משנה מנחות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק א · משנה א | >>
כל המנחות שנקמצו א שלא לשמן, כשרות, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות.
מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, נתן בכלי, והלך, והקטיר ה שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן, פסולות.
כיצד לשמן ושלא לשמן, לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה, או שלא לשמן ולשמן, לשם מנחת נדבה ולשם מנחת חוטא.
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
- כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה,
- חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.
- מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
- נָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
- אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
- אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן,
- פְּסוּלוֹת.
- כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן?
- לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה;
- אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן,
- לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא:
כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כשרות,
- אלא - שלא עלו לבעלים לשם חובה,
- חוץ - ממנחת חוטא, ומנחת קנאות.
- אלא - שלא עלו לבעלים לשם חובה,
- מנחת חוטא, ומנחת קנאות -
- שקמצן שלא לשמן,
- נתן בכלי, והילך, והקטיר - שלא לשמן,
- או לשמן ושלא לשמן,
- או שלא לשמן ולשמן - פסולות.
- כיצד לשמן ושלא לשמן? -
- לשם מנחת חוטא, ולשם מנחת נדבה.
- שלא לשמן ולשמן - לשם מנחת נדבה, ומנחת חוטא.
נתן קמיצות המנחה תחת שחיטת הקרבנות. וכבר הקדמנו בתחילת זבחים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מן החטאת. ונאמר במנחת קנאות היא "מנחת זכרון מזכרת עוון"(במדבר ה, טו), ולפי שזכר בה עוון עשו אותה כמנחת חוטא, וכבר ידעת מה שנאמר במנחת חוטא שקראה חטאת.
ועניין מה שנאמר כשרות - שיגמר אותם בכשרות כמו שנתבאר בזבחים.
ומה שאמר כל המנחות - רוצה לומר מנחות שאין קבוע להם זמן. אבל עומר התנופה אם קמצו שלא לשמו פסול, הואיל ובאת להתיר ולא הותרה, רוצה לומר שאינו מותר לאכול החדש עד שיקריב אותו הקומץ שנאמר "ולחם וקלי וכרמל"(ויקרא כג, יד) וגו'. אבל מנחות שאין קבוע להן זמן אם קמצן שלא לשמן כשרים, כגון שיקמוץ מחבת לשם מרחשת או מרחשת לשם מחבת והדומה לזה.
ומה שאמר נתן בכלי - רוצה לומר נתן הקומץ בכלי, לפי שהוא צריך לתת אותו בכלי שרת.
וראיתי לזכור בכאן גוף הברייתא הנזכרת בתלמוד בסדר הקרבת המנחה, ומפני שהיא מבוארת ואינה צריכה פירוש, וזה גוף מה שאמר בה "סדר מנחות" וגו' "האישים" וגו'.
ושמור העניינים האלו שכוללת אותם הברייתא הזאת:
כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה, וקמצה הכהן לשם מחבת ב:
כשרות - ומקטיר הקומץ ושייריה נאכלים. שקמיצת המנחה במקום שחיטת הקרבן עומדת, וכשם שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים כדילפינן מקרא בריש מסכת זבחים, הכי נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות:
אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה - הוה מצי למתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, והא דקתני אלא דמשמע דכל דינם כמנחות כשרות אלא דבר זה, לאשמועינן דאסור לשנויי בה שינוי אחר, שאם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת הקומץ בכלי שרת שלא לשמה ג:
שלא עלו לבעלים לשם חובתו - ולא יצא ידי נדרו וצריך להביא מנחה אחרת לשם מרחשת:
חוץ ממנחת חוטא - כגון מנחה הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, אם לא תשיג ידו לשתי תורים:
ומנחת קנאות - של סוטה. שאם קמצן שלא לשמן, כגון לשם נדבה, או נתן בכלי שרת את הקומץ שלא לשמו, או הלך או הקטיר שלא לשמו, או חישב באחת מן העבודות הללו הריני עובד לשמן ושלא לשמן. אלו מנחות פסולות ואין שייריהן נאכלים. וטעמא הוי משום דמנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא. ובחטאת כתיב ושחט אותה לחטאת, ולקח מדם החטאת, שתהא שחיטה ולקיחה דהיינו קבלת הדם לשם חטאת. ומנחת קנאות הואיל וכתיב בה עון דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון, כחטאת שויוה רבנן. ומנחת העומר, אע"ג דלאו מנחת חוטא היא ולאו מנחת קנאות היא, קמצה שלא לשמה פסולה מהקטיר, ואין שייריה נאכלים, הואיל ובאה להתיר החדש ולא התירה ד. וכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות דתנן במתניתין, דוקא במנחות שאין להם זמן קבוע איירי, ולא במנחת העומר שקבע לה זמן:
או שלא לשמן ולשמן - דלא תימא לשמן ושלא לשמן הוא דפסולה, דתפוס לשון אחרון, אבל שלא לשמן ולשמן כשרות, קמ"ל:
משנה מנחות, הקדמה -- עיין בפתיחה למסכת זבחים
שנקמצו. עבודה קמייתא נקט וה"ה נתינה בכלי והולכה והקטרה כדקתני סיפא. תוספות:
שלא לשמן. פירש הר"ב כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן לשם מחבת. דהיינו שינוי קודש כדמפרש בסופו לשם מנחת חוטא כו' וה"ה שינוי בעלים. תוספות. ועיין בפירש הר"ב דריש זבחים:
אלא שלא עלו לבעלים משום חובה. כתב הר"ב ה"מ למתני ולא עלו כו'. לאשמועינן דאסור לשנויי בה. גמרא אב"א סברא משום דמשני בה כל הני לישני וליזל. אב"א קרא ועשית כאשר נדרת לה' נדבה. נדבה נדר הוא כו' אלא כו' ואם לאו. יהא נדבה [כדפירש הר"ב בריש זבחים] ונדבה מי שרי לשנויי בה פירש"י והכתיב (ויקרא ג) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ועמ"ש בריש זבחים:
חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. כתב הר"ב ומנחת עומר כו' פסולה כו' הואיל ובאה להתיר חדש כו'. הרמב"ם בפירושו ומימרא דרב הוא ולדידיה אף אשם נזיר ואשם מצורע הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו כדאיתא בגמרא דף ד' ויש לתמוה דלא כתבו בזבחים ג"כ הא דאשם נזיר ואשם מצורע. מאי אמרת דהא איתותב בהו א"כ בעומר נמי איתותב דבחדא מחתא נינהו וכן ראיתי בפט"ו מה' פה"מ דלא כתב להא דהעומר. וכן בפ"ז מה' תמידין לא פסל לעומר שקמץ שלא לשמו:
שקמצן שלא לשמן כו'. לשון הר"ב חשב באחת וכו' ע' ל' התוספות שהעתקתי. בספ"ג דב"מ:
והלך. ע' בפרק קמא דזבחים מ"ד:
והקטיר. במקום זריקה. ע' בפירש הר"ב במ"א פ"ק דזבחים:
או שלא לשמן ולשמן. כתב הר"ב דלא תימא לשמן ושלא לשמן. כו'. ע' במ"ב פ"ה דפסחים:
(א) (על המשנה) שנקמצו. עבודה קמייתא נקט. והוא הדין נתינה בכלי והולכה והקטרה, כדקתני סיפא. תוס':
(ב) (על הברטנורא) דהיינו שינוי קודש כדמפרש בסיפא לשם מנחת חוטא כו'. והוא הדין שינוי בעלים. תוס':
(ג) (על הברטנורא) גמרא. אי בעית אימא סברא, משום דמשני בה כל הני לישני וליזיל. אב"א קרא כו'. ועיין פי' הר"ב בריש זבחים:
(ד) (על הברטנורא) ולפי זה הוא הדין אשם נזיר ומצורע דבאו להכשיר ולא הכשירו. אבל כל זה איתותב נמי בגמרא ולהכי נמי לא כתבם הר"ב בריש זבחים. וכן הר"מ בחבורו חזר בו ולא פסל לעומר שלא לשמו:
(ה) (על המשנה) והקטיר. במקום זריקה:
בעה"י המלך המהולל בתשבחות. מסיר כל יגונות ואנחות. נתחיל מסכת מנחות
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים אחר זבחים מנחות כפי סדורם בתורה ע"כ. וכתוב במכלול עלה נ"א וגם בשרש מנח ולמה שנהגו לקרוא במשנה מנחות בשוא המ"ם דומה כי המ"ם שרשית וכן היא הקריאה בפי הכל מנחות א"כ המ"ם שרש כמו שתאמר מן גבעה גבעות ומן שפחה שפחות כן תאמר מן מנחה מנחות ואם תהיה המם נוספת היה ראוי לומר מִנְחוֹת בחירק תחת המם כמו מן מצוה מִצְוֹת או בפתח כמו מן מחתה מַחְתוֹת ומן מראה מראות ע"כ וכן ג"כ אני הדיוט לומד מתוך דבריו שהיא ג"כ כמו מן שמחה שמחות כדכתיב בשמחות וגיל וגם מן כִבְשָה כְבָשוֹת במוכרת כדכתיב מה הנה שבע כבשות האלה וזולתם. והנה זאת הקדמת הרמב"ם ז"ל למסכת זו:
ראיתי להקדים ג"כ למסכתא זו הקדמות כמו שעשיתי לזבחים. ואומר שהמנחות מתחלקות חלק ראשון לשני חלקים. יש מנחה שנשרפת עם הקרבן והיא באה עמו וזו היא נקראת מנחת נסכים ואי אפשר לאותו קרבן להיות מבלעדה. ויש מנחה שהיא מנחה בפני עצמה ר"ל שאינה מנחת נסכים. ומנחת נסכים היא כוללת צבור ויחיד. ואנחנו כבר ביארנו בהקדמות של מסכת זבחים שכל מיני הקרבנות קרבנות צבור וקרבנות יחיד ד'. עולה וחטאת ואשם ושלמים. ואלו הארבעה מינין נקרבין מחמשת מיני בעלי חיים מן הצאן והבקר והעזים והתורים ובני יונה כמו שביארנו שם תנאיהן. ואומר עתה שקרבן העוף אינו טעון מנחת נסכים בשום ענין וכתוב בספרי יכול עולת העוף טעון נסכים תלמוד לומר מן הבקר ומן הצאן וכן כתוב בפרשת נסכים וכן החטאת והאשם אין טעון שום אחד מהן מנחת נסכים לפי שנאמר בפרשת נסכים נדר או נדבה או במועדיכם ואמרו כל הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים יצאו חטאות ואשמות שאינן באים בנדר ונדבה ומטעם זה אינן חייבים נסכים לא הבכור ולא המעשר בהמה ולא הפסח לפי שאין אחד מהן בא בנדר ונדבה. והנה עלה בידך מכל אלו ההקדמות כל עולת בהמה וכל קרבן שלמים הוא שטעון נסכים בין שהן קרבנות צבור בין שהן קרבנות יחיד והחטאת והאשם אינן חייבים בנסכים זולתי חטאת מצורע או אשמו בלבד כמו שנבאר עכשיו [פ"ט הל"ו]. והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סלת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה או השלמים ג"כ והוא מה שנאמר ויין לנסך. ולפעמים קוראים לכל ר"ל הסלת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בא בלא סלת ולא סלת בלא יין וכולן טכסיסי קרבן ר"ל העולה והשלמים כמו שביארנו. והשיעור שחייב להביא עם העולה מן הסלת והיין הוא בעצמו שמביאים עם השלמים. והשיעור הזה יתחלף וישתנה כפי שנוי הקרבן והן ג' שיעורין. השיעור הראשון שיהיה הקרבן ממין העזים ואין הפרש בין גדול לקטן או מצעירי הצאן ר"ל שיהיה כבש בן שנתו כמנחת נסכים שטעון כל אחד מהן בין שהם רבים או מועטים עשרון סלת בלול בשמן רביעית ההין ויין לנסך רביעית ההין בין שהקרבן עולה או שלמים. ואם העולה או השלמים מגדולי הצאן והוא הנקרא איל תהא המנחה שחייב בה ב' עשרונים בלול (ברביעית) [בשלישית] ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין וזה השיעור הב' ממנחת נסכיס. והשיעור הג' הוא שתהא העולה או השלמים ממין הבקר ואין הפרש בין גדול לקטן. והמנחה הראויה לכל קרבן ג' עשרונים בלול בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין. והשיעור הזה נכפל כפי מנין הקרבנות בין שהן של יחיד או של צבור אמר רחמנא כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד במספרם. ואין שום דבר יוצא מכלל זה ואין מוסיפים עליהם ואין גורעין מהם זולתי הכבש שמקריבין בשני של חג המצות יום הנפת העומר שהיא עולה כמו שביארנו מה שכתוב עליו בתורה שתהא מנחתו שני עשרונים בלולים בשלישית ההין שמן. והנסכים שחייב בהן רביעית ההין יין כמו של כבש. וגם כן נבדלה חטאת מצורע ואשמו שעם כל א' משתיהן בא עשרון לפי שקרבן מצורע כמו שביארנו הוא שני כבשים וכבשה והן חטאת ועולה ואשם ונאמר במנחתם שלשה עשרונים וגו' וזו היא מנחת נסכים ששורפין עם הקרבן הן עם כל העולם הן עם אימורי שלמים. ואלו הם הנסכים שטעונים כל הקרבנות וכבר זכרנו אותן בחמישי משקלים ובכאן השלמנו סדורם וזהו חלק אחד מן המנחות. החלק הב' הם המנחות שאינם תלוין בקרבן והן שני מינים מנחת יחיד ומנחת צבור. ומנחת צבור ג'. אחד מהן עומר התנופה והוא הנקרב ביום שני של חג המצות ועוד יתבארו כל משפטיו במסכת זאת ומקריבין ממנו קומץ לגבי המזבח ואוכלין הכהנים הנותר. והמנחה השניה שתי הלחם והוא שמביאין אותה יום עצרת וכבר זכרנו אותה בתחילת זבחים אמר רחמנא עליה ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וקראה מנחה שנאמר בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. והמנחה השלישית לחם הפנים שאוכלים אותו הכהנים בכל יום שבת והם י"ב חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ואלו הג' דוחין את הטומאה אבל לא תאכל אם באת בטומאה כמו שנתבאר בשביעי מפסחים. ומנחת העומר לבדה היא שדוחה את השבת כמו שיתבאר במסכת זו: ומנחת היחיד מתחלקת לחמשה חלקים. החלק הא' שיתחייב בה על עון שעווה. והחלק הב' שיתחייב בה על דבר שרוצה לתקנו. והחלק הג' שיתחייב בזה עם קרבן ידוע שנתחייב בו ואנו קורין זה מנחה דרך העברה ועוד יתבאר זה [פ"ז הל"ב]. והחלק הד' היא המנחה שחייב בה כהן גדול בלבד או הדיוט פעם אחת כמו שנבאר. והחלק הה' שיחייב עצמו בה בנדר או בנדבה: החלק הא' הוא שיהא שוגג בטומאת מקדש וקדשיו או שגג בשבועות ביטוי או עבר על שבועת העדות בין במזיד בין בשוגג והעובר על א' מאלה הד' חטאים חייב קרבן כמו שביארנו בתחילת דברינו במסכת זבחים ואם אין ידו משגת לאותו קרבן מקריב עשירית האיפה סלת לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה וזאת נקראת מנחת חוטא וכבר קראה ה' חטאת ודינה שמקריבין ממנה קומץ ויאכלו הכהנים הנותר. והחלק הב' היא מנחה שחייבת בה הסוטה ונבדלה מהמנחות כולן שהיא קמח שעורים והיא ג"כ בלא שמן ובלא לבונה ומקריבין ממנה קומץ לגבי המזבח ואוכלין הכהנים הנותר כמו שביארנו בב' מסוטה והיא הנקראת מנחת קנאות וכן קרא אותה הכתוב. והחלק הג' שחייב בה ג"כ קרבן ידוע כגון שיחייב אדם עצמו בקרבן תודה או ידור בנזיר ושלמו ימי הנזירות. וכבר זכרתי בחמישי מזבחים (הל"ו) שמקריב עם התודה מיני הלחם וכן עם איל נזיר ואלו המינים שמביאים עם התודה ואיל נזיר לא קרא אותה הכתוב מנחה בשום פנים ואינה מכלל המנחות והראיה על זה [מנחות מ"ו ע"ב.]67 שאם הביא הכהן תודה או איל נזיר שיאכל הלחם שמקריב עמהן כמו ישראל ואילו היה מנחה היה חייב לשרוף אותה כמו שאמר הכתוב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אבל החכמים קראוה [מנחה] דרך העברה. והמסכת הזאת ג"כ חוקרת על מלאכת הלחם הזה ואיך יעשה וכמה שיעורו. והחלק הד' הוא הנקרא חביתי כהן גדול והוא עשירית האיפה ומקריבין מחציתו עם תמיד של שחר ומחציתו עם תמיד של בין הערבים והיא נשרפת כולה שנאמר חק עולם לה' כליל תקטר וזו היא המנחה שחייב בה כהן גדול בכל יום והיא נקראת ג"כ מנחת כהן משיח לפי שנאמר בה אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו אבל מה שחייב בה כהן פעם אחת הוא כפי מה שאני אומר והוא שהכהן לכשיגדיל ורוצה להכנס לעבודה בין שהיה כהן גדול או כהן הדיוט תחלת מעשיו שיביא עשרון סלת ומקריב אותו מנחה והוא נשרף כולו לפי שהוא מנחת כהן כמו שביארנו ורמז בזה במה שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו' הרי שכלל בפסוק זה מנחת כ"ג שמקריב בכל יום ומנחת כל כהן כשיכנס לעבודה. ודע שהכהן משעה שחייב במצות כשר לעבודה אבל לא היו אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן כ' שנה. והחלק הה' שיתנדב ויחייב עצמו בכך וזו נקראת מנחת נדבה כמו שנתבאר והוא ה' מינין. סלת בלול בשמן לבדו ונקראת מנחת הסלת. או מאפה תנור והוא שני מינין חלות או רקיקין או מנחה על המחבת או מנחת המרחשת וכל אלו פסוקי התורה ואיזה מין שיחייב בו עצמו חייב בו. וכן איזה שיעור. ולא יהיה פחות מעשרון כמו שהתבאר. ואלו הה' מינים צריכין לבונה ושמן וכולן סלת ומקריבין מהן הקומץ והנותר יאכל. והמותרות שיותירו מהמנחות אחר הקרבת הקומץ נקראים שירי מנחות והן נאכלין לכהנים אלא אם היתה מנחת כהן שהיא נשרפת כולה. ועוד יתבאר במסכת הזאת סדר מלאכת המנחות האלו כולן ושיעורן והפסולים הבאים עליהן וכל דיניהם וזהו הנדרש במסכת הזאת. וכבר נתבאר לך שכל המנחות סלת חוץ ממנחת העומר ומנחת סוטה שהן מן השעורים. ומנחת סוטה מיוחדת להיות מקמח שעורים. ואין שורפים א' מהן זולתי מנחת חוטא (צ"ע) ומנחת כהן מאיזה דבר שתהא וכן מנחת נסכים לאיזה אדם שתהא. וכל מנחה מקריבין מהן הקומץ ויאכלו הכהנים השיריים. וכלל כל הדברים שאמרנו שהן כוללין הזבחים בתחילת דברינו בזבחים ולא נשאר לבאר מכל מה שיש בדעתנו להקדים זולתי ביאור שיעור העשרון ושיעור ההין שבשני אלו המדות אנו משערין כל המנחות והנסכים. והנני אומר שכבר זכרנו בסוף פאה שמדה (שבתלמוד) [שיש בחללה] ד' אצבעות בארך וד' אצבעות לרוחב ברום שתי אצבעות ושביעית מעשר אצבע (נ"א וז' עשיריות מאצבע) ושתהא האצבע שמשערין בה גודל מיד בינונית כברייתה שזו המדה נקראת לוג ורביעיתה יקרא רביעית וההין הנזכר בתורה שבו משער הכתוב הנסכים ושאר המנחות ברביעיתו ושלישיתו ומחציתו הוא מחזיק י"ב לוגין. וכבר נתבאר שנסכי כבש ג' לוגין ונסכי איל ד' לוגין ונסכי שור ו' לוגין ובאלו השיעורין מן השמן בוללין הסלת כמו שזכרנו וכבר זכרתי בתחלת מסכת עדיות שאני שיערתי מדת הרביעית ודקדקתי בה כל מה שאפשר לי דזכרתי שמצאתיה מחזיקת מן היין קרוב לכ"ו דרכמונים מצריים וכן מצאתי [מחזקת] משמן הזית גם כן כ"ז דרכמונים מצריים וגרגרים לא חששתי בהן למעוטן ויהיה משקל מה שמחזיק הלוג מן היין או מן השמן כפי מה שמצאתי מאה דרכמונים וד' דרכמונים מצריים והעשרון הוא עשירית האיפה והוא העומר והוא שיעור חלה וכבר ביארנו שיעור המדה הזו בשני מחלה ובתחילת עדיות בצמצום ושם ביארתי ג"כ ר"ל בעדיות שאני מצאתי שיעור חלה במדה שעשיתי [תחזיק] תק"כ דרכמונים מקמח חטת מצרים וזה השיעור בעצמו מצאתי שמחזיק מסלת מצרים ג"כ והדרכמונים כולן מצריים וזה מה שראינו להקדים אותו ואחר כך אתחיל בפירוש. עכ"ל ז"ל:
כל המנחות שנקמצו וכו': עבודה קמייתא נקט וה"ה כו' וד' עבודות יש בקומץ כנגד ד' עבודות שיש בדם. תוס' ז"ל:
אלא שלא עלו וכו': בגמ' רמי דר"ש אדר"ש דבחדא ברייתא מוכח דס"ל דמנחת חוטא פסולה שלא לשמה כדין חטאת. ומנחת נדבה כשרה שלא לשמה אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה כדין אשם. וכדתנן במתני'. ובברייתא שאכתוב בסמוך מוכח דס"ל דאפילו מנחת חוטא שלא לשמה עלתה לבעלים לשם חובה. ומתרץ להו רב אשי דהא דאמר ר"ש עלו באומר הריני קומץ מחבת לשם מרחשת דכיון דלא אדכר שמא דמנחה אלא שמא דמנא דברי רוחות בעלמא נינהו. והא דקאמר ר"ש דלא עלו כגון דאדכר שמה דמנחה כגון קומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת דבמנחה דפסלה בה מחשבה קא מחשב. ולדידיה איכא לאוקמה למתני' כר"ש. דמתני' בדאדכר שמה דמנחה כדמפרש שלא לשמו ולשמו לשם מנחת נדבה ולשם מנחת חוטא וההיא ברייתא דעלו בדלא אדכר שמה דמנחה. אבל לרבה ורבא דתריצו ההיא רומיא בשנויי אחריני מסקי' דמתני' דלא כר"ש דתניא ר"ש אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ואפילו מנחת חוטא ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחין דמחבת היא והקומץ חריבה לשם בלולה דהיינו מנחת חוטא למנחת קנאות מעשיהם מוכיחין לשם חריבה. אבל בזבחים אינו כן דשחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן. והשתא פליגא מתני' עליה דר"ש בתרתי. חדא דמתני' קתני בכל המנחות דלא עלו וחדא דקפסיל תנא דידן מנחת חוטא לגמרי. ואיתה להאי ברייתא נמי בפ"ק דזבחים דף ט' וגם בפ' התכלת (מנחות דף מ"ט.) ועיין בספר קרבן אהרן בפ' צו פ' ג':
ומנחת קנאות: של סוטה שאם קמצן שלא לשמן כגון וכו' לשון ר"ע ז"ל עד סופו ועוד מפרש טעמא בגמרא דכי קתני תנא דמתני' באה יחיד אבל באה צבור לא קתני וכי קתני באה בגלל עצמה אבל באה בגלל זבח כגון מנחת העומר שבאה עם הכבש לא קתני:
לשמן ושלא לשמן: בפ"ק דזבחים מסקינן דסתמא כלשמן דמי. תוס' ז"ל:
כיצד לשמן ושלא לשמן לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה או שלא לשמן וכו': יש מוחקין מלת או וכן בתלמוד ליתה: בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל שלא לשמן [ולשמן] כשרות קמ"ל פי' קמ"ל דלא אזלינן בתר לשון ראשון ולא בתר אחרון לחודיה אנא בתר כולהו הלכך אצטריך למיתני הני תרי באבי. וביד פי"ד דהלכות פסולי המוקדשין סימן ב':
יכין
כל המנחות שנקמצו: עבודה קמייתא נקט בכל דוכתא בפרקן. וה"ה נתינת הקומץ בכלי. או הלכה. או הקטרה:
שלא לשמן: ד' מיני מנחה הם. מנחת סולת. מנחת מחבת. מנחת מרחשת. מנחת מאפה [ומין מנחה זאת כוללת חלות ורקיקין. שכשירצה יביא זה או זה. סימן המנחות סחרא או סחרחר] וקאמר הכא שאם קמץ מנחה אחת במזיד על שם מין מנחה אחרת. או שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא. או שקמצה שלא לשם בעליה [וזה הכל כמזיד. דבשוגג עקירה בטעות לאו שמה עקירה. כמ"ש בפ"א דזבחים]:
כשרות: ומקטיר הקומץ. ושיריה נאכלין. משום דקמיצת המנחה הוא במקום שחיטת הזבח. והרי זבח שנשחט שלא לשמו כשר:
אלא שלא עלו לבעלים משום חובה: דצריך להביא אחרת כמו שנדר. והא דקתני אלא שלא וכו'. ולא תני ולא עלו וכו'. קמ"ל דאינה משונה ממנחה כשרה אלא וכו'. דבשאר דיניה היא כמנחה כשרה. דאסור לשנויי בה בשאר עבודותיה:
חוץ ממנחת חוטא: כגון בטומאת מקדש וקדשיו. ואין יד החוטא משגת לב' תורים או ב' בני יונה. שמביא מנחה תחתיהן:
מנחת חוטא ומנחת קנאות: מנחת סוטה:
שקמצן שלא לשמן: שקמצן לשם מנחת נדבה. או נתן וכו':
נתן בכלי: את הקומץ:
והלך והקטיר: ר"ל או הוליכו או הקטירו שלל"ש:
או לשמן ושלא לשמן: בין בעבודה א' או בב' עבודות:
כיצד לשמן ושלא לשמן: [עי' זבחים פ"א מ"ד]. והא דבעי כיצד. והרי פשוט הוא מהו שלא לשמן. נ"ל דקמ"ל דאפילו בעשה א' מד' עבודת במנחת חוטא לשם נדבה או איפכא. דדמו אהדדי רק דבמנחת חוטא אין בה שמן ולבונה. אבל בכל זה אין שנוי בגוף המנחה ובעבודתה בין זה לזה. אפ"ה מחשב שלא לשמה. ומכ"ש במחבת לשם מרחשת. או בשינוי בעלים שנראה וניכר השינוי בגוף הבעלים. מכ"ש דמחשב שלא לשמו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת