ברטנורא על מנחות א

משנה מנחות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה, וקמצה הכהן לשם מחבת :

כשרות - ומקטיר הקומץ ושייריה נאכלים. שקמיצת המנחה במקום שחיטת הקרבן עומדת, וכשם שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים כדילפינן מקרא בריש מסכת זבחים, הכי נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה - הוה מצי למתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, והא דקתני אלא דמשמע דכל דינם כמנחות כשרות אלא דבר זה, לאשמועינן דאסור לשנויי בה שינוי אחר, שאם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת הקומץ בכלי שרת שלא לשמה :

שלא עלו לבעלים לשם חובתו - ולא יצא ידי נדרו וצריך להביא מנחה אחרת לשם מרחשת:

חוץ ממנחת חוטא - כגון מנחה הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, אם לא תשיג ידו לשתי תורים:

ומנחת קנאות - של סוטה. שאם קמצן שלא לשמן, כגון לשם נדבה, או נתן בכלי שרת את הקומץ שלא לשמו, או הלך או הקטיר שלא לשמו, או חישב באחת מן העבודות הללו הריני עובד לשמן ושלא לשמן. אלו מנחות פסולות ואין שייריהן נאכלים. וטעמא הוי משום דמנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא. ובחטאת כתיב ושחט אותה לחטאת, ולקח מדם החטאת, שתהא שחיטה ולקיחה דהיינו קבלת הדם לשם חטאת. ומנחת קנאות הואיל וכתיב בה עון דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון, כחטאת שויוה רבנן. ומנחת העומר, אע"ג דלאו מנחת חוטא היא ולאו מנחת קנאות היא, קמצה שלא לשמה פסולה מהקטיר, ואין שייריה נאכלים, הואיל ובאה להתיר החדש ולא התירה . וכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות דתנן במתניתין, דוקא במנחות שאין להם זמן קבוע איירי, ולא במנחת העומר שקבע לה זמן:

או שלא לשמן ולשמן - דלא תימא לשמן ושלא לשמן הוא דפסולה, דתפוס לשון אחרון, אבל שלא לשמן ולשמן כשרות, קמ"ל:

(ב)

זר ואונן וטבול יום כו' - כולהו מפורשים בפרק ב' דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה:

ערל - כהן שמתו אחיו מחמת מילה:

יושב - דבעינן לעמוד לשרת. על גבי כלים כו'. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה:

בן בתירא אומר יחזיר - הקומץ לתוך המנחה:

ויחזור ויקמוץ בימין - והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא:

עלה בידו צרור - נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואח"כ מלקט אותם ונותנה עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט:

מבורץ - מלא וגדוש :

שקמצו בראשי אצבעותיו - שלא פשטן על כל פס ידו:

פושט את אצבעותיו על פס ידו - מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר. ורמב"ם כתב, שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא [דף י"א], דהיינו שממלא כפו ממנו כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר, שאין פירוש כדקמצי אינשי אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהיה מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה ומלמעלה בגודל. ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש ושיטת הגמרא כדברי. וכן פירשוה כל רבותי:

(ג)

ריבה שמנה - ששיעור השמן. לוג לכל עשרון. ואם ריבה, שנתן שני לוגין או יותר לעשרון דחזו לשתי מנחות, פסול :

חיסר שמנה - פחות מלוג שמן לעשרון סולת:

חיסר לבונתה - שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה. אבל אם יש בה שני קרטין כשרה, דכתיב (ויקרא ו) את כל הלבונה אשר על המנחה, כל, משמע אפילו קורט אחד, דכל משמע כל דהוא כדכתיב (מלכים ב ד) אין לשפחתך כל בבית. את, לרבות עוד קורט אחד, הרי שנים. ואילו ריבה לבונתה לא קתני, דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצים דאז ריבה יותר מדאי :

לאכול שייריה בחוץ - חוץ לעזרה:

או להקטיר קומצה בחוץ - דמחשבה פוסלת בין שחשב על אכילת אדם בין שחשב על אכילת מזבח, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת לאכילת אדם ואחת לאכילת מזבח, וההוא קרא במחשבה מיירי דכתיב (שם) המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפגל ואינו נפגל ביום השלישי, אלמא במחשבה מיירי שחשב עליו לאכלו ביום השלישי:

פסולה - דמחשבת חוץ למקומו פוסלת בקמיצת המנחה כמו שפוסלת בשחיטת הזבח. ומה שפוסל בזבח בשחיטה בקבלת הדם בהולכה בזריקת הדם, פוסל המנחה בקמיצה בנתינה בכלי שרת בהולכה בהקטרת הקומץ ולבונה, ארבעה כנגד ארבעה. והקומץ והלבונה עצמן חשובים גבי מנחה כמו הדם והאימורים אצל הזבח. ושיירי מנחה הנאכלים, כבשר הזבח הנאכל. ובפרק ב' דזבחים מפורשים כל הני פסולי והתם ילפינן להו כולהו מקראי:

לאכול דבר שדרכו לאכול - כגון שיריים:

דבר שדרכו להקטיר - כגון הקומץ. אבל אם חשב לאכול הקומץ או להקטיר השיריים חוץ לזמנו, לא פסל , דבטלה דעתו אצל כל אדם:

ובלבד שיקרב המתיר - הקומץ כהלכתו. כאילו היה כשר, שלא יהא שם שום פסול אלא הפגול בלבד. אבל אם יש בו פסול אחר אינו חשוב יותר פגול ואין בו כרת:

קמץ בשתיקה - שלא חשב שום מחשבת פסול בשעת קמיצה:

ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו - כלומר, שבשלשת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנו:

(ד)

קמץ חוץ למקומו - חשב בשעת קמיצה לאכול השיריים חוץ לעזרה:

נתן בכלי הלך והקטיר חוץ לזמנו - ובאחת משלשת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנו:

מנחת חוטא וקנאות - יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פגול, כגון שלא לשמן, דאמרינן בריש פרקין דפסולות אם קמצן שלא לשמן, ושלשת שאר העבודות חשב עליהן חוץ לזמנן, או אפילו הראשונה חוץ לזמנה והשאר שלא לשמן, הוציאו מידי פגול:

או שקמץ או נתן בכלי או הוליך או הקטיר שלא לשמן - כלומר אי זו מאלו שעשה שלא לשמן והשאר על מנת לאכול לשיריים חוץ לזמנו לא קרב המתיר כמצותו ואין בשיריים כרת:

כזית בחוץ כזית למחר - חשב באחת מן העבודות שתי מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ועד השתא איירינן בשתי עבודות שחשב באחת חוץ לזמנו ובאחרת חוץ למקומו, ועכשיו מיירי שחשב בשתיהן בעבודה אחת. ולרבי יהודה איצטריך, דלא תימא בשתי עבודות הוא דפליג רבי יהודה דבתר קמייתא אזלינן, אבל בחדא עבודה מודה, קמשמע לן:

כזית למחר וכזית בחו - ן. אף על פי שחשב תחלה לחוץ לזמנו הוציאתו שניה מידי כרת:

אמר רבי יהודה זה הכלל כו' - ר' יהודה פליג אתנא קמא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות. ואין הלכה כר' יהודה: