך פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים אלא דאשגרת לישן דלעיל נקט ודכותא בתלמודא:

דף כב עמוד א

א"ל לאמר זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי דתנן גבי אנשי מעמד במסכת תעניות בין הראשון בראשית ויהי רקיע בא'. והוינן בה בשלמא ויהי רקיע בראשון תלתא פסוקי נינהו והקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ואתמ' עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוס' רב אמר דולג מ"ט וכו' ושמואל אמר פוסק וכו' ושמואל מ"ט לא אמר דולג גזי' משום הנכנסין והיוצאין ולאו למי' דרב לית ליה גזי' דנכנסים ויוצאין דהא אמרינן לקמן דרב קורא בתורה בתעניות צבור ופתח ובריך חתם ולא בריך:

ואמרינן עלה ואי ס"ד רב ביש' קרא לפניה אמאי בריך ופריק אחר התקנה הוה א"ה לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב דמיעל עיילי מיפק לא נפקי אלמא אית ליה לרב תקנתא דגזי' הנכנסים והיוצאין אלא מטעמא דאמרי בסמוך כיון דלא אפשיטא דליכ' רווחא עדיפא ליה דלא למפסק קרא דלא פסקיה משה מלמיחש לנכנסין ויוצאין. ושמואל דאמר דעדיף ליה למיחש לנכנסין ויוצאין אבל קרא פסקיה ע"י הדחק כשם שפוסקים לתינוקות להתלמד משום דלא איפשר בלאו הכי:

מתיבי פרשה של ו' פסוקים קורין אותה בב' ה"ג וכן היא בספרים שלא עבר עליהם קולמוס שלהם קורין אותה ביחיד פי' לפי שאין משיירין בפרשת פחות מג' פסוקים ואם קרא א' ג' קורא הב' ב' מפרשה ולא חיישי' לגזי' דנכנסין דמאן דעייל שיולי משאיל כדמפ' בסמוך וי"א ג' אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים דחייש לנכנסין ג"ה וכן עיקר. ואם איתא למ"ד דולג לדלוג ולמ"ד פוסק לפסוק והראשונים ז"ל היו סבורין דאסיפא קיימא למה לו לב' להתחיל כלום מפרשה ב' לפסוק או לדלוג פסוק ג' שלמעלה מן הב' והוו להו תלתא פסוקי וק"ל ז"ל היכי שייך הכא לפסוק כיון דבדיעבד קיימי שהא' קראו כלו שלם והיאך חוזר ב' זה וקורא מחציו ולמטה והא ודאי עדיפא ליה להיות דולג לבד מלדלוג ולפסוק פסוק שכבר נקר' שלם בא' ומחקו אותו דל"ג אלא למ"ד דולג לדלוג ולרב מקשי וכן הגיה רש"י ז"ל והוקשה להם עוד דכי לדלוג מאי מהני ליה דהא לא משתיירי ב' פסוקי' למעלה ואיכא חששא דנכנסין שסבורין שלא קרא הראשון אלא ב' וכיון דאיכא שום חששא עדיף ליה למקרי לקמן מזו שנים ומזו' א' או ג' וחזרו ומחקו הכל ואמר דמסתמא פרכינן הא מתניתא חייש לנכנסין ויוצאין ורב אמר דולג היכי לא חייש כלל והא שלא פריך מעובדא דלקמן דרב קרא בספרא ופתח ובריך משום דמצי מדחי ליה כדאסיקנא ודרב בכהני קרא ותו דממתניתא עדיפא ליה לאקשויי ואין אנו צריכים לכל זה אלא לגרסת הספרים עיקר וקושיין מדקתני רישא פ' של ה' פסוקים קורין אותה ביחיד דמשמע דא"א לקרותה בב' ולהכי אקשינן אמאי למ"ד דולג ולדלוג ולמ"ד פוסק לפסוק דקס"ד דרב ושמואל אפי' היכא דאיפשר בלאו הכי שרי לפסוק או לדלוג ומהדרינן דשאני התם דאיכא רווחא ואינהו לא שרו אלא היכא דלא איפשר. ואיכא למידק לימא ליה לרב דאמר דולג דאיכא משום נכנסין ויוצאין ולשמוחל דאמר פוסק דאיכא משום פ' דלא פסקי' משה יקרא הא' פרש' בראשי' ויחזור הב' כל מה שקרא הא' א"נ שיקרא הב' פ' יהי רקיע ויחזור ויקרא ג' מה שקרא הב' דהא אשכחן שעושין כן בקרבנות החג ולקמן אמרינן אמר אביי ר"ח אדר שחל להיות בואתה תצוה קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וי"ל דהכא כי עבדי' הכי אכתי איכא חששא דנכנסין ויוצאין טפי דמסתמא ידעי כלהו בסדרו של יום וכשיצא א' מב"ה וראה שקרא הראשון כל פ' בראשית ולא נשתיירו אלא ג' פסוקים יהא סבור חדא מתרתי או שיקראם א' ואין קורין בתענית אלא בין או שיקרו אותה בב' זה פ' א' וזה ב' ושפוחתי' לקרא מג' פסוקי' וכן הנכנסין כשיחזו' הא לקרו' מה שקרא חבירו הוא סבר שלא קרא חבירו מה שקור' הוא כלל ושאין קורי' היום אלא ב' וכיון שכן יותר טוב הוא לדלוג או לפסוק ובפרשיות החג שא"א בדילוג ולא בפיסוק שהרי אין כאן כדי לקרות בב' ע"כ יש לנו לעשות שיקראו אחרונים מה שקראו ראשונים מיהו כל היכא דליכא חששא דנכנסין ויוצאין שרי לדלוג בין פסוק א' בין כל מה שקרא חבירו כההיא דאביי והפרשה גדולה לז' או יותר וכשיכנס אדם כשיקרא הז' מכי תשא אין כאן מקום טעות וזה ברור וכן נהגו לפעמים כשיש משתה חתנים וקורין רבים בשבת שחוזרין וקורין מה שקראו הראשוני' ויש מעכבין בדבר ואין טעם לדבריהם:

איבעיא להו תענית צבור בכמה פי' דאע"ג דתנן גבי אנשי מעמד שקורין בראשי' ויהי רקיע בג' כדאיתא לעיל דילמא הדר קרי רביעי בפרשת ויחל וכיוצא בה ומדחקינן בכ"ע משום דק"ל זה הכלל דמתניתין דק"ל לרב אשי לקמן:

או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה יש שפירשו דהיינו שמוסיפין ברכת עננו דאלו כ"ד ברכות הא ליתנהו אלא בג' אחרונות בלבד כדאסיקנא בדוכתיה דמתני' דקתני מה אלו יתרות וכו' תנא ושייר ומשום דמיעוטא איכא כ"ד ברכות לא מוסיפין גברא בכולהו תעניות דהא אמרינן לקמן יום שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ואלו בג' אחרונות ליכא ביטול מלאכה שהרי אסורים במלאכה אלא דמשום ראשונות ואמצעיות מעניינן דהוי רובא הכא נמי אדידהו משגחין דלית בהו כ"ד. ואע"ג דרב אשי דאמר לקמן זה הכלל לאתויי תעניות וט' באב ס"ל התם דבכולהו תעניות איכא מ"ד כ"ד דפשטה דמתני' דקתני מה אלו יתירות ולא אמרי' תנא ושייר מ"מ מה דנקיט תלמוד' השתא או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה אליבא דהלכת' נקיט ליה ולא לסברה דרב אשי אלא ודאי דענינו הוא דקארי מוסף תפלה ואחרים דמשום ענינו בלחוד לא קארי מוסף תפלה היינו תפלת נעילה שהיה דרכן להתפלל בכל תענית צבור:

ומאי דאמרינן לקמן זה הכלל לאיתויי מענית וט' באב ואלו בט"ב ליכא כ"ד ולא תפיל' נעילה כדאית' במס' פסחים פרק מקום שנהגו האי דנקט ט' באב אשגרת לישן דעלמא נקט א"נ דקסבר דאע"ג דליכ' ביה מוסף תפלה כיון שהוא חמור משאר האחרים בשאר דברים תקנו בו לקרוא ד' כמותם ואמסקנא דא אסיקנא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא וזו שיטת רבי' הגדול ז"ל וכן עיקר:

רב אקלע לבבל בתענית צבור ואי ק"ל והא אמרי' דאין תענית צבור בבבל הא כבר פירשה רבי' הגדול ז"ל דהיינו למי' שאין בו דין תענית ציבור להפסיק מבעוד יום ולנהוג בחומרי תענית דאיסור רחיצה וסיכה ונעילה ושאר חומרי תענית ושלא יהא צריך קבלה מבע"י אלא דינו יחידים בעלמא שלא לנהוג אלא באיסור אכילה ושתיה ושלא להפסיק מבע"י ולקבלו עליו מבע"י הא לענין כ"ד ברכות ושופרות זה וזה שוים וטעם הדבר שאינו תענית ציבור לכל הדברים פי' בירוש' משום דלית כאן נשיא כלו' שיהא ראוי לגזור אותו בכל חומרות אלו ולכוף לכל אדם בכך ובמקומו יתבאר עוד בס"ד:

מכדי רב ושמואל קרא מ"ט חתם ולא בריך לאו משום דבעי' מקרא אחרינא וכו' עד לעולם רב בכהני ואע"ג דרב עביד ליה כבוד דמדכ' ליה עילויה כדאית' בב"ק ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא עביד ליה כבוד:

ושמעינן מינה דדוקא משום דשמואל כייף לרב ולא עביד ליה כבוד אלא בפניו הא בכהן שהוא גדול בתורה דת"ח דאלו אתי גבי כנישתא איהו קדים לת"ח מדינא כי ליתיה בבי כנישתא נמי חייב לחלוק לו כבוד ושיהא כהן עם הארץ שבכ"ה קודם משום כבודו חכם שהוא בעיר וכ"כ רבי מאיר ז"ל:

דף כב עמוד ב

הא דאמרי' כל שאין בו ביטול לעם כגון ר"ח לפי מנהג' אמר כן שהיו נוהגין שלא לעשו' מלאכ' בר"ח ומנהג הראשונים כמו שכתוב בדוד ויהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה שהיה יום שלפני ר"ח כדכתיב מחר חדש למימרא דחדש עצמו אינו יום מעשה להם אבל אנו אין אנו נוהגי' בכך אלא הנשים בלבד ובפרק מ"א מפרקי דר' אליעזר כתיב כן לפי שלא קבלו הנשים עליהם ליתן נזמיהם לעגל נתן להם הקב"ה שכרן בעה"ז שהם משמרות ר"ח יותר מן האנשי':

ולרב אשי מתני' מני לא ת"ק ולא ר' אליעזר:

רבי יוסי דתניא חל להיות ט' באב בב' ובה' קורין ג' ומפטיר א' בג' ובד' קורא א' ומפטיר א' ר' יוסי אומר לעולם קורין בג' ומפטיר א' איכא למידק אדרב' לימא דמתני' דברי הכל היא שהרי המפטיר קורא בתורה לעולם כדאיתא במכלתין וא"כ הוו להו ד' בהדיא וי"ל דמתני' לא דייק הכי דאלו היו קורין בתעני' צבור ד' והמפטיר הוא במנין הקוראי' היאך הוציאו מן הכלל בלשון מפטיר כיון שהוא מכללם וקרא לג' קורין הל"ל קורין ד' ומפטיר א' א"נ ד' מפטיר בנביא אלא ודאי לישנא מוכח דמפטיר אינו מן הקוראים והיינו דלא פשטיה מינה לקמן דמפטיר עולה למנין ז' ולא שאינו עולה משום דכי קתני מפטיר א' לא נחית בדין קריאת אותו מפטיר אם הוא חשוב מן הקוראים אם לאו אלא שלמדנו שיש כאן מפטיר ואין ידוע אם הוא עולה למנין ג' אלו אם לאו ובתוס' פירשו דרך אחרת וזה נכון יותר:

ת"ר קידה על אפים פ' שנועץ גודליו בארץ עד דמשיק אגפו לארץ שנאמר ותקוד בת שבע אפים ארצה אי' דק"ל היכי משמע מיהא דקידה על אפים אי משום דכתיב אפים דמשמע דאפים בלחו' הוא דהוי אארעא והא בהשתחויה נמי כתיב הכי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך ואפ"ה אמרינן לקמן דהשתחויה הוא פישוט ידים ורגלי' ואיכא דאמרי דאה"נ דליכא למשמע הכי מקרא דקידה על אפים ואינהו קים להו דהכי הוא ונסיב ליה קרא לדרשה בעלמא. א' נ' דודאי קרא מוכח ליה והכא בהאי קרא קידה והשתחויה כתיב דכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה ותשתחו ואפים קאי אקידה וארצה קאי אהשתחויה דאפים גבי השתחויה ליכא אלא ארץ בלחוד כדכתיב להשתחוות לך ארצה ומאי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך תרי עניני הוא שיקדו בתחלת אפים ואח"כ ישתחוו ארץ כמה דכתיב התם ויקדו וישתחוו:

לוי אחוי קידה קמי דר' ואטלע פי' כי מצד שנועץ גודליו בארץ וכשזוקף היא מתחז' על מתניו תקע כף הירך למי שאינו בקי ולוי בקי בדבר היה אלא לפי שהטיח דברים כלפי מעלה ניזוק בשעת הסכנה והיינו דאסיקנא הכא דהא והא גרמא ליה ומה שהטיח דברים הוא מ"ש בסדר תעניות לוי גזר תעניתא ולא אתא מטר אמר לפניו רבש"ע עלית למרום וישבת בשמי מרום ואי אתה משגיח על בניך וכו':

הא דא"ר חייא בריה דר' הונא חזינ' להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי פי' אדר' אליעזר קאי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולפי' אביי ורבא לא היו נופלי' על פניהם בארץ המתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עיקר נפילת אפים שאינו לא קידה ולא פישוט ידים ורגלים כדמוכח לעיל בהדיא אלא מצלו אצלויי במקומם כמו שאנו עושים היום ובמס' ברכות מייתי לה גבי רצפה של אבני' שאסור להשתחוות עליה דאביי ורבא אצלו מצלויי שלא כמשתחוי' שלא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים לגמרי בעין השתחויה שבמקדש והא איתא ודכוותה בעלמא:

דף כג עמוד א

מני מתני' לא ר"י ולא ר"ע דתניא וכו' ה"ג ר"ע אומר בי"ט ה' בשבת ביום הכפורים ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפים עליהם ואוקי' מתני' כר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל ותרי תנאי נינהו אליבא דר' ישמעאל וקי"ל כסתם מתני':

הני ג' ה' וז' כנגד מי לא עיקר טעמא דהא אתפרש במתני' דכל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא אלא דכל מאי דאפשר למסמך אקרא ולמדרש דרשי' תדע דהא לא מדריש הכא טעמיה דד' וו' ולקמן דמפרש טעמא דו' כנגד ו' דעזרא היא גופה תבעי לן ו' דעזרא כנגד מי אלא ודאי כדאמרן חד אמר כנגד ברכת כהנים פי' ג' פסוקים של ברכת כהנים הראשון יש בו ג' תיבות והב' ה' תבות והג' ז':

דף כג עמוד ב

א"ר הונא הנכנס לב"ה ומצא ציבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתחיל ואם לאו לא יתחיל פי' ואע"פ שאינו או' קדוש עם הציבור וכדאמרן וכ"ע מיפסק לא פסקי' וריב"ל אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש יתפלל ואם לאו אל יתפלל כדי שיאמר קדושה עם הציבור ואמרי' במאי קא מפלגי מר סבר היחיד אומר קדוש ומר סבר אין היחיד אומ' קדוש דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה אינו פחות מי' והשתא ניחזי אנן רב הונא דהוה אמורא היכי סבר דהיחיד אומר קדוש והלא משנה שלמה שנינו הבא שאין עוברי' בפני התיבה בפחות מי' והיינו משום קדושה דאית ביה וכדמפרשו בגמ' ולי' למי' בה נמי טעמא אחרינא אלא ודאי כדפרש"י ז"ל התם דרב הונא סבר כי היחיד המתפלל בתוך הציבור אומר קדוש' ואע"פ שאינו אומרו עמהם ולא עונים כלום ולא מצטרפין לו שהרי עסוקים בתפלתם לעצמם והיינו לישנא דהיחיד או' קדוש' שאלו היה או' בקול רם והקהל עוני' אחריו או שותקין לאו יחיד הוא אלא ודאי הוא אומרה יחידי בתפלה והצבור עסוקים בתפלתם שהרי עדין לא גמרו ואפ"ה סבר דכיון דבתוך י' הוא ששכינה ביניהם רשאי ולא נאמר ואין עובדין לפני התיבה בפחות מי' אלא לאפוקי יחיד המתפלל שלא בציבור וע"כ לא פליגי עליה דר"י אלא מטעמא דאין היחיד או' קדוש כשהוא ביחיד אפי' בתוך צבור הא כשאו' בתוך הציבור ועונין אחריו רשאי ואפי' הם קורין לעצמם בשליח עמהם שאומ' להם קדושה בפני עצמן ואע"פ שיש כאן ב' קדושו' וכבר יצאו בראשונה ואי ס"ד דבעי' י' ממש לצירוף וז' שלא יצאו היכי טעי רב הונא כלי האי דיחיד לעצמו או' קדוש וכ"ת ולדברי רשי ז"ל אפי' לר' יהושע למה אמר שאם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש אל יתפלל יחיד יתפלל בלא קדושה וכשישלימו הציבור יפרוס עמהם על שמע הא בורכא דמ"ל דלינטרו ליה ציבורא בתר הכי כולי האי ועוד אפילו תימה דמנטרי ליה למה לי לאטרוחי ציבור כולי האי מסתייה דלינטר איהו השתא עד דמצלי צבורא בלחישה וכי מסדר שליחא דצבורא לצלותא ואפי' בהדה מילתא ואו' קדושה עם הציבור וכדכתבי רבנן ז"ל וכ"ת ודילמא פלוגת' דרב הונא ור"י לא שיתיר רב הונא ליחי' המתפלל בלחש לו' קדוש בתפלתו אלא שהיה סבור שלאחר שישלימו צבור תפלתם עומד היחידי ואומר קדוש בתוך הציבור ור"י סבר שאינו אומר כיון שכבר התפללו הציבור והלכתא כריב"ל הא נמי בורכא וסתרא כל מאי דפרישו רבנן ז"ל בהא דיחיד או' קדוש יחיד לגמרי בתפלתו משמע ועוד היכי תיסק אדעתין שעל סמך זה שימתינוהו צבור לאחר תפלתם יתיר רב הונא להתפלל ביחיד ושלא להמתין לש"צ עד שיסדר תפלתו ויענה קדושתו עם הציבור ואם הוא יסמוך שימתינו לו ג"כ למודים ולמה אמ' שאם לא יוכל לגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים אל יתפלל הרי צבור שטרחו בשבילו עד קדושה אין תימה שיטרחו ג"כ עד שיגיע למודים שהרי הוא ג"כ יסיים את התפלה שלא יפסיק בסדר קדושה בלבד אע"פ שכבר התפלל שזה לא מצי' בכל מקום ובברכה של ק"ש הוא שאפשר לומר כן שהרי אינם מעכבות זו את זו כדאיתא בברכות בפ"ק אלא ודאי דהא ליכא למימר כלל כנ"ל ועלה בידינו כדברי רש"י ז"ל שאפילו ט' שכבר התפללו מצטרפים עם היחיד שלא התפלל כדי שיאמר קדושה וקדיש או ברכו מ"מ לענין פי' פרסין על שמע אינו שלשון פורסין אינו משמע לדלג הברכות ולומר מקצתם בלבד ועוד שהרי אמר במשנתינו המפטיר בנביא הוא יפרוס על שמע או משום כבוד או משום אנצויי ואי פורס על שמע הוא כדאמרנא לא סגיא בלאו הכי עד דלימא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והא דמיא לא מתרמיא מלתא ותו מאי כבוד ומאי אינצויי אי' וכדאמרי' נמי איכא בינייהו דעביד הפורס על שמע בחנם דמשמע דזימנין דעביד בשכר וכי מלתא קביעא הוא שיטלו עליה שכר דמינצו עליה לכך הנכון כמו שמפ' רבי' נר"ו בשם רבי' הגדול ז"ל שפורסין על שמע כמו מברכין על שמע כלו' שמתחיל בקדיש וברכו וק"ש וברכותיה כלן וכדמתרגמינן כי הוא יברך הזבח הרי הוא פורס על מזונא לפי שהוא מברך והאחרים נפטרין ואף כאן לפי שש"צ האומר ברכות של ק"ש בקול רם והם עונין אחריו אמן נפטרין בברכותיו ובלבד שיקראו את שמע כדי שישננו בפיהם כדאית' בירושלמי הוה ס"ד דסגי כפחות מי' נמי קמ"ל דהא בהא נמי לא אפשר משום דכל בה"ג לא סגי בלא ברכו' שאינו בפחות מי' וגם שיחיד אינו מוציא לחבירו את הברכות של ק"ש אלא בציבור וכ"ש בברכות ק"ש של שחרית (א"ה נראה דצ"ל דהן) דאין קדושה וראיה לפי' זה הא דגרסי' במס' סוטה כיצד אמרו ישראל שירה על הים ר"ע אומר בגדול שקורא את ההלל ועוני' אחריו מה שהוא או' ר' נחמיא אומר כפור' על שמע בב"ה שהוא פותח תחלה והן אומרי' את שמע בלחש וזה מסיי' לפירושנו:

והא דקתני בתר הכי אין עוברין לפני התיבה היינו לסדר את התפלה שדרכם היה שלא לעבור לפני התיבה עד תפלת המנחה ופעמים שא' פורס על שמע וא' מסדר התפלה ולענין מה שנוהגין בקצת המקומות לומר ברכו אחר תפלה מפני שקצת בני אדם שלא היו שם בפתיחות ברכות אמר מורי רבי' נר"ו שהוא טעות שלא תקנו לומר ברכו אלא בראשי ברכות ובאומר ברכו אחריו להוציא לאחרים כעין זימון של ברכת המזון וכעין הקורא בתורה והמפטיר בנביא וכן מברך של ק"ש ומדברי רבותינו ז"ל למדנו שקדושת ברכה ראשונה של ק"ש שחרית אינה נאמרת אלא בי' והיחיד מדלג ואומר בשפה ברורה ובנעימה קדושה כלם כא' עונים באימה ואומרים ביראה קדושה והאופנים וכו' לעומתם משבחים לאל ברוך ונעימות יאמרו ויש מביאין ראיה לזה מהא דתנן אין פורסין על שמע בפחות מי' ואמרינן עלה בירוש' התחיל בי' לומר ברכו גומר מיהת הא לאו הכי לא ואינה ראיה דהא פרישנא דפורסין היינו לברך ברכות ק"ש להוציא אחרים ובעי' י' לפי שאין יחיד מוציא לאחרים מברכות ק"ש ג"כ אלא בי' אעפ"כ אם התחילו בי' והלכו להם מקצתם גומר ומוציא וי"א דכיון שאין זו אלא ספור דברים היאך מלאכי עליון מקדישין אפי' יחיד גומר וכן דעת מורי נר"ו ובסדר קדושה של אחר כל התפלות והתחנונים לא מצי' שיהא צריך י' שאינו אלא כקורא בנביא ומתרגם וכן דעת מורי נר"ו:

והקרקעות פי' כשפודים אותם מן ההקדש ט' וכהן דעשרה כהנים כתובים בפרש' כדאיתא בגמ' והקשו בתוספות נימא כיון דכתיב י' ואין ב"ד שקול הוו להו י"א דבכל דיני ממונות בעי' שלא יהא ב"ד שקול וכדאמרי' פרק ראוהו ב"ד דבעי קדוש החדש ג' מדכתיב החדש הזה לכם ואין ב"ד שקול כמשה ואהרן מוסיפין עוד א' והנכון דשאני הכא דפריט קרא בהדיא י' ולא יותר ואלו היה צריך עוד א' היה פורט אותו מש"כ התם שהדבור עם משה ואהרן ולא היה מקום להזכיר שלישי וסמך לדבר הידוע שאין ב"ד שקול וטעם הדבר שהרי דבר של שומא הוא ולא שכיחא בה פלוגתא שלא יסכימו כולם או רובם לדעת א' ואם יחלקו או מוסיפין עליהם:

ואדם כיוצא בהם אוקי' באומר דמי עלי ששמין אותו כעבד ומכר הוקש לקרקע אבל אין מקדיש עצמו ולא אוקימנא במקדיש עבדו משום דלא מיקרי אדם סתם אלא בן חורין ובירוש' פי' שאין שמין עבד בי' דאוושא מילתא שמא ישמעו ויברחו:

גמרא מנ' ה"מ וכו' כולה סוגיא פשוטה וברכת רחבה וטעמא דבעי' פירשתי בפ"ק דכתובות והא דאקשי':

ואימא ה' כהנים וה' ישראלים י"מ משום דמסתמא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואחרים פירשו משום דכהן ראשון דוקא והב' מיעוט אחר מיעוט וכן כלם וכן פרש"י ז"ל:

דף כד עמוד א

והא דאמרי' אם היו שלשתן ג' פרשיו' כגון כי כה אמר ה' וכו' ברוב הספרים בכל א' מהם פרשה ולפ"ז יהא פירושו ג' ענינים חלוקים ואסיקנא דבתורה מדלגין בענין א' כגון אחרי מות ואך בעשור וכמו שאנו נוהגין בתענית לומר ויחל משה ופסול לך אבל לא בב' ענינים ובנביא מדלגין אפי' בב' ענינות וכאן וכאן בכדי שלא יפסיק התורגמן ואין מדלגין מנביא לנביא דמסתמא יש בו כדי להפסיק התורגמן ובנביא של י"ב מותר שהם כשתי פרשיות בעלמא ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לראשו דה"ל כקורא למפרע:

מתני' המפטיר בנביא הוא פורס על שמע ואע"ג דההפטרה מאוחרת משום דהא גריס לה פורס על שמע ולעבור לפני התיבה אקדמיה ולא קתני הפורס על שמע הוא עובר לפני התיבה והוא מפטיר בנביא:

ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו פי' בשבילו אבל אינו פורס הוא עצמו ואפי' הגיע לחינוך ואע"ג דברכות הן דרבנן דאיהו פטור הוא לגמרי אפי' מדרבנן וכדכתיבנא לעיל:

קטן קורא ומתרגם מה טעם אביו או רבו עוברין על ידו לפי שהקטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ושמעי' מינה דדוקא קטן אבל גדול שהגיע לכלל שנים עובר לפני התיבה מיהו דוקא באקראי שלא במנין שלנו אבל אין ממנין אותו לעבור לפני התיבה ואינו נושא את כפיו תדיר עד שתמלא זקנו כדתניא בפ"ק דחולין נתמלא זקנו ראוי לעשות ש"צ ועובר לפני התיבה ולישא את כפיו וכדפרש"י התם וכן אתה אומר בענין נשיאות כפים דבעי' התם שיתמלא זקנו למנותו בכך דכך קבע אבל לעתים נושא את כפיו כיון שהוא גדול ולאפוקי קטן ואפי' דרך עראי נמי לא ואכתי איכא למידק מהא דאמרי' במס' סוכה קטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלמא קטן נושא את כפיו ולפי' חולקין לו תרומה ורש"י ז"ל פי' שם דלאו קטן ממש בשנים קאמר אלא שהוא נראה כקטן ואין אנו יודעים אם הוא גדול בשנים אי לאו שהוא נושא את כפיו בידוע שהוא גדול שאלמלא כן לא היה נושא את כפיו כדתנן הכא וכיון שכן חולקין לו תרומה בחזקת גדול ולא נהירא דהתם דקתני כמה ענינין בההיא מתני' בקטן ממש נינהו אבל הנכון דהתם לא קתני קטן הנושא את כפיו אלא קטן היודע לישא את כפיו שמבסם את אחיו הכהנים בקול ולפיכך חולקין לו תרומה וכן אמרי' לענין משוררים ולא עולים לדוכן אלא ראשיהם בין רגלי הלוים והיו קורין אותן סועדי הלוים כלו' שסומכין קולם ואמרי לה צוערי הלוים כלו' קטני הלוים וכדפריש התם בס"ד. הילכך משהגיע מבסם עם אחיו בקול כי ההיא דסוכה וכשהוא גדול עולה לדוכן דרך אקראי:

פוחח פורס על שמע ומתרגם פי' פוחח שבגדיו קרועי' כדמתרגמי' ערום ויחף פוחח ואמרי' נמי התם בירושלמי על מי שתכפוהו אבליו עד שקרע מלפניו ומלאחריו נעשה כפוחח ומ"ש במשנתי' שפורס על שמע דרך עראי כשאין שם אחר אלא הוא לפי שבמקומו הוא עומד ופורס וכן מתרגם דלאו מילתא דקביעותא הוא כוליה האי דנשגח ביה לבזיוני אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו פורס את כפיו:

סומא פורס על שמע ומתרגם וג"כ עובר לפני התיבה ונקט פורס על שמע לאפוקי מדר' יהודה דפליג עלה:

רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע ק"ל דש"מ דדוקא סומא מעיקרא פוסל ר' יהודה אבל פקח ונסתם כשר לגמרי וחייב במצוות ופורס על שמע ואפי' בסומא מעיקרא נמי לא פסל אלא לפרוס על שמע משום שלא נהנה מן האורה כדאיתא בגמ' הא בשאר מצוות דלא שייך למי' הכי הרי הוא כפקח גמור ממאי דאמור ליה רבנן לר' יהודה ומאי דמהדר להו דהכא בהנאה תליא ורבנן אית להו הנאה מדר' יוסי ולא קאמר דטעם דהתם משום דכל שלא ראה מאורות מימיו פטור מן המצוה ונקט האי טעמא דלמא בשאר מצוות חיובי מחייב ומייתי לה מקרא דכתיב אלה המצות והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצוות ומנא תימרא דאפי' כפקח ונסתם דואמרינן אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מ"ד לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא ורב יוסף פקח ונסתמה היה ע"י מעשה דלא מצי קיימי בנפשיה דלא לאסתכולי בר מד' אמות ריס' כדאיתא בהגדה והנכון דלר' יהודה ודאי אפי' פקח ונסתמה פטור מכל המצוות מן התורה אלא שחכמים חייבוהו במצות לפי שלא יהא כגוי דבשלמא נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא ולא חייבום מדרבנן משום דהא איתנהו בשאר מצוות שלא הזמן גרמא אבל זה שפטור מכולם אם הניחוהו חכמים בפטורו הוי כגוי ולפי' פקח ונסתמה שכבר נהנה מן האור פורס על שמע דהא מיחייב מדרבנן ואתי מדרבנן ומפיק מדברכות של ק"ש דרבנן אבל סומא מעיקרו כיון שלא נהנה מן האורה אינו ראוי לברך עליו ולהוציא אחרים הא בשאר מצות מחייב מדרבנן מיהת וכן עיקר ונכון. וי"א שאף בשאר מצוות הוא פוטר לסומא מעיקרו ואפי' מדרבנן כיון שלא היה ראוי לעולם לבא בכלל חיוב ובפקח ונסתמ' הוא דחיוב מדרבנן לפי שכבר בא לכלל מצוות כשהוא פקח ואפי' נסתמה כשהוא קטן ראוי היה לבא בכלל חיוב והא דקתני הכא לא יפרוס על שמע לאו דוקא אלא ה"ה דמיפטר משאר מצוות ואפי' מדרבנן וזו שיטת התוס' ובירוש' הוקשה להם מה שהקשינו ותירצו בעומד בבית אפל הא מתניתא כלו' בפקח גדול שחייב בכל המצוות אלא שלא נהנה לעולם מן האורה ולדבריהם הא דאמרי' בגמ' דילן דר' יוסי פליג אדר"י למימרא שהסומא יהנה מן האורה ממעשה של אותו הסומא דאלמא ר' יהודה בסומא גמור מעיקרו מיירי י"ל דלדוגמא נקטי' שאף הסומא גמור נהנה מן האורה ע"י בני אדם הנהנים ממנה וה"ה לעומד בבית אפל ומשום דלרבנן סומא גמור חייב בשאר מצוות בעומד בבית אפל ואלו היה טעמו של ר' יהודה נכון בעומד בבית אפל לפטרו מברכה זו אע"פ שחייב בשאר מצוות אף לרבנן היה להם לפטור סומא גמור מברכה זו אע"פ שחייב בכל המצוות לדבריהם הוצרכו לומר שאף הסומא נהנה ולפי' אמרו בו שפורס על שמע ולמדנו בירוש' דמתני' דוקא נקט לא יפרוס על שמע דאלו בשאר מצוות חייב דפקח גמור הוא ואיפשר היה לו לומר דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו ויפטרו מיהת דלא יפרוס על שמע כיון שהוא מתהנה מן האורה ורבנן אהדרו ליה דהא נהנה כדר' יוסי אבל לר' יהודה אף מכל המצוות הוא פטור אלא דכל כה"ג היה מפרש לה בגמ' כדמפרש בשאר דוכתי ולפי' אין לנו אלא מה שפירשו רז"ל:

גמרא מ"ט מפטיר פורס על שמע רב פפא אמר משום כבוד פי' שלא יפרוס לומ' הפטרה שאינו כבוד ולפי' תקנו לו לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה שיש בהם כבוד:

רב סימאי אמר משום אינצויי כלו' שלא יריב עם ש"צ שהוא נוטל שכר וזה מפטיר ואמרי' איכא בינייהו היכא דעביד ש"צ בחנם משום אנצויי ליכא משום כבוד איכא:

דף כד עמוד ב

והא דמבעיא לן קטן פוחח מהו שיקרא בתורה דאלו בגדול פשיטא דלא יקרא אבל קטן וו ליכא קפידא ואי' דלא גריס קטן אלא פוחח לחוד ואפי' לגדול מיבעייא ליה:

תניא א"ל לר' יהודה והלא הרבה צפו במרכבה ולא ראו אותה מימהם כלו' שיודעין ענינה אע"פ שלא ראוה וסומא ג"כ יודע ענין המאורות ויכול לברך עליהם אע"פ שלא ראה אותם על מה שהשיג ע"י למוד ואהדר להו דלענין בהנאה תליא מלתא והא לא נהנה ורבנן אמרי דנהנה מעובדא דר' יוסי והלכתא כותיהו:

זבלגן שעיניו נופלות דמעה לא ישא את כפיו ואם הוא דש בעירו מותר וכן סומא בא' מעינו אבל סומא גמור י"א דלא חזי לנשיאות כפים אפי' דש בעירו וי"א דכי נקט בא' מעיניו היינו לרבותא בשאינו דש בעירו אבל דש בעירו אפי' בב' עיניו ופי' בירוש' דהה"נ שיש בידיו מומין כגון שהיו עקומות וכיוצא בו שאם דש מותר:

לימא תנינא להא דת"ר תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני ואמר רב פיפי בתפרן ובאלכסונן של בתים שהיו מרובעות בגופן עד שתהא באלכסונן באלכסון של מרובע שהוא יתר על המרובע ב' חומשין שזה סימן ריבוען יפה:

דף כה עמוד א

ההוא דנחית קמיה דר' חנינא ואמר האל הגדול וכו' עד משל למלך שהיו לו אלף אלפים של זהב והיו מקלסין בשל כסף זה ראיה שאין גנותו של ש"צ זה לפי שלא סיים שא"כ הל"ל למלך שהיה לו אלף אלפי' של זהב והיו מקלסין אותו בת"ק של זהב אלא הגנות שאין שבחות אלו של כ"ו שהם ענינים גופניים ממין שבחו של הב"ה כמלך שדינריו זהב ומקלסין אותו בשל כסף וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל:

א"ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר תרי מודים דמי ומשתקין אותו ואוקימנא בדאמר פסוקא פסוקא וכופלה אבל אמר מלתא מלתא ותניה מגונה אבל אין משתקין אותו ואית דמפרשי איפכא וזה יותר נכון מיהו אמר בירושלמי דדוקא בש"צ אבל ביחיד לית לן בה וחוזר ואומר כמה פעמים עד שיכוין מ"מ כל שאיפשר לכוין בשעה א' הדור לו יותר:

מעשה נקרא וכו' כולא מתני' מפרש בגמ' וקי"ל כר"י דשרי להפטיר במרכבה ומנהגא כוותיה ולית הלכתא כר' אליעזר:

דף כה עמוד ב

מהו דתימא ניחוש דילמא עבדי מיראה פי' שלא יכונו לשמים לבם כלל אבל במכוין לבו לשמים צדיק גמור כדמפרש בכמה דוכתין שזה אפי' לא יסורין לא יקרא שלא לשמה בא לשמה איתמר בפ"ק דר"ה גבי האומר סלע זה לצדקה בשביל שיהיו בני:

מה שכעס ר' אליעזר על אותו שהפטיר בהורע את ירושל' אע"ג דהוה עביד כרבנן לפי שבמקומו של ר' אליער היו לו ליזה' לשאול את פיו במה יפטיר ומי שאינו חולק כבוד לחכמי' פיסול יש בו ולפי' בדקו אחריו ונעשה בו כן מפי מורי נר"ו:

אלא תתרגם פרש"י ז"ל לפי שיש בו פ' קרי ליה אחרון:

מעשה העגל הב' נקרא ולא מתרגם משום דכתיב ביה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה כאלו יוצא מעצמו ויש בו כח ואלו היה מתרגם כל השאר כ"ש שהיו מעיינים מה שלא תרגם בזה וזה טעם בברכת כהנים שאין מתרגמין ממנו כלום דכתיב ישא:

כל ליצנותא אסיר בר מליצנותא דע"ז דשריא דקרא נמי אליץ בה:

אמר רב אשי האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בג' וש' וי"א בן גויה ושפחה ומאן דשפיר שומעניה ינוחו לו ברכות על ראשו סליק: