ברכות כב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בקילעא דרב אושעיא אתו ושאלו לרב אסי אמר להו לא שנו אלא לחולה המרגיל אבל לחולה לאונסו פטור מכלום א"ר יוסף אצטמיד חצביה דרב נחמן מכדי כולהו אמוראי ותנאי בדעזרא קמיפלגי ונחזי עזרא היכי תקן אמר אביי עזרא תקן לבריא המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו ט' קבין ואתו אמוראי ופליגי בחולה מר סבר חולה המרגיל כבריא המרגיל וחולה לאונסו כבריא לאונסו ומר סבר חולה המרגיל כבריא לאונסו וחולה לאונסו פטור מכלום אמר רבא נהי דתקן עזרא טבילה נתינה מי תקן והאמר מר עזרא תקן טבילה לבעלי קריין אלא אמר רבא עזרא תקן טבילה לבריא המרגיל מ' סאה ואתו רבנן והתקינו לבריא לאונסו ט' קבין ואתו אמוראי וקא מיפלגי בחולה מר סבר חולה המרגיל כבריא המרגיל וחולה לאונסו כבריא לאונסו ומר סבר לבריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל כבריא לאונסו ט' קבין אבל לחולה לאונסו פטור מכלום אמר רבא אהלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה ובריא לאונסו תשעה קבין אבל לחולה לאונסו פטור מכלום:
ת"ר בעל קרי שנתנו עליו ט' קבין מים טהור בד"א לעצמו אבל לאחרים ארבעים סאה ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום ר' יוחנן וריב"ל ור"א ור' יוסי בר' חנינא חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא ארישא חד אמר הא דאמרת במה דברים אמורים לעצמו אבל לאחרים מ' סאה לא שנו אלא לחולה המרגיל אבל לחולה לאונסו ט' קבין וחד אמר כל לאחרים אפילו חולה לאונסו עד דאיכא מ' סאה וחד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא אסיפא חד אמר הא דאמר רבי יהודה מ' סאה מכל מקום לא שנו אלא בקרקע אבל בכלים לא וחד אמר אפי' בכלים נמי בשלמא למ"ד אפי' בכלים היינו דקתני ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום אלא למ"ד בקרקע אין בכלים לא מכל מקום לאתויי מאי לאתויי מים שאובין רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבא (ברבי) בר שמואל כריכו ריפתא בהדי הדדי א"ל רב פפא הבו לי לדידי לברוך דנפול עילואי ט' קבין אמר להו רבא (ברבי) [בר] שמואל תנינא במה דברים אמורים לעצמו אבל לאחרים מ' סאה אלא הבו לי לדידי לברוך דנפול עילואי ארבעים סאה אמר להו רב הונא הבו לי לדידי לברוך דליכא עילואי לא האי ולא האי רב חמא טביל במעלי יומא דפסחא להוציא רבים ידי חובתן ולית הלכתא כוותיה:
מתני' היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר בירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות:
גמ' ת"ר היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי אינו מפסיק ועולה אלא מגמגם וקורא ר"מ אומר אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר מג' פסוקים תניא אידך גהיה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ד' אמות והתניא לצדדין ל"ק דהא דאפשר הא דלא אפשר ההיה מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבה אע"פ שחטא תפלתו תפלה מתקיף ליה רבא והא (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה אלא אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה:
ת"ר והיה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר זלמקום שפסק לימא בהא קמיפלגי
רש"י
[עריכה]
בקילעא - כניסת הבית חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג"ו (פורק"א: פרוזדור) בלעז:
אצטמיד - נתחזקו שבריו ונצמדו כלומר צורך לנו עוד בו:
וקא מיפלגי אמוראי - רב דימי ורבין:
דאמר מר - גבי עשר תקנות בב"ק בפרק מרובה:
אמר רבא הלכתא וכו' - אפלוגתא דאמוראי הוא דפסק רבא דפליגי אליבא דרבנן מיהו השתא אנן כרבי יהודה בן בתירא נהגינן כדאמר רב נחמן לעיל ורב נחמן בר יצחק בתרא הוה:
לעצמו - לעסוק בתורה לעצמו אבל ללמד לאחרים מ' סאה:
ור"י אומר מ' סאה מ"מ - מ' סאה שאמרו בכל ענין שהן ולקמן מפרש לה:
חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא - פליגי ארישא בפירושא דמילתא דת"ק:
אסיפא - דר' יהודה:
ל"ש אלא בקרקע - לא תימא מ"מ דר' יהודה לאכשורי בכלי אתא דאין כשר אלא מ' סאה בקרקע ולקמן בעי א"כ מאי מ"מ:
אבל לאחרים מ' סאה - והכא נמי דלאפוקי אחרים ידי חובתן כלאחרים דמי:
דנפול עילואי - לאו דוקא אלא טבלתי במ' סאה:
לא האי ולא האי - לא הוצרכתי לא לזו ולא לזו שלא ראיתי קרי:
טבל ובירך - רגיל היה לעשות כן דהו"ל ללמד אחרים ובשאר ימות השנה לא היה טובל אלא נותן עליו ט' קבין:
ולית הלכתא כוותיה - דכי היכי דלעצמו בנתינה לאחרים נמי בנתינה אי נמי דקיי"ל כרבי יהודה בן בתירא:
מתני' לא יפסיק - תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ואומר כל הברכות בקוצר:
במים הרעים - מים סרוחים:
עד שיתן לתוכן מים - ובגמרא (ד' כה:) מפרש כמה מיא רמי ואזיל ומפרש לה בחסורי מחסרא והכי קתני לא יקרא אצל מי רגלים עד שיתן לתוכן מים:
וכמה ירחיק מהם - ממי רגלים:
גמ' מגמגם - במרוצה:
יותר מג' פסוקים - כגון בבית הכנסת דאי אפשר לפחות כדתנן (מגילה פ"ג ד' כג:) הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים:
והתניא לצדדין - א"צ להלך עד שתהא לאחוריו:
דאפשר - לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו:
לא אפשר - כגון יש נהר לפניו מסתלק לצדדים:
תוספות
[עריכה]
ונחזי עזרא היכן תקן. בהרבה מקומות גבי שאר תקנות לא פריך גמרא הכי אלא שאני הכא דדבר הרגיל בכל יום הוא על כן אנו זכורים:
ולית הלכתא כוותיה. דטבילה בכל יום ארבעים סאה אלא אפילו לאחרים נמי סגי בתשעה קבין אי נמי הכי פירושו ולית הלכתא כוותיה אלא כר' יהודה בן בתירא דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה וי"מ דוקא לתורה אבל לתפלה צריך טבילה ופי' ר"י דלא שנא והטובל בערב יוה"כ אין לו לברך והמברך הוה ברכה לבטלה:
אלא דכולי עלמא חוזר לראש. וה"ה דהו"מ לאוקמי דכולי עלמא אין חוזר לראש ומדלא מוקי הכי ש"מ דהלכה דחוזר לראש וכן לקמן בהדיא אמר ר' אבהו חוזר לראש ותימה דבמסכת ר"ה (דף לד:) א"ר יוחנן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע"ג דשהה כדי לעשות כולם וכן במגילה (פ"ב ד' יח:) נמי דאמרינן אמר רב אין הלכה כרבי מונא דאמר אם שהה חוזר לראש דקאמר נקוט דרב ביבי בידך ואומר השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות וכן לקמן (ד' כד:) דרבי אבהו אזל במבואות המטונפות דהתם כ"ע מודו דחוזר לראש אבל היכא דגברא חזי כמו מגילה ושופר כולי עלמא מודו דאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ורבינו יהודה פירש דהכא לא מצי למימר דכולי עלמא דאין חוזר לראש ובדשהה קמיפלגי דהא לכ"ע הוי גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש אבל ודאי אי הו"מ למימר הכי הוה אמר ליה:
והא זבח רשעים תועבה. פר"י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה:
אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה. והוי מעוות לא יוכל לתקן ור"י פי' דיחזור ויתפלל:
ממתין עד שיכלו המים. במשתין על גבי קרקע או ע"ג בגדים ואין שם טופח ע"מ להטפיח כדמשמע לקמן (ד' כה.) כגון דעביד טיף טיף שנבלעין מהרה כן פי' הרב רבי יוסף ומיהו נראה אפילו אם יש בהן טופח על מנת להטפיח מותרין כיון דמדאורייתא אינן אסורין אלא כנגד העמוד בלבד ורבנן הוא דגזור וכיון שעומד כבר בתפלתו לא אטרחוהו רבנן לחזור בתפלה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
נג א מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ו':
נד ב מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ז':
נה ג ד מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ט', סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' פ"א סעיף ב':
נו ה מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ח':
נז ו ז מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"ג, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ע"ח:
ראשונים נוספים
היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק. אמרי' עלה בתלמוד ארץ ישראל [פ"ג הלכה ה'] מתניתא ברבים אבל בינו לבין עצמו מפסיק וכר' מאיר ברם כר' יהודה אפי' בינו לבין עצמו אינו מפסיק כשאין לו מים לטבול אבל יש לו מים לטבול אפי' ר' יהודה מודה שהוא מפסיק:
מצאתי בתוספות רבותי' הצרפתים ז"ל במס' עירובין פרק הדר (ערובין סד א) גבי ההוא דאמרינן התם "שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה" שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל כדאיתמר הכא בפ' מי שמתו גבי המתפלל ונמצא צואה כנגדו כיון שחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע אם יש להשוות ברכה לתפלה לעניין צואה ושכור ועל כרחין לאו לכל מילי דמי דהרי שתוי אל יתפלל לכתחילה עד שיפוג יינו ואפילו ביין מזוג אל יתפלל ביתר מרביעית אפי' לענין הוראה כדקא אמרינן התם ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן. מיהו משום מי רגלים פשיטא דא"צ לחזור ולברך אפילו אם תמצא לומר דמשוינן ברכה לתפילה דצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כצואה דהא אמרינן בפרק מי שמתו לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד הא נפל לארעא שרי ורבנן הוא דגזור בהו וכי גזור בהו בודאן אבל בספיקן לא גזור בהו רבנן ע"כ בתוספות.
ומפני שזה ענין דתדיר וצריך כתבתי דבריהם ואכתוב דעתי.
אין ספק שכל הברכות אסור לברכן כנגד צואה שהרי אמרו בבית המרחץ מקום שבני אדם עומדין ערומין אין שם שאילת שלום. וא"צ לומר ק"ש ותפלה. ואעפ"י שאין בו אדם משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום כדאיתא בפ"ק דשבת ובברכות ואמר שם בפרק כירה ובכמה מקומות בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ואמרו דברים של קדש אסור לאמרן בלשון חול אלמא כל ענין של תורה אסור במקום הטנופת כמו שאמר עוד אסור לעמוד במבואות המטונפות לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ותנן נמי (לאחר שיצא אמר לו אין משיבין במרחץ) וברכות ד"ת נינהו ודברים של קדש נינהו וכיון שדבר ברור הוא שאין ברכ' במקום הטנופת וכנגד צואה וזה מעולם לא נסתפק אצל רבותי' הצרפתים למה לא נאמר אף דיעבד שאם מצא צואה כנגדו שצריך לחזור ולברך קורא אני כאן כיון שחטא אעפ"י שהתפלל תפלתו תועבה דודאי כולה מילתא דאורייתא היא דרחמנא אמר והיה מחניך קדוש ולא ק"ש ולא תפילה כתיבי התם אלא קראי בכל דבר שבקדושה משתמעי ועוד דק"ש איננה אלא ד"ת ושינון הוא ולא מצינו לענין צואה שום חילוק בין ק"ש ותפלה וברוב מקומו' ק"ש הזכירו בה הלכך שאר ברכות נמי כק"ש ותפלה הם וזה שהזכירו כאן תפילתו תועבה ולא הזכירו ק"ש או מפני שתפלה דרבנן וק"ש דאורייתא או שתפסו א' מהן כמו שמזכירין תמיד אסור לקרוא ק"ש וה"ה לתפילה דשקולין הן הלכך שאר ברכות נמי כק"ש ואע"פ שאמרו לגבי ריח רע שאין לו עיקר תא חזי הני כיפי דבי רב דהני גנו והני גרסי. לא אמרן אלא לד"ת דשרי אבל ק"ש לא. ובד"ת נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדילי' לא. אלמא חמיר ק"ש מד"ת לענין צואה התם שאין לו עיקר חומרא מדבריהם היא שהתורה לא אסרי' אלא בשיש לו עיקר כדכתיב ויצאת שמה חוץ ורבנן הוא דגזרו ולא חשו שיהו מדרשין בטלין כשמקצ' התלמידים ישנים הלכך לענין צואה כל שיש לו צואה אין חלוק והפרש בין תפלה לברכות שהרי (הותרו) ק"ש ותפלה וק"ש וברכות שוין הם דתרווייהו ד"ת נינהו ומסתברא נמי דלגבי ריח רע שאין לו עיקר ברכות הרי הם כק"ש ולא הקלו אלא בד"ת מן הטעם שפי' :
אבל לענין שכור ושתוי נ"ל שאין ברכות בכלל חמר זה לפי שלא הזכירו חכמים אלא תפלה אבל ק"ש וא"צ לומר ברכה קורין הן ויוצאין בהם ידי חובתן דטעמא דתפל' משום דבעי כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך ומצינו בכ"מ לכוונה חמור דין תפילה מק"ש כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת ובא מן הדרך ומיצר דכולן לענין ק"ש קורין ומברכין על המזון ועל הברכות כולן. וכדאמר לענין מצות מגלה מתנמ' יצא והיכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר ולכתחילה נמי קרי ואלו לענין תפילה כיון שאינו מדבר בפני המלך אל יתפלל. ומצאתי בירו' בפ' א' דתרומה אמתני' דתנן ה' לא יתרמו ואם תרמו תרומתן תרומה. האנס והשכור הערום והסומא ובעל קרי ותני עלה יש מהן מפני ברכה ויש מהן שאינן יכולין לתרום מן המובחר אם יתרום ובעל קרי מפני ברכה סומא ושכור מפני שאינן יכולין לתרום מן המובחר. פי' דלברכה ודאי ראויין הם. ותו התם רב זעירא בעי קומי רב אסי שכור מהו לברך. א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מתנמנם לא צריכא דלא. מהו לקרות ק"ש. א"ל ולא יראה בך ערוות דבר תני חזקיה בין לקרות בין לברך עד כאן בירושלמי. והנה נתבררה סברתנו בברכה ובק"ש העלוה בספק ומסתברא דקורא כדכתיבנא :
בכך היה מנהג בעיירות לומר בין אהבת עולם לק"ש אל מלך נאמן. ובילדותי נתקשה עלי לפי שהדבר ידוע שאהבת עולם ברכת המצו' היא לק"ש שכל המצות כולן טעונות הן ברכה עובר לעשייתן וכן בהלל וכן במגלה וכן בקריאת התורה וכ"ש ק"ש. וזהו שאמרנו בהסדיר אחר שקרא א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה דברכת שנון תורה היא אלא שתיקנו בק"ש שתים לפניה מפני שזמנה תלוי ביצירת האור ובעריבתו אבל ברכת יוצר אור ומעריב ערבים ברכת השבח הן כדמוכח בפלוגתא דכל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורש על שמע וכדפרישית לעיל וברכת אהבת עולם ברכת המצוה לחובת קרי' של שמע וה"נ מוכל בשמעת' דאמר להם הממונ' ברכו ברכ' אחת כו' לפיכך עשו נמי ברכת אמת ויציב ברכה הסמוכה לחברתה וכיון שזו ברכת המצוה היא הדבר ברור בכל שמברך על המצוה או על הפירות ועונה אמן אחרי עצמו בין ברכה למצוה שהוא טועה גמור וכבר פרטו זו בפירוש בירוש' תני הפורס על שמע והעוב' לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל המצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו. אבל אני צריך לבאר ענין זה שהוא מפורש לראשונים וכמדומה שהוא הפסק וצריך לחזור ולברך וה"נ בשמעת' דטול ברוך טול ברוך. ומפני שנהגו הוצרכתי לשאול מן הרב ר"מ הלוי והשיב דבר ברור שהוא טעות ואינו נהוג בספרד אלא בארץ ישראל ונתבטל השבוש הזה ממקומו :
ואחר זמן ראיתי תלמידי צרפתים מקשים ואומרים בידינו מדרש אגדה דק"ש יש בה רמ"ח תיבות כנגד איבריו של אדם ושנמנו אינן אלא רל"ט. ובשכמל"ו שהצריכו חכמים לומר כדאיתא בפסחים ואל מלך נאמן זה משלימין אותם ובודאי שכך אמרו חכמים בילמדנו בפ' קדושים תהיו. א"ר מני ברבי לא תהא ק"ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין איברים של האדם אמר הקדוש ב"ה אם למדת ושמרת את שלי לקרותה כתקנה אני אשמור את שלך לכך דוד מקלס שמרני כאישון בת עין אמר לו הקב"ה שמור מצותי וחיה. ועכשיו אני צריך להודיעם הענין הזה ומהיכן נולד להם. דורות הראשונים לא היו הצבור מברכין בעצמם כל הברכות אלא שליח צבור העתיד לירד לפני התיבה אומר לעניהן ברכות כולן והן עונין אמר ולפיכך היה החזן הזה מברך אהבת עולם והצבור עונין אמר וקורין ק"ש בפיהם שהיא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו ולהשלים למנין אברים כפי המדרש הזה היו אומרים אל מלך נאמן במקום אמן ממה שאמרו מאי אמן אל מלך נאמן ואיפשר שהיו עונין אמן ממש אלא שהמדרש מונה אותיות של אמן רמז לתשלום האיברים דכיון שהוא נוטריקון לג' תיבות עשו אותו כג' תיבות ברמז המנין הזה :
ואני אובין לפניך כל מה שנהגו עכשיו שהחזן אומרו בקול ומשמיע לצבור להוציא אותן ידי חובה הוא עושה ואין עליהן חיוב אלא שיהיו עונין אחריו אמן. וכל שנהגו בו בלחש כל יחיד ויחיד חייב בו אלא בפרישת שמע וסדר קדושה מפני שאין קדושה ביחיד אומרים הכל בקול כאחד ונהגו בפסוקים של סדר קדושה פסוקים בקול ותרגום שלהן בלחש כיון שאין בתרגום משום דבר שבקדושה ואינו צריך עשרה ומ"מ דבר ברור הוא במברך אהבת עולם בפיו שאינו עונה אחר עצמו אמן בין ביחיד בין בציבור ואם ענה ה"ז בור וטועה גמור הוא :
אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה: משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא קא פסק רבא הכא הלכתא מאי, לומר דאפילו מאן דלא נהיג כר' יהודה בן בתירה ועביד כתקנתא דעזרא ותקנתא דרבנן דבתר עזרא, בחולה המרגיל ובריא לאנסו לא צריך אלא ט' קבין וחולה לאנסו פטור מכלום.
המתפלל ורואה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ד' אמות: מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק, ואם התפלל- תפלתו תפלה. ודייקנא לה מדקתני "מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו" ולא קאמר "תפלתו תועבה" כדאמר בסמוך בנמצאת צואה במקומו. ובודאי הפרש יש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו דבמקומו כיון דבעינן "מחניך קדוש" היה לו לבדוק אבל כנגדו דליכא אלא משום "לא יראה בך" וזה לא ראה אותה כשהתחיל- לא פשע בכלום שלא הטריחו לבדוק במלא עיניו. ואי משום "לא יראה בך" זה לא ראה עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא במקום שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפלתו תועבה, אבל במקום שנמצאת שם בארקראי בעלמא כמתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, אי נמי בבית במקום שאין דרכן בכך- אין זה פושע ואין תפלתו תועבה. וכדאמרינן לקמן (נה.) "א"ר יהודה ספק צואה בבית- אסור; ספק מי רגלים בבית- מותר". וכל שכן לאיכא דאמרי "ספק צואה בבית- מותר, באשפה- אסור; ספק מי רגלים אפילו באשפה- מותר". וכל מקום שאמרו "מותר" אינו חוטא, וכל שלא חטא תפלתו תפלה, מדאמרינן הכא "אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל- תפלתו תועבה" - אלמא טעמא דחטא, הא לא חטא- תפלתו תפלה. אח"כ מצאתי בתוס' שלא אמרו אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה, הא לאו הכי- לא.
היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו- פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר: מסתברא לי דאינו צריך להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני "ומרחיק עד שיזרוק לאחריו ד' אמות" כדקתני ב"ראה צואה כנגדו". וטעמא דמלתא משום דבצואה בעינן "מחנך קדוש" אבל מי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד עמוד ומדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, וכדאיתא לקמן. והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפלה- לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק- אסור.
אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה: וחולה המרגיל. כלומר לדעתו ובריא לאונסו ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום, טעמא דנצרך רבא לפסוק הלכתא משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא. וקמ"ל דאפי' מאן דעביד כתקנתא דעזרא וכתקנת רבנן בתראי דבתר עזרא בחולה המרגיל ובריא לאונסו לא צריך אלא ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ויש ספרים דגרסי הכי אמר רבא מדברי כולם נלמוד, והפירוש אפילו לדברי המיקל מודה דלא יפחתו לבריא המרגיל ממ' סאה ולחולה לאונסו ולבריא לאונסו ט' קבין*):
הגה"ה בש"ס שלפנינו הגרסא בדברי רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה.
בד"א ללמוד לעצמו: אבל לאחרים מ' סאה ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום. ודאמרינן עלה לאתויי בכלים ולאתויי מים שאובין דוקא בטבילת בעל קרי שהיא קלה שרו אבל לא בשאר טבילות:
אלא איברוך אנא דנפל עלי מ' סאה: לאו דוקא דנפול אלא כלומר שטבלתי במ' סאה ואיידי דקאמר לעיל דנפול עלי ט' קבין קאמר הכא דנפיל עלי:
אמר להו רב הונא איברוך אנא דלא הא ולא הא: יש אומרים שאיני צריך טבילה ויש אומרים דפירושו שראה קרי ואמר לא טבלתי כלל דסבירא לי' דבטלוה לטבילותא ואינו צריך לטבול:
ולית הלכתא כותיה דרב חמא: שהיה טובל להוציא אחרים ידי הלל שבלילי פסחים משום דסבר דבטלוה לטבילותא לגופיה אבל להוציא אחרים דדמי כמלמד לאחרים לא בטלוה ואינו כן דאפילו לאחרים נמי בטלוה:
הואיל וחטא אין תפלתו תפלה: כלומר הואיל וחטא בשגגה קאמר דהא אמרינן לקמן שאינו חייב לבדוק אם יש צואה בבית אם לאו דהכי איתא לקמן בפרקין ספק צואה בבית מותר ומאי דאמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא לאו דוקא שהרי לא חטא אלא בשגגה אלא כזבח רשעים קאמר ומשום הכי אייתי האי קרא דתפלה כנגד קרבן היא באה:
ונחזי עזרא היכי תקון. ונחזי עזרא היכי תקון. לא מבעיא לן בכל דוכתא הכי אלא הכא ולקמן {דף לג.} גבי סדר הבדלה לפי שהוא דבר הרגיל בכל יום ובכל מוצאי שבת וכ"ע שייכי בהו ואין ראוי שיפול בדבר זה מחלוקת מה.
אבל לאחרים ארבעים סאה. שיש להחמיר לאחרים לפי שצריך לבאר דבריו ולהאריך יותר, ועוד דעיקר טבילה דאסמכוה אקרא היינו לאחרים דכתיב יום אשר עמדת וסמיך ליה והודעתם לבניך.
האי זבח רשעים תועבה הוא. נראה דהיינו במקום שהיה ראוי להסתפק ולתלות שיש, שם צואה ולכך פשע מתחלתו לכך תפלתו תועבה אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח רשעים, ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור ולהתפלל.
ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פירוש הר"ר יוסף ב"ר משה דאפילו נפלו על בגדיו דכיון דעביד טיף טיף נבלעין מהרה, כדאמרינן לקמן {דף כה.} מי רגלים שנבלעו בבגד או בקרקע ואין בהם כדי להטפיח מותרין, ונראה דאפילו יש בה טופח להטפיח מותר דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזור וכיון שכבר עומד בתפלה הוא לא גזור ואוקמיה אדאורייתא.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
המשנה הששית והיא מענין משנה שלפניה והכונה לבאר בה אותן הפטורים מחמת טומאתם ששכחו והתחילו לקרות או להתפלל היאך יעשו וכן אם היה המקום מלוכלך היאך הוא צריך להרחיק ואמר על זה היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי וכו' לא יפסיק מכל וכל אלא יקצר ולא יאמר אלא פתיחה וחתימה כגון ברך ה' אלקינו את השנה הזאת בא"י מברך השנים, וכן בכל הברכות וכן בדברי תורה פירשו בגמ' שהוא מגמגם וקורא הא אם לא התחיל לא יתחיל אף בהרהור כמו שהתבאר בסוגיא למעלה בשמועת הרהור כדבור ופירשו הטעם בהדיא מפני שתפלה דרבנן, וזו קשה לגדולי המחברים שפסקוה מן התורה, אלא שאפשר לפרשה על הנסח ועל הזמן כמו שפירשנו במשנה שלפניה:
ירד לטבול קודם שיקרא אם יכול לעלות מן המים ולהתכסות בבגדיו ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו ומתירא שלא יקרא בעונתה יתכסה במים מפני שהוא ערום ויקרא כדי שיתפלל תיכף שיצא מן המים עם דמדומי חמה ומשנה זו אין לה מקום בזמן הזה שהרי בטלה טבילה זו ומכל מקום למדנו שהעומד בתוך המים ערום יכול להתכסות במים ולקרוא, ומפרש בגמ' שצריך הוא למברך לעוכרן ברגליו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:
ולא יתכסה לא במים הרעים ר"ל מים סרוחים ולא במי משרה ר"ל ששורין בה פשתן מפני שריחן רע עד שיטיל לתוכן מים ובגמ' תמהו על זה כמה מיא רמי ואזיל כלומר מה יעשה זה לנהר נובע שיוכל להעביר את הריח ומפרש לה [בדפוס לא] שעל מי רגלים הוא שנויה כלומר לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי משרה ולא יקרא במקום שיש בו מי רגלים עד שיתן לתוכן מים ומפרש בגמ' רביעית:
וכמה ירחיק מהם מכל אלו הנזכרים ומן הצואה ד' אמות ומפרש בגמ' דדוקא כשמניח הצואה לאחריו אבל לפניו כמלוא עיניו, זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואע"פ שאין לה מקום בזמן הזה אצל בעל קרי כמו שפירשנו מכל מקום למדנו ממנה שהקורא לא יתכסה במים הרעים ובמי המשרה ושלא יקרא במקום שיש שם מי רגלים עד שיתן לתוכן מים, כמו שמפורש במשנה, ודינים שבאו בגמ' אלו הן:
מי שהיה מתפלל וראה צואה כנגדו יפסיק תפלתו וילך לו לפניו עד שתהא הצואה לאחריו ד' אמות ואם אי אפשר לו לילך לפניו כגון שהיה נהר מפסיק או כיוצא בזה וכן אי אפשר לו להפוך פניו לשם שמא צד מזרח הוא ילך לו לצדדין עד שתהא הצואה לצד אחר ולא לפניו אבל כל זמן שהיא לפניו לא יתפלל ואפילו העלים עיניו ממנה ואפילו היה בלילה שאינו רואה לה הואיל ויודע לשם כיון שאלו היה ביום היתה נראית לו, וכן פרשוה בתלמוד המערב ונוסח דבריהם ר' אילא וחבריה הוו יתבין ברמשא אמר מהו מימר כאן מילי דאוריתא אמר ליה מכיון דאלו הוה ביממא הוינן חמון מה דקמינן אף כדין אסור, ויש אומרים בסומא אחר שהוא יודע לשם:
התפלל ומצא צואה באותו מקום שהתפלל בו הואיל ופשע אין תפלתו תפלה וצריך לחזור ולהתפלל במקום אחר אבל כל שלא במקומו אע"פ שמצאה בקרוב ד' אמות נראה שאין צריך לחזור, ויש אומרים של הצריכוהו לחזור אלא במקום שהיה לו לחוש לצואה כגון מקום המוחזק בכך כגון הולך בדרכים וכיוצא בהן אבל במקום שלא היה לו לחוש בכך אינו פושע ואינו צריך לחזור, ואין נראה לי, שכל שמצא במקומו פושע הוא:
היה עומד בתפלה ויצאו לו מי רגליו ושתתו לו על ברכיו מצד שאינו יכול לעמוד, פוסק וממתין עד שיכלו המים וכשיכלה העמוד אע"פ שבשרו טופח בהן ומי רגלים בקרקע או אף על בגדיו חוזר ומתפלל הואיל וגופו או בגד עליון שלו מכסתן, ויש אומרים שחוזר ומתפלל בהרחקת ד' אמות או בנתינת מים על מקום מי רגלים הן על קרקע הן על בגדיו, והיכן הוא חוזר למקום פסק שמה שהתפלל מכל מקום על נכון התפלל דגברא חזיא הוא כלומר ראוי היה להתפלל, ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו דגברא דחזיא [אולי צ"ל דלא חזיא, המעתיק] הוא וסופו הוכיח ואף בלא שהה חוזר לראש כדין הוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד, ולדעת האומר דגברא חזיא הוא מכל מקום אם שהה כדי לגמור את כלה מתחלה ועד סוף חוזר לראש, ובדבר הזה נשתנה דין תפלה מדין ק"ש ומגילה והלל ושופר שבכלם אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק וכן דעת גדולי הפוסקים, וראיה להם שר' יוחנן אמרה כן באחרון של ר"ה (דף לד:) שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא והקשו שם והא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ותירץ הא דידיה הא דרביה, וחזרו והקשו ודידיה לא והא ר' אבהו הוה אזיל בתריה דר' יוחנן והוא קרי שמע מטא למבואות המטונפות ופסק אמר ליה מהו לגמרה אמר לי אם שהית כדי לגמור את כלה זיל הדר, ותירץ הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי כלומר שיהא צריך לפסוק למבואות המטונפות אלא לדידך שפסקתה להחמיר החמר אף בזו אבל לר' יוחנן אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק, וכן יש מביאים ראיה ממשנת היה קורא בתורה שהרי בתורה יש בין פרשה לפרשה יותר מכדי שהיית כלה, אלא שזו אין בה הכרח שמא נזדמנה לו קריאת פרשה אחת והפסיק מעט וחזר ונזדמנה לו קריאה האחרת, וכן מביאין ראיה ממה שאמרו [לעיל י"ג ע"ב] על ר' שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא כלומר שהיה שונה לתלמידיו וכשהגיע זמן ק"ש קורא פסוק ראשון וחוזר ושונה ושאלו בה חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אמר אינו חוזר וגומרה ור' שמעון ברבי אמר חוזר וגומרה, ואמר לי בר קפרא בשלמא לדידי היינו דמהדר אשמעתא דיציאת מצרים אלא לדידך אמאי מהדר, ואמר ליה כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, וודאי שר' שמעון ברבי היה בקי בעניניו של ר' יותר מבר קפרא וכן שלא ראינוה אינה ראיה ואף הוא לא היה אומר כן אלא ממה שהיה רואהו מחזר אחר שמועה של יציאת מצרים והרי שהה בנתים הרבה.
ולדעת זה אין חילוק בין שהה מצד שאינו ראוי לקרות הן מצד עצמו כגון מים שותתין לו על ברכיו הן מצד המקום כגון מבוי המטונף ובין שהה לאי זו ססבה בכלן אינו חוזר לראש חוץ מן התפלה, ומכל מקום בתלמוד המערב שבפרק שני התבאר שר' יוחנן מודה בק"ש שכל ששה כדי לגמור את כלה חוזר לראש אף שלא במקום דיחוי וכל שכן במקום דיחוי וכן פסקו רבי' אלא שהוא חולק עם תלמוד שלנו, וכן פרשו שם בשהיה זו שבקורא משערין אותה כלומר על הדרך שהוא רגיל לקרות, וגדולי המפרשים נוטים לומר שבשהה אין חלוק ביניהם שאף בק"ש ומגילה והלל ושופר אם פסק מצד דיחוי כזה ושהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש ואם מחמת דבר אחר פסק אף בתפלה חוזר למקום שפסק אפילו בשהה כדי לגמור, ומכל מקום דברי גדולי הפוסקים בתפלה עיקר שלעולם בשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש הואיל ואין יכול לדבר בה מפני הכבוד ולא מפני היראה ואף בשהייה זו משערים על הדרך שהוא רגיל להתפלל אם במתון אם במהירות:
ואע"פ שכשהוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד אמרו תפלתו תועבה כמו שיתבאר מי רגלים אדם סבור לפעמים לעמוד בהם והרי הוא כאנוס, ואע"פ שאמרו במי רגלים צריך שיתנגבו או שירחיק ד' אמות או שישלים עליהם מים קודם שיתפלל בכאן הקילו הואיל והתחיל להתפלל והעמידוה על דברי תורה שלא אסרה אלא כנגד עמוד ראשון כדי שלא יפסק תפלתו, ומכל מקום כבר כתבתי שאין הכל שוים בשטה זו יש אומרים שאף זה הואיל וסופו הוכיח שלא יכול לעמוד אין תפלתו תפלה ואע"פ שלא שהה חוזר לראש וכן כתבתי כי יש אומר שמה שאמרו עד שיכלו המים פירושו עד שיתנגבו בכדי שלא יהא בהן להטפיח ואם לא נתגנבו אלא שכלה העמוד צריך הרחקת ד' אמות או השלכת המים בבגדיו ולא נתנגבו צריך שיתן עליהם מים:
במס' מגילה (דף כז:) התבאר שהמטיל מים ירחיק ד' אמות וישהה עוד כדי הלוך ד' אמות כדי שיכלו ניצוצות ואחר כך יתפלל ויש מפרשים בה או ישהה ד' אמות ושמא תאמר והרי בהלוך ד' אמות שהה כדי הלוך ד' אמות פרשוה שאם הטיל מים בכלי והסירוה משם לאלתר צריך שישהה כדי הלוך ד' אמות ומי שהתפלל והוצרך להטיל מים מיד ישהה כדי הלוך ד' אמות וישתין שכל ד' אמות דמדומי תפלה בפיו, במסכת עירובין יתבאר שאם נפרצה חצר גדולה לקטנה אם היתה צואה בקטנה מותר להתפלל ולקרות את שמע בגדולה אלא אם כן היה שם ריח רע מפני שהיא מופלגת ממנה ואם היתה בגדולה אין מתפללים אף בקטנה שאין הקטנה אלא כקרן זוית לגדולה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
אמר רבא הלכתא בריא המרגיל ארבעים סאה. וחולה המרגיל- כלומר לדעתו:ובריא לאונסו תשעה קבין. וחולה לאונסו פטור מכלום - טעמא דנצרך רבא לפסוק הלכתא משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא וקא משמע לן דאפילו מאן דעביד כתקנתא דעזרא וכתקנת רבנן בתראי דבתר עזרא בחולה המרגיל ובריא לאונסו לא צריך אלא תשעה קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ויש ספרים דגרסי הכי אמר רבא מדברי כולם נלמוד. והפירוש אפילו לדברי המיקל מודה דלא יפחתו לבריא המרגיל מארבעים סאה ולחולה לאונסו ולבריא לאונסו תשעה קבין:
- הגה"ה: בש"ס שלפנינו הגרסא בדברי רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה:
במה דברים אמורים ללמוד לעצמו אבל לאחרים ארבעים סאה. ר' יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום. ודאמרינן עלה לאתויי בכלים ולאתויי מים שאובין דוקא בטבילת בעל קרי שהיא קלה שרו אבל לא בשאר טבילות:
אלא איברוך אנא דנפל עלי ארבעים סאה - לאו דוקא דנפול אלא כלומר שטבלתי בארבעים סאה ואיידי דקאמר לעיל דנפול עלי תשעה קבין קאמר הכא דנפיל עלי:
אמר להו רב הונא איברוך אנא דלא הא ולא הא - יש אומרים שאיני צריך טבילה. ויש אומרים דפירושו שראה קרי ואמר לא טבלתי כלל דסבירא ליה דבטלוה לטבילותא ואינו צריך לטבול:
ולית הלכתא כותיה דרב חמא - שהיה טובל להוציא אחרים ידי הלל שבלילי פסחים משום דסבר דבטלוה לטבילותא לגופיה אבל להוציא אחרים דדמי כמלמד לאחרים לא בטלוה. ואינו כן דאפילו לאחרים נמי בטלוה:
הואיל וחטא אין תפלתו תפלה - כלומר הואיל וחטא בשגגה קאמר דהא אמרינן לקמן שאינו חייב לבדוק אם יש צואה בבית אם לאו דהכי איתא לקמן בפרקין ספק צואה בבית מותר. ומאי דאמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא לאו דוקא שהרי לא חטא אלא בשגגה אלא כזבח רשעים קאמר. ומשום הכי אייתי האי קרא דתפלה כנגד קרבן היא באה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה