לדלג לתוכן

ברטנורא על שבועות א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

שבועות, שתים - כתיבי בקרא בהדיא (ויקרא ה, ד): "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב". אוכל, להיטיב. לא אוכל, להרע, שמענה את עצמו. וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא, דלהרע או להיטיב להבא משמע:

שהן ארבע - יש לרבות עוד שתים אחרים דלא כתיבי. והן, הן ולאו דלשעבר . כמו אכלתי ולא אכל, או לא אכלתי ואכל:

ידיעות הטומאה - או נפש אשר תגע בכל דבר טמא (שם), האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו :

שתים - כתיבי בקרא. דכתיב (שם) ונעלם ממנו והוא טמא, משמע שנעלמה ממנו טומאה ועל ידי אותו העלם אכל בשר קודש, הרי אחת. או נכנס למקדש, הרי שתים:

שהן ארבע - יש לרבות עוד שנים חיובים אחרים. העלם קודש, והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:

יציאות השבת - הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ילפינן מקרא מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' (שמות לז), לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים:

שתים - אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל החפץ והוציאו, ואחת לעומד בפנים ונטל החפץ ממקומו והוציאו לחוץ:

שהן ארבע - יש להוסיף עוד שתים דהכנסה , אע"ג דלא כתיבי. שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה, כך הקפידה על ההכנסה. אחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס, ואחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפנים והניחו:

מראות נגעים שנים - כתיבי בקרא (ויקרא יג), שאת ובהרת:

שהן ארבעה - תולדה דשאת ותולדה דבהרת, דלא כתיבי בקרא בהדיא:

(ב)

שיש בה ידיעה בתחלה - אידיעות הטומאה קאי. ואיידי דזוטרי מילייהו מפרש להו ברישא והדר מפרש שבועות דנפישי מילייהו. ויציאות ומראות, כל חדא וחדא מיפרשא במסכת דידיה, להכי לא פרשינהו בהאי מסכתא. ולא תנינהו הכא אלא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:

ידיעה בתחלה - שידע שנטמא:

וידיעה בסוף - משאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש בהעלם ויצא, נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:

והעלם בינתיים - בשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה או קודש, או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש:

הרי זה בעולה ויורד - עולה לעשיר, ויורד לעני. עשיר מביא חטאת בהמה, ועני חטאת העוף, ודל שבדלים עשירית האיפה, והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום:

שעיר הנעשה בפנים - שעיר של יום הכפורים שמביא מדמו לפנים :

תולה - להגין עליו מן היסורין :

עד שיודע לו - שאכל קודש בטומאה ויביא קרבן עולה ויורד:

(ג)

אין בה ידיעה בתחלה - שלא ידע בטומאה זו מימיו , זה לא בא לכלל קרבן עוד לעולם. שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה:

שעיר הנעשה בחוץ - הקרב במזבח החיצון במוספין של יוה"כ: ויום הכיפורים עצמו מכפר עם השעיר:

שנאמר - בשעיר הנעשה בחוץ (במדבר כט) שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים, וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים, והקישן הכתוב, ללמדך שעל מה שזה מכפר זה מכפר. מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי ניהו ידיעה, בתחלה, כדילפינן מקרא דכתיב לכל חטאתם, דמשמע לאותם שיבואו לכלל חטאת כשתהיה להם ידיעה בסוף, ואי אפשר לבא לכלל חטאת אא"כ היתה לו ידיעה בתחלה, אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על שיש בו ידיעה, ומאי ניהו, ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתיא לכלל קרבן, ומכפר זה כפרה גמורה בלא תליה:

(ד)

שעירי הרגלים - בכל הרגלים נאמרו שעירי חטאת במוספין:

ושעירי ראשי חדשים מכפרים - דכתיב בשעיר ראש חודש (שם כה) לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה' שעיר זה יהא מכפר, והיינו שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף . ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר"ח בהיקש, דשעיר הוה מצי למכתב בכולהו רגלים, וכתב ושעיר , וא"ו מוסיף על ענין ראשון, להקיש שעל מה שזה מכפר אלו מכפרים:

כל השעירים כפרתן שוה - כל שעירי המוספין, בין שעירי רגלים בין שעיר ר"ח בין שעיר הנעשה בחוץ ביוה"כ, כפרתן שוה, שהם מכפרין בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, בין על טהור שאכל את הטמא, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זו לזו. אבל שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים לא נחלקו עליו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כדאמרינן:

היה ר' שמעון אומר - האי דהדר נקט לה, משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה:

מהו שיקרבו - אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים, ונתכפרו באחר, ונמצא זה ברגל או בר"ח, מהו שיקריב לשם שעירו של יום:

אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה - ר' מאיר הוא דקאמר ליה לרבי שמעון , בשלמא אי אמרת כולן כפרתם שוה, יקרב, שהרי כולן כפרה אחת הן מכפרים, אלא לדידך, זו שהופרשה לבפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב ברגל לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, או בר"ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא:

לכפר על טומאת מקדש וקדשיו - וכיון דבזה שוין, אע"פ שכפרתן חלוקות יכול הוא ליקרב:

(ה)

משמו - של ר' שמעון. וסתם ר' שמעון הוא ר' שמעון בן יוחאי:

(ו)

ועל זדון טומאת מקדש וכו' - סתמא דתלמודא נקיט לה:

שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ מכפר - דכתיב (ויקרא טז) ומפשעיהם לכל חטאתם, ופשעים אלו מרדים :

החמורות והקלות וכו' - כולה מתניתין מפרשה בגמרא הכי, בין קלות בין חמורות בין שעשאן במזיד בין שעשאן בשוגג, אותן שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן, כלומר בין נודע לו שבא לידו ספק חלב ואכלו בין שלא נודע לו שבא לידו ספק חלב. ואלו הן קלות, עשה ולא תעשה. ואלו הן חמורות, כריתות ומיתות ב"ד:

(ז)

אחד ישראל ואחד כהנים - הכי קאמר, אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ואין חילוק ביניהם אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו: כל מה ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, דהיינו תליית ישראל על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וזדון טומאת מקדש וקדשיו, וכן כפרת שעיר החיצון פרו של כהן גדול הקרב ביוה"כ מכפר על הכהנים:

ר"ש אומר כשם - שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי, שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא בשעיר המשתלח, כך דם הפר בלא שום וידוי מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. אייתר ליה וידויו של פר במקום וידוי של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות, ואין להם כפרה בשעיר המשתלח: