ברכות מב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אחר המזון אחד מברך לכולם אוהוא אומר על המוגמר ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה:
גמ' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס אתמר נמי אמר רבה בר מרי א"ר יהושע בן לוי לא שנו באלא בשבתות וימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת דם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס רבה בר מרי איקלע לבי רבא בחול חזייה דבריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון א"ל יישר וכן אמר ריב"ל רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי בי"ט חזייה דבריך אכל כסא וכסא א"ל לא סבר לה מר להא דריב"ל א"ל נמלך אנא איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון אם תימצי לומר ברך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא גדזה לשתות וזה לשרות לא או דילמא לא שנא רב אמר פוטר ורב כהנא אמר דאינו פוטר רב נחמן אמר פוטר ורב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר איתיביה רבא לרב נחמן בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולם א"ל הכי קאמר אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם:
ברך העל הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה:
איבעיא להו ב"ש ארישא פליגי או דילמא אסיפא פליגי דקאמר תנא קמא ברך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה ואתי ב"ש למימר לא מיבעיא פרפרת דלא פטרה להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ופת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר ואתו ב"ש למימר ואפי' מעשה קדרה נמי לא פטר תיקו.
זהיו יושבין כל אחד ואחד כו':
הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשרה שהיו הולכים בדרך אע"פ שכולם אוכלים מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם קתני ישבו אע"פ שלא הסבו אמר רב נחמן בר יצחק חכגון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה כי הדרי אמרי ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו הסבו דוקא תנן אבל ישבו לא או דילמא כיון דאמרי ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא כי הסבו דמי לא הוה בידייהו קם רב אדא בר אהבה
רש"י
[עריכה]
בא להם יין בתוך המזון כו' - בגמ' מפרש טעמא (דף מג.):
והוא אומר על המוגמר - אותו שברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ומברכים עליו בורא עצי בשמים:
לאחר סעודה - לאחר בהמ"ז שאינו מצרכי סעודה אפי' הכי מי שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן:
גמ' לא שנו - דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון:
אלא בשבתות כו' - דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך:
על כל כוס וכוס - דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד:
יישר - יפה עשית:
וכן אמר ריב"ל - לעשות:
לא סבר לה מר כו' - דביום טוב לאו נמלך הוא:
נמלך אנא - איני רגיל לקבוע סעודה על היין:
בא להם יין בתוך המזון - וקודם המזון לא בא להם:
אם תמצי לומר - להביא ראיה ממשנתנו דקתני דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון אינה ראיה דהתם זה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות:
לאחר המזון אחד מברך לכולן - קס"ד דה"ק דכשיביאו יין שני אחר המזון אחד מברך לכולן והא תנא ליה דכל אחד ואחד יברך על שבתוך המזון לעצמו וקא מצריך תו ברכה על שלאחר המזון:
פטר את הפרפרת - אע"פ שאין צורך סעודה למלוי הכרס אלא למגמר אכילה:
וכל שכן מעשה קדרה - שהוא לאכול לזון ממש:
בדוך פלן - במקום פלוני דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות:
אזלו תלמידיו בתריה - דקברוהו בעיר אחרת:
נהר דנק - כך שמו:
רישא דוקא - דקתני היו יושבים בלא הזמנת מקום הוא דלא הוי קביעות אבל אנו שהזמנינהו לכך הוי קביעות ואחד מברך לכולן:
תוספות
[עריכה]
ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. וכבר ברכו ברכת המזון ויש הפסק בין יין למוגמר:
ורב ששת אמר אינו פוטר ורב נחמן אמר פוטר וכל תלמידי דרב וכו'. ונראה דהלכה כתלמידי דרב דרב ששת קאי כותייהו והלכתא כותיה דר"נ בדיני וכרב ששת באיסורי ואע"ג דקי"ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי שאני הכא דכל תלמידי דרב פליגי עליה מסתמא כך שמעו מרב מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל ונראה דיין שלפני סעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אע"ג דפסקינן הכא דיין שבתוך הסעודה אינו פוטר יין דלאחר הסעודה שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כגון יין שלפני הסעודה פוטר שבתוך הסעודה ומה דנקט שבתות וי"ט לאו דוקא דה"ה אם קבעו סעודה על היין בשאר ימות החול ואם הביא אדם יין לפני הסעודה לשתות בתוך הסעודה פשיטא דיין דלפני סעודה פוטרתו כיון דדעתיה למשתי וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה וכן הבדלה אם הביא על שלחנו להבדיל דפוטר יין שלאחרי כן שבתוך הסעודה ושבתות וי"ט לאו דוקא ולא אתא למעוטי אלא נמלך ואפילו את"ל דדוקא נקט שבתות וי"ט מ"מ יש לומר ה"מ לענין שבא לפטור יין שלאחר המזון שהוא אחר שמשכו ידיהם מן הפת שאין רגילות לקבוע לשתות יין לאחר המזון בקביעות אלא בשבתות וימים טובים ולא בשאר ימים אבל לענין לפטור יין שבתוך המזון שרגילות לשתות ודאי אפילו בשאר ימים פטר ליה יין שלפני המזון אע"פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי לשרות דלא חשיב מפיק לשתות אבל לשתות דחשיב טפי דהיינו יין שלפני המזון פשיטא דפוטר יין דלשרות וכן משמע נמי בערבי פסחים (דף קא.) גבי שקדשו בב"ה דר' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה אע"ג דקדשו שלא במקום סעודה ס"ל לרבי יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו ואף על גב דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום א"כ נראה משם דה"ה להבדלה דאין לחלק בין הבדלה לקידוש ולאפוקי מהני דחולקין ואמרי דוקא קידוש פוטר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין של הבדלה לא פטר אפילו הבדיל לאחר נטילה דהכי מיירי הא דפסקינן דיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון דכבר נטל ידיו והכי משמע בסמוך מתוך הבריית' כיצד סדר הסבה וכו' מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו דהבדלה כדפריש מההיא דערבי פסחים ועוד דלא גרע יין דהבדלה מיין שלפני הסעודה דפטר ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נטילת ידים לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר יין שבתוך המזון:
יין שבתוך המזון מהו שיפטור יין שלאחר המזון. ומיירי דלא הוה להו יין לפני המזון:
הסבו אין לא הסבו לא. תימה אמאי מקשה מדיוקא ותקשי ליה מרישא בהדיא דקתני היו יושבים מברך כל אחד לעצמו וי"ל דאי מרישא הוה אמינא שישבו בשביל עסק אחר שלא היה דעתם מתחלה לאכול אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסבה נמי מהניא:
עשרה בני אדם שהיו מהלכין כו' ניזיל וניכול לחמא כו' כישבו והסבו דמיא. והשתא ניחא הא דפריש במתני' דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כדמשמע הכא מתוך הברייתא דעשרה בני אדם וכו' וא"ת אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחלה וי"ל שמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל אחד לעצמו המוציא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
קיז א מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה י"ג, סמ"ג עשה כז, טור או"ח סי' קעד:
קיח ב מיי' פ"ד מהל' ברכות הלכה י"ב, סמג וטור שם:
קיט ג טוש"ע שם ס"ד:
קכ ד מיי' פ"ד מהל' ברכות הלכה י"ב, סמג וטור שם:
קכא ה ו מיי' פ"ד מהל' ברכות הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קע"ו:
קכב ז ח מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"א:
ראשונים נוספים
והוא אומר על המוגמ'. גרסי' בגמ' דבני מערבא (הלכה ו) מה בין מוגמר ובין יין מוגמר כולן מריחין יין אחד הוא שהוא טועם פשיטא של זו הבעיא דמוגמר אע"ג דמילתא ידועה היא שאין מביאין אותו אלא לאחר הסעוד' אחד מברך לכולן ולפיכך שאל השואל מפני מה היין הבא בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו והמוגמר אחד מברך לכולן יין אחד טועם ומברך כל אחד לעצמו:
אמר רב מרי אמר ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא בשבתות וימים טובים וכולי: וכתב הראב"ד ז"ל וכן הר"ז הלוי ז"ל דדוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כמקומות האלו- אין הפרש בין שבתות לימות החול. וכתב הרב רבי אברהם ז"ל ראיה מדאיבעיא לן בגמרא יין שבתוך המזון מהו שיפטור את שלאחר המזון או לא - אלמא שלפני המזון פשיטא דפטר ליה; ופשטא דמילתא דההיא בימות החול היא, דאי בשבתות, תיפוק לי משום יין שלפני המזון דהא צריך לקדש. ומיהו אינה ראיה כל כך דדילמא בשבתות ובשקדש אריפתא, ואי נמי בחול בשעת הקזה ובשעת יציאת מבית המרחץ. אלא מיהו הכי מסתברא דכיון דבקביעותא שתייא תליא מילתא, אף בימות החול בשהיין מצוי כן.
אבעיא להו בא להם בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון: פירוש "לאחר המזון" כגון שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה. אבל לאחר אכילה מיד או לזמן מרובה עדיין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו, כן פירש הראב"ד ז"ל. ואסיקנא דאינו פוטר דהא שמואל ורב ששת(?) וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר. ורבא נמי דבתרא הוא משמע דאית ליה הכין מדאקשי לר"נ(?) דאמר פוטר. ועוד, דפשטא דברייתא דאקשי לה מינה לר"נ הכין דייקא דקתני "בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו; אחר המון- אחד מברך לכולם".[?] ההאו שנויה היא ואשנוי לא סמכינן. ואף על גב דקתני מתניתין "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון" - הא אמרינן טעמא משום שזה לשתות וזה לשתות אבל הכא זה לשתות וזה לשרות ואינו בדין שיהא הגרוע פוטר את החשוב.
ודקדקו מכאן מקצת רבוותא זכרונם לברכה דיין שלפני המזון כל שכן דפטר יין שבתוך המזון משום שלפני המזון חשיב ועדיף טפי ופטר ליה לגרוע ויין קדוש והבדלה אע"ג שלמצוה קאתי מ"מ כיון דקודם אכילה הוא, כ-"בא לשתות" דמי, ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון. ואם תאמר תינח קידוש משום דבמקום סעודה דוקא היא והילכך הוה ליה כיין שלפני המזון, אבל הבדלה דלא בעינן במקום סעודה, ועוד דלמצוה קא אתי, לא פטר כלל! לא היא. דמכל מקום השתא במקום סעודה הבדיל. ובתוס' הביא ראיה מדאמרינן בפר' ערבי פסחים (דף ק:) "אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת. אמר רב ידי קדוש יצאו, ידי יין לא יצאו. ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן אחד שינוי מקום ואחד שינוי יין אין צריך לברך". - אלמא ר' יוחנן אית ליה שקידוש שלא במקום סעודה ואפילו הכי קאמר דאין צריך לברך, שיצא ביין קידוש. ואף על גב דאיתותב ר' יוחנן בשינוי מקום, מכל מקום באותו מקום פשיטא דיצא ידי יין ביין קידוש, ואע"פ שיש קידוש שלא במקום סעודה לדידיה ואע"פ שאיין קידוש למצות קידוש בא. והוא הדין לדידן ביין הבדלה בשהבדיל על שולחנו.
או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת - פת הוא דלא פטר, אבל מעשה קדרה פטר; ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמיט לא פטר: ואע"ג דפרפרת ומעשה קדרה תרוויהו ברכותיהן שוות, דכולהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכיון לפטור בברכה זו את את מעשה קדרה ומשום הכי סבירא להו לבית שמאי דלא פטא אפילו מעשה קדרה, ואע"ג דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה. ובית הלל סברי דכיון דפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהי פת מעשה קדרה לאו פת, בדין הוא דליפטר ליה בסתם כפת שפוטר את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם. והיינו נמי דמשמע לכולי עלמא דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת. ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת בזה? וזה נראה לי בהכרע לפירוש זה. ומינה, דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו בית שמאי מודו דפטר מעשה קדרה. ומכל מקום לענין פסק הלכה מספקא לן אי בית שמאי ארישא פליגי או אסופה פליגי והוה ליה ספק בדרבנן ואמרינן דבסופא פליגי ובית הלל סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואפילו בסתם ושלא במתכוין לפטור.
מתני' היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו: אין לפרש "היו יושבין" דוקא בשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הויא קביעות לחבורה (אבל אם היתה תחלת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה ואחד מברך לכולן) דאם כן הוה ליה למתני "הסבו או שישבו לאכול אחד מברך לכולן", והיינו דאקשינן בגמ' "הסבו אין, ישבו לא. ורמינהו היו מהלכין בדרך וכולי ישבו לאכול אחד מברך לכולן" - אלמא מתניתין דקתני "היו יושבין" הוא הדין לישבו. והיינו נמי דפריך מדיוקא ד-"הסבו" "הסבו אין, ישבו לא" ולא פריך מרישא דקתני בהדיא "היו יושבין", וטעמא דמילתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נדחי "דלמא בשהיו יושבין כבר לדברים אחרים". ומיהו דוקא בשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב לאכול, הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אע"פ שלא הסבו אלא שישבו- הויא קבע לחבורה, וכדפריש ר"נ בר יצחק מתני' וברייתא כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן. ו-"ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן" לאו דוקא, אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד.
ופירוש "ישבו" ו-"הסבו": פירש רב האיי גאון ז"ל, ישבו כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן "וישבו לאכול" "ואסחרו למיכל לחמא", "וישבו לפניו" "ואסחרו קדמוהי". וקשה לי לפירושו דאם כן תלידיה דרב מאי קא מספקא להו ניזיל וניכול כהסבו דמי או לא? ליתיבו להו סחור סחור ללחמא! אלא הסבו היינו בשהסבו על המטות כדרכן לאכילת קבע והיינו דמצטערי ויתיבי משום דמספקא להו אי הויא כהסבה ומצטרפי אהדדי או דילמא לא הויא קבע לחבורה אלא בהסבה, והתם לא הויא אפשר להו ומצוה ליחלק. ואיסקנא בגמרא ד-"ניכול נהמא בדוך פלן" הוי כהסבה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו, בין בתחלה בין בסוף. ומיהו הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב אבל אנן שאין דרכנו בהסבה- כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסבה.
ירושלמי: "ריב"ל בשבועה כן היא מתני' באורחין, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תאני ר' חייא אפי' בעל הבית בתוך ביתו". כלומר אף על פי שבני הבית נגררין אחר בעל הבית אפי' כן לא הויא חבורה עד שיסבו או שיאמרו ניזיל ונכול נהמא במקום פלן. ולענין שמועתנו קשה לי דהא ודאי אפילו לברכת המוציא קאמרינן דבעיא הסבה וכדומכח בהדיא בפלוגתא דרב ור' יוחנן ביין אי בעי הסבה או לא; ויין ודאי בברכה ראשונה קאמר דאי בברכת מעין ג' שלאחר היין אי אפשר משום דקיימא לן בחולין (קו א) דאין זימון לפירות. ואם כן למה לי שיברך כל אחד ואחד דהא כל חד וחד בר חיבוא הוא וקיימא לן בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. ואפילו תימא דוקא בשהסבו, מכל מקום תיפוק ליה דאונה אמן כמוציא ברכה מפיו. ולא עוד אלא ששומע כעונה ואמרינן נמי לקמן בריש פרק שלשה שאכלו (מה:) "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שנים שאכלו אח' מהם יוצא בברכת חברו" והויא בה מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא תניתא? וכולי. וצריך לי עיון.
כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן: דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת, אפי' באו אחד אחד מצטרפין:
לא סבר לה מר להא דריב"ל. תמי' לי, [ד]הוה ליה לאקשויי לא סבר לה מר כמתניתין, דתנן ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. וריב"ל הוא דאוקמא דוקא בשבתות ובימים טובים, ואי לאו דאוקמא הכי הוה מפרישנא ליה אפילו בחול. וי"ל, דאי לאו דריב"ל, הוה מצינא לאוקמא מתני' בשעת הקזה ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ.
אבל הכא דזה לשרות וזה לשתות לא. ונראה, דיין דלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון, דעד כאן לא מבעיא ליה אלא מזה שבא לשרות אם פוטר יין שבא לשתות, אבל יין שלפני המזון שבא לשתות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון שבא לשרות. ומזה הטעם, יין של קדוש פוטר יין שבתוך המזון, ולאו דוקא קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה, אלא אפילו אם הבדיל אדם על היין קודם המזון פוטר את היין שבתוך המזון. וראיה, מהא דאמרינן בפרק ערבי פסחים {דף קא.}, אותם בני אדם שקדשו בביהכ"נ, אמר רב, ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו, ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום אין צריך לברך, אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפ"ה קאמ' שא"צ לברך על היין, שיצא ביין של קדוש. אע"ג דר' יוחנן איתותב בשינוי מקום, מ"מ באותו מקום עצמו א"צ לברך.
רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי הרב אמרו אינו פוטר. נראה דהכי הילכתא כתלמידי דרב, [ד]אע"ג דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי, מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו. וכן קיי"ל [דרב] (כרב), דרב נחמן ורב ששת הילכתא כרב ששת באיסורי.
הסבו אין, ישבו לא. ותימ[ה] תקשי ליה מרישא, היו יושבין כל אחד מברך לעצמו, ובברייתא קתני ישבו אחד מברך לכולן. וי"ל, דאי הוה מקשה מרישא, הוה אמינא דהיו יושבין שלא לצורך אכילה קאמר, אבל ישבו לאכול אחד מברך לכלם כדקתני בברייתא. הילכך פריך שפיר מסיפא, דמשמע דוקא הסבו אבל בענין אחר לא.
אחד מברך לכלם. ירושלמי. ריב"ל אמר, בשבועה כך היא מתני' [ב]אורחין, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. פי', דבעל הבית שכל בני ביתו נגררין אחריו אינן צריכין הסבה, כי כלן סומכין עליו. תני ר' חייא, אפילו בעל הבית בתוך ביתו.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
בא להם יין בתוך המזון כלומר שלא בירכו ברכת היין קודם אכילה ובא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אפילו הסבו מפני שאין בית הבליעה פנוי כדי לענות השומעין אמן למברך ויש כאן סכנת קדימת קנה לושט, והוא שאמרו בתלמוד המערב אין עונים אמן באמצע סעודה שאין מסיחין בסעודה, ועוד אמרו שם על זה הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה ואע"פ שאם שמע ולא ענה אמן יצא מ"מ דרך הוא לענות, וגדולי הרבנים פרשו שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובים על המברך אלא טרודים הם לבלוע ומ"מ אפילו נתנו לב לשמוע אינו כלום הואיל ותקנו תקנו, וקצת חכמי הדור פירשו אין בית הבליעה פנוי ואין כולם ראויין לשתות אחר שהמזון בפיהם ואחר שאינן ראויין לצאת באותה ברכה ואע"פ שאין אנו צריכים שישתו כלם מ"מ לראוי אנו צריכים, והוא שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין ר"ל דמוגמר אחד מברך לכלן ולא ביין ותירץ יין כל חד וחד שתי לנפשיה ברם הכא כלהון נהנין כחדא, אבל אם בא היין אחר המזון שכבר היה בית הבליעה פנוי אחד מברך לכלם ובלבד אם הסבו:
והוא אומר על המוגמר כלומר אותו שבירך המוציא או ב"פ הגפן על ידי כלם שמברך להם על ריח המוגמר שהיה דרכם להביא מוגמר לאחר המזון קודם ברכה להעביר זוהמת הידים להכשירן לברכה:
ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא עד אחר סועדה והיה לנו לומר שכבר הלך קביעות אותה מסבה אעפ"כ הואיל ואותה הסבה בעצמה היא אינו מברך אלא הוא הואיל והתחיל בברכות יגמור, וגדולי הרבנים מפרשים אע"פ שלא הביא את המוגמר עד לאחר ברכת המזון שאינו עוד מצרכי סעודה הואיל ומכל מקום באותה הסבה היא, ואין זה שאם לאחר ברכת הזמזון היא מה ענין זה אצל זה, ויש מפרשים דמוגמר זה בא בתוך הסעודה ואמר שאע"פ שאין דרך להביאו עד לאחר הסעודה הואיל ועכשיו בא בתוך הסעודה הוא מברך שטעון הוא ברכה הואיל ובתוך הסעודה בא, הא לאחר הסעודה אינו בא אלא לגמור את הידים להעביר את הזוהמא וכל שאינו עשוי להריח אין בו ברכה כל שבתוך הסעודה להריח הוא בא ואותו שמתחיל הברכות הוא אומרה, וזהו שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין כלומר שמוגמר אחד מברך לכלן וביין כל אחד מברך לעצמו וכו' כמו שכתבנו למעלה ועיקר הדברים כדעת הראשון, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' אלו הן, כמו שביארנו ביין הבא לאחר המזון רצוני לומר קודם ברכה כך הדין דיין הבא שלא בסעודה ובמקום שלא היתה שם מסבה של סעודה שאם הסבו אחד מברך לכלם שאף ביין צריך הסבה והסבה מועלת לו, ואם לא הסבו כל אחד מברך לעצמו וברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זימון לפירות ושאר אוכלים ומשקים אין צריכין הסבה ובין הסבו בין לא הסבו אחד מברך לכלן ברכה ראשונה, וכן כתבוה גדולי המחברים, ונראה שהם פסקו כלשון ראשון דקאמר ר' יוחנן אבל יין בעי הסבה כלומר אבל שאר דברים לא, ומ"מ ללישנא בתרא קאמר ר' יוחנן אפילו יין מהני ליה הסבה הא שאר דברים לא מהניא להו, ומ"מ זו אינה שהרי במעשה בר קפרא הביאו לפניו דורמסקנין ושלקות ופרגיות ונתן רשות לאחד מברך אלמא הסבה מהניא ליה דאפשר למידק ביה אפילו יין מהניא ביה הסבה והוא הדין לשאר דברים, אלא כדנקטה רב ביין נקטה איהו ביין ומ"מ הסבה בעו, אלא שעקר הדברים דלא בעו הסבי ואחד מברך לכלן ואין להחמיר בשאר פירות כפת ויין וכן פירשו גדולי המחברים לשטה זו שלא נחלקו בגמ' בטעם אלא בלשון אבל ברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זמון לפירות:
זה שאנו אומרים שאין זמון לפירות ר"ל שאין אחד מברך בהן לכלן יש מקשים בה ממה שאמרו למעלה בפרק זה ברבן גמליאל וזקנים שהביאו לפניהם כותבות ונתן ר"ג רשות לאחד מהן לברך וקפץ ר' עקיבא וברך ברכה אחת מעין ג' עד שפישרש שלא נאמר אין זמון לפירות אלא לומר שאין חובת זמון עליהם שיהא המברך חייב לומר נברך שאכלנו ושיענו אחריו ברוך הוא וכו', וכן שיהא האחד צריך להמתין את חברו, ואחרים פירשו שלא נאמר אין זמון לפירות אלא בשלא היו מסובים מתחלה לכונת סעודה הא כל שהיו מסובים מתחלה לכונת סעודה אף על הפירות אחד מברך לכלן אע"פ שאין כאן נחס נצרך שאכלנו וכו', ודברים אלו כלן אין נראין כן, ועיקר הדברים בקושיא ו שבאותה מסבה היו הולכים אחר דעתו של ר"ג שהיה אומר שז' המינים דינן כפת ומאחר שדינן כפת לענין ברכה דינן כפת לענין זמון, ואע"פ שר' עקיבא לא היה סובר כמותו כמו שנא' שם שהוא קפץ ובירך מעין ג', אפשר שכך היתה כונתו לקפוץ ולברך ברכה זו כדי להודיע שאין אחד מברך לכלן שאין ברכה גמורה של ג' ברכות אלא במעין ג' ובזו אין אחד מברך לכלן וכן עקר וכבר כתבנוה למעלה:
כל מה שאנו מצריכים להסבה לאסוף דיבר בבני אדם שהם זרים זה לזה אלא [אולי צ"ל ולא, המעתיק] בבני הבית כן, ואין אומר להיות כלן נגררין אחר בעל הבית, והוא שאמרו בתלמוד המערב ר' יושע בן לוי בשבוע הבן היא מתניתא כלומר ובדומה לה שהם זרים ונכרים זה לזה הא בעל הבית בביתו לא, אלא שגדולי המפרשים פוסקים כר' יהושע כמו שכתבנו במשת שלשה שאכלו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן - דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת. אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת אפילו באו אחד אחד מצטרפין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה