ברטנורא על בכורות ו

משנה בכורות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

על אלו מומין - נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן :

הסחוס - תנוך האוזן שקורין טנרו"ם בלע"ז :

אבל לא מן העור - דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן :

ניקבה מלוא כרשינה - שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:

שתהא נפרכת - נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר' יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים טו) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר :

(ב)

ריס של עין - עפעף של עין:

הרי בעיניו - כלומר הרי שיש בעיניו דק. טיל"א בלע"ז:

חלזון, נחש - היינו חלזון היינו נחש, וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין, וקורין לו בערבי טפרא, כמו שקורין לצפורן טפרא, לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע:

ועינב - שיש בעינו כגרגיר של ענב:

לבן הפוסק בסירא - סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:

שחור ונכנס בלבן - אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן:

אינו מום שאין מומין בלבן - דלאו עין הוא אלא שומן העין:

(ג)

חורוד - כמין טיפין לבנות בעין. תרגום לבן, חיור:

והמים - היורדים אל העין ומונעים הראות:

הקבועים - אתרווייהו קאי, אחורוד והמים:

בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום - בכל כ"ז יום שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב בודקים אותו אם הלך החורוד. ואם הלך, אע"פ שחזר, מונין לו שמונים יום מיום שחזר. ואין החורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואי לא בדקוהו בתוך שמונים יום, אע"פ שנמצא החורוד שם ביום שמונים לא הוי מום, דשמא בינתיים הלך וחזר. והלכה כר' חנניה בן אנטיגנוס:

אלו הן המים הקבועים - כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים:

אכל לח ויבש של גשמים - אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ"ו בלע"ז:

לח - הגדל באדר וחצי ניסן:

ויבש - הגדל באלול וחצי תשרי:

של גשמים - היינו שגדל בשדה בית הבעל . ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום, של בית השלחין אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואח"כ אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח:

של בית השלחין - ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה, ולא בדקינן ביה:

אכל יבש ואחר כך לח - לרפואה, אין זו רפואתו ואע"פ שלא נתרפא בכך אינו מום. עד שיאכל יבש אחר הלח. זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי מאכילין אותו באלול וחצי תשרי. דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם, ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלשה חדשים בתחלת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא הוי מום ושוחטין עליו:

(ד)

חוטמו שניקב וכו' - והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:

שנפגם - ויש בו חסרון:

שנסדק - ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:

שפתו - שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:

חיטיו החיצונות - השינים שבאמצע הפה:

שנפגמו - נחסרו:

נגממו - נימוקו , ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות:

והפנימיות - שינים הגדולות שקורין משילא"ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום:

אין בודקין מן המתאימות ולפנים - שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס:

(ה)

הזובן - הנרתק שהגיד של בהמה חבוי בו. כשנפגם הוי מום דלא הדר בריא, אבל ניטל לא הוי מום, דחוזר לאיתנו :

עריה של נקבה - בית הערוה הבולט לחוץ ונראה על שאר שטח הגוף:

במוקדשים - בשאר קדשים שיש בהן נקבה, כגון שלמים, דאילו בבכור ליכא נקבה:

אבל לא מן הפרק - דנפגם בין הפרקים מעלה ארוכה, כשלא נחתך כל הזנב:

או שהיה ראש הזנב מפציל עצם - הזנב התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה, שוב אין מעלה ארוכה, הואיל ובראש הזנב הוא:

מפציל - כמו אשר פצל [בראשית ל']. פירוש אחר, שנחלק הזנב בקצהו לשתי זנבות ובכל אחת משתיהן עצם:

ובין חוליא לחוליא מלוא אצבע - שחוליות של זנב רחוקות זו מזו מלוא אצבע דהיינו רוחב גודל:

(ו)

אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת, הרי זה מום:

ר' ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסים - אסיפא פליג, דקאמר תנא קמא אם אין לו אלא ביצה אחת ושני כיסין הוי מום, לא היא, דכל שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אבל ארישא מודה דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי:

רבי עקיבא אומר - בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו גרסינן . ודוגמתו בפרק כיצד מעברין [דף נ"ד]. עכוזו תנן או אכוזו תנן. על עכוזו, על עגבתו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין:

וממעך - וממשמש בכיס ובכסלים:

אם יש שם ביצה אחת סופה לצאת - ואם אינה יוצאה הוה מום:

והתיר רבי עקיבא - דהוי מום, הואיל ולא מצאה במקומה כשמיעך ומשמש. וכן הלכה:

(ז)

בעל חמש רגלים או שלש - הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טריפה, הני מילי כשיתר או חסר בידיו דהיינו אותם של צד הראש, אבל חסר רגל או יתר רגל מרגליו האחרונים, הויא טרפה ואסורה באכילה :

קלוטות - עגולות. ואפילו הן סדוקות הוי מום, דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות:

שחול - שנשמטה ירכו. תרגום משיתיהו, שחלתיה:

כסול - דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, וזו הירך על גבי הכסל :

(ח)

אף על פי שאינו ניכר - כשהוא עומד שאין השבר נראה, אבל ניכר כשהוא מהלך שהוא צולע. דאי אינו ניכר כלל לא הוי מום:

מומין אלו - נשבר עצם ידו ועצם רגלו שהוזכרו למעלה:

אילא - שם חכם:

עגול כשל אדם - דלאו היינו אורחא שיהא גלגל עין הבהמה עגול כשל אדם:

רוב המדבר - היינו אותו קצת הלשון שאינו מודבק למלקוחיו:

ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין - וכן הלכה:

(ט)

מעשה שהלחי התחתון - משום דתנן לעיל דבפיו דומה לחזיר פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלה את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה:

אזן הגדי שהיתה כפולה - שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן:

בזמן שהיא עצם אחד - שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום:

ואם אינה עצם אחד - שהתנוכים מובדלים למעלה:

אינו מום - וטעמא לא איתפרש . ומ"מ לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך:

שהיא דומה לשל חזיר - עגולה כזנב החזיר, ואע"פ שאינה דקה כמותה:

שלש חוליות - דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום, שתים אינו מום. וכן הלכה:

(י)

יבלת - פורו"ש בלע"ז, ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער , הרי זה מום:

ושנפגם עצם ידו - שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר:

ושנפסק עצמו שבפיו - שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום:

עינו אחת גדולה - כשל עגל:

ואחת קטנה - כשל אווז:

במראה - שנראה לכל שזו גדולה מזו:

אבל לא במדה - שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום:

ולא הודו לו חכמים - לרבי יהודה. והלכה כחכמים:

(יא)

לערקוב - לקשר העליון שהוא מקום חבור הירך עם השוק. וכנגדו בגמל ניכר שיש לו כנגד ארכובה עליונה זו עצם בולט לחוץ:

כל מרבית העגלים כן - כל תרבות עגלים ומנהגן שיהא זנבן מגיע לערקוב [הלכך בציר מהכי הוי מומא] , וכשהן גדילות נמתחות עד למטה:

שבאמצע הירך - הוא הקפיץ העליון שפירשתי דכנגדו בגמל ניכר:

על אלו מומין שוחטין את הבכור - אע"ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור , הדר תנייה הכא. משום דתנן שלשה הוסיף וכו' ואמרו לו לא שמענו את אלו, הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטים :

(יב)

לא במקדש - לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר:

ולא במדינה - שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותו עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו:

גרב - מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש :

יבלת - בלובן העין, ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער:

ובעל חזזית - תרי גווני חזזית הוו. חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים , והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה:

ומזוהם - שיוצא ממנו ריח רע:

ושנעבדה בו עבירה - שרבע את האשה או שהמית את האדם ע"פ עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה:

או על פי עצמו - שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית. ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר:

וטומטום ואנדרוגינוס - דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי:

אין לך מום גדול מזה - אאנדרוגינוס קאי . [דמקום] נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה:

וחכמים אומרים אינו בכור - דבריה בפ"ע הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים: