ברטנורא על זבחים ה

משנה זבחים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

איזהו מקומן של זבחים, קדשי קדשים. עולות חטאות ואשמות :

שחיטתן בצפון. עולה, בהדיא כתיב בה (שם א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה . חטאת, כתיב בה (שם ו) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. אשם, כתיב ביה (שם ז) במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם:

שחיטתן בצפון. והא דלא תני הכא וקבול דמן בכלי שרת בצפון, אע"ג דכולהו קבלת דמן בצפון במקום שחיטה, דסמוך לשחיטה כתיב ולקח מדם הפר, אלא, משום דאיכא אשמו של מצורע שהכהן היה מקבל מקצת דמו בכפו, דכתיב (שם יד) ולקח הכהן מדם האשם ונתן, מה נתינה בעצמו של כהן, באצבעו, אף לקיחה בעצמו של כהן , משום הכי לא כתב הכא וקבול דמן, שאין קבול דמן שוה. ומשום דלא סגי ליה בלא קבלת כלי, שלאחר שקבל כהן אחד למקצת דם בידו היה כהן אחר מקבל הדם בכלי , משום הכי הדר תני בהדיא אשם מצורע אשם תלוי שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון:

פר ושעיר של יום הכפורים. אע"ג דצפון כעולה הוא דכתיב, הקדים תנא לחטאות ברישא, דאיידי דאתיא מדרשא חביבא ליה. וחטאות פנימיות איידי דנכנס דמן לפני ולפנים חביבא ליה ואקדמינהו לשאר חטאות. ואינהו נמי שחיטתן בצפון דכתיב (שם ד) ושחט את החטאת במקום העולה, וקרא יתירא הוא, דהא כתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, אלא זה בנה אב לכל החטאות שיהו טעונות צפון:

וקבול דמן בכלי שרת. דכתיב בעולת סיני (שמות כד) וישם באגנות, וממנו למדו כל הזבחים להיות טעונים כלי:

הזיה על בין הבדים. עומד בין שני בדי ארון ומזה אחת למעלה ושבע למטה כנגד עוביה של כפורת, ולא היו נוגעים בה:

ועל הפרוכת. דכתיב (ויקרא טז) וכן יעשה לאהל מועד :

ועל מזבח הזהב. כדכתיב ויצא אל המזבח. בסדר עבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי מות:

מתנה אחת מעכבת. כדאמרן בפרק בית שמאי [דף ל"ו] דבפר העלם דבר כתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, וקרא יתירא הוא, לעכב שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר. ודרשינן ועשה לפר, זה פר יום הכיפורים, דבדידיה נמי מתנה אחת מעכבת כמו פר העלם דבר:

שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי. כדכתיב (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד, ואוהל מועד למערבו של מזבח החיצון היה:

אם לא נתן. שירי הדם ליסוד, לא עכב הכפרה. דבתר הזאות ומתן דמים לפנים כתיב (שם יו) וכלה מכפר את הקדש, דמשמע שכבר שלמו כל הכפרות כולן:

(ב)

פרים הנשרפים. פר העלם ופר כהן משיח, שאין נאכלים לכהנים אלא נשרפים חוץ לירושלים:

ושעירים הנשרפים. שעירי עבודה זרה. שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם:

הזיה על הפרוכת. שבע הזיות על הפרוכת. אבל בין הבדים לא כתיב בהו הזיה כמו בפר של יום הכיפורים דכתיב ביה (שם) והזה באצבעו על פני הכפורת:

אלו ואלו. של יום הכיפורים ושאר הנשרפים:

נשרפים בבית הדשן. למקום שמוציאים שם את הדשן של מזבח החיצון, דכתיב ביה (שם ו) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. ובפרים הנשרפים כתיב (שם ד) אל שפך הדשן ישרף :

(ג)

אלו הן חטאות הצבור. שאנו צריכין להזכירם, שהרי הפנימיות כבר נשנו:

שעירי ראשי חדשים ושל מועדות. שהן על מזבח החיצון:

שחיטתן בצפון. שהרי למדנו בבנין אב לכל החטאות שהן טעונות צפון:

עלה בכבש ופנה לסובב. מפני שדמה ניתן על הקרנות ובאצבע, צריך לעמוד על גבי סובב. אבל בכל שאר הדמים שהן התחתונים מן החוט ולמטה, עומד על הרצפה אצל זוית המזבח וזורק מן הכלי, וכל מקום שיגיע למזבח כשר:

ובא לו לקרן דרומית מזרחית. שבה הוא פוגע ראשון, כדקיימא לן [יומא דף ט"ו] כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין , והכבש בדרום, וכשעולה בו ופניו למזבח נמצא ימינו למזרח, ופונה לימינו למזרח ובא לו לאותה הקרן והולך ומקיף בסובב דרך ימין ופניו למזבח מן הדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב דהיינו דרך ימין. ואמה על אמה ברום אמה הנתון בראש המזבח בכל זוית וזוית שבה, קרוי קרן:

על יסוד דרומית. דילפינן ירידתו מן הכבש בחטאות החיצונות ושיירי הדם בידו, מיציאתו מן ההיכל ושיריים הפנימים בידו, מה יציאתו מן ההיכל היה נותן שיירי הדם בסמוך לו שהוא יסוד מערבי כדכתיב (ויקרא ד) אשר פתח אהל מועד, דהיינו לצד מערב שהוא סמוך להיכל, אף ירידתו מן הכבש נותן השיריים בסמוך לו, דהיינו יסוד דרומי סמוך לכבש, שהכבש בדרום:

לפנים מן הקלעים. לפי שבמשכן היו קלעים היקף לחצר אהל מועד, ובחטאת כתיב (שם ו) במקום קדוש תאכל בחצר אוהל מועד. ובבית עולמים היתה חומת העזרה במקום הקלעים: לזכרי כהונה. דגבי חטאת ואשם ומנחה כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה:

בכל מאכל. משום דבעי למתני בפסח דאינו נאכל אלא צלי, תנא בכולהו בכל מאכל:

ליום ולילה. דכתיב (שם ז) ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו, יאכל, למדנו לתודה שנאכלת ליום אחד . חטאת ואשם מנין, תלמוד לומר זבח:

עד חצות. סייג עשו חכמים לתורה להרחיק את האדם מן העבירה. דהא קרא לא יניח ממנו עד בוקר קאמר:

(ד)

העולה קדשי קדשים. היא. ליפסל ביוצא, ובטבול יום, ובמחוסר כפורים ומועלים בה . ומשום דלא כתיב בה בקרא קודש קדשים היא כמו בחטאת ואשם, אשמועינן תנא הכא דהיא נמי קדשי קדשים כחטאת ואשם, שהרי היא שוה להם למקום שחיטתן וקבלת דמן:

שתי מתנות. בקרן מזרחית צפונית , ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון. וטעמא, משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של בנימין שנתנבא יעקב עליו (בראשית מט) בבקר יאכל עד, באחסנתיה יתבני מקדשא , דבר המקודש לדמים לא יהא אלא בחלקו של בנימין, ואותו הקרן לא היה בחלקו, שהמזבח היה תופס בחלקו של יהודה אמה במזרחו ואמה בדרומו כל אורך מזרח ודרום בעובי אמה, אלא שלא היתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח, שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בתוך אמה לקרן, וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום, שכשמגיע לקרן דרומית מערבית היתה כלה סמוך לקרן אמה. נמצא יסוד לשלש הקרנות. הלכך היה מתחיל בקרן צפונית מזרחית. הואיל וקרן דרומית מזרחית אין לה יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף שנתנבא עליו יעקב. ועולה טעונה תחלת מתן דמה כנגד היסוד , הלכך בעי הנך תרתי דאמרן. דשתי מתנות שהן ארבע בעינן, כדי שיהא מתן הדם בארבע רוחות המזבח, דכתיב (ויקרא א) וזרקו את הדם על המזבח סביב, אי וזרקו יכול יזרקנו בזריקה אחת, תלמוד לומר, סביב ואי אפשר להקיף בזריקה אחת. אי סביב יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואין זריקה אלא מרחוק, וכחוט אי אפשר להקיף אלא באצבע. הא כיצד, נותן שתי מתנות שהן ארבע:

וטעונה הפשט ונתוח. כדכתיב (שם) והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה:

וכליל לאישים. כולה נשרפת על גבי האש:

(ה)

זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת:

אשם גזילות. האמור בשבועת הפקדון:

אשם מעילות. הנהנה מן ההקדש:

אשם שפחה חרופה. הבא על שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין המיועדת לעבד עברי שמותר בשפחה ובבת חורין:

אשם נזיר. שנטמא במת. דכתיב ביה (במדבר ו) והזיר לה' את ימי נזרו [וגו']:

אשם תלוי. ספק שגג בדבר שחייבין על זדונו כרת, ספק לא שגג. והוא כתיב בויקרא אצל אשם מעילות:

אשם ודאי. לא גרסינן. שכל אלו אשם ודאי הן, חוץ מאשם תלוי:

שתי מתנות שהן ארבע. דבאשם נמי כתיב זריקה וכתיב סביב:

ונאכלין לפנים מן הקלעים. דכתיב באשם (במדבר יח) בקודש הקדשים תאכלנו. וזבחי שלמי צבור סמך אותן הכתוב לחטאת דכתיב (ויקרא כג) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים, לומר לך שדינן כחטאת שאין נאכלין אלא לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה. אבל אין טעונים ארבע מתנות כחטאת, שאין לך בכל הקרבנות מי שטעון ארבע מתנות אלא חטאת בלבד :

(ו)

התודה ואיל נזיר קדשים קלים. אין מועלין בהן:

שחיטתן בכל מקום. אין טעונין שחיטה בצפון :

ונאכלים בכל העיר. דגבי חטאת כתיב (שם י) ואכלתם אותה במקום קדוש, ואין שלמים במקום קדוש אלא במקום טהור דהיינו בכל העיר שהוא מקום טהור מליכנס שם מצורעים:

לכל אדם. לזרים:

ליום ולילה. בתודה כתיב (שם ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר. ותניא, תודת שלמיו, לרבות שלמי נזיר:

המורם מהם. חזה ושוק שנתן מהן לכהן כשאר שלמים, דתודה לשלמים אתקוש דכתיב (שם) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה וגו'. וארבע חלות מארבע מינים שבה כדכתיב (שם) אחד מכל קרבן לכהן הזורק וגו', ומורם מאיל נזיר, זרוע בשלה וחזה ושוק וחלת מצה אחת ורקיק אחד:

כיוצא בהן. נאכלים בכל העיר ליום ולילה:

לכהנים לנשיהם. כדכתיב (שם י) ואת חזה התנופה וגו' תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך:

(ז)

שחיטתן בכל מקום בעזרה. שלש פרשיות נאמרו בשחיטת שלמים, חדא בבן בקר, וחדא בכשב, וחדא בעז. בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד, ובתרתי בתרייתא כתיב לפני אהל מועד, להכשיר את כל הרוחות שבעזרה, דלפני משמע כל שלפני ההיכל :

לשני ימים ולילה אחד. דהכי כתיב בשלמים (שם ז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף :

(ח)

והמעשר. מעשר בהמה:

ודמן טעון מתנה אחת.דלא כתיב בהו סביב , אלא ואת דמם תזרוק כתיב גבי בכור. והנך נמי מהתם ילפינן, מדלא כתיב ואת דמו אלא ואת דמם:

כנגד היסוד. במקום שיש יסוד תחתיו, למעוטי מזרחית דרומית שאין שם יסוד כדאמרן. ובכור ומעשר ופסח טעונים יסוד, דילפינן זריקה זריקה לגזירה שוה מעולה, ובעולה כתיב (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה:

שינה באכילתן. זה מזה. אע"פ שהשוה אותן למתן דמים:

הבכור נאכל לכהנים. כדכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך:

והמעשר לכל אדם. שלא מצינו בכל התורה שיהיה לכהנים חלק בו:

ונאכלין בכל העיר. דכתיב (דברים יב) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם. ותניא, בשני מעשרות הכתוב מדבר, חד מעשר בהמה, וחד מעשר דגן. וכתיב בההוא קרא ובכורות בקרכם וצאנכם, ומדלא קבע להו מחיצה שמע מינה דמעשר ובכור נאכלים בכל העיר :

לשני ימים ולילה אחד. דבבכור הוא אומר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, הקישו הכתוב לחזה ושוק, מה חזה ושוק של שלמים לשני ימים ולילה אחד, אף בכור לשני ימים ולילה אחד, ומעשר כבכור:

למנוייו. לאותם שנמנו בדמי לקיחתו כדכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכוסו: