מפרשי רש"י על דברים יט טו
| מפרשי רש"י על דברים • פרק י"ט • פסוק ט"ו | >>
• ג • ו • טו • טז • יז • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכׇל־עָוֺן֙ וּלְכׇל־חַטָּ֔את בְּכׇל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃
רש"י
"עד אחד" - (סוטה ב) זה בנה אב על כל עד שבתורה שנים אא"כ פרט לך בו אחד
"לכל עון ולכל חטאת" - להיות חברו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון אבל קם הוא לשבועה (ספרי) אמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך אמר לו אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שיש לו חייב להשבע לו
"על פי שני עדים" - (גיטין עא) ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים
רש"י מנוקד ומעוצב
עֵד אֶחָד – זֶה בָּנָה אָב, כָּל "עֵד" שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁנַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן פָּרַט לְךָ בּוֹ 'אֶחָד' (תוספתא שבועות ג,ה; ל' ע"א).
לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת – לִהְיוֹת חֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל עֵדוּתוֹ, לֹא עֹנֶשׁ גּוּף וְלֹא עֹנֶשׁ מָמוֹן. אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה (ספרי קפח; שבועות מ' ע"א); אָמַר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוִיתִיךָ, אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְעֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ – חַיָּב לִשָּׁבַע לוֹ.
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים – וְלֹא שֶׁיִּכְתְּבוּ עֵדוּתָם בְּאִגֶּרֶת וְיִשְׁלְחוּ לְבֵית דִּין, וְלֹא שֶׁיַּעֲמֹד תּוּרְגְּמָן בֵּין הָעֵדִים וּבֵין הַדַּיָּנִים (ספרי שם).
מפרשי רש"י
[ד] זה בנה אב וכו'. וליכא למימר דנילף מהכא דכל מקום שנאמר "עד" הוא אחד ולא שנים, דכאן כתיב בהדיא "עד אחד", דזה אינו, דאם כן לשתוק קרא מ"אחד", ואנא ידענא ד"עד" הוא לשון יחיד, דהוא עד אחד:
[ה] להיות חבירו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון. ד"כל עון" דכתיב בקרא פירושו עונש הבא על עון, שהעד כשהוא מעיד אינו קם רק להביא אותו לעונש, דאם לא כן, מאי נפקא מינה בעדותו. ולפיכך הא דכתיב "לכל עון ולכל חטאת", פירושו לא יקום לעונש עון ולעונש חטאת. ו"עון" הוא במזיד, ו"חטאת" בשוגג (יומא דף לו:), ולענין קרבן קאמר, שאין עד אחד מביא אותו לידי קרבן. ו"עון" הוא כולל הכל, בין עונש ממון ובין עונש נפשות, דהכל "עון" קרי מה שהוא חייב לחבירו, כי "עון" מלשון "עותה ושתי" (אסתר א', ט"ז), והכל הוא בזה, בין עונש ממון ובין עונש נפשות. ולא הוצרך לומר 'עונש קרבן' בפני עצמו, רק מפני שכתוב בתורה "לכל עון", והוה אמינא דווקא עונש מזיד, כי "עון" משמע מזיד, אינו קם - שהרי מכחיש העד. אבל שוגג - קם, הוצרך למכתב גם שוגג, אף על גב שהוא אינו מכחיש העד. ואילו כתב "חטאת", הוה אמינא דווקא לחטאת להביא אותו לקרבן אינו קם, אבל למזיד - אין אדם מישראל חציף כל כך להעיד שקר בדבר שחברו מכיר בשקרו, שאין החי יכול להכחיש החי, והוה אמינא דקם למזיד:
[ו] אבל קם הוא לשבועה. דאם לא כן, לכתוב סתמא "לא יקום עד אחד באיש", דהא לכל מילי הוא דאינו קם, אלא בא ללמוד דלשבועה קם (כ"ה ברא"ם):
[ז] ולא שיכתבו עדותן בבית דין בשטר וכו'. ואם תאמר, כל שטר יהא פסול, מפני שכתבו עדותן בשטר. ויש לומר, הכא שאני, דכיון דניתן השטר לגבות, והרי בהך שטר נתחייב לו, ולא הוי נייר בעלמא, וכאשר יבא לבית דין לגבות - אינו גובה על ידי עדות העדים, אלא על ידי השטר שנתחייב בו, ואין כאן עדות על פה. ולא דמי למי ששולח עדותו בכתב לבית דין, דזה לא הוי שטר כלל, רק עשוי להעיד. תדע, דהא חתם על השטר קודם שנעשה חתנו, ונעשה חתנו, השטר כשר (בבא בתרא דף קנט.). ואמאי יהא כשר, והרי עכשיו פסול, אלא כיון דלא עשו השטר עתה, אלא כבר קודם שהיה קרוב, כשר השטר, ושוב לא יפסל:
והרמב"ם כתב בפרק שלישי מהלכות עדות (ה"ד) מדברי סופרים חותכין העדות בדיני ממונות בעדות בשטר, אף על גב שאין העדים קיימים. נראה מדבריו שעדות העדים בשטר הוא מדרבנן. ואין דבריו נראין כלל, דהא למאן דאמר 'עידי חתימה כרתי', משמע דלדידיה עידי חתימה עיקר, בין בגיטין בין בשטרות, ואיך קאמר דמדברי סופרים הוי דבר זה:
ורבינו תם פסק דאף בכתב יכולין להעיד, ולא פסל אלא אילם (גיטין דף עא.), שאינו ראוי להעיד בפה, זה לא יעיד. ותימה, דמיעט רחמנא 'מפי כתבם' דומיא ד'מפיהם' (שם), מה 'פיהם' בראוים להעיד, אף 'מפי כתבם' בראוים להעיד, דהרי דרשינן 'מפיהם ולא מפי כתבם' אראוי להעיד. ולפיכך פסול להעיד מן הכתב: