ברטנורא על זבחים יג

משנה זבחים, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

השוחט. קדשים בחוץ והעלן בחוץ. בהעלם אחד. חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה. שהן שני גופי עבירה, דתרוייהו כתיבי אשר ישחט ואשר יעלה:

כיון שהוציאו פסלו. ואפילו הכי חייב , והוא הדין לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ. ור' יוסי הגלילי אמר לך, מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שכן היתה לו שעת הכושר, תאמר לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:

(ב)

הטמא שאכל כו'. משום דפליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך תרתי פלוגתא אהדדי, תנינהו גבי הדדי:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. כשנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת. כי פליגי, שנטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף, רבנן אית להו איסור כולל, דמתוך שחל עליו איסור טומאת הגוף לאסרו בבשר טהור שהיה מותר בו מתחלה, חל נמי אף על הבשר טמא ואע"פ שהיה אסור ועומד, כדי שיתחייב עליו אף משום טומאת הגוף. ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל ואין איסור של טומאת הגוף חל על איסור של טומאת בשר. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:

וטהור שאכל טמא פטור. מן הכרת. וסופג את הארבעים משום (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. כדכתיב (שם) וטומאתו עליו ונכרתה, בטומאת הגוף הכתוב מדבר :

(ג)

שהשוחט להדיוט כו'. השוחט קדשים בחוץ לאכילת הדיוט חייב:

המעלה בחוץ. לצורך הדיוט, פטור משום העלאת חוץ. דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש, אפילו השוחט לאיש. וגבי העלאה כתיב לעשות אותו לה' , אינו חייב כשמעלהו בחוץ עד שיכוין בו לה':

ושחטו פטורים. דכתיב (שם יז) דם יחשב לאיש ההוא, אחד ולא שנים:

והעלוהו חייבין. דכתיב (שם) איש איש וגו' אשר יעלה כו', שאין תלמוד לומר איש איש, אלא לרבות שנים שאחזו באבר והעלוהו, שהן חייבין:

העלה. ונודע לו:

וחזר והעלה. מאותה בהמה עצמה, חייב על כל אחת ואחת:

עד שיעלה לראש המזבח. דכתיב (בראשית ח) ויבן נח מזבח לה'. אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח:

אפילו העלה על הסלע. דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד, ולא מזבח בבמת יחיד . ובפרשת המעלה בחוץ כתיב. והלכה כר' יוסי:

(ד)

שהיה פסולן בקדש. כגון הלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ובפנים אם עלו לא ירדו, מתקבל בפנים קרינן ביה וחייבין עליהן בחוץ, דכתיב (שם) לעשות אותו לה', כל הנעשה לה' חייבין עליו בחוץ, וכל שאינו נעשה לה' אין חייבין עליו בחוץ:

המעלה כזית מן העולה ומאימורין. חצי זית מזה וחצי זית מזה:

חייב. דכולה כליל:

הלבונה. של מנחת נדבה:

והקטורת. של כל יום פרס שחרית ופרס בין הערבים:

ומנחת כהנים. שהיא כליל וראויה להעלאה כקומץ של מנחת ישראל. אבל שיירי מנחת ישראל אינו חייב על העלאתן בחוץ:

מנחת כהן משיח. עשירית האיפה שהוא מביא בכל יום:

כזית. דהיינו שיעור הקטרה:

עד שיקריב את כולן. דקסבר כל המתירין מפסלי בחסרון, וכל זמן שלא קרבו כולן לא הויא הקטרה לצאת בעלים ידי חובתן. ולרבנן הני נמי הוי הקטרתן בכזית, היכא דכולו קיים ולא חסרו קודם הקטרה:

ושייר מהן וכו' חייב. שהרי בזה נגמרה הקטרה: וכולן שחסרו כל שהן. קודם הקטרה על ידי איבוד או שריפה, נפסלו בחסרונן, דכתיב (ויקרא ב) והנותרת מן המנחה, פרט לשחסרה היא או שחסר קומצה קודם הקטרה:

(ה)

המקריב קדשים ואימוריהן. שהקריב הבשר והאימורים מחוברים בו, חייב משום אימורים. ולא אמרינן הרי בשר חוצץ בין האימורין לאש ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר (שם א) על העצים אשר על האש, והמעלן בחוץ נמי לא יהא חייב . לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ :

מנחה שלא נקמצה. אינה ראויה לפנים. הלכך המקריבה בחוץ פטור:

קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב. שכיוצא בה בפנים כשרה כדתנן בהקומץ נתערב קומצה בשיריה לא יקטיר ואם הקטיר כשרה:

(ו)

הקומץ והלבונה. של מנחת נדבה. שניהם מתירים את שיריה לאכילה הלכך רבי אלעזר פוטר דבעי הקטרת כל המתיר:

אחד בפנים. תחלה ואחר כך השני בחוץ חייב. שזה גמר ובו הכל תלוי:

שני בזיכי לבונה. מתירים לחם הפנים:

מי החג. שנתמלאו לשם ניסוך המים בחג הסכות, אם ניסך אותן בחוץ חייב דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא היא הלכך מחייב עלה בחוץ ואין הלכה כר"א בכולה מתניתין ונסוך המים בחג לאו דאורייתא היא אלא הלכה למשה מסיני :

שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב. בשירי דמים הפנימים מיירי וסבר דשירי הדם מעכבים בהם הילכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ אבל בשירי הדם של מזבח החיצון מודה ר' נחמיה שאינם אלא למצוה ולא לעכב, הילכך הזורקן בחוץ ודאי פטור. ואין הלכה כרבי נחמיה:

(ז)

מלק בחוץ. נבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לכך פטור על העלאתו בחוץ. וא"ת והלא כל הנעלים בחוץ נפסלו ביציאתן, וכן השוחט בחוץ פסול הוא וחייבין על העלאתו התם רחמנא רבייה אבל לענין שאר פסולים מתקבלים בפנים בעינן:

שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. אף על העלאה. דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר והעלן הוא או אחר, חייב:

נמצא דרך הכשרו בפנים. בגמרא קאמר, תני דרך חיובו בפנים פטורו בחוץ, ודרך חיובו בחוץ פטורו בפנים. כגון שחט העוף בפנים והעלה בחוץ פטור. שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. מלק בפנים והעלה בחוץ חייב. מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור. נמצא, במקום שמתחייב על העלאתו אם נעשית העבודה הראשונה בפנים כגון במליקת פנים פטור על העלאתו אם נעשית המליקה בחוץ. ודרך שמתחייב על העלאה אם נעשית עבודה הראשונה בחוץ כגון בשחיטה, פטורו בפנים, אם נשחט בפנים והעלה בחוץ:

רבי שמעון אומר כו'. במלתיה דתנא קמא חסורי מחסרא והכי קתני, וכן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ פטור, דאינה מתקבלת בפנים , דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם, ולא בלילה, ונמצא הזבח פסול ולפיכך אינו חייב על העלאתו. אבל אם שחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב, מפני שהשחיטה בחוץ בלילה כשרה היא לפיכך חייב שתים על השחיטה ועל ההעלאה. ופליג רבי שמעון בהא ואמר, כל שחייבין עליו בחוץ חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ. כלומר, כשם שהשוחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב, כך אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ חייב על ההעלאה, חוץ מהשוחט עוף בפנים והעלהו בחוץ שהוא פטור אע"פ שאם שחט והעלה בחוץ חייב. ואין הלכה כר' שמעון:

(ח)

נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב. מלתא דפשיטא היא, ומשום סיפא נקט לה, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ שאינו נותן בחוץ אלא שיירי הדם, חייב. ומתניתין כרבי נחמיה דסבר שיריים מעכבים . ואינה הלכה:

שניהן בחוץ חייב. אחת. ואם היתה לו ידיעה בינתיים, חייב שתים:

אחד בפנים. ואח"כ השני בחוץ, פטור. ואפילו לרבי נחמיה דסבר כוס אחד עושה את חבירו דחוי להיות נשפך לאמה, הלכך אפילו שיריים לא הוי:

והפנימי מכפר. להכשיר הזבח. שהדם הנזרק תחלה בחוץ לא עשה המשויר כיוצא בו:

שתיהן בחוץ חייב. על כל אחת ואחת. דבשעת שחיטה כל אחת היתה ראויה בפנים :

אחת בפנים. והשניה אחר כן בחוץ, פטור. דהויא לה חטאת שנתכפרו בעליה, ולמיתה אזלה ואינה מתקבלת בפנים:

חייב על החיצונה. דהא חזיא לפנים דאיזה מהן שירצה יקריבה:

כשם שדמה פוטר את בשרה. מן המעילה, [דזריקת דם מוציאה בשר קודש קדשים מן המעילה דיהבה בה] שעת היתר לכהנים:

כך הוא פוטר את בשר חברתה. ואע"פ שפסולה [ואשחט שניהם בפנים קאי]. ואשמועינן הכא דהיכא דמונחות שתיהן וקדם וזרק את דם האחת, פטר את חברתה מן המעילה משום חטאת שנתכפרו בעליה, דקיימא לן החטאות המתות לא נהנין ולא מועלין: