גור אריה על רש"י דברים יט
<< · גור אריה על רש"י · דברים · יט · >>
[א] שיהיה מתחילת הגבול כו'. ואף על גב דהשתא הגבול נחלק לארבעה חלקים, ולא לשלשה חלקים, מכל מקום נקרא 'משולש', כי כל אחד מן הערים מחזיק בשוה מן הארץ, שיש לכל אחד פנוי כמו לשני, וזה נקרא 'משולש', אחר ששלשתן הם שוים בארץ. שהרי העיר הראשונה יש לה פנוי סביבות העיר כמו חצי הארץ, רביעית מצד זה ורביעית מצד זה. שהרי יש לבצר פנוי רביעית הארץ מתחלת הגבול עד בצר, ורביעית הארץ מן בצר עד ראמות פנוי. וכן יש לראמות פנוי משני צדדיה כמו חצי הארץ; רביעית מן בצר עד ראמות, ורביעית מן ראמות עד גולן. וכן לגולן פנוי משני צדדיה כמו חצי הארץ; רביעית מן ראמות עד גולן, ורביעית מן גולן עד סוף הגבול. ובזה נקרא "ושלשת", כיון דהוי שלשה מקומות, והיה כל מקום אליו פנוי כמו לשני, ולשני כמו לשלישי, זה נקרא "משולש":
[ב] לכך אני אומר להכין לך דרך וערי מקלט רבים וכו'. פירוש, שאין "פן ירדוף אחריו גואל הדם" מחובר אל "ונס" (ר' פסוק ה), שינוס הרוצח אל עיר המקלט פן ירדוף אחריו גואל הדם. דאם כן יקשה, מאי קאמר "כי ירבה הדרך", הלא לא קאמר רק שהוא ינוס אל עיר המקלט שמא ירדוף אחריו גואל הדם. ואם כן אפילו אינו רחוק, ינוס אל עיר מקלט, שמא ירדוף אחריו. אלא כך פירושו, "פן ירדוף גואל הדם והשיגו", לכך אני מצוה לך להכין לך הדרך וערי מקלט רבים, ואם לא כן, מפני ריחוק הדרך ישיג גואל הדם את הרוצח:
[ד] זה בנה אב וכו'. וליכא למימר דנילף מהכא דכל מקום שנאמר "עד" הוא אחד ולא שנים, דכאן כתיב בהדיא "עד אחד", דזה אינו, דאם כן לשתוק קרא מ"אחד", ואנא ידענא ד"עד" הוא לשון יחיד, דהוא עד אחד:
[ה] להיות חבירו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון. ד"כל עון" דכתיב בקרא פירושו עונש הבא על עון, שהעד כשהוא מעיד אינו קם רק להביא אותו לעונש, דאם לא כן, מאי נפקא מינה בעדותו. ולפיכך הא דכתיב "לכל עון ולכל חטאת", פירושו לא יקום לעונש עון ולעונש חטאת. ו"עון" הוא במזיד, ו"חטאת" בשוגג (יומא דף לו:), ולענין קרבן קאמר, שאין עד אחד מביא אותו לידי קרבן. ו"עון" הוא כולל הכל, בין עונש ממון ובין עונש נפשות, דהכל "עון" קרי מה שהוא חייב לחבירו, כי "עון" מלשון "עותה ושתי" (אסתר א', ט"ז), והכל הוא בזה, בין עונש ממון ובין עונש נפשות. ולא הוצרך לומר 'עונש קרבן' בפני עצמו, רק מפני שכתוב בתורה "לכל עון", והוה אמינא דווקא עונש מזיד, כי "עון" משמע מזיד, אינו קם - שהרי מכחיש העד. אבל שוגג - קם, הוצרך למכתב גם שוגג, אף על גב שהוא אינו מכחיש העד. ואילו כתב "חטאת", הוה אמינא דווקא לחטאת להביא אותו לקרבן אינו קם, אבל למזיד - אין אדם מישראל חציף כל כך להעיד שקר בדבר שחברו מכיר בשקרו, שאין החי יכול להכחיש החי, והוה אמינא דקם למזיד:
[ו] אבל קם הוא לשבועה. דאם לא כן, לכתוב סתמא "לא יקום עד אחד באיש", דהא לכל מילי הוא דאינו קם, אלא בא ללמוד דלשבועה קם (כ"ה ברא"ם):
[ז] ולא שיכתבו עדותן בבית דין בשטר וכו'. ואם תאמר, כל שטר יהא פסול, מפני שכתבו עדותן בשטר. ויש לומר, הכא שאני, דכיון דניתן השטר לגבות, והרי בהך שטר נתחייב לו, ולא הוי נייר בעלמא, וכאשר יבא לבית דין לגבות - אינו גובה על ידי עדות העדים, אלא על ידי השטר שנתחייב בו, ואין כאן עדות על פה. ולא דמי למי ששולח עדותו בכתב לבית דין, דזה לא הוי שטר כלל, רק עשוי להעיד. תדע, דהא חתם על השטר קודם שנעשה חתנו, ונעשה חתנו, השטר כשר (בבא בתרא דף קנט.). ואמאי יהא כשר, והרי עכשיו פסול, אלא כיון דלא עשו השטר עתה, אלא כבר קודם שהיה קרוב, כשר השטר, ושוב לא יפסל:
והרמב"ם כתב בפרק שלישי מהלכות עדות (ה"ד) מדברי סופרים חותכין העדות בדיני ממונות בעדות בשטר, אף על גב שאין העדים קיימים. נראה מדבריו שעדות העדים בשטר הוא מדרבנן. ואין דבריו נראין כלל, דהא למאן דאמר 'עידי חתימה כרתי', משמע דלדידיה עידי חתימה עיקר, בין בגיטין בין בשטרות, ואיך קאמר דמדברי סופרים הוי דבר זה:
ורבינו תם פסק דאף בכתב יכולין להעיד, ולא פסל אלא אילם (גיטין דף עא.), שאינו ראוי להעיד בפה, זה לא יעיד. ותימה, דמיעט רחמנא 'מפי כתבם' דומיא ד'מפיהם' (שם), מה 'פיהם' בראוים להעיד, אף 'מפי כתבם' בראוים להעיד, דהרי דרשינן 'מפיהם ולא מפי כתבם' אראוי להעיד. ולפיכך פסול להעיד מן הכתב:
[ח] שהוסר העד מכל העדות וכו'. אבל אם לא היו מזימים אותם, רק שני עדים אמרו 'לוה', ושנים אחרים אומרים 'לא לוה', שלא הסירו את העדים מכל העדות, אין זה הזמה. ואם תאמר, ומאי טעם הוא זה לומר שאם היו מזימין את העדים לומר 'עמנו הייתם באותו יום' נעשו זוממין, ומשלמין, ואילו מכחישים את העדים, אף על גב שהעדות בטילה, אין העדים נעשין זוממין. ובטור חושן משפט בהלכות עדות (סימן לח) מפרש הטעם, משום דכשהעדים האחרים אומרים 'עמנו הייתם', הרי הם העידו על העדים עצמם 'עמנו הייתם'. וכאשר הם אומרים 'לא היינו עמהם' לא מהני, שאין אדם יכול להעיד על עצמו, והוי כאילו באו שני עדים ואמרו שחללו שבת, שהאחרונים נאמנים, ואין (האחרונים) [הראשונים] נאמנים על עצמם לומר 'לא היינו עמכם'. אבל כשאמרו האחרונים לא היה המעשה כך, תרי ותרי הם (בבא קמא דף עב:), והראשונים נאמנים כמו האחרונים, כך הם דברי הטור. ואין הטעם הזה עולה, שהרי אפילו אם העיד כי פלוני הרג פלוני, ואותו פלוני בא אחר כך ברגליו, אינם זוממין, וכאן לא שייך טעם הטור:
ונראה לי, כיון דקיימא לן דאף הזמה שלא בפניו לא הוי הזמה (כתובות דף כ.), שמע מינה דצריך שיעיד על העד עצמו. והכי נמי אם מכחישים העדים בלבד, אף על גב דהוא בפניו, כיון דלא באו להעיד על העד, רק שאומרים שאין העדות כמו שהעיד העד, (ו) אין זה עדות על העד כלל, ולפיכך לא נעשו זוממין בהא. ואפילו אם בא הרוג ברגליו, אין כאן עדות על העד, ואין נעשים העדים זוממין אלא אם כן העידו עליהם בעצמם, ובין הכחשה ובין בא הרוג ברגליו אין כאן עדות על העדים. ופירוש זה ברור:
[ט] בעדים הכתוב מדבר כו'. מפרש בגמרא בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.), דאי בבעלי דינין - וכי שנים באים לדין, שלשה אינם באים לדין, דלפעמים יש מחלוקת בין שלשה, שכל אחד ואחד אומר שלי הוא, נמצא כי המחלוקת בין שלשה. אבל שלשה עדים כמו שני עדים נחשבים, ושפיר כתב "שני אנשים". ועל כרחך בא ללמד שלא יעידו אלא מעומד, דכתיב "ועמדו". וגם בא ללמד שאין עדות אלא באנשים, ולא בנשים. דאם לא כן, הוי למכתב 'ועמד העד ואשר להם הריב לפני ה, אלא "אנשים" ולא נשים. ולהא לחוד לא אתא, דאם כן "אשר להם הריב" למה לי, אלא לומר שגם בעלי הריב בעמידה (שם). והא דאיתא במסכת מועד קטן (סוף כ ע"ב) דיליף דקריעה מעומד, מדכתיב (ר' איוב א, כ) "ויקם ויקרע את בגדיו", פריך בגמרא (שם ריש כא.) אלא "ועמד ואמר" דגבי חליצה (להלן כה, ח) הכי נמי דבעי מעומד וכו'. אם כן משמע "ועמד" לא משמע עמידה. כבר תרצו התוספות (שבועות ל. ד"ה מצוה) דעמידה דאחריו מעשה, כמו "ועמד ואמר" לא משמע עמידה, אבל כאן דלא כתיב רק "ועמדו" משמע עמידה שפיר, דהא לא כתיב בקרא רק עמידה, לאפוקי אם מעשה אחריו, דרך הכתוב לומר שעמד ועשה מעשה זה:
[י] אלו בעלי הדין. דאילו עדים כבר כתיב, ויליף (שבועות דף ל.) דגם בעלי דינין בעמידה:
[יא] כאשר זמם ולא כאשר עשה וכו'. ונתן הרמב"ן טעם לזה, כי כאשר באו המזימים תחלה קודם שנהרג, אמרינן כי בזכותו באו העדים להצילו, ולכך יהרגו העדים שבאו להרוג את הצדיק. אמנם אם לאחר הריגתו באו העדים המזימים את העדים, נראה כי היה אותו שהעידו עליו חייב ממקום אחר, דאם לא כן, לא אירע זה על ידי בית דין, כי הקדוש ברוך הוא עם דייני ישראל, דכתיב (תהלים ב', א') "בקרב אלקים ישפוט", ולא היה באה סיבה זאת על ידיהם, שיהיה נהרג איש צדיק והעדים המזימים יבואו אחר כך. אלא שנאמר שהיה זה חייב ממקום אחר, ולפיכך אינו נהרג. ואין דבר זה טעם לסמוך על דבר זה - שלא היה נהרג על ידי בית דין אם לא היה חייב ממקום אחר, דבכל מקום אמרו (בבא בתרא דף קלא.) אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והקולר תלוי בצואר העדים, ומה יעשו בית דין:
ואם היינו באים ליתן טעם בדבר, יותר היה נראה ליתן טעם דהכתוב אומר גבי עדים זוממין "ובערת הרע בקרבך", פירוש דבר שהוא רע. והמחשבה של אדם אינו דבר קיים, שהיום יחשוב על דבר, ומיד יסור מחשבתו ממנו. ולפיכך עדים זוממין, שאינם עושים מעשה בידיהם, והרע מה שעשו [הוא] מה שחושבים במחשבתם רע, והכתוב אומר "כאשר זמם", כלומר בשביל שחשב להמית אותו. לכך אינם נהרגין אלא אם עדיין במחשבתו, שמבקשים להרוג. אבל אם כלתה המחשבה, שנגמר המעשה, שסר מהם אז המחשבה שלהם, (ש) לא יתכן בזה "ובערת הרע". בשלמא גבי מעשה שהאדם עושה בידים, כיון שעשה בידים המעשה, יש קיום לו מה שעשה המעשה. אבל עידי זוממין לא עשו שום מעשה, רק שעלה על דעתם לעשות לאחיו, ולפיכך דווקא כאשר עדיין לא הרגו - והמחשבה של עדים זוממין עדיין מקוים - אז יש להרוג. אבל אם עברה המחשבה, כיון דהמחשבה אינה עוד, לא יתכן בו "ובערת הרע" בדבר שאינו נמצא. כן היה נראה לומר. ובפרק אחד דיני ממונות ובדברי רב אלפס תמצא מפורש כי עדים זוממין לאו מעשה נחשב, ועיין שם. ודבר שאינו מעשה, חמור קודם שנגמר מן אחר שנגמר; שקודם שנגמר הרי הוא נמצא עדיין במחשבתו, ובענין הראשון. לכך גבי עדים זוממין, חמור קודם שנהרג מאחר שנהרג. אבל גם זה אין עיקר הטעם:
אבל עיקר הטעם הוא ענין נפלא, יש לך להבין ממלת "כאשר זמם" בעצמו, דהמחשבה שהוא חשב לעשות לאחר - יהפך עליו, וחייב מיתה, כי מה שרצה לעשות לאחר - אותה המחשבה יהפוך עליו. ולאפוקי אם כבר הרגו, שאותה המחשבה לא יתכן להפוך עליו, אחר שכבר נעשה. וזה טעם הדבר, כי לעולם תמצא כי המחשבה מתהפך על המחשב רע - אם חשב שלא כדין. ואמר הכתוב גבי המן (אסתר ט', כ"ה) "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". תלה הכתוב הדבר לפי שהוא חשב לרע על היהודים שלא כדין - אותה המחשבה תבא עליו. לפי שכאשר יחשוב לעשות רע, והוא שלא כדין, הוא עושה רושם בעצמו. משל לספינה שעל הים, והיא רצה בכח נגד [הספינה] השנית שכנגדה לטובעה, אם אותה חזקה, הרי היא טובעת את עצמה מכח אותה מכה שהיא מכה באחר. ולפיכך המחשבה שהוא רוצה לעשות שלא כדין - מתהפך עליו. וזה ענין נפלא למבין. לכך אמר כאן "כאשר זמם", ולא נגמרה המחשבה, ראוי שתתהפך המחשבה עליו, שכן המדה נותן:
וזהו מה שרמזו חכמים (שבת דף צז.) 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'. פירוש, אחר שהוא חושד שלא כדין, וחושב עליו מחשבה שלא כדין, הנה המחשבה תהפך עליו בגופו להיות נלקה באותה המחשבה. וכן לענין קללה אמרו (סנהדרין ריש מט.) 'לעולם תהא מן לוטא ולא תהא מן לייטא'. פירוש, שיותר טוב להיות מקולל, מאשר יהיה מקלל אחרים. כי המקולל, בעבור כי שלא כדין [המקלל] עושה, אין הקללה תבא עליו. אבל המקלל שלא כדין, הרי אותה קללה בעצמה תחזור ותבא עליו כאשר אמרתי, כי ראוי להיות נהפך עליו. והוא דומה לאדם שזרק אבן בדבר קשה, ואין נכנס בו אותו אבן - שב עליו. וכן אם אדם רוצה להביא דבר על אחר, ומפני שהוא שלא כדין, מתהפך עליו. אבל אם נגמר המעשה, שוב אין לומר כי אותו מעשה יתהפך עליו, שהרי אדרבה, נגמר המעשה, ואיך יתהפך עליו. והכל ברמז זה במה שאמרו חכמים (מכות דף ה:) 'כאשר זמם ולא כאשר עשה', כי כאשר זמם, אותה המחשבה שהיה רוצה לעשות - נהפך עליו. אבל 'לא כאשר עשה', דלא שייך בו זה. ודבר זה אמת למבין:
[יב] הכרזה בבית דין. ולעיל גבי זקן ממרא (יז, יג) פירש (רש"י) שממתינין לו עד הרגל, דזקן ממרא נידון בבית דין של ע"א בירושלים, וכיון שהכתוב אומר (שם) "וכל העם ישמעו ויראו", יש לעשות מה שאפשר לעשות יותר. והא דאמר לו רבי יהודה (סנהדרין דף פט.) וכי 'יראו וישמעו' כתיב, "ייראו" כתיב (לעיל יז, יג), רבי עקיבא לא חש לקושיא זאת, שכיון שכתיב (שם) "וכל העם ישמעו ויראו", יש לעשות מה שאפשר לעשות, להמתין עד הרגל. אבל כאן שהיה נידון בבית דין של עירו, אי אפשר רק שיהיה הכרזה בבית דין בלבד. וזקן ממרא ג"כ צריך הכרזה, דאם לא כן, מאי מהני המתנה עד הרגל:
[יג] עין בעין ממון. דאין לומר ממש, דהרי כבר כתיב (פסוק יט) "ועשיתם לו כאשר זמם", "יד ליד" למה לי, אלא שמע מינה דבר הניתן מיד ליד (בבא קמא דף פד.). ומקשה שם (שם), "רגל ברגל" למה לי, איידי דכתב רחמנא "יד ביד", כתב נמי "רגל ברגל":