חידושי הרשב"א על הש"ס/מגילה/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים, כמו בירושלמי
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': הקורא עומד ויושב וכו': ואף על גב דקתני יצא אפילו לכתחילה קאמר. ותדע לך, דהא קתני קראה אחד קראוה שנים יצאו וההוא על כרחין לכתחילה הוא דהא קתני בברייתא (לקמן עמוד ב) ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין , ועוד דהא קתני קראה אחד ובאחד מי יש לך לומר יצא בדיעבד. ובירושלמי (פ"ד ה"א עי"ש) מקשי לה ומתרץ לה, דגרסינן התם עומד ויושב יצא מה לשעבר הא לכתחילה לא והא תני מעשה ברבי מאיר שקראה מיושב בבית הכנסת שבטבעין ונתנה לאחר ובירך עליה כיני מתניתא מותר לקרותה מעומד מותר לקרותה מיושב , מה נותנה לאחר ומברך עליה זה קורא וזה מברך ר' הונא בשם ר' ירמיה מיכן שהשומע כקורא כתיב אשר קראו מלך יהודה ולא שפן קרייה אלא מיכן שהשומע כקורא.
גמרא: מימות משה רבינו ועד רבן גמליאל היו למדין תורה מעומד: איכא למידק דהא אמרינן במציעאה בפרק השוכר את הפועלין (פד, ב) דרבן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה הוו יתבי אספסלי ורבי ורבי אלעזר ברבי שמעון הוו יתבי קמייהו אארעא, והלכך קשיא אשמעתין בתרתי, חדא דהא בימי רבן גמליאל הוו יתבי, ואידך דאינהו אספסלי ותלמידייהו אארעא. ואיכא למימר רכות מעומד קשות מיושב , וקשות נמי כיון דבעי הרב לעיוני בהו טובא אי יתבי אארעא כתלמידים לא הוו נחתי בהו שפיר הלכך הוו יתבי אינהו אספסלי . והיינו נמי דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (יז, ב) ביבנה היו ארבעה ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע. ואף בימי דוד אמרינן במועד קטן (טז, ב) עירא היאירי הוה מתני להו לרבנן ע"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא.
הכי גרסינן: ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין: ורש"י ז"ל מחק מתרגמין, משום דאמרינן בפירקא קמא (לעיל ג, א) דאין תרגום בכתובים משום דאית ביה קץ משיח. וליתא, דיונתן בן עוזיאל הוא שנמנע לעשותו כיון שלא ניתן לו רשות לתרגם דניאל דאית ביה קץ משיח אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל, וכדכתבינן לעיל (שם ד"ה ביקש). ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) קראה בין עומד בין יושב בין מוטה העמיד לה תורגמן יצא, ותניא (שם פ"ג הי"ג) ובמגילה אחד קורא ואחד מתרגם אחד קורא ושנים מתרגמין שנים קורין ואחד מתרגם שנים קורין ושנים מתרגמין עד כאן, ויש לך לשבש בכל הספרים כולי האי .
ירושלמי (פ"ד ה"א עי"ש): ואמר ר' ממה דאנן חמון רבנין דנפקין לתעניתא וקריי ולא מתרגמין הדה אמרה שאין התרגום מעכב, אמר ר' יונה אע"ג דתימר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו. ר' יונה ור' ירמיה חד מחזר מנא וחד מחזר פטירין עם ירקונין דימר פטירין עם מרורין ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, מן דמר ר' יונה מהו להביא בתמחוין של כסף הוי אומר די מחזר מנא דימר סלא, ר' פנחס מחזר פטימין בני תורין דימר תורין בני תורין.
מתני': בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' ואין מפטירין בנביא: והקשה רבינו תם ז"ל מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כד, א) אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב, אלמא בשבת אפילו במנחה מפטירין בנביא. ותירץ הוא ז"ל דנביא דהתם היינו כתובים וכדאמרינן בכל כתבי הקדש (שם קטז, ב) בנהרדעא פסקי סידרא בכתובי במנחתא בשבתא ולא ביום טוב. ואינו מחוור דהיאך קורא אותם נביא ואינן נקראין כן בשום מקום, וההיא נמי דכל כתבי הקדש איכא לפרושי דלא פסקי ליה באפטרתא קאמר אלא בדרשא וכדמוכח התם טפי . אלא בשבת וביום טוב בבקר הוי תקנת חכמים קבועה לאפטורי בנביא אבל במנחתא ליכא חיובא ומיהו אי בעו לאפטורי שפיר דמי, ומקומות מקומות יש, יש שמפטירין במנחתא דשבתא ויש שאין מפטירין, והתם הכי קאמר אפילו במקום שנהגו להפטיר בשבת במנחה לא נהגו כן ביום טוב והלכך אינו מזכיר של יום טוב. וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל שמנהגות חלוקות הן, ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות בשבת במנחה לכל השנה כולה.
ובמקצת הספרים שבשו אותה גירסא שבפרק במה מדליקין מדוחק קושיא זו והגיהו יום הכפורים שחל להיות בשבת, וטעות הוא וכמו שאתה למד מדברי הגאון ז"ל. ואף רש"י ז"ל כך הוא גורס שם, וכתב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שהיו רגילין לקרות בנביא במנחה בשבת עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שמד שלא לעשות כן וכיון שנסתלקו נסתלקו עד כאן לשונו, אע"פ שהוא קשה שתהא המשנה מדברת בלאחר גזירה ודברי רב בקודם לכן.
הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה: והא דמהדר ותני הכי במתניתין גבי ראש חדש ומועד והדר תני גבי שבת ויום טוב ויום הכפורים, משום דסלקא דעתך אמינא כיון דטפי ליה מילתא מחבריה אף הקורין כולן יהון מברכין לפניה ולאחריה קא משמע לן דלא.
גמרא: אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת: ואם תאמר והא איכא פרשת עמלק (שמות יז, ח-טז) דליכא אלא תשעה, והא איכא במעמדות בראשית ויהי רקיע ויקוו המים דליכא אלא תמניא תמניא פסוקי. איכא למימר דשאני התם (תענית כו, א) דסליק ענינא והיינו סדרו של יום ולא חזו למקרי שלא בסדרו של יום לאשלומי לבי עשרה, וכדאמרינן לקמן (כג, א) גבי המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים ואקשינן (שם עמוד ב) והא איכא עולותיכם ספו על זבחיכם דליכא עשרים וחד ופרקינן שאני התם דסליק ענינא. ובירושלמי (פ"ד ה"ב עי"ש) עבדי לה בעיא, דגרסינן התם על הא והא תנינן (תענית כו, א) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע (בראשית א, א-ח) והא לית בהון אלא תמניא, ר' אידי אמר איתפלגון כהנא ואסי חד אמר חוזר וחד אמר חותך מן דמר חוזר חוזר שני פסוקים ומן דמר חותך ויהי ערב ויהי בקר (שם פסוק ה ו-ח) יפסוק בפני עצמו, והא תנינן (תענית שם) בשני יהי רקיע ויקוו המים (בראשית שם ו-יג) מן דמר חוזר שני פסוקים ומן דמר חותך אפילו חותך אין בו, התיב ר' פליפי בר פרוטה קומי ר' יונה הרי פרשת עמלק אמר ליה שנייה היא שהיא סדרו של יום.
וליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים: פירוש: כיש אומרים דלקמן (כב, א) גזירה משום הנכנסין, שמא יכנסו בשעה שמתחיל הרביעי ויאמרו כיון שזה מתחיל בפסוק שני של תחילת הפרשה שמע מינה שהפסוק הראשון לבדו קרא הקורא שלפניו שאלמלא כן מפני מה לא סיים הקורא הראשון בסוף הפרשה של מעלה ולמה לו להתחיל בפסוק אחד של פרשה זו, והוא הדין והוא הטעם לנכנסין בשעה שיקרא השלישי אותו פסוק ראשון של פרשה זו שיאמרו כן.
ליקרו תרי מהא ותלת מהא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים: פירוש: האי טעמא משום סירכא דמילתא דאיצטריך להאי טעמא נקטיה לעיל (כא, ב), אבל הכא גדולה מזו הוה ליה למימר, כלומר פשו להו תרי ותנן (לקמן כג, ב) הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, וכדאמרינן בסמוך גבי פרשת בראשית.
והא דמעיילי נפשייהו בכולי האי ולא אמרו שיתחיל למעלה מזו או יקרא למטה מובראשי חדשיכם, משום דלא קרינן אלא בסדרו של יום, והני תלתא פרשתא סדרו של יום נינהו משום דפרשת צו שהיא פרשת תמיד נוהגת בין בשאר הימים בין בראשי חדשים ושבת נמי הא איתיה זימנין סגיאין בראש חודש, אבל הנך ליתנהו בראש חדש הלכך לא הוו סדרו של יום ולא קרינן בהו.
ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין: ואי קשיא לך וכי רב לית ליה גזירה משום הנכנסים והיוצאין, והא ליוצאין מיהא ליכא מאן דלא חייש כדאיתא בסמוך. ועוד דהא רב גופיה חאיש כדאמר לקמן ואי סלקא דעתך רב בישראל קרא לפניה מאי טעמא בריך לאחר תקנה הוה אי הכי לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי, אלמא אית ליה גזירת הנכנסין והיוצאין. ויש לומר דשאני הכא דלא אפשר, ורב ושמואל בהא פליגי, שמואל סבר מוטב שנחוש לנכנסין ויוצאין ממה שנחוש להפסק פסוק דלא פסקיה משה דהא פסקינן ליה לתינוקות משום דלא אפשר ורב סבר מוטב שנחוש ולא נפסיק כיון דלא פסקיה משה ממה שנחוש לנכנסין ויוצאין, אבל ודאי היכא דאפשר חיישינן וכדאמרינן נמי בסמוך ולמאן דאמר דולג נדלוג שאני התם דהא אפשר.
הכי גריס רש"י ז"ל: ואם איתא למאן דאמר דולג נדלוג ולא גריס ולמאן דאמר פוסק נפסוק, דהא אנן בשעבר הראשון וקרא שלשה ושייר שנים קיימינן. ויש ספרים דגרסי ליה. ולמאן דגרסי ליה איכא לפרושי דהכי קאמר בין למאן דאמר דולג בין למאן דאמר פוסק אמאי קתני פרשה של חמשה קורא אותה ביחיד יקראוה שנים וידלג או יפסוק, כך נראה לי. אבל אין נראה לפרש שיקשה אפילו בשייר שנים למה קורא פסוק אחד או שלשה פסוקים מפרשה שניה יחזור השני ויתחיל בחצי פסוק שלישי משום דמאן דאמר פוסק שפיר אית ליה דולג היכא דליכא משום נכנסין ויוצאין, דהא ליתא דתרתי לא עבדינן שידלג ויפסוק, אלא נראה כמו שפירשתי.
קשיא לי אשמעתין בין לרב בין לשמואל בפרשת בראשית למה דולג פסוק אחד דיש כאן משום נכנסין ויוצאין ולמה פוסק דיש כאן משום פסוקא דלא פסקיה משה יקרא ראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה והשלישי קורא יהי רקיע, שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק אחד או שנים אבל שידלג אחד מהם כל שיעור קריאתו לא, הא ליתא דהא אמרינן לקמן בפרק בני העיר (כט, ב; ל, א) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, ועוד שכן עושין בחג. ויש לומר דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא, דאילו קרא הראשון כולה פרשה איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום דאינן קורין אלא שתי פרשיות אלו וסבר דפרשת יהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים או שלא יהו אלא שני קוראים, ומשום הנכנסין נמי איכא טפי דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחילת בראשית ולא קרי בתריה אלא חד מימר אמר דלא קרו אלא תרי ובתרי סגי דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דליקרי שלישי בר מהני.
שלח ליה רבה בריה דרבא לר' יוסי הלכתא מאי שלח ליה הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג: רבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פירשוה אפרשת ראש חודש, ואמצעי היינו שני. והר"מ ב"ן נ"ר הקשה עליהם דאם כן מה הועילו בתקנתם והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת, שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים וכדחייש שמואל בפרשת בראשית להאי גזירה עצמה משום נכנסין, ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה לן דולג יקראו השנים פרשת צו והשלישי יקרא וביום השבת ופסוק אחד מפרשת ובראשי חדשיכם דמאי איכא משום שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ההיא אינה אלא משום גזירת הנכנסין, ואם כן זיל הכא ואיכא זיל הכא ואיכא, וכיון שכן יקרא כדרכו ולא ליחוש לנכנסין כיון דלא אפשר ולא נדלוג. ועל כן פירש הוא נ"ר דאפלוגתא דרב ושמואל בפרשת בראשית קאי, דלא אפשר אלא או בדולג או בפוסק משום דלא מלו להו לתלתא תלתא פסוקי לתלתא גברי דהא ליכא אלא תמניא פסוקים, והלכך כיון דלא אפשר אלא בדולג או בפוסק הוצרך ר' יוסי לפסוק כרב דאמר דולג, ואמצעי דולג ולא האחרון, לפי שאם היה השני קורא שני פסוקים מפרשת בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפרשה פחות משלשה פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות משלשה פסוקים והיו כאן גזירות הרבה ולפיכך אמרו השני דולג.
ומסתברא לי כדברי הגאונים ז"ל. חדא, דאילו בפרשת בראשית למה האמצעי דולג יותר מן השלישי, כי גם כשהשני דולג יש שם כל אותם גזירות דאין משיירין ואין מתחילין, מידי הוי טעמא אלא משום נכנסין ויוצאין, אף כשהשני דולג איכא משום נכנסין ויוצאין. ועוד שהוא נ"ר צריך לסבול קושיא גדולה, דאטו רבה הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ור' יוסי מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולג לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכינן השתא, ודחק עצמו נ"ר לתרץ דהלכתא לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק, ואילו כן למה לן לאדכורי פוסק ודולג לימא ליה בהדיא הראשון קורא כך והשני קורא כך שאין כאן צורך לדולג דהא ליכא לא דולג ולא פוסק ומאי נפקא מינה אי ליתה לדשמואל הכי נמי ליתה לדרב השתא לדידן. אלא ודאי אפרשת החדש דעלה אתינן קיימינן, ודולג ודאי שפיר טפי, ואע"ג דאיכא אכתי משום נכנסין כקושייה, מכל מקום אי קרי שלישי וביום השבת וחד פסוקא ובראשי חדשיכם איכא גזירות טובא דאיכא למיגזר בקריאת השלישי ובקריאת הרביעי, דאיכא מאן דמשכח בכניסתו לשלישי כשהוא קורא אותו פסוק של ובראשי חדשיכם וסבר דבראש הפרשה התחיל דאם לא כן למה לא פסק בסוף פרשת וביום השבת כדרך הקוראים שפוסקים בסוף פרשה, ואיכא מאן דנכנס בהתחלת קריאת הרביעי וכדחזי ליה מתחיל בפסוק שני סבר דקמא לא קרא אלא חד פסוקא, הלכך דולג דליכא חששא אלא בנכנסין בקריאת השני לחוד וכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן. ואי אמרת מכל מקום שני אמאי דולג טפי משלישי וטפי מאחרון. אני אומר, חדא דכיון דלא אפשר בלא דילוג למה ממתין. ועוד דבכולה שמעתין חיישי ליוצאין טפי מנכנסין משום דנכנסין משאל שיילי, ואע"ג דלא קיימא לן כתנא קמא דיש אומרים דהכי קאמר, לומר דחיישינן אפילו לנכנסין, אבל מכל מקום לכולי עלמא טפי איכא בהני מהני משום דמקצת הנכנסין דרכן לשאול, והלכך היכא דלא אפשר אלא שנחוש לאלו או שנחוש לאלו נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין.
אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז"ל, למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארה גזירת הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני ויהא השלישי דולג וקורא שלשה פסוקים מפרשת צו, כדרך שאנו עושין בחג. ואם תאמר מפני שמצאו בגמרא אמצעי דולג ואילו כן יאמרו שאפילו האחרון דולג, הא ליתה, דאילו היה השלישי גומר את הפרשה והאחרון מדלג איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין מפרשת ובראשי חדשיכם ולהלן וסבר דלא קרו אלא תלתא כשני וחמישי, וזו חששא קרובה. ואילו תאמר אם כן אף בשלישי דולג דילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום וסבר דלא קרא מתחילה אלא חד והני תרי הא תלתא, הא ליתה, חדא דהא אמרינן דגזירת היוצאין אלימא מגזירת הנכנסין, ועוד דהאי חששא דחיקא טפי דידע בסדרו של יום ויהיב נמי דעתיה דליכא עד תחילת הפרשה אלא חמשה פסוקים ולא מלו אלא לחד, לכולי האי ליכא למיחש כדאיכא למיחש להנך חששות דאיכא בדילוג האחרון וגם לדלוג השני. וצריך לי עיון לפי שאין אני רואה בזה הכרע לסברת הגאונים ז"ל שעשו את השני דולג פסוק אחד, אלא אם כן נאמר דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים, ואם כן תסתלק השאלה מהם ונחזור לשאול לר' יוסי מה ראה לומר כן.
ובתוספות הקשו פרשת ויחל (שמות לב, יא) שהיא שני פסוקים בתחילת פרשה מפני מה לא חששו לנכנסין. והוצרכו לומר שאותה פרשה היתה ידועה יותר לכל והכל יודעין שמשם הם מתחילין לקרות.
איבעיא להו תענית צבור בכמה: הקשו בספר הישר (חלק החידושים סי' תיב) והא בהדיא תנן במסכת תענית (כו, א) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע וקיימא לן (שם כז, ב) בראשית בשנים ויהי רקיע באחד, אלמא תלתא קרו. ותירץ משום דאיכא למימר תלתא קרו בענינא דבראשית ואידך קרי בענינא אחרינא, [ו]משום דקשיא לן זה הכלל (דלעיל כא, א) דבעי רב אשי (לקמן עמוד ב) למידק מינה בתענית צבור קורין ארבעה משום הכי איבעיא לן. עד כאן.
וכי עביד ליה בפניו שלא בפניו לא עביד ליה: נראה לי, דמהכא שמעינן דתלמיד חכם וכהן עם הארץ דאמרינן (לקמן כח, א) דתלמיד חכם קודם, הני מילי כי ליכא כהן במתא דעדיף כההוא תלמיד חכם הא איכא במתא אע"ג דליתיה בבי כנישתא כהן עם הארץ קודם משום כבודו דכהן חכם דאיכא במתא, דהא רב אי לאו דשמואל כאיף ליה לא הוי קרי באתרא דשמואל ואפילו שלא בפניו.
מאי לאו לאתויי תענית צבור ותשעה באב: ונראה לי דקסבר רב אשי משום דהכא נמי איכא מוסף תפלה, דהא איכא עננו. ולא תימא דוקא בתענית צבור ומשום דאיכא מוסף תפלה בעשרים וארבעה ברכות הא בתשעה באב לא ותשעה באב בגררא נקטיה, לא היא, דאם איתא אף בתענית צבור לא יהו קורין אלא שלשה, דהא שלש ראשונות ושניות ליכא עשרים וארבעה, דהכי מסקנא דתלמודא בשלהי פרק קמא דתענית (יד, א) דאסיקנא השתא דאתית להכי עשרים וארבעה נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקין, וכיון שכן לא הוה לן למיקרי ארבעה משום אחרונות בלבד דאיכא מוסף תפלה בעשרין וארבעה. ותדע לך, דהא בברייתא דבסמוך שנינו כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין שלשה, ואע"ג דבאחרונות ליכא ביטול מלאכה, כיון דבראשונות ואמצעיות איכא ביטול מלאכה לא תקנו בכולן אלא שלשה כדי שלא תחלוק, והכא נמי לא שנא. אלא שיש לדחות, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרב אשי, הא לרב אשי עשרין וארבעה נוהגות בין באחרונות בין בראשונות וכדאמרינן התם בפרק קמא דתענית. ומכל מקום, כיון דרב אשי לא אמר הכי מסברא דנפשיה אלא משום דקתני (שם יב, ב עי"ש) מה אלו יתירות וכו' ומאי שייר דהאי שייר ואמרינן השתא דאתית להכי עשרין וארבעה נמי לאו שיורא הוא, ליכא הוכחה דרב אשי אית ליה הכין כי היכי דנימא הכא דבתענית צבור דוקא קאמר ולא בתשעה באב.
מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי: הקשו בתוספות ודילמא לעולם רבי יוסי היא, והאי דקאמר לעולם שלשה ומפטיר אחד היינו שלשה קורין ומפטיר אחד חוץ מן השלשה, דהוו להו ארבעה. ותירצו, כי היכי דלתנא קמא אין לפרש מפטיר אחד דהיינו רביעי, דהא הוא ממעט בתשעה באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וחמישי דעלמא, דאילו בשלישי וברביעי אין קורין אלא אחד ומפטיר אחד, כדאיתא נמי בהדיא במקצת ספרים, ואם כן לא החמיר בשחל בשני ובחמישי יותר משאר שני וחמישי דעלמא לטפויי גברא אלא לענין הפטרה, הכי נמי לרבי יוסי המפטיר מאותן שקראו. ואיני יודע מי הזקיקם לכך, דבלאו הכי מפרשא ברייתא בהדיא דליכא ארבעה קורין, דאי מפטיר מכלל הקוראין כלומר שיהו ארבעה קורין לא הוה ליה למימר שלשה קורין ומפטיר אחד אלא ארבעה קורין דהא ארבעה נינהו שהמפטיר גם הוא מחיוב הקורין, אלא ודאי מדקאמר שלשה קורין שמע מינה שאין שם מחוייבי קריאה אלא שלשה ומפטיר אחד דקאמר כאילו אמר ומפטירין בנביא. ותדע לך, מדקתני בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד ומי אית לך למימר קורא אחד ומפטיר אחד מהם אלא קורא אחד ומפטיר אחד מלבד הקורא הכי נמי קורין שלשה ומפטיר אחד מלבד השלשה ואינו מכלל הקורין. והיינו נמי דכי מבעיא לן לקמן (כג, א) מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה לא ילפינן מהא מתניתא, דאילו לדבריהם לידוק מהא דמפטיר עולה, דהא לרבי יוסי לעולם שלשה ואפילו הכי המפטיר אחד מהם, ולתנא קמא נמי בשחל בשני ובחמישי די להם בשלשה קורין והמפטיר אחד מן השלשה ואע"ג דבשני ובחמישי בעינן שלשה קורין ואין פוחתין מהם, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון: ואמרו בירושלמי דדוקא היכא שמתפלל בצבור ובצבור, דאי לא נענה כסיפא ליה מילתא ומהרהרים אחריו לומר שאינו הגון.
נימא רבי עקיבא היא דאית ליה גברא יתירא: הקשו בתוספות דאטו משום גברא יתירא שחולקין פרשת אחרי מות לשבעה קורין היו מאחרין לצאת יותר מבשבת שקורין ששה כל הסדר, שהרי אף בימיהם היו הפרשיות של כל שבת ושבת גדולות כשלנו דהא פסקי ליה לסידרא לחדא שתא כוותין וכדאמרינן לקמן (כט, ב) חל להיות בכי תשא חל להיות בואתה תצוה, ואפילו בשוות אין בעליית איש אחד זמן גדול כל כך שיהו צריכין להתאחר מלצאת מחמתו. ותירצו דלא מוקי לה כרבי עקיבא משום דקתני מאחרין לצאת אלא משום דקתני ליה ליום הכפורים בתר שבת דכל המאוחר טפיא ליה גברא, אבל האי דקתני מאחרין לצאת היינו משום סידורא דיומא שהיו רגילין לומר סדר עבודת היום כמו שאנו עושין היום, וכדאמרינן (יומא נו, ב) ההוא דנחית קמיה דרבא ואמר יצא ונתנו על כן [שני] שבהיכל [כו'] ואמר ליה (שבקת רבנן) [חדא כרבנן וחדא כר"מ] וכו' וההוא (שם לו, ב) דאמר אנא השם (חטאתי) [עויתי] פשעתי (ועויתי) [וחטאתי] ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר. ופרקינן הכא משום דנפיש סידורא, כלומר כולה מילתא משום דנפיש סידורא לפום כן תני ליה ליום הכפורים בתר שבת.
חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך: פירש רש"י ז"ל שבעה רואי פני המלך דאחשורוש (ראה אסתר א, יד). והקשו עליו דמה ענינו של אותו רשע כנגד תקנת חכמים. ולכך פירש רבינו תם ז"ל דהיינו שבעה רואי פני המלך שבסוף ירמיה (נב, כה) וחמשה מרואי פני המלך הכתובים במלכים (ב כה, יט), ופירשו בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) שאותן השנים היו סופרי הדיינין ולפיכך לא הזכירם במלכים. ובמקצת פרש"י ז"ל ראיתי שכתב ירושלמי יבא גה"ז ויבטל גה"ז, ואם כדברי הירושלמי אדרבא היינו חמשה ושבעה של מלכי האומות.
מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה וכו' חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה: קשיא לי ולמה לא יעלה דאטו משום דמפטיר מיפסיל. ונראה לי משום דברב עם הדרת מלך, כלומר תמניא גברי בעינן שבעה שיקראו ואחד מפטיר, וכברייתא דלעיל (כב, ב) דאמרינן שלשה קורין ואחד מפטיר, ולהכי תני בההוא לישנא ולא תני כלישנא דמתניתין (דלעיל כא, א: ביום טוב חמשה ביוה"כ ששה בשבת שבעה כו' ומפטירין בנביא) קורין שלשה ומפטירין בנביא. ומיהו לא מכרעא לישנא כולי האי דמצי למידק ולאקשויי מינה למאן דאמר עולה, דהוה מצי לתרוצי דהכי קאמר קורין שלשה ומפטיר אחד מהם ומשום הכי לא דק מינה הכא. ומאן דאמר עולה סבר דאין ההקפדה אלא שיהו הקורין בתורה שבעה והא קא קרי. והכין משמע לי מתוך הירושלמי (פרק ד' הלכה ג' עי"ש), דגרסינן התם ר' חלבו ר' מתני שמואל ברבי שילת בשם ר' שבעה חוץ מן המפטיר.
ולא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, ובשל דבריהם הלך אחר המיקל ומפטיר עולה למנין שבעה. ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרק בני העיר (כט, ב; ל, א) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור, והיינו מפטיר, אלמא מפטיר עולה למנין שבעה, וכן הלכה. עד כאן לשונו. ואע"פ שאינה ראיה מחוורת כן נראה הלכה ולמעשה.
וכתב עוד הרב ז"ל בהלכות אלא מיהו אשכחן (דרב) [מרב] נטרונאי גאון ז"ל משמייהו דרבנן סבוראי דהיכא דקרו שיתא ואיפסיקו בקדישא והדר אפטירו אינו עולה והיכא דלא אפסיקו בקדישא מקמי הפטרה עולה למנין שבעה, וטעמא דמסתבר הוא. עד כאן. ומכל מקום אפילו למאן דאמר אינו עולה יכול הוא מפטיר לסיים את הפרשה, שלא תאמר כיון שאינו עולה אם כן השבעה צריכין לקרות כל הפרשה והמפטיר חוזר וכופל קצת ממה שקרא השביעי שאילו לא יקראו השבעה כל הפרשה אם כן הרי זה כאילו לא קרינן אלא מחצית הפרשה שהרי קריאת המפטיר אינה עולה, לא היא, דהא מכל מקום נקראת כל הפרשה והרי קראו שבעה חוץ מן המפטיר והרי איכא הדרת מלך, שאין החיוב שיקראו השבעה כל הפרשה אלא שיקראו שבעה חוץ מן המפטיר למאן דאמר אינו עולה משום דברב עם הדרת מלך כמו שכתבתי ושתהא כל הפרשה. ותדע לך, מדקא משני כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעינן, ואילו לא היה מפטיר קורא לעצמו אלא חוזר וכופל לימא ליה כיון דאינו חוזר וקורא אלא מה שקראו אחרים כנגדו נמי לא בעינן, אלא שמע מינה שדרכן היה שהמפטיר קורא לעצמו פסוקין אחרים שלא קראו הראשונים. ומה שאין אנו נוהגין כן היינו משום שאנו מפסיקין בקדיש בין קריאת השבעה לקריאת המפטיר ואינו בדין שיפסיקו בקדיש באמצע הסדר. ומכל מקום נפקא מינה לשבת וראש חדש שמוציאין שני ספרי תורה, השבעה קורין בפרשת היום ומפטיר יכול לקרות בפרשת החדש ואפילו למאן דאמר אינו עולה.
ירושלמי (פ"ד ה"ג): הלעוזות לא היו נוהגין כן אלא אחד קורא את כל הפרשה היה אחד יודע את כל הפרשה קורא את כולה שבעה יודעין שלשה פסוקין כולהון קריי אחד יודע שלשה פסוקים קרי וחזר קרי. ר' זעירא בשם ר' ירמיה העבד עולה למנין שבעה וידבר עולה ממנין שלשה פסוקים, לא כן אמר ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא שאסור לאדם ללמד את עבדו תורה תפתר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי.
מתני': אין פורסין על שמע פחות מעשרה: פירוש בני אדם שבאין בבית הכנסת אחר שקראו הצבור את שמע [עומד אחד] ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של קרית שמע מפני שיש בה קדושה, והלכך אין פורסין אותה בפחות מעשרה דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה. ולשון פורס חוצה כלומר שאומרים מחצית הברכות, וכדאמרינן (בכורות נז, ב) בפרס הפסח דהיינו ט"ו יום שהן מחצית השלשים יום שכבר חל זמנו של פסח כדאמרינן (לקמן כט, ב) שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום.
ובשם רש"י ז"ל פירשו תלמידיו, שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע אע"פ שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה, ואפילו קרא הוא עצמו את שמע אפילו הכי יכול לחזור ולפרוס על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה. וכן כתוב במסכת סופרים (פ"י ה"ז) ובמקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה חוזר האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. אבל רבינו תם ז"ל לא היה נוהג כן עד שיהו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו, ומביא ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים (שם) ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב) כמנין התיבות ויש אומרים בששה שברכו ששי הוא עד כאן, ופירש הוא ז"ל הני שבעה וששה שלא שמעו קדיש וברכו דאילו כן שבעה בין כולם יחלוק עם משנתינו.
ומיהו אם נפרש כדברי רבינו תם ז"ל יקשה ממה שאמרו שם אפילו יחידי בתוך תשעה או עשרה שחזר בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא, כמו שכתבנו למעלה. ועל כן נראה למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דאפילו אין שם בין כולם אלא שבעה או ששה בלבד פורסין על שמע לדברי מסכת סופרים, וחולק על תלמוד שלנו בזה, וכמו שהתחיל אין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה דאלמא משמע דרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כולם אלא שבעה או ששה. ועוד הביא בספר הישר אגדה אין אומרים ברכו אלא אם כן יש שם חמשה בני אדם שלא שמעו שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
ואין נושאין את כפיהם: פירוש: משום דמזכיר את השם ואומר יברכך השם, והוה ליה כזימון בעשרה דצריך עשרה משום דאמרינן נברך לאלקינו.
ואין מפטירין בנביא: צריך עיון למה צריך עשרה בהפטרה.
ובקרקעות תשעה וכהן: הקשה רבינו אלחנן דהוה לן לאצרוכי אחד עשר ככל בית דין של ממון ושל נפשות דאמרינן (סנהדרין ב, ב ו-ג, ב) אין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ועלתה לו בקושיא. ולי נראה שאני הכא שפרט לך הכתוב עשרה כהנים בפרשה, ואילו כן הוה ליה למכתב אחד עשר. ואינו דומה למה שאמרו בריש פרק ראוהו ב"ד בראש השנה החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב) ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ואע"ג דכתיב (שם פסוק א) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, זה אינו פורט לפי שהדיבור אינו אלא עמהן ואין כאן מקום להזכיר השלישי אלא סמך על הדבר הידוע שאין בית שקול אבל כאן כיון דנחת הכתוב למנינא ימנה גם האחד עשר ולמה שיירו. וטעמא דמילתא משום דשומא היא ואינו כדין ממש.
מתני': קטן קורא בתורה ומתרגם: פירוש דקטן עולה הוא למנין שבעה כדאיתא בגמרא (לעיל כג, א).
אבל אין פורס על שמע: דכיון דאיכא דבר שבקדושה אינו בדין שיוציא בו את הרבים ידי חובתן. ואע"ג דהגיע לחינוך ופריסת שמע אינה אלא מדרבנן, אפילו הכי גדול מיחייב ממש מדרבנן ואיהו לא מיחייב ביה אלא משום חינוך בעלמא, וכדכתיבנא לעיל (יט, ב ד"ה הא) גבי רבי יהודה מתיר בקטן, ואפילו רבי יהודה מודה בהא וכדכתיבנא לעיל (שם) דלא פליג אלא במגילה הואיל ואף הם היו באותו ספק של להרוג ולאבד.
ואינו עובר לפני התיבה: תימה דהכא משמע דדוקא קטן הא גדול שהביא שתי שערות עובר, ואילו בפרק קמא דחולין בסופו (כד, ב) תניא נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו, אלמא עד שיתמלא זקנו לא. ויש לומר דהתם ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה תדיר, הא באקראי ולעתים כל שהביא שתי שערות מותר.
ולענין פורס את (שמע) [כפיו] נמי איכא למידק דהכא משמע שאילו הביא שתי שערות מותר והתם תניא עד שיתמלא זקנו. ועוד קשיא דבסוכה פרק לולב הגזול בסופו (מב, א) תניא קטן היודע לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ואיכא למימר דההיא דלולב הגזול לישא את כפיו עם אחיו הכהנים הגדולים להתחנך בעלמא אבל לא ישא בפני עצמו כלל, וכענין שאמרו בערכין בפרק שני (יג, ב) גבי שיר דקאמר התם רבי אליעזר בן יעקב שאין הקטנים עולין ממנין המשוררים ולא עולין לדוכן אלא ראשיהם בין רגלי הלוים, וההיא דפרק קמא דחולין בנושא את כפיו בפני עצמו ובקבוע, והא דהכא לישא את כפיו בפני עצמו באקראי בעלמא, והלכך כל שלא הביא שתי שערות בפני עצמו לא, הא הביא שתי שערות נושא אפילו בפני עצמו לעתים ובאקראי.
ורש"י ז"ל פירש שם בפרק לולב הגזול דלאו בקטן ממש מיירי התם, אלא הכי קאמר קטן היודע לפרוש את כפיו כלומר שאין יודעין בו אם הגדיל עדיין אם לאו אפילו הכי כיון שהוא נושא את כפיו בידוע שהביא שתי שערות שאילולי כן לא היה נושא את כפיו והלכך חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ואינו מחוור, דכל ההיא ברייתא דלולב הגזול בקטן ממש מיירי.
רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורש על שמע: תימה דהכא משמע דדוקא בשלא ראה מאורות מימיו אבל פקח ונסתמא פורס לפי שכבר נהנה, ולא משמע הכי בבבא קמא בפרק החובל (פז, א עי"ש) דרבי יהודה סומא מיפטר פטר ליה מכל מצות האמורות בתורה ורב ששת דאמר מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מכל מצות האמורות בתורה עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא עבידנא ולא מיפקידנא ואיהו פקח היה ונסתמא. ובירושלמי (פ"ד ה"ז עי"ש) דייקי עלה דהא דהכא ופירשוה דלאו בסומא ממש היא מתניתא אלא בשעמד בבית אפל כל ימיו. ובתוספות דחו דלא משמע הכין בגמרא, מדמייתי עלה (לקמן עמוד ב) ההיא דרבי יוסי דאמר פעם אחת מצאתי סומא אחד באישון לילה ואפלה ואבוקה בידו, דאלמא מתניתין בסומא ממש קא מיירי. מיהו נראה דלאו קושיא היא כל כך דדוגמא נקטה, כלומר שהסומא או השרוי באפילה נהנה הוא מן המאורות שמשתמרין הן על ידי המאורות ומשמשין אותן על ידיהם כההוא סומא. אבל בתוספות תירצו דרבי יהודה ודאי מדאורייתא פטר כל סומא מכל המצות האמורות בתורה אבל מדרבנן מחייב, וכי מחייב הני מילי בפקח ונסתמא לפי שכבר היה בר חיובא ואפילו נסתמא בעודו קטן מכל מקום ראוי היה לבא לכלל מצות אבל בסומא מן הבטן פטור לגמרי. וטעמא דמחייב ליה רבי יהודה מדרבנן ולא פטר ליה לגמרי כנשים שפטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא ואפילו מדרבנן, דלא דמי, דנשים אע"פ שפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא חיובי מחייבי בכל שאר המצות אבל סומא אילו אתה פוטרו מהכל הוה ליה כגוי. והני מילי בשראה מתחילתו ונתחייב במצות וא"נ אפילו נסתמא קודם שהגדיל כדאמרן, אבל בשלא ראה מאורות כלל פטור לגמרי לדברי ר"י.
מתני': מפני שהעם מסתכלין בו: פירשו בירושלמי (פ"ד ה"ח) דאיכא משום היסח הדעת. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
גמרא: ואם היה דש בעירו מותר: פירוש: ואפילו בשיש מומין בידיו, וכדגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) אם היה דש בעירו מותר ר' נפתלי הוה אצבעיה עקימא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה מכיון שאתה דש בעירך מותר.
מתני': ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצון: פירוש: משום דכתיב (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך, לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות לז, ב). ומכאן נראה לי דתפילין שבראשו מותר לתת אותם על כובעו על כסוי הראש, דהא בשל יד לא אסרו ליתנו על בית אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות ולא לאחרים לאות הא לאו הכי שרי, ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ וכדאמרינן בעלמא (מנחות לה, ב וש"נ) אלו תפילין שבראש. והא דאמרינן (זבחים יט, א-ב) מקום יש בין ציץ למצנפת כדי להניח בו תפילין, שמא מפני שאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת.
מתני': האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינין: ירושלמי (פ"ד ה"י): האומר יברכוך טובים שתי רשויות. ונראה פירושו, כאילו אומר יברכוך הטובים אבל הרעים יש להן אלוה אחר. ואם תאמר והא כתיב (תהלים קמה, י) וחסידיך יברכוך וכתיב (שם קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך. יש מתרצים דלא אסור אלא באומר כן בתפלתו, שאומר במקום וכל החיים יודוך סלה וכל הטובים יודוך סלה. וי"מ יברכוך טובים מפני שיש לכלול בתפלה הרשעים עם הצדיקים, דגמרינן מושחלת וחלבנה (שמות ל, לד).
מתני': ואין מפטירין במרכבה, ורבי יהודה מתיר: וקיימא לן כרבי יהודה בפרקא בתרא (לקמן לא, א). וכן אנו עושין.
גמרא: דילמא אתי למעבד מאהבה ומיראה: פירוש מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכוונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהם יסורין מתחרטין, אבל העושה מיראה ומאהבה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור, כדאמרינן בריש פרק קמא דראש השנה (ד, א) האומר הרי זה סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור. וההיא דמסכת סוטה (כב, ב) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכוותה הוא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומכל מקום צדיק גמור לא הוי צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.