ברטנורא על שקלים ו

משנה שקלים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שלשה עשר שופרות - תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה עקומות כעין שופר, מפני הרמאים שלא יוכלו להכניס ידן לתוכן להראות עצמן כאילו נותנין לתוכן ונוטלין מתוכן. ולקמן מפרש למה שלשה עשר שופרות ושלשה עשר שלחנות, ובאיזה מקום מונחים:

שלש עשרה השתחויות - לקמן מפרש היכן היו:

כנגד דיר העצים - לשכה ששם היו אוצרים כל עצי המערכה, והיא היתה במקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים:

ששם הארון נגנז - שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות ועקלקלות שבנה שלמה בזמן שבנה את הבית וידע שסופו ליחרב. והיינו דכתיב בדברי הימים (ב לה) ביאשיהו, ויאמר ללוים המבינים [וגו'] תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה וכו', ועמו נגנז מטה אהרן, וצנצנת המן, וצלוחית של שמן המשחה:

(ב)

שהיה מתעסק - במלאכתו, מתליע את העצים . ובעל מום היה ומלאכתן של בעלי מומין להכין עצים למערכה וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח:

שהיא משונה - לא היתה האבן שוה לשאר אבני הרצפה, והבין שנסתלקה משם והוחזרה :

ביחוד - בבירור:

(ג)

והיכן היו השתחויות - שלש עשרה השתחויות דתנן לעיל, היכן היו עושין אותן:

שער העליון - הר הבית היה משופע ועולה ממזרח למערב, והשער הסמוך למערב הוא שער העליון. ואחריו שער הדלק, הוא שער של לשכת העץ שהיתה בדרום העזרה , ועל שם שמכניסין דרך שם עצי המערכה שדולקים על המזבח נקרא שער הדלק:

שער הבכורות - שמכניסין שם הבכורות הנשחטים בדרום :

המים מפכים - כדכתיב ביחזקאל (מז) והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, והיינו דרום שקרוי ימין, כדכתיב צפון וימין. וראה יחזקאל בנבואה שהיו יוצאים מבית קודש הקדשים דקים כקרני חגבים וכשמגיעים לשער זה מתגברים ונעשים כמלוא פי פך קטן, והיינו דקרי להו מים מפכים:

שער הקרבן - שם מכניסים קדשי קדשים ששחיטתן בצפון.:

שער הנשים - שבו הנשים נכנסות לסמוך על קרבנן לדברי רבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות, ולדברי רבי יהודה ורבי שמעון לעמוד על קרבנן:

שער השיר - דרך שם היו מכניסין כלי שיר:

שבו יצא יכניהו בגלותו - שנכנס לבית המקדש להשתחוות וליטול רשות כשהלך בגולה לבבל ויצא דרך אותו שער:

שער ניקנור - מפורש ביומא [לח] פרק אמר להם הממונה:

פשפשין - שערים קטנים בתוך השערים הגדולים. ואף הם ממנין שלש עשרה שערים. ואף על גב דגם לשער בית המוקד היה לו פשפש, לא חשיב ליה, לפי שהיה קטן ביותר, אבל אלו היו גדולים קצת. והך מתניתין דשלש עשרה שערים מוקמינן לה בגמרא בירושלמי כאבא יוסי בן חנן. אבל חכמים אומרים שבעה שערים היו לעזרה ואינהו סברי דהנך שלש עשרה השתחויות כנגד שלש עשרה פרצות שפרצו מלכי יון בעזרה, וכשגברו מלכי חשמונאי ונצחום וגדרו אותם פרצות, תקנו שלש עשרה השתחויות, כנגד כל פרצה גדורה השתחויה:

(ד)

על של שיש מניחין את האברים - אחר הנתוח מסדרין אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים. ולא עשאום של כסף או של זהב דהא אין עניות במקום עשירות, לפי שהזהב והכסף מרתיחים ומסריחים והשיש מצנן ושומר הבשר שלא יסריח, ולא הי. ו סומכין על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם:

ועל של כסף כלי שרת - שמוציאין בכל בוקר צ"ג כלי שרת, כדתנן במסכת תמיד:

נותנים לחם הפנים בכניסתו - אחר שנאפה, עד שיסדרוהו על השלחן :

ועל של זהב ביציאתו - והיה מונח שם עד זמן חלוקו:

שמעלין בקדש ולא מורידין - דכיון שסלקוהו מעל השלחן של זהב אין מורידין אותו להניחו בשל כסף :

(ה)

תקלין חדתין - כדמפרש במתניתין, שבו נותנין שקלי שנה זו, וכשמגיע זמן התרומה, הגזבר מוציא כל שקלים שבשופר ונותנם ללשכה כדי שיתרמו מהם. והשני כתוב עליו תקלין עתיקים, ומי שלא הביא שקלו באותה שנה מביאו בשנה שאחר כך ונותנו באותו שופר והגזבר נוטלם ונותנם בשיירי הלשכה. והג' כתוב עליו קינין, והם תורים גדולים. והד' גוזלי עולה, בני יונה קטנים, וכולן עולות. אבל המביאים קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד הכהן ולא היו נותנים מעות לשופר. ומפרש טעמא בירושלמי, מפני התערובות, שמא ימות אחד מבעלי קינין, ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה דאזלא למיתה מעורבת בהן. אבל רבנן לא חיישי להכי, וסברי דבשופר של קינין משימין דמי קיני חובה ובכל המעות הנמצאים בו מקריבין קן אחד חטאת ואחד עולה, והשני כולן נדבה וקרבים עולות. והלכה כחכמים:

עצים - והמתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו:

לבונה - המתנדב לבונה נותן דמים לתוכו, והגזברים לוקחים המעות שבשופר וקונים מהן לבונה ומקטירים על המזבח:

זהב - המתנדב זהב נותנו שם או דמי שויו, והוא לכפורת, כלומר לכלי שרת. שהמזרקות נקראו כפורי זהב בעזרא ובדברי הימים, לפי שהכהן מקנח אצבעו בהם בין הזאה להזאה, ובין מתנות של חטאת, שהשיריים שבאצבע פסולים:

ששה לנדבה - ששה שופרות הנותרות הן לנדבה, האחד כתוב עליו מותר חטאת, השני מותר אשם , השלישי מותר קיני זבים וזבות ויולדות. והרביעי מותר קרבנות נזיר, החמישי מותר אשם מצורע, הששי נדבה סתם. ומי שהפריש מעות לחטאת וקנה חטאתו ונתותרו מן המעות, משליך המותר לשופר שכתוב בו מותר חטאת. וכן מותר אשם משליך לשופר שכתוב בו מותר אשם, וכן כולם. ושופר שכתוב בו נדבה סתם, כל מי שמתנדב דבר למזבח נותן לתוכו:

(ו)

לא יפחות משני גזרים - המתנדב עצים סתם לא יפחות מב' גזרים, כאותם שמסדרים על המערכה, וידוע היה שיעורן. ודווקא המתנדב עצים סתם, אבל הרוצה להביא אפילו עץ אחד יביא :

לא יפחות מן קומץ - שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה, דכתיב (ויקרא ו) והרים ממנו בקמצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל לבונתה, מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ. ודוקא המתנדב סתם, אבל אם רצה להביא אפילו קורט של לבונה מביא. והמתנדב זהב סתם, לא יפחות מדינר זהב. והוא שהזכיר צורת מטבע, אבל אם לא הזכיר מטבע אלא זהב סתם, מביא אפילו צנורא שהוא כמין מזלג קטן:

אשם הוא אשום אשם לה' - וקשה קרא רישיה לסיפיה, דאשם הוא משמע בהווייתו ובהלכתו הוא שהוא נאכל לכהנים, ואשם לה' משמע שכולו לה'. ודרש יהוידע הכהן, אשום אשם לה', כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה כגון הפריש מעות לחטאת ואשם ונתותרו מהם, ילקח באותו המותר עולות, הבשר לה' והעורות לכהנים ונמצאו שני המקראות קיימים, אשם לה' הבשר, ואשם לכהנים העורות. והיכן מצינו מדרש זה ביהוידע, דכתיב במלכים ביהוידע כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו, וא"א לומר דכסף שקדש לשם חטאת ולשם אשם יהנו ממנו הכהנים , אלא על כרחך ה"ק, יעשו ממנו דבר שיהנו בו הכהנים והיינו עולות שהעורות לכהנים: