גיטין מד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואם תימצי לומר כוון מלאכתו במועד ומת אלא קנסו בנו אחריו משום דלא עבד איסורא הכא מאי לדידיה קנסו רבנן והא ליתיה או דילמא לממוניה קנסו רבנן והא איתיה אמר ליה תניתוה בשדה שנתקווצה בשביעי' תזרע למוצאי שביעית גנטייבה או נדיירה לא תזרע למוצאי שביעית וא"ר יוסי בר' חנינא דנקטינן הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן אמר אביי הנקטינן טימא טהרות של חבירו ומת לא קנסו רבנן בנו אחריו מ"ט והיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן היא לדידיה קנסוהו רבנן לבריה לא קא קנסו רבנן:
או לחוצה לארץ:
תנו רבנן זהמוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני רבן שמעון בן גמליאל אומר פעמי' יצא ופעמים לא יצא כיצד אמר פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי לא יצא לאנטוכי שבאנטוכיא יצא והא תניא מכרתיהו לאנטוכי יצא לאנטוכי השרוי בלוד לא יצא לא קשיא הא דאית ליה ביתא בארץ ישראל הא דאית ליה אושפיזא בארץ ישראל חבעי רבי ירמיה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור מהו תיבעי למ"ד הדין עמה תיבעי למ"ד הדין עמו תיבעי למאן דאמר הדין עמה כיון דהדין עמה כדידה דמו או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא כדידיה דמו ותיבעי למאן דאמר הדין עמו כיון דהדין עמו כדידיה דמו או דלמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידה דמו תיקו:
אמר ר' אבהו שנה לי רבי יוחנן טעבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם רבו יצא לחירות והתני ר' חייא איבד את זכותו לא קשיא יכאן שדעת רבו לחזור כאן שאין דעת רבו לחזור והתניא יוצא העבד אחר רבו לסוריא יוצא לא סגי דלא נפיק והתנן ואין הכל מוציאין אלא יצא העבד אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם אם דעת רבו לחזור כופין אותו ואם אין דעת רבו לחזור אין כופין אותו אמר רב ענן שמעית מיניה דמר שמואל תרתי חדא הך ואידך דאיתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר כאינה מכורה כל עיקר בחדא הדרי זביני ובחדא לא הדרי זביני ולא ידענא הי מינייהו אמר רב יוסף ניחזי אנן מדתני בברייתא המוכר עבדו לחו"ל יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני שמע מינה קנייה רבו שני ולא הדרי זביני וכי אמר שמואל התם אינה מכורה לומעות חוזרין
רש"י
[עריכה]
ואם תימצי לומר - גבי מכוון מלאכתו במועד שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה ותנן התם (מו"ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא תפשוט לן דקנסוהו ואע"ג דלא עבד איסורא כ"ש הא דעבד איסורא אבל אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם המועד ולא בא לידי איסור:
לממוניה - לפדותו מנכסיו:
והא איתיה - ביד בנו:
שנתקווצה - ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית:
נטייבה - נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות:
נדיירה - על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא וקונסין אותו:
לא קנסו בנו אחריו - לשלם ואע"ג שהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין (לקמן דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד חייב:
שאינו ניכר - הטומאה אינה ניכרת בפירות:
לא שמיה היזק - לחייב נכסיו מן התורה:
לחוצה לארץ - אפילו לישראל:
לפלוני אנטוכי - משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע שנולד ודר באנטוכיא ואיכא למימר לא לקחו על מנת להוליכו שם הלכך לא יצא לחירות ואפילו הוליכו יש לומר דעתו לחזור:
שבאנטוכיא - משמע שדירתו שם ועל מנת כן לקחו:
לוד - בא"י:
הא - דקתני לפלוני אנטוכי לא יצא עד דאמר שבאנטוכיא:
דאית ליה - להאי אנטוכי בית בא"י:
והא - דקתני לאנטוכי יצא דלית ליה בית אבל אושפיזא אית ליה:
ודעתו לחזור - לבבל:
מהו - מי הויא הך איתתא כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו דקיימא לן (כתובות דף צה:) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא:
תבעי למ"ד - (יבמות דף סו:) במכנסת שום לבעלה וגירשה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה ואיכא למ"ד הדין עמו הואיל ומאותה שעה הם באחריותו ואיכא למ"ד הדין עמה משום שבח בית אביה:
כי דידה דמו - ולאו מכירה היא דהא אם נתארמלה או נתגרשה דידה נינהו:
לפירא - שהוא משעבד בהן למלאכתו:
דלא קנו ליה לגופיה - דאי מיית או מגרש לה הדרי לה:
לסוריא - ארם צובה וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים כדתניא בפ"ק (לעיל ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ:
יצא לחירות - ואע"פ שיצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי העבד לא הוה רבו מצי כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות (כתובות קי:):
כאן שדעת רבו לחזור - כשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ:
והתניא - בניחותא:
יוצא עבד אחר רבו לסוריא - משמע דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא ופריך לא סגי דלא נפיק בתמיה והתנן אין הכל מוציאין (לישנא אחרינא) גרסינן יצא עבד כו' עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי יוצא עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה:
אם דעת רבו לחזור - אם כשיצא על מנת לחזור יצא:
כופין אותו - להוציאו לחירות:
תרתי - בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין:
חדא הא - מכירת עבד לחוצה לארץ:
ויוצאה - לבעלים מיד וזה הפסיד מעותיו:
אינה מכורה כל עיקר - מקל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקאמר רב ענן בשני דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות:
בחדא אמר דהדרי זביני - וחוזרות המעות ללוקח:
ובחדא לא הדרי - אלא איבד הלוקח מעותיו:
ולא ידענא הי מנייהו - וא"ת אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו במאי פליג עליה דרב דהא לרב נמי לא הדרה דקאמר מכורה ויוצאה ודאי פליגי דאילו לרב המכר מכר ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ולשמואל אינו מכר והמעות מתנה נינהו ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ויכולין לחזור בהן ומעות המטלטלין חוזרין ומעות הקרקע מתנה דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל וגמר ונתן מעות לשם מתנה:
מדקתני בברייתא - לעיל ברישא דשמעתין:
קנייה רבו שני - ואיבד מעותיו דאי הדר זביני ורבו ראשון קנייה למה ליה לשני לשחררו היה לנו לכוף את הראשון שאיסורו עליו אלמא לא הדרי זביני וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל דהדרי זביני ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי ולא הפסיד הלוקח:
תוספות
[עריכה]
נטייבה. פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (דף לד:) אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי פשיט מינה ומפרש ר"ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי קשה הכא היכי. פשיט דילמא עבד שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (שם דף לד:) ואומר ר"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין (לקמן נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו רבית שקונסים אותו. דמשמע לעולם אפילו בנו כיון דקנסו זכה בו הלוה ובשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו (ב"מ דף לז.) התם קנסינן להו כי היכי דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה. שנתקווצה. פי' ר"ח קוצין התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה. (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה: לחוצה לארץ יצא לחירות ואם תאמר היכי דמ' אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות (דף קי:) דאין הכל מוציאין ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ד (עריכה)
קכד א מיי' פ"ז מהל' יום טוב הלכה ד', סמ"ג לאוין פה, טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ח סעיף ו':
קכה ב מיי' פ"א מהל' שמיטה הלכה י"ד, סמ"ג לאוין רסז:
קכו ג ד מיי' פ"א מהל' שמיטה הלכה י"ד:
קכז ה ו מיי' פ"ז מהל' חובל ומזיק הלכה ג', סמ"ג עשין ע, טור ושו"ע חו"מ סי' שפ"ה סעיף א':
קכח ז מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה ו', סמ"ג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף פ"ב:
קכט ח מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה ז', סמ"ג עשין פז:
קל ט י מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה ח', סמ"ג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף פ"ג:
קלא כ ל מיי' פי"א מהל' שמיטה הלכה י"א, סמ"ג לאוין ערה:
ראשונים נוספים
או דילמ' כיון דלא קנו ליה לגופיה כדידי' דמי. פי' רש"י ז"ל דאי מייתא ומגרש לה הדרי לה פי' לפי' דאע"פ שהדין עמו אם רצה לומר דמים אני נותן מסתמ' לגבותן הן עומדין דלהכי קרו להו צאן ברזל דקביל עליה בעל אונס' וזילא כדאית' בפ' איזהו נשך ולאו דהוו ליה בחלוטין ואינן נעשין מטלטלין אצל בניו דבאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן וכדאמרינן לענין בכורה התם דהוה לי' ידי כותי באמצע משום דמחדי ליה וכ"ש בקנסא דרבנן דלא מקריא מכירה ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאים בשן ועין לאיש דכמאן דקנו ליה הוי ומפקיע שחרור מיד שעבוד דאשה ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל דאפי' עבדי מלוג לא נפקי לה.
המוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות: איכא למידק אמאי יצא לחירות דהאי [בנדפס: דהא] אי לא בעי למיפק בתריה לא נפיק כדתנן בפרק בתרא דכתובות ואין הכל מוציאין ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי לאיתויי עבד עברי שברח מחוץ לארץ לארץ דאמרינן לה זיל זבניה וכל שכן זה שהוא דר בארץ שאין מוציאין ואם יצא מרצונו הוא אבד את זכותו כדאיתא בסמוך. ויש לומר דקנסוה חכמים שמא ישדלהו רבו שני בדברים לצאת אחריו ויצא. מיהו במשדל עבדו לצאת אחריו לדעת ויצא אין קונסים אותו דכל כך לא קנסו, שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסין אותו.
או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידיה דמי: פירש רש"י ז"ל דאי מאית או מגרש לה הדרי לה. ואיכא למידק דהשתא למאן דאמר הדין עמו אמרינן דלא הדרי לה אם רצה הבעל ליתן דמיה [בנדפס: יתן]. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמסתמא לגבותן היא הן עומדין ובדאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן במספיקין ולא קרו להו צאן ברזל אלא משום דמקבל ליה יוקרא וזולא כדאיתא בפרק איזהו נשך ואינן לחלוטין דבעל דאם מת אינן נעשים מטלטלין אצל בניו, ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאין הן בשן ועין לאיש וכמאן דקנו ליה דמו ומפקיע שחרורו מיד שעבוד האשה, ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל דאפילו עבדי מלוג לא נפקי לה, הרמב"ן זצ"ל.
אמר רב יוסף ניחזי אנן וכדתניא עבד שמכרו רבו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני: קשיא לי ומאי קושיא והלא מכור הוא דבר תורה ואף על גב דקנסו חכמים למהדר זביני מכל מקום כיון דעבד של שני הוא דבר תורה לא סגיא בלא גט שחרור משני דאיסורא דאורייתא היא. וניחא לי, דעיקר דוקיא מדקתני משני ולא קתני משניהם, דאי הדרי אף מראשון צריך כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, אי נמי יש לומר דאי הדרי זביני כי מהדר ליה הוה ליה כמוכרו לו במעות שהוא מחזיר לו, ומראשון דוקא הוא צריך ולא משני.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה