גור אריה על רש"י בראשית מ
<< · גור אריה על רש"י · בראשית · מ · >>
[א] ועוד כדי שתבא הרווחה וכו'. דאם לא כן סגי באחד, ומה הוצרך שיהיה הקצף על שניהם, אלא שתבא הרווחה על ידיהם, ולא היתה באה הרווחה אם לא על ידי שניהם, דאי היה פותר לשר המשקים טוב - היה חושב שר המשקים שדרכו בזה להחניף ולומר טובות לבני אדם, אבל כאשר פותר לשר האופים רע ולשר המשקים טוב - היה נראה שאינו מחניף ומדבר טובות. ובהך טעמא לא סגי, דהיה ראוי להביא המעשה הזה בסמוך לחלום, אבל השתא היו ימים י"ב חדש במשמר (רש"י פסוק ד), ולפיכך צריך לומר טעם הראשון גם כן. אבל זה אין להקשות שיהיה הקצף על אחד מיד - מפני שהרגילה הארורה אותו בפי הבריות, ויהיה השני ניתן במשמר סמוך לחלום, דכיון דעל כל פנים היה הקצף בא על אחד - השם יתברך גומר הדבר ומשלים כל הדבר שיהא בא הרווחה על ידיהם, דהא מעשה אחד הוא, דעל ידי שניהם באה הרווחה:
[ב] זה נמצא זבוב וכו'. דאם לא כן למה תלה שר האופים (פסוק כב) ולא תלה שר המשקים, אלא זה נמצא זבוב בכוס שלו, והוא אונס, כדרך הזבוב בעת שהיא פורחת ליפול בכוס, ושמא בעת שנתן אותו ליד פרעה נפל בו הזבוב, אבל הצרור בודאי היה שם בקמח או בכלי מתחלה, ופשע שלא דקדק אחר זה:
[ג] בפיולי פוטרין. פירוש 'פיילי' הוא כוס, בלשון רז"ל במסכת סוטה (דף טו:) 'מביא פיילי של חרס'. ו'פוטרין' גם כן כוס בלשון רומי, כך פירש הערוך. ופירוש אחר מצאתי - כוס של בשמים ששותין אחר המרחץ, וכן פרש"י בפירוש רבות:
[ד] להיות אתם. דאם לא כן במאי פקד (אותם) [אותו] אתם, אלא שפקד (אתם) [אותו] להיות הוא אתם לשרת אותם:
[ה] שנים עשר חודש. לפי שנאמר כאן "ימים", ונאמר להלן (ויקרא כ"ה, כ"ט) "ימים תהיה גאולתו", מה התם שנים עשר חדש - אף כאן י"ב חדש. אבל ליכא למילף מן "חדש ימים" (במדבר י"א, כ'), דדנין "ימים" סתם מ"ימים" סתם, ואין דנין מ"ימים" שנאמר אצלו "חדש":
[ו] ומדרשו כל אחד חלם כו'. ויהיה פירושו לפי זה ויחלמו שניהם חלום אחד, ולא שיהיו שניהם חולמים בשוה חלומו וחלום חבירו, אלא שחלם חלומו - ופתרון חבירו, ששר האופים חלם כי תוך ג' ימים יהיה שר המשקים יוצא מבית האסורים, ושר המשקה חלם כי תוך ג' ימים יהיה שר האופה נתלה, ומפני דסוף סוף חלם כל אחד מה שעתיד לבא עליו ועל חבירו - נקרא "ויחלמו שניהם חלום". והשתא אתי שפיר הא דכתיב "ונחלמה איש חלומו בלילה", דמשמע דלא חלם לשר המשקה מן שלשה סלי חורי ולא חלם לשר האופים "והנה גפן לפני" (פסוק ט). והרא"ם הבין כי לגמרי חלם להם בשוה לשניהם, והוקשה לו מן "איש חלומו", ואין זה כן, דלא חלם לו רק הפתרון:
[ז] כפתרון חלומו חלום הדומה לו לפתרון העתיד לבא עליהם. כלומר שאין פירושו שחלם להם הפתרון כמשמעות הכתוב, אלא שחלם להם חלום הדומה לפתרון שעתיד לבא עליהם, שלא תאמר שהיה ענין הפתרון מה שעתיד לבא עליהם רחוק מפירוש החלום, דהשתא היה יוסף פותר דרך מקרה, כי חלום שהוא רחוק ואינו דומה לפתרון שעתיד לבא - אי אפשר לדעת אותו מן החלום. ומה שהוסיף 'העתיד לבא עליהם' ולא סתם ש'חלם חלום הדומה אל הפתרון שנפתר לו' - זה לא יתכן, דלא חלם לו חלום כפתרון שנפתר, אלא הוא פתר החלום דומה לחלום שחלם, ולא יאמר "כפתרון חלומו", אלא 'פתרון' יקרא העתיד לבא עליהם, וחלם חלום הדומה אל העתיד לבא עליהם:
[ח] דומה לפורחת. פירוש כף של "כפורחת" היא כף הדמיון, שלא היה פורחת רק בחלום, כך היה הדמיון שלו, לכך אמר "כפורחת". ומה שלא אמר גם כן 'וארא בחלום והנה גפן לפני' בכ"ף (קושית הרמב"ן), נראה דלא קשיא, דכל דבר שנראה מבחוץ בחוש העין - שייך לומר בחלום "והנה גפן לפני" (פסוק ט), שהרי בחלום נראה גפן, אבל מה שהוא פורחת - שהיא הוצאת הפרח - לא יתכן זה בחלום, דלא הוציא הגפן פרח, אלא שנדמה לו כך מפני שראה פרחים בגפן, ונדמה לו כי הגפן הוציא הפרחים, כי לשון 'פורחת' הוא נאמר על הוצאת הפרח, לכך אמר כי נדמה אליו כאילו פורחת - וזה על ידי שראה פרחים בגפן נדמה אליו כאילו הוציא פרחים, דלעולם כך סובר האדם כאשר יראה פרחים קטנים בגפן - יודע מזה שהוציא פרחים. והשתא אתי שפיר - דכף הדמיון הוא על "כפורחת" שהוא לשון בינוני הנאמר בשעה שמוציאה פרחים, ובחלום לא שייך, שלא הוציאה פרחים. דאין לומר שכך ראה בחלום שהיתה הגפן מוציא פרחים - שאין האדם רואה בחוש העין הפרחים יוצאים, שאינם יוצאים כל כך במהירות, רק נאמר כאשר נמצאים פרחים בגפן אז נדע שהיא מוציאה פרחים, אבל במראית החלום שאין ממש לא יתכן זה, לכך הוסיף כף הדמיון. ולזה פירש "כפורחת" שראיתי פרחים בגפן - עד שהאדם חושב שהיא מוציאה פרחים. אבל על לשון "עלתה ניצה הבשילו אשכלותיה" אין צריך להוסיף כף הדמיון, שהכל נמשך אל "כפורחת", כי מאחר שכבר כתיב שהיתה כמו פורחת - גם על זה קאי "עלתה נצה". ועוד דאי כתיב 'כגפן לפני' היה משמע דבר דומה אל גפן לפני - לא גפן ממש, אבל אחר שאמר הכתוב שגפן לפניו לא שייך לומר שהיה כמו פורחת לא פורחת ממש - דזה לא יתכן אחר שהיה גפן לפניו מה שייך 'כמו פורחת', אלא נאמר כי בחלום שייך לומר כי כך נדמה אלי בחלום שהיא כפורחת:
[ט] ואחר הפרח כו'. כי לא הכל ביחד כמשמעות הכתוב, אלא אחר הפרח עלתה ניצה:
[י] סימן הם לשלשה ימים. לא שהשריגים הם ג' ימים בעצמם. ואם תאמר ומנא ידע כי הם ג' ימים - שמא ג' שנים, ונראה לומר כי אם היו ג' שנים היו ג' גפנים, דאין שנה זו יש לו חבור אל שנה אחרת, אבל אם הם ג' ימים - היה גפן אחד, שהוא דומה אל שנה אחת, ובו ג' שריגים, והם דומים לג' ימים בשנה. ואם תאמר ג' חדשים או ג' שבועות, זה אינו, כי הגפן הוא מוציא השריגים, וכן השנה שהוא שנת החמה - ממנה הם הימים, אבל אין החדש נעשה מן סבוב החמה. ושבוע גם כן אינו תולה בחמה, שאין ניכר תשלום מספר ימים שבעה בחמה, רק הימים משוערים בחמה, ופשוט הוא:
[יא] כשיפקוד שאר עבדיו כו'. דלשון "ישא" הוא לשון מנין, ולא שייך מנין באחד בלבד, דאחד אינו נמנה, אלא 'כשיפקוד שאר כו:
[יב] אשר אם זכרתני אתך כו'. פירוש "כי" משמש בארבע לשונות (גיטין דף צ.), ואחד הוא 'אי', שהוא 'אם', ו'אם' הוא לשון 'אשר' כמו "עד אם דברתי דברי" (לעיל כד, לג), ולפיכך כאן הוא כמו 'אשר אם זכרתני', וכן פירושו - כל כך תעלה במעלה לפני פרעה, עד שאני מבקש ממך אשר אם זכרתני כאשר ייטב לך, ויעלה זכרוני לפניך "ועשית נא עמדי חסד וגו'" (כ"ה ברא"ם):
[יג] ולשון הולדת וכו' כמו הוכבס את הנגע. פירוש שהוא מקור מבנין הפעל, וכן "הוכבס את הנגע" (ויקרא י"ג, נ"ה) הוא מקור מבנין הפעל, ופירושו שהוכבס על ידי אחרים. ואף על גב שכתיב אחריו מלת 'את' "הולדת את פרעה" "הכבס את הנגע", צריך לפרש "יום הולדת" שהולידה את פרעה, וכן "אחרי הוכבס" שכבס את הנגע, כמו שכתיב (שמות י', ח') "ויושב את משה ואת אהרן". ולפי המדקדקים שניהם "הולדת" "הכבס" מורכבים משני בנינים; "הולדת" מבנין הפעל ומבנין הקל, "הכבס" מבנין הפעל ומן בנין הדגש, אף על גב שעל "הולדת" לא אמרו שהוא מורכב משני בנינים - נראה אלי שהוא מורכב:
[יד] הוזקק להיות עוד אסור שתי שנים. דאם לא כן מאי נפקא מיניה דכתב "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", אם בא לומר שלא עשה אתו חסד - זה נכתב כבר, דהרי כתיב (להלן מא, א) "ויהי מקץ שנתים ימים" שזה בהדיא שלא הזכירו עד שנתים ימים, אלא לומר שסבה היתה מאת השם יתברך שלא יזכיר אותו עתה - מפני שתלה בטחונו בשר המשקים. ואם תאמר מאי טעמא דווקא שתי שנים, ויש מפרשים דכתיב (פסוק יד) "והזכרתני" "והוצאתני" ונגד אלו שני דברים נגזר עליו להיות אסור עוד שתי שנים. ונראה לומר כמו הזמן שהיה מקוה לו ומצפה לו שיזכור אותו - כך נגזר עליו שיהיה אסור, והוא לא היה מצפה לו רק עד שנה, וכיון שלא זכרו עד שנה - שוב אין זכרו, דודאי כבר נשכח ממנו, וכדאמרינן בפרק בתרא דברכות (דף נח:) 'הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה המתים', לפי שאחר י"ב חודש נשכח ממנו כמת מלב, ולפיכך מברך 'ברוך מחיה המתים', ולפיכך תוך י"ב חודש היה יוסף מצפה לו שעדיין לא נשכח ממנו, ואחר י"ב חדש לא היה מצפה לו, ובאותו זמן שהיה מצפה לו שהוא זמן שנה - כנגדו היה אסור. ולפיכך היה שתי שנים; שנה שהיה מצפה לו, ושנה שנענש כנגדו. ויש רמז "וישכחהו" בגימטריא 'שנה', כי לא נגזר עליו שישכח את יוסף רק בשנה ראשונה שיצא מבית האסורים, אבל לאחר שנה ממילא הוא נשכח ממנו, כמו שאמרנו למעלה. ויש מפרשים "אם זכרתני" (פסוק יד) בגמטריא שני פעמים שס"ה עם שתי המלות, ונגד זה היה אסור, והיינו דכתיב אחריו (להלן מא, א) "שנתים ימים" תלה הכתוב בימים, מפני כי מנין הימים נגזר עליו להיות בבית אסורים, מפני שאמר "אם זכרתני" נגזר עליו כך. "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (תהלים מ', ה'):