בן יהוידע/מגילה/פרק ג

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א

אלמלא מקרא שכתוב א"א לאומרו כביכול שאפילו הקב"ה בעמידה: הכונה כי הנה קרא כתיב וביד הנביאים אדמה, דא"א לשום נביא לראות פני שכינה, דכתיב ע"י מרע"ה בעצמו כי לא יראני האדם וחי, אך יצוייר לעיני הנביאים איזה דמיון כדי שיוכלו להשיג הנבואה כל אחד לפי ערכו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה, דכל נביא יהי' איזה דמיון לנגד עיניו לפי שעה, והדמיון הזה אינו קבוע לאותו נביא, אלא יהי' לפי אותו הענין של הנבואה, דאפילו מרע"ה לא ראה הדמיון שוה כי בים סוף נדמה לו כגיבור, ובסיני נדמה לו כזקן, ובאמת אין לו יתברך דמות וצורה, אלא הכל יצוייר לעיני הנביא כמראה הנבואה וכמחזה לפי שעה, ואין דעתו של אדם מבין אמיתות הדבר, יע"ש.

וכן הענין כאן, שהי' נדמה לו כעומד ולא יושב, ואע"פ שבאמת הציור הזה שהי' מצטער לעיני מרע"ה בסיני אין זה אמיתות הדבר אלא הוא דרך דמיון, עכ"ז אמר רבי אבהו אלמלא מקרא שכתוב לא היינו יכולים לאומרו בפינו, וכונת בעל המאמר לומר כי נצטייר ונדמה לעיני מרע"ה כעומד, ללמדינו דעת בזה שיהיו הרב והתלמיד התחתונים שוים, שניהם בעמידה, או שניהם בישיבה, או שניהם ע"ג קרקע. ועוד נ"ל בס"ד דלעולם לא הי' רואה מרע"ה בהר בעת לימודו שום ציור ודמיון בעמידה, אלא רק הי' שומע הקול מדבר אליו ומלמדו, ומ"ש לו עמוד עמדי א"ל בלשון זה המורה כאלו הי' הקב"ה בעמידה, כדי ללמד לתחתונים שתהי' קריאתם בעומד. וגם ללמדם שלא יהי' הרב ע"ג מטה ותלמידיו ע"ג קרקע:

שם. היו לומדין תורה מעומד: נ"ל בס"ד הטעם כדי להטריח עצמן בתורה, כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין.
או יובן הרגלים רומזים לנצח והוד, והתורה ניתנה ע"י לוחות שהם סוד נצח והוד, ולמדוה מפי משה ואהרן שהם נו"ה.
או יובן הגוף שהוא עולם קטן עומד על שני רגלים, וכן העולם עומד על התורה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וכו', והתורה כוללת שני עמודים שהוא עסק התורה וגם עמוד העבודה, דכל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה.
אי נמי לימוד התורה מעומד יורה דראוי לאדם ללמוד תורה מן הרב שהוא דומה למלאך, דכתיב שפתי כהן ישמרו דעת והתורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, וידוע כי המלאכים אין להם ישיבה למעלה אלא הם עומדים דכתיב בין העומדים האלה:

שם. רכות מעומד קשות מיושב: קשה יתן לו כח שיוכל ללמוד גם הקשות מעומד, מאחר שהוא בנס היה שם, שהיה בלא אכילה ובלא שתיה ובלא שינה, וכיון שהיה עומד שם בנס בכח אלקי, א"כ מה הפרש יש לו בין ישיבה לעמידה, כי באמת אינו עומד שם בכח טבעי. ונ"ל דודאי לא יש אצלו הפרש, ורק עשה לו כן שילמד רכות מעומד קשות מיושב, כדי ללמד לתחתונים שהנהגתם וכוחן הוא טבעי, שככה יעשו רבות מעומד וקשות מיושב, ומ"ד שהיה שוחה, היינו כדי להראות הכנעה, ע"ד שם שאמרו גבי מלך בתפילת העמידה:

שם. אלא הא דתני רב שימי אין פוחתין מעשרה פסוקים וכו': מלשון זה משמע דנתחדשה לו שאלה זו מכח הטעם שאמר בשלשה העולין בשני וחמישי ומנחה, וצ"ל מה שייכות יש לזה בזה. ונ"ל בס"ד כי בתחלה היה חושב השואל טעם לעשרה פסוקים כנגד חמשה חומשי תורה, וחמשה ספרי תהלים שמכוונים כנגדן, כמ"ש רז"ל משה נתן לישראל חמשה חומשי תורה, וכנגדן נתן להם דוד ספרי תהלים, אך עתה ששמע טעם לשלשה העולין הוא כנגד תנ"ך, א"כ עשינו לתורה וכתובים רמז בשלשה העולין, ותו אין צריך לעשות להס רמז בעשרה פסוקים, לכן שאל העשרה כנגד מי:

דף כא עמוד ב

שם ע"ב. אמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח שני שקרא ד' משובח וכו': קשה הול"ל בקיצור כל אחד משלשה שקרא ארבעה ה"ז משובח. ונ"ל בס"ד אי הוה תני הכי, הו"א אין חילוק ביניהם במעלות השבח, לכך פרט אותם בזא"ז, לומר שהם עולים זעג"ז בשבח, כי שבחן הוא בשתים, הא' שקרא ארבעה והב' שהיה זריז לקרות קודם חבירו, וכמ"ש מהרש"א ז"ל במ"ש ושבחיה רב פפא, ולפ"ז הראשון שקרא ארבעה הוא משובח יותר מן השני והשלישי, אשר גם הם קרו ארבעה, והשני שקרא ארבעה הוא משובח יותר מהשלישי שקרא ארבעה, מפני שקדם לשלישי, ולכן נקטינהו בתלת בבי בזא"ז ללמדינו שהם זעג"ז במעלה.

ועוד נ"ל בס"ד, הא דחילקם לתלת בבי ולא כללם ביחד, כי באמת עשרה פסוקים לשלשה עולין הם חיוב, מפני שיש בעשרה טעם כדאמר בתלמודא, אך אם רצו אלו השלשה לקרות יותר מעשרה פסוקים הרשות בידם, ובדאי מצוה עבדי, אך אינם דומין אלו הפסוקים היתרים במעלה לאותם העשרה פסוקים שהם חיוב שיש בהם ממש, והשתא הכי קאמר רבא, ראשין שקרא ארבעה בשביל שקרא ארבעה פסיקים שהם חיוב, ואם אחר שקרא הראשון ארבעה בא השני וקרא ארבעה, הוה אמינא אין זה משובח מפני שחטף פסוק אחר מהשלישי שיבא אחריו כי לא נשאר לשלישי מן פסוקים של החיוב אלא רק שני פסוקים וצריך הוא להשלים לקרות פסוק אחד עשר שהוא מלבד החיוב, ולהכי קמ"ל גם זה משובח בקריאת הארבעה, אע"פ שחטף פסוק אחד מפסוקי החיוב מן השלישי, ואם אחר שקרא השני ארבעה בא השלישי וקרא ארבעה, הוה אמינא אין לזה שבח בקריאת הארבעה מפני שפסוק השלישי ופסוק הרביעי קראם מפסוקים שהם היתרים על העשרה של החיוב, ולהכי קמ"ל גם זה השלישי שקרא ארבעה ה"ז משובח בשבח המגיע מקרית ארבע:

דף כג

הני שלשה חמשה שבעה כנגד מי: הקשו התוספות ז"ל למה לא שאל על ארבעה דחוה"מ ור"ח, ועל ששה דיוה"כ יע"ש. ונ"ל בס"ד דעל ארבעה דחוה"מ ור"ח אין לשאול כלים, דזה מוכרח להיות אחר שתיקנו ביו"ט חמשה ובחול שלשה, ולכך חוה"מ ור"ח שהם ממוצעים מוכרח להעלות ארבעה, שהוא מספר ממוצע בין חמשה לשלשה, ולא אפשר בלאו הכי, וכן על ששה דיוה"כ ליכא שאלה כיון דתיקנו שבעה בשבת וחמשה ביו"ט, צריך לתקן ששה ביוה"כ, מפני שהוא ממוצע בין קדושת שבת ובין קדושת יו"ט, לכך שאל רק על שלשה חמשה שבעה:

שם. חמשה מרואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך: י"ל למה בחמשה נקיטו מרואי, ובשבעה נקיט רואי. ונ"ל בס"ד ע"פ הירושלמי שהביאו התוספות, דאלו החמשה שהוזכרו במלכים ב' סי' כ"ה הן הן השבעה שהוזכרו בירמיה, ורק בכלל השבעה יש שנים שהם סופרים ולפ"ז לכן נקיט מרואי בחמשה, להורות דאיכא עוד אנשים בהדייהו. והנה מ"ש רש"י בשבעה כנגד שבעת שרי פרס ומדי, הקשו התוס' איך יתקנו חכמים כנגד מניינו של אותו רשע, ולכך פרשו השבעה הם כמ"ש בירמיה סי' נ"ב, והחמשה הם כמ"ש במלכים ב' סי' כ"ה ע"ש. ונ"ל בס"ד דגם רש"י ז"ל מפרש השבעה כנגד מ"ש בירמיה, אך בירמיה כתוב ושבעה אגשים מרואי פני המלך, ומלשון זה איכא למידק דרואי פני המלך היו טפי משבעה, והוא לקח שבעה מהם דוקא, ואם נאמר כן קשיא לן למה עשו המספר כנגד מה שהגלה, ולא עשו כנגד מה שהיה באמת מספר רואי פני המלך, לכך בא לפרש אלו שבעה הם דוקא ולא יותר, כדכתי' שבעת שרי פרס ומדי, דמשמע דלא הוו טפי משבעה:

דף כה

ליחוש לכבודו של אברהם: נ"ל לאו משום קורבה בלבד אלא משום דעמי הארץ שומעין דאמר אברהם ללוט כי אנשים אחים אנחנו, וכן הכתוב קורא אותו אחיו דכתיב וישמע אברם כי נשבה אחיו, דשוין זע"ז, ואם ישמעו ענין שקרה ללוט עם בנותיו יהיה בזיון שיאמר זה שעשה כך הכתוב משוה אותו עם אברהם אע"ה:

שם. דניחא להו דהויא להו כפרה: קשה כיון דאין ידועין בשמותם, איך הוי להו כפרה בבזיון זה. ונ"ל הכפרה לאו משום בזיון אלא משום דהמון העם כששומעין שאחר שעשו רע כזה קבלם השי"ת בתשובה, עי"כ גם הם יהרהרו בתשובה, ולכן בזו הסיבה שגרמו הרהור תשובה להמון העם השומעין, הויא להו כפרה. ומה שאין מתרגמין מעשה ראובן, משום דאין הדברים כפשוטן, דבאמת לא שכב אלא רק בלבל שמנע שכיבה של אביו:

שם. לעולם יהא אדם זהיר בתשובתו: נ"ל בס"ד נקיט לשון לעולם, לומר אפילו אם מדבר עם אדם גדול דליכא למיחש למטעי. עכ"ז יהיה זהיר בשביל שישמעו הדברים לאחרים ויטעו. או יובן אפילו אם זה המדבר דרכו לדקדק לתפוס לשין קצר, ואס יחוש לטעות יהיה מוכרח להאריך יזהר בכך אע"ג דיאריך בלשונו:

שם. דכתיב כרע בל קורס נבו: פירש רש"י הוא ליצנות על מוצא הרעי שלו, וכן כבידו שהוא כובד משאו של רעי. ונ"ל אע"ג דהנביא עושה ליצנות זו על ע"ז כדי לבזותה, עכ"ז הוא אומר דברים המכונים וראויים לבזיונה, והיינו דאיתא בעץ חיים שער פרציפי זו"ן פרק ה' מפסולת המאכל יוצא מזון לחיצונים, וזה הטעם שהקליפות וע"ז נקראים צואה בלי מקום, כי משם נזונים, וז"ס ע"ז של פעור דעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה, כי זהו מזונה, ובזה נמשך לה שפע עכ"ל יע"ש. ולכן עשה ליצנות על ע"ז בענין הריעי כי מזונה מן הריעי, והיא נקראת צואה בלי מקום, ולכן כתיב על כבדו כי גלה ממנו, דהיינו כובד משא הריעי שהיה נזון ממנו ועתה גלה ממנו כי נתבטל לגמרי, ולכן אומרים לעכו"ם שקליה לע"ז ואניחיה בשי"ן ת"ו שלך ר"ל במקום הריעי, כי משם מזונה ותניחנה שם לאכול מזונה. ונ"ל אותיות שקודם לץ ואותיות שאחר לץ מספרם מר כמנין בא"ל ז"ר, לרמוז בא"ל זר שהוא הע"ז מותר לך להיות לץ. והא דאמר ואניחיה בשי"ן ת"ו שלך, ולא אמר בשת שלך, רמז בזה בזיון לע"ז יותר, כי שי"ן ת"ו במלואם גי' תשיס"ו שהוא לשק משיסה:

שם. שרי ליה לבזוייה בגימ"ל ושי"ן: הא דהזכר מבזין את אמו משים דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל הנקבה מקללין את אביה כמ"ש רז"ל ע"פ את אביה היא מחללת, אומרים ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצאה זו מחלציו, דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה:

שם. שרי לשבוחיה ומאן דשבחיה ינוחו לו ברכות על ראשו: קשה לשון שרי ליה משמע דליכא מצוה, ורק קמ"ל דליכא איסורא, ומדקאמר ינוחו לו ברכות על ראשו, משמע דמצוה עבד, והנה שכרו אתו ברכות על ראשו. ונ"ל בס"ד דלעולם כל אדם טוב מצוה לשבחו, כדי שהשומע יתקנא, וגם הוא ילך בדרך הטובים, אך יש חששא בזה דלפעמים מתיך שבחו יבא לידי גנותו ונמצא יצא שכרו בהפסדו, ולא עוד אלא את היותרת, ולז"א מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה, כדי להלהיב לב השומעין שיתקנאו וילכו בדרך טובים, ואין לו לחוש פן מתוך שבחו בא לידי גנותו, כי על הרוב לא יזדמן כך, אך אין אנחנו יכולים לומר בתחלה מצוה קעביד, כי אולי יוולד משבחו איזה גנות, ונמצא יצא שכרו בהפסדו, ורק אם שבחו ונשאר בשבחו שלא בא לידי גנותו, אז למפרע מצוה קעביד, וינוחו לו ברכות על ראשו, דראוי הוא לקבלת השכר מאחר ושבחו לא יצא מזה תקלה. אבל קודם ששבחו לא אמרינן מצוה קעביד דשמא אם ישבחו יבא ליד גנותו. והא דאמר על ראשו ולא אמר עליו נ"ל בס"ד לכלול גם זרעו בברכות אלו. כי ידוע האיש מזריע מראשו והאשה מבין כתפיה מחוט השדרה. ולכן אמר על ראשו ר"ל גם על זרעו שהם בראשו: