בני יששכר מאמרי חודש תשרי/מאמר י
מאמר הקודם - בני יששכר - מאמרי חודש תשרי - מאמר הבא
בני יששכר מאמרי חודש תשרי מאמר י - צלא דמהימנותא
[עריכה]צלא דמהימנותא - בו ידובר דרושים לכל חפציהם מענין מצות סוכה, ויצורף לזה ענין שמחת בית השואבה, וסגולת המצוה להשגת רוח הקדש, ונקרא המאמר צלא דמהימנותא
א
[עריכה]אמר הרב הקדוש המפורסם מהר' פנחס מקארעץ זצוק"ל, נקרא החג סוכות מלשון סוכה ברוח הקדש. ונ"ל דבזה ידוקדק בפסוק חג הסוכות תעשה לך וכו' (דברים טז, יג) -- לך דייקא, שתהא אתה סוכה ברוח הקודש.
ואמר עוד הרב הקדוש הנ"ל דלבעבור זה אנו אומרים זמן שמחתינו בחג הסוכות (עיין מ"ש לעיל במאמר ט') בשביל שהיה בחג הסוכות זמן שואבה שמשם היו שואבין רוח הקדש, עד כאן דבריו. נ"ל כוונתו שהשכינה אינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה (שבת ל, ב) כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים (מ"ב ג, טו). ונ"ל עוד דלבעבור זה אומרים זמן שמחתינו היינו שהזמן הוא מסוגל לשמחה כענין שמחת לב אשה (שבת קנב, א), הכלה כבר מוכנת ליחודא שלים בשמיני עצרת והוא בחג בתוך חופתה, והכל יודעין כלה וכו' (שם לג, א) -- על כן סגולת הזמן בעצמו יכול לפעול השגת רוח הקודש, ואתה תבין.
ב
[עריכה]עוד אמר הרב הקדוש זצוק"ל הנ"ל, טעם סגולת רוח הקדש בחג הסוכות דייקא, כי כל המלאכים והנשמות באין מן יחוד הוי"ה אדנ"י. ויש מלאכים ונשמות מן הוי"ה ויש מלאכים ונשמות מן אדנ"י, וצריכים להיות כלולים משניהם. וכשיעשה (האדם) יחוד הנ"ל יבא רוח הקדש עד אין חקר. וזהו העיקר לייחד החיבור הנ"ל. והנה סוכ"ה בגימ' הוי"ה אדנ"י -- כ"ו ה"ס, לכך כשמקיימין מצות סוכה יוכל לבא לידי רוח הקודש, עד כאן דבריו.
ואומר לך ידידי הנלע"ד, המשכיל על דבר בכתבי מרן האריז"ל מצות סוכה היא בחינת אור מקיף העליון מן בינה, תשובה עילאה. והנה נאמר בתורה ב' פעמים 'סכת' חסר ופעם אחת מלא [ויקרא כג מב]. כי ישנו אור מקיף אשר יקיף להמשפיע לבדו, וישנו אשר יקיף למקבל לבדו -- ולזה ב' פעמים סכת חסר; וישנו אשר יקיף לשניהם יחד, סוד וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו) -- לזה פעם אחת סוכת מלא, סוכ"ה בגימ' הוי"ה אדנ"י. עיין כל זה בכתבי מרן ותבין (פע"ח שער חג הסוכות, פרק ד). ונ"ל הקטן דהנה בחינת רוח הקודש לבני מלכים בא מענין אור מקיף אשר יקיף לשניהם יחד הוא סוד החיבוק, כי אחר החיבוק הוא דביקות רוחא ברוחא, ולכך כשמקיימין מצות סוכה מלא כנ"ל יכולין לבא לידי רוח הקדש, הבן.
לזה תמצא שהיו מתקנין תיקון גדול בשמחת בית השואבה (סוכה נא, ב) שיהיו יכולין גם הנשים להיות בשמחת זו, ולמה כזאת? יתקנו שלא יבואו הנשים לעזרה? אך הוא הכל דוגמא עליונה, רוח הקודש בא מאור המקיף הכולל לשניהם, וזה נקרא "תיקון גדול" מבחינת הגדולה -- וימינו תחבקני. ולבעבור זה גם כן מצות סוכה תשבו כעין תדורו עם ביתו זו אשתו [שם כח ב]. והנה קשה לי לכאורה לפי זה מהראוי היה שגם הנשים בפני עצמן יתחייבו במצוה זו כיון שישנו אור מקיף מיוחד למקבל לבד וכמש"ל דברי מרן, אבל לדעתי הצעירה י"ל דאעפי"כ הכל יתייחס להמקדש ישראל והזמנים, כי תיכף בשעת הקידושין נותן החתן להכלה אור מקיף משלו ותיכף מיוחדת לו ונאסרה וכו', מכל שכן אחר החופה והיחוד יתחייב בשארה כסותה וכו', זה מה שנ"ל, והשם הטוב יכפר, וכל דברינו בדרך אפשר כאשר כתבתי כמה פעמים, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו *
ג
[עריכה]עוד אמר הרב הקדוש הנ"ל, זהו הפירוש סוכה של לויתן (ב"ב עה, א), מלשון חבור השמות הנ"ל. וזהו פירוש הפסוק "ונבאו בניכם ובנותיכם" (יואל ג, א). והנה תבין ידיד הקורא, על פי מ"ש לעיל דמבחינת אור מקיף הכולל לזו"נ מזה יבא רוח הקודש, ועל כן ההבטחה הוא לבני מלכים "ונבאו בניכם ובנותיכם", הבן הדבר וינעם לך בטוב טעם ודעת.
ואומר לך עוד את אשר עם לבבי בסוכה של לויתן, לוית"ן בגימ' מלכו"ת, ותמצא בפרקי שירה [פ"א] שירת הלויתן הוא הודו לי"י כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קז, א). ונתבאר אצלנו במקום אחר טעם לאמירת הלויתן שיר הזה הוא עפ"י מה שנמצא בכתבי מרן האריז"ל בכוונת ברכת אבות בשמונה עשרה (פע"ח שער העמידה, פרק יד) -- גומל חסדים טובים וקונה הכל שהוא סוד חס"ד בגימטריא ע"ב (נקרא בזהר ע"ב גשרים). והנה ע"ב מיני חסדים, י"ז העליונים הם בסוד טו"ב הגנוז שאי אפשר ליהנות מהם עדיין עד לעתיד ב"ב, ונ"ה התחתונים הם הקנויים ליהנות מהם העולם. וזהו שאמר גומל חסדים טובים (החסדים אשר הם מנין טו"ב היינו י"ז העליונים המה מוסרים ומובדלים מן העולם, והוא מלשון ויגדל הילד ויגמל, היינו שהוסר מיניקת שדי אמו), וקונה הכ"ל (מנין הכ"ל -- נ"ה) המה קנויים אל העולם. עד כאן הבנתי מדברי מרן.
ותתבונן, טו"ב כל"ה הוא סוד חס"ד, גמור נגמר ונשלם כאשר נמשך הטו"ב (הנגנז בו טובו) אל הכל"ה. ותתבונן לפי"ז שירת הלויתן שהוא מוכן לעתיד לבא כשיהיה היחוד והחיבור ליהנות מכל השלמת החסד, הנה אומר בשירתו "הודו ליהו-ה כי טו"ב, יתפרש "כי" מלשון כאשר, רצ"ל כאשר עדיין טו"ב הוא, מיוחד בפני עצמו בגניזה, רצ"ל בזמן הזה -- גם כן הודו לי"י, כי לעולם חסדו -- כי במהרה יתגלה וישתלם כל שיעור קומת חסד ליהנות ממנו כל באי עולם כשיהיה יחודא שלים, טו"ב כל"ה כנ"ל.
והנה מעין השלמת החסד הוא בחינת שמיני עצרת, שאל מאי דבעי ויהיב ליה (זוה"ק חלק א, סד א), בתורת חסד גמור מבלי טעם, כי אמר החכם אין טעם ברצון, היינו בהמשכת הרצון. ותתבונן מה שאמר דוד (סוד המלכות) בהספדו על יהונתן בן שאול (שהיה בו נשמת משיח בן יוסף, שאמר לדוד אנכי אהיה לך למשנה (ש"א כג, יז), והוא סוד יסוד יוסף המשפיע) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים (ש"ב א, כו). והנה יש לדקדק דהוה ליה למימר "נפלאתה אהבתי לך מאהבת וכו'"? וגם כן לא יתכן לקדוש י"י כמוהו להמשיל ולהדמות אהבת צדיק לאהבת נשים?
וראיתי להרב הגדול בעל צרור המור [פ' בראשית ד"ה אל האשה] פירש זה המאמר, נפלאתה אהבתך לי (היינו אהבתך שאהבת אותי הוא בדרך פלא, שידעת שמגיע לך חסרון על ידי שמלכותך תבא אלי ועכ"ז גדלה אהבתך אלי, והנה הוא) מאהבת נשים היינו מסוג אהבת נשים כי מה שהאדם אוהב את הנשים הוא גם כן בדרך פלא, ביודעו שהיא מכחשת כחו וחילו ומתחלש על ידה ועכ"ז רודף אחריה ומבקש אהבתה, ובזה יונח לך הדקדוקים שדקדקנו לעיל, כי תגדל ביותר אהבת המשפיע אל המקבל, כי יותר ממה שהעגל רוצה וכו' (פסחים קיב, א), והנה הרב הנ"ל דבר בקדשו בדרך פשט, אבל סוד י"י ליראיו, אהבת היסוד המשפיע למלכות הוא בדרך פלא, ממקום פלא העליון מקום הרצון, אין טעם ברצון, הבן הדבר, ומעתה תתבונן גם כן סוכה של לויתן לשון חיבור, הבן מאד
ד
[עריכה]עוד אמר הרב הקדוש הנ"ל, סוכ"ה נוטריקון ס'ומך ו'עוזר כ'ל ה'נופלים וכו', וכל מי שמשפיל עצמו כאילו נופל - הקב"ה עוזרו ומעמידו ומחזיקו ביד ימינו. וזה דוקא למי שהוא בעיניו חשוב כאין כדאיתא בגמרא מי שמשפיל עצמו הקב"ה מגביהו (עירובין יג, ב), עכ"ד עד כאן דבריו.
תתבונן הדבר סוכת דוד הנופלת הקב"ה מחזיק ביד ימינו סוד וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו), מי שהוא חשוב בעיניו כאין, אי"ן הוא סוד הרצון העליון מבלי טעם כי אין טעם ברצון, והוא סוד מאין יבא עזרי (תהלים קכא, א), ודי בזה להמבין בשותא דרבנן.
ה
[עריכה]עוד אמר הקדוש הנ"ל, סוכה מלשון שררה ונסיכות, ולכן אנו יושבין בסוכה צלא דמהימנותא ורוב סוכות בשווקים וברחובות ואין אנו יראים משום דבר להראות מהימנותא שאנו יושבים כנסיכים עלמא דחירות, כמאן דנצח קרבא וכלי מלחמתו בידו וכו' ואינו ירא משום אדם, עכ"ד.
ובזה יונח לנו מה שנתקשו הפוסקים על מה שעושין הסוכות בשווקים וברחובות, לו יהיה שישראל מוחלין אבל חלק הגוים מי ימחול (עי' מג"א סי' תרל"ז סק"ג), ולפי הנ"ל יונח, כיון שאנחנו אז שרים ונסיכים מסוד עלמא דחירות, אז כל האומות נקראים לנו עבדים מדוגמת ביאת המשיח שאמרז"ל כיון דאתי משיח הכל עבדים לישראל (ערובין מג, ב), והנה מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח, ב) על כן אין חשש לעשות הסוכות בשווקים וברחובות, להורות סוד הסוכה עלמא דחירות.
ו
[עריכה]עוד אמר הקדוש הנ"ל, הנה בשו"ע חו"מ (סימן ס' ס"ג בהג"ה) קיי"ל להלכה בהתחייב אדם את עצמו ליתן לאחד מזונות אין הלבושים בכלל מזונות, אבל התחייב בפרנסה הלבושים בכלל, ואנו יושבים בסוכה זכר לענני הכבוד שהיו במדבר בזכות אהרן (תענית ט, א) והעננים היו מגהצין את בגדי ישראל ולכך לא בלו שלמותיהם (דב"ר ז, יא), והם (העננים בעצמם כנ"ל) כמו לבושים, ולכך טוב לכוין בסוכות (שהוא זכר לענני כבוד, וגם הוא סוד אור מקיף מלבוש כנ"ל) שם של ע"ב ונקודו סגלי"ן תחת כל אות שהוא בגימ' (עם הנקודות) שב"ע[1] (כן הוא בכוונות האריז"ל (פע"ח שער חג הסוכות, פרק א)), כי מאחר שאנו עושים זכר לעננים שהם מלבושים כל שכן מזונות (רצ"ל אם השי"ת מלביש אותנו כל שכן שהתחייב את עצמו לזון אותנו). עכ"ד בקצת תוספות ביאור שכתבתי לפניך.
ולפי"ז על ידי מצות סוכה אנו ניזונים מכח קל וחומר, אם הקב"ה פורס סוכת שלום עלינו אור מקיף מלבוש - מכל שכן שהוא התחייבות לזון אותנו. והנה קל וחומר בתורה שבע"פ הוא המדה הראשונה מן י"ג מדות שהתורה נדרשת, מכוון נגד המדה הראשונה מן י"ג מדות של רחמים - הוא מדת א"ל. ונ"ל דבזה תמצא טוב טעם בכוונת האריז"ל לכוין שם א"ל בצירי (פע"ח שער חג הסוכות, פרק א). והנה שם א"ל מורה על חסד כד"א כמה דאת אמר חסד אל כל היום (תהלים נב, ג) כי הש"י מכלכל חיים בחסד, והנה באים לנו המזונות על ידי קל וחומר המעורר מדת אל חסד בכדי שיזון אותנו בחסד אפילו אין לנו זכות ח"ו, וכבר קדם מאמרינו שהקל וחומר הראשון שבתורה הוא מה שנשאו הדשאים קל וחומר בעצמן (חולין ס, א), ולמה עשה היוצר בראשית כן ולא אמר בפירוש "למינהו" עד שיצטרכו להוליד קל וחומר? והוא להיות הדשאין המזון הראשון שנברא בעולם הנה נתהווה פעולת ברייתן על ידי לימוד קל וחומר כדי שיהיה המזון על ידי חסד אל, ועל כן נקראים הדשאים עשב - הוא שם ע"ב (בגימטריא חס"ד) בניקוד סגלי"ן נקודת החסד, סך הכל בגימ' עש"ב, שב"ע (ונתתי עש"ב בשדך וכו' ואכלת ושבעת (דברים יא, טו)) אשר הוא הכוונה בימי סוכות, ועננים היו בזכות אהרן (איש חסד כנ"ל, ועיין בכתבי האריז"ל (פע"ח שער חג הסוכות, פרק ג)) והוא מברך את ישראל בשלו"ם בגימ' חשמ"ל (פע"ח שער העמידה, פרק כ), מלבו"ש, הבן הדבר היטב.
ז
[עריכה]כיון שבאנו לכלל זה בסוד הסוכה שהוא בחינת אור המקיף, אדברה וירווח לי להבין במעט קט מה שגילו לנו חז"ל (עבודה זרה ג, ב) שעתיד הקב"ה לנסות את הגויים במצוות סוכה, ויוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, וכל אחד יבעט בסוכתו ויצא. והקשו בגמרא, והלא באופן כזה ישראל נמי פטור, כי (סוכה כו, א) מצטער פטור מן הסוכה, ומשני, ישראל בעוטי מי מבעט, עיין שם. כי זה מדרך ישראל הגם שהוא פטור, עם כל זה רצונו ומאוויו לקיים מצוותיו יתברך שמו, והוא ממילי דחסידי לעשות יותר מן המצטרך בחומרות יתירות גם מה שלא נצטווה, מה שאין כן גוי, הגם שבהכרח יבוא לקיים איזה מצווה, תהיה עליו כמשא ולא יעשה רק ההכרח המוטל עליו, וכשיגיע לגבול שיוכל לפטור את עצמו ממנו יברח ממנה כבורח מן עבודה קשה.
והנה מהראוי לתת לב, מה הוא השבח אל האדם שעושה מצוות ביתרון ובחומרות יותר ממה שנצטוה? ואבאר לך. דהנה ידוע בכל המידות העליונות, בכולם יש אור פנימי ואור מקיף. ואור פנימי הוא מה שאפשר להכלי להגביל בתוכו, ושאר האור הגדול שאי אפשר להכלי לסבול תוקף האור נעשה אור מקיף סביב להכלי. וכאשר נשפע האור מכלי לכלי שתחתיו, הנה האור הפנימי אשר היה יכול להיות מוגבל בהעילה, שוב אינו יכול להיות מוגבל בהעלול, ומקבל הכלי של העלול בתוכו מה שיכול להגביל, והאור הגדול ביותר נעשה שוב אור מקיף. וכן הוא בכל העולמות ובכל האורות, עד בוא ההשתלשלות אל נשמת האדם בעולם הזה, הנה חלק הנשמה שיכולה להיות מוגבל בכלי נכנסת תוך הגוף, וחלק האור הגדול שאי אפשר לו להיות מוגבל בכלי נעשה אור מקיף אל הגוף. וכבר ידעת כי רוחניות אינו מתחלק ואינו נעתק ממקום למקום, רק מתרבה, אם כן אור הפנימי של האדם הוא רמ"ח איברים, וכן האור מקיף. והאיש הישראלי צריך להיות מאיר על ידי המצוות רמ"ח איברים הפנימיים וכן רמ"ח המקיפים, והוא סוד "הבן יקיר לי אפרים" וכו' רחם ארחמנו וכו'" (ירמיהו לא, יט) - ב' פעמים רמ"ח ב' פעמים רמ"ח שווה 496, והוא סוד בדברי רז"ל (ברכות טו א) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, כי פעם אחד רמ"ח הוא מספר חצי המלכו"ת, ו ב' פעמים רמ"ח ב' פעמים רמ"ח שווה 496 מספר מלכו"ת שמים שלימה, הבן:
והנה ביאת האדם אל עולם הזה, להאיר רמ"ח איברי נשמתו על ידי רמ"ח מעשה המצוות שמקיימים בעולם הזה. והנה לכל מצוה יש גבול מוגבל אופן עשייתה כהלכותיה, זה כשר וזה פסול; אבל דקדוקי המצוות, מה שכל אחד מישראל מדקדק בחומרות לעשותן באופן היותר נאות, לזה אין גבול מוגבל, כי זה מחמיר בכך וכך וזה מדקדק יותר. למשל מצות מצה, הנה גבול המצוה הוא לשמור מן החימוץ, הן החיטים הן הקמח, וכן האפיה, הנה הגבול הוא אם שמר משעת טחינה (לדעת רוב הפוסקים), ובשעת אפיה לא הניח העיסה בלא עסק ח"י מינוטין, הרי זה מצה כשרה למצוה; ואם לא שמר משעת טחינה, או הניח העיסה בלא עסק כנ"ל, פסולה למצוה, הנה זה הוא גבול המצוה. אבל המשכיל המדקדק במצות השם יתברך באהבה, מדקדק לשמור החיטים משעת קצירה (לדעת כמה גדולי פוסקים כן הוא הלכה ואינו מצד החומרא), ובעסק האפיה לבל תשהה העיסה כרגע, והמדקדק יותר מכין לכל מצה כלים אחרים וכדומה, חומרות לאין משער. תדע ידידי שכל זה לא דבר ריק הוא, ואל תדמה בדעתך שאין זה מן הצורך, רק תתבונן אשר כל החומרות ומילי דחסידי בכל המצוות – מיצרך צריכי מאד לנפש הישראלי לקבלת עול מלכות שמים שלימה כנ"ל. [הגהה: ולדעתי זהו הלשון המורגל בדברי חז"ל: "מצות ומעשים טובים", מצות הם הנעשים בגבול כנ"ל, ומעשים טובים הם החומרות ומילי דחסידי מבלי גבול כנ"ל]. דהנה כל מצוה מיוחדת להאיר איזה אבר באיברי נשמתו, הנה על ידי עשיית המצוה בפועל בגבול, כפי הדין המוגבל, מאיר אור הפנימי של אותו האבר, שהאור הפנימי הוא גם כן מוגבל בגבול הכלי; ועל ידי מילי דחסידי והחומרות שעושה בהמצוות יותר מן הדין המוגבל, וזה הוא מבלי גבול (כי כל אחד יכול להחמיר ביותר), הנה על ידו מאיר אור המקיף שבאותו אבר שהוא גם כן אינו נגבל בכלי. וכל מה שמדקדק האדם ביותר ומחמיר ביותר באופני עשיית המצוה, הוא מאיר ביותר ברחוק את האור מקיף. ותדע, שעל ידי הארת אור מקיף בורחים כל החיצונים, כמא דאת אמר (דברים כח, י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דייקא, אור מקיף את איש הישראלי) ויראו ממך". והטעם שמתייראים החיצונים מן אור המקיף, כי הם חיצונים ואין להם מקיף, בסוד הכתוב (בראשית ג, א) "והנחש היה ערום", ודי בזה למשכיל:
- [הגהה: ועל פי זה תבין מה שאמר הרב הקדוש מהר"פ הנ"ל זצוק"ל, אשר יכול האדם להתבונן המבחן, מה בין ישראל לגוי, ממנהגיהם. דמנהג ישראל, שהבגד העליון (הנקרא טוזלי"ק או איי"ן הו"ל בלשון אשכנז) הוא להם בגד כבוד ולבוש יקר; וכשהולך איש נכבד לבית הכנסת, או אפילו אל בית אדם חשוב, הולך דווקא מלובש בבגד העליון כי זה כבודו. ואצל הגוים הוא בהיפך, אפילו כשהוא מלובש באיזה בגד עליון שקורין אייב"ר רו"ק מחמת הקור וכיוצא, בהליכתו לבית שרים נכבדים – מפשיט מעליו את הבגד העליון, כי הוא להם לחרפה. ואמר הרב הקדוש הנ"ל, כי זהו הטעם, דישראל יש להם אור מקיף וזהו כבודם ותפארתם, מה שאין כן הגוים אין להם מקיף (כמ"ש לעיל בסוד "והנחש היה ערום"), הבן:]
ומעתה בין תבין את אשר לפניך, שלא תמצא בכל האומות מי שיעשה איזה מצוה בדקדוק ובמילי דחסידי, אפילו אם תמצא אחד מריבוא רבבות שישמור מצוות בני נח, הנה לא ישמור רק דבר המצטרך בהכרח, אבל לא יחמיר בחומרות ומילי דחסידי בשום אופן. כי החומרות מילי דחסידי הם מפאת אור מקיף, והגוים אין להם מקיף, על כן אפילו אם יעשו איזה מצוה, יעשו רק בדרך עול ומשא כבד מה שהוא בהכרח, ולכשימצא איזה טצדקי לפטור את עצמו מן המצוה – ותהי להם לשמחה:
ומעתה תבין, למה דווקא יהיה הנסיון לאומות במצות סוכה. והוא על פי מה שכתבתי לעיל, דמצות סוכה הוא בחינת אור מקיף. והנה במצוה הזאת, שהוא בחינת אור מקיף, בזאת יבחנו מה בין ישראל לאומות העולם. והנה כאשר יקבלו לעשות המצוה הזאת, הנה הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה. והנה באמת מצטער פטור מן הסוכה, אבל ישראל, הגם שהוא פטור, אינו מבעט ואינו בורח מן המצוה, רק אדרבא, מבקש עילה וסיבה לקיים מצוותיו בתוספת, כי ישראל יש להם אור מקיף. מה שאין כן הגוים הם מסטרא דמסאבותא, והנחש היה ערום, אין להם אור מקיף; ומעשיהם, גם בעשיית המצוות, הוא רק מה שהוא בהכרח, לעול ולמשא, ותיכף כשמוצאין עילה וסיבה להפטר – מבעטין במצוה ובורחין, וזאת היא המבחן, הבן הדבר:
ח
[עריכה]ואגב אודיעך את הנראה לענ"ד, מהיכן שמעו רז"ל שהמבחן והנסיון לעתיד מה בין ישראל לבין הגויים יהיה במצות סוכה? הגם שכל דרשותיהם היו מקובלות אצלם בתורה שבעל פה, כל אחד כפי מה שקיבלה נשמתו בעמדה בסיני, עם כל זה כל דבר בתורה שבעל פה מיבעי ליה סמיכות בתורה שבכתב. ונראה לי שהיה להם בקבלה זה ברמיזת המסורה: נמסר ב' פעמים ויודע, א. "ויודע ה' את אשר לו" (במדבר טז, ה), ב. "ויודע בהם את אנשי סוכות" (שופטים ח, טז). רצה לומר, על ידי אנשים המקיימים מצות סוכה, ויודע ה' את אשר לו, והוא דבר נחמד. ובפרט בהבינך היטב מה שכתבנו לעיל, שמובן הדבר על ידי מצות סוכה את אשר לו יתברך שמו ולא לסטרא אחרא, שאין להם מלבוש אור מקיף ועל כן לא יכולים לקיים מצות סוכה הרומזת לאור מקיף. ומעתה בין והתבונן קבלת חכמינו ז"ל, הם אמת ותורתם אמת, ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
ט
[עריכה]על פי הדרוש הנ"ל תבין גם כן מה שאמרו רז"ל: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתיב בך: "אשר לא ישא פנים" וכו' (דברים י, יז), מפני מה אתה נושא פנים לישראל? דכתיב: "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו). אמר להם הקב"ה: וכי לא אשא פנים לישראל? אני אמרתי: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י), והם מדקדקים על עצמם עד כזית וכביצה (ברכות דף כ:). והקושיא עצומה על זה, דהרי המלאכים רמו קראי אהדדי, ומהו התירוץ על זה? ממה נפשך: אם מגיע לישראל שכר גדול בעבור דקדוקם במצות ברכת המזון, אם כן זה לא מיקרי נשיאות פנים, ולמה נאמר "ישא ה' פניו אליך"? ואם אינו מגיע להם במשקל אל דעות שכר גדול כל כך על זה, והקב"ה נותן להם יותר מהחיוב בנשיאות פנים, הדרא הקושיא, הא כתיב "אשר לא ישא פנים", סתם משמע, אפילו לישראל (וכבר דיברנו בזה באריכות במקום אחר בפנים שונים, אבל דברי חז"ל נדרשים לכל חפציהם).
ולפי הנ"ל יתכן כפשוטו, דהמלאכים בראותם איזה מצוה שיארע שמקיים בן נח כמו שמקיימים ישראל, ולא ניתן להבן נח שכר כל כך כמו להבן ישראל, וחשבו שהוא כעין נשיאת פנים, כדכתיב: "ישא ה' פניו אליך". והקשו, הרי כתיב: "אשר לא ישא פנים" סתם, ומשמע אפילו לישראל. והשיב להם הקב"ה, דאינו דומה קיום המצוות שישראל עושים בדקדוקים וחומרות שונות, ומבקשים עילה להעמיס עליהם המצוות גם במה שלא נצטוו, על כן מגיע אליהם שכר גם כן יותר מהראוי לערך המצוה, המוגבלת בעצמה כפי הדין המוגבל. וזהו שאמר: "ישא ה' פניו אליך", כי בהחשב רק הציווי המוגבלת, הנה לא יגיע על זה שכר כל כך והוה כנשיאות פנים. אבל באמת "אשר לא ישא פנים", רק שמגיע להם גם כן על היתרון שעושים יותר על הציווי, מה שאין כן אומות העולם, כנ"ל. וזהו שאמר הקב"ה: "והם מדקדקים על עצמם", כי על ידי היתרון מאירין אור מקיף על עצמם ממש:
ומעתה יש להתבונן: כיון שכן מנהג ישראל בכל המצוות, למה בחר הש"י להשיב למלאכים דווקא ממצות ברכת המזון? ואפשר לי לומר, על פי מה שכתב התוס' יו"ט בברכות (פ"ז מ"ג ד"ה נברך), למה בברכת התורה אומרים ברכו את הוי"ה (שם החסד והרחמים), ובברכת המזון אומרים נברך אלקינו, שם הדין? ותירץ, דהוא משום דהמזון לכל חי הוא, שאפילו מצד מדת הדין מהראוי ליתן לבעל חיים מזון, כיון שהוא יתברך שמו בראם; מה שאין כן נתינת התורה הוא מצד החסד הגמור, כי אין זה מצד הדין להודיע לבריותיו מסטירין דיליה, עכ"ד. ולפי זה ניחא, דהש"י ברוב רחמיו רבותא קאמר להו למלאכי השרת, רבותייהו דישראל, שאפילו במצות ברכת המזון, שהדין נותן שמחויב אני כביכול לזון את הבריות, עם כל זה מדקדקים על עצמם לברך הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים, ומדקדקים לברך גם על מה שלא ציוויתים, על כזית וכביצה, מכל שכן שארי מצוות:
י
[עריכה]"ה' אלקים עוז ישועתי סכות"ה לראשי ביום נש"ק" (תהלים קמ, ח), עיין בדברי מרן האריז"ל, סוד הסוכה הוא בחינת המקי"ף מאימא עילאה. והנה בחינת מקי"ף יש לז"א לזעיר אנפין ובחינת מקי"ף לנוקבא, ובחינת מקיף לשניהם גם יחד. והנה יום הראשון הוא יום טוב מקרא קדש, כי ביום שאחר יום הכיפורים נכנסין הפנימיים דאימא ממטה למעלה, עד בוא יום הראשון דחג נכנס הפנימי המעול' אור החסד, וגם כן מתחיל מקי"ף הראשון דחסד. והנה זה נקרא חיבוק, סוד "וימינ"ו תחבקנ"י" (שיר השירים ב, ו) (והחיבוק הוא לצורך הנשיקה כנ"ל) קוב"ה עם כנסת ישראל, אשר יגמור היחוד השלם בשמיני עצרת [כמ"ש על זה שאמרו ז"ל במשלם: בבקשה ממך עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממ"ך, רצונו לומר: רק סעודה קטנה, כדי שלא נאריך בהנאת הסעודה, כי אני רוצה ליהנות ממך בקירוב בשר כביכול ולא יכנף עוד מורך]. וזהו "אלקים ה' עוז ישועתי" (הישועה שלי הוא כשנתהווה היחוד השלם, ע"כ) "סכות"ה לראש"י" (צוית לנו מצות סוכה לסוכך על ראשינו דייקא) "ביום נש"ק", היינו התחלת המצוה הוא דייקא ביום ט"ו לחודש, שאז נקרא חיבוק לצורך הנשיקה. ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, וכל דברינו בדרך אפשר:
יא
[עריכה]מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה בסוכה וכו' (משנה סוכה פ"ב מ"א), עיי"ש שהתפאר בו רבן גמליאל. נראה לי להיות שכתב הרמ"ז בערכי הכינויים: טבי היה גלגול חם, בירור הטוב שבו, על כן נקרא 'טבי'. ולפי זה הנה כבר ידעת, סוכה הוא סוד היחוד השלם, הוי"ה אדנו"ת. והנה חם חטא ששימש בתיבה בעת איסור הייחוד והזיווג, ולתקן זה הנה היה טבי ישן תחת המטה בסוכה, ביודעו שהוא עבד ולא לו לגרום הייחוד, הבן:
יב
[עריכה]סכה. בתיבה עצמה רמוזים אופני המחיצות, יש מי שעושה למצוה מן המובחר ד' מחיצות, כמו אות ס שיש לה ד' מחיצות. ויש מי שעושה ג' מחיצות, כמו אות כ שיש לה ג' מחיצות. ויש מי שעושה ב' מחיצות והשלישית טפח, והוא כמו אות ה, ב' מחיצות כהלכתן והשלישית טפח, כן כתב הרב הגדול חיד"א זללה"ה בשם ספר קדמון כתב־יד. הנך רואה שמסודר בתיבת סכה כסדר, בראשונה ד' מחיצות ואחר כך וכו', להורות, אשרי מי שמדקדק לעשות ד' מחיצות, ויש לזה גם כן סוד:
יג
[עריכה]הקדמונים אחזו שער לדרוש ולחקור על מה עשה ה' ככה. ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל במדבר: מן, ובאר, וענני כבוד. הנה צוה הש"י לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה, ולא עשה כן במן ובאר. והנה נראה יותר על פי פשוטו על פי מה שכתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה בשם הרב צמח דוד, דגם הבאר היה בו טעם כל המשקין כפי רצון האדם כמו שהמן היה בו טעם כל המאכלים, אם כן כיון שנצטוינו בשמחת החג בבשר ויין ושאר מטעמים, הנה יש זכר למן ובאר. הנה זהו לפי פשוטו, אבל עדיין אין זה מרווה צמאונינו:
יד
[עריכה]והנה ראיתי להרב הגדול מ' חיד"א הנ"ל בספרו ראש דוד כתב בשם הרב החסיד מ' חיים כפוסו, דהמן ובאר הלא המה לחם ומים שהן הכרחיים לחיי האדם, ולא הוה כל כך תוספת טובה; אבל מה שהקיפן הש"י בענני כבוד, חיבה יתירה נודעת להם בתוספת טובה, לזה ציוונו הש"י במצותיו לעשות זכר רק למתנה הלזו, באמרו ית"ש "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וכו' (ויקרא כג, מג), עכ"ד. ועל פי זה בבאר, מה שסיים שם בפסוק דברי הש"י בטעם המצוה: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' ממצרים אני הו"י' אלקיכם", והוא על פי מה שדקדק הרב הגדול בעל תוי"ט זצ"ל במסכת ברכות, למה בברכת התורה אומרין "ברכו את הוי"ה" ובברכת המזון אומרין "נברך אלקינו" (הבאתיו לעיל). ואמר, דהנה לזונינו ולפרנסינו הדין והמשפט נותן לזון את כל בריותיו אשר ברא לכבודו, כיון שהוא בראנו, על כן מברכין בשם אלקים, הוא שם הדין והמשפט. מה שאין כן נתינת התורה אין שום דין ומשפט שכליי מחייב שהש"י מגלה מסטירין דיליה, חסד שעשועים, לבריות קטנים בעולם העשיה, אבל הוא מצד חסדו הגדול אשר מתחסד עם ישראל עם קדושו, ונתן להם את תורתו; על כן אומרין "ברכו את הוי'" שם החסד והרחמים, זה תוכן דברי הרב ז"ל.
ובזה יתכן שפיר מה שכתוב: "בסוכות תשבו" וכו' "כי בסוכות הושבתי" וכו', והוא תוספת טובה מצד החסד, לא כאינך, מן ובאר, שזה מזון לבריותיו שהוא מצד הדין והמשפט השכלי. וזה שסיים בפסוק: "אני הו"י' אלקיכם" (קאי על ראשית הפסוק למען ידעו דורותיכם) היינו ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וכו', היינו ענני כבוד, וידעו על ידי זה כי אני הו"י' אלקיכם, היינו חוץ לזה שאני משלים ונותן דבר שהוא מצד הדין שהוא מן שם אלקים, אלא שאני גם כן מתחסד עמכם בתוספת טובה מצד החסד והרחמים שהוא מן שם הנכבד הוי', על כן תדעו בזה כי אני הו"י' אלקיכם, הבן הדבר. ועיין בספר ראש דוד פירש גם כן קצת מעין זה, אבל בדרך אחר.
ויתכן שפיר לפי זה גם כן אומרו: "למען ידעו דורותיכם", ולא אמר "למען תזכר"ו" כמו בשארי מקומות. ועל פי הנ"ל יתפרש היטב, היינו למען ידעו דורותיכם שציוויתים במצות סוכה, כי בסוכות הושבתי וכו' היינו ענני כבוד, ויקשה להם למה לא צויתי לעשות זכר למן ובאר ויכירו וידעו כי אני הו"י' אלקיכם, רצונו לומר אשר מהראוי להתבונן בטובותיו יתברך שמו איזה מן הטובות הדין והשכל מחייבם ואיזו מן הטובות הם בבחינת חסד וחיבה יתירה, וידעו להפריש בברכתם והודאתם להש"י כי טוב על איזה מן הטובות יודו ויברכו בשם אלקים ועל איזה מן הטובות יפארו בשם הנכבד בה, כי גבר עלינו חסד"ו ואמת הו"י' לעולם. ועל זה יפול שפיר לשון ידיעה לדורות, שידעו הדין וההלכה בזה, הבן:
טו
[עריכה]פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה: יש לערוך ולקשר לפסוקים.
הרב הגדול החסיד מ' חיד"א זללה"ה הטעים לנו עוד טעם מן ובאר למה לא צונו הש"י לעשות להם זכר וצונו במצוה לעשות זכר לענני כבוד, הנה כתב בשם הרב החסיד מ' יהודא חאביליי זלה"ה, להיות ענני כבוד היו רק ישראל מיוחדים בטובה כי הערב רב פלט אותם הענן משא"כ מן ובאר גם הערב רב נהנו מהם עכ"ד. וכי ישאלך בנך למה באמת ממתנת מן ובאר נהנו גם הערב רב, משא"כ ממתנת ענני הכבוד. הנה לדעתי אפשר לצרף טעם זה ג"כ עם טעם הרב מהר"ח הנ"ל וע"פ הדרך שכתבתי לעיל והיינו להיות מן ובאר הם למזון לחיי האדם בהכרח כלחם ומים וכביכול זה מחייב הדין והמשפט השכלי אשר הש"י יתן לבריותיו שבראם מזונות לחיותם ע"כ גם הערב רב שהם ג"כ בריותיו ית"ש נהנו מן המן ובאר מה שא"כ ענני הכבוד שהוא בחסד גדול ואהבה וחיבה יתירה נודעת לישראל במה שהלביש אותם בענני כבוד הנה בזה לא זכו הערב רב:
הנה לפ"ז יומתק ג"כ למען ידעו דורותיכם (לא אמר תזכר"ו) היינו דרין בתראי דקיימין הערב רב עלייהו כלי חמס ודחקין לו בגלותא (כמבואר בזהר) הנה יכירו וידעו בני ישראל שלא יהיה להם התתברות עמהם כי החיבה יתירה של הש"י הוא רק לישראל ע"כ בסוכות הושבתי (רק) את בני ישראל וכו' אני הי"י' אלקיכם הנותן לכם תוספת טובתי וחסדי חוץ מה שמחייב הדין והמשפט השכליי משא"כ הערב רב הגם שנהנו מן המן ובאר הוא מחמת שהמשפט מחייב לזון את בריותיו משא"כ תוס' החסד הוא ענני כבוד לא זכו הערב רב ע"כ לא נצטוינו במצוה לזכר רק לענני כבוד לזה קיימו וקבלו רז"ל שגם לעתיד ב"ב יהיה המבחן לאוה"ע במצות סוכה ועוד יתבאר אי"ה:
טז
[עריכה]עוד דרש הרב הגדול מ' חיד"א בשם הרב מ' ישועה זיין זלה"ה, להיות המן ובאר ניתן להם ע"י תלונותם ותרעומתם אשר בקשו אוכל למו ומים לצמאם משא"כ ענני כבוד ניתן להם מבלי שאלה מאתם רק בטובו הגדול ית"ש ע"כ לא ניתן להם מצוה מן ובאר רק זכר לענני כבוד עכ"ד ובזה יתכן ג"כ פי' הפסוק למען ידעו דורותיכם כל הדורות הבאים יכירו וידעוכי בסוכות הושבת"י את בני ישראל מבלי שאלה. וידעו כי אני י"י אלקיכם היודע בטובתכם יותר מכם ע"כ לא נתתי לכם זכר למן ובאר שבקשתם לאכל' פגה ולא המתנתם עד דנפקתא מבי מלכא תתייהב והנה הוא דבר הכרחי ללמד דעת לכל דורות הבאים להשליך על הש"י יהבם הוא יספיק להם כל צרכיהם בכל עניניהם באופן יותר טוב ונאות:
יז
[עריכה]הוא לענות גם אני חלקי ולומר טעם מה נשתנה זכר ענני כבוד מן מתנת מן ובאר. ידוע הוא דמתנת המן היה בזכות משה ע"כ לא נפסק עד שנגנז אורו והבאר היה בזכות מרים ע"כ נסתלקה באר אחרי פטירתה (עד שחזר בזכות משה) ענני הכבוד היה בזכות אהרן ע"כ נסתלקו אחר פטירתו כמד"א ויראו כל העדה כי גוע וכו' וקבלו חז"ל אל תקרי ויראו אלא וייראו והנה כשבאו ישראל לידי אות' מעשה הידועה במדבר הנה היה ע"י אהרן ויקח מידם וכו' ויצר וכו' והנה היה מהראוי לפי"ז שיסתלקו ח"ו הענני כבוד שהיו בזכותו אבל ידוע הוא משארז"ל לא היו ישראל ראויים לאות' מעשה אלא היה הדבר בכדי להורות תשובה לרבים וא"כ זכות גדול הוא לדו"ר המדב"ר מה שעל ידם נעשית מצות התשובה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה ובפרט לעת מצוא בעשרת ימי התשובה. והנה תבין לפ"ז ג"כ מה דקש' לכל משכיל הא קיי"ל בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמו לכש"כ דכתיב רגלי חסידיו ישמור והנה היוצר כל הוא אלקינו איך לא שמר רגלי חסידו אהרן קדוש י"י שלא תגיע התקלה הזאת על ידו הגם שנודע אשר אהרן לטובה נתכוין כמשארז"ל עכ"ז הנה באת' לישראל תקלה על ידו הגם שהיתה כוונתו להציל את ישראל כמשארז"ל הלא אין מעצור להש"י להושיע באיזה אופן אחר ותתקיים כוונת אהרן ולא תארע תקל' ע"י. אבל עפ"י דבריהם הנ"ל יתכן שפיר כיון שלא היו ישראל ראוין לאותה מעשה רק היה הדבר בכדי להורות תשובה לרבי' א"כ זכות גדול הוא להם שעל ידם נעשית התשובה בכל ימות עולם ומגלגלין זכות ע"י זכאי אהרן בחיר י"י וכאשר יתבאר בטעם:
והנה לדעתי י"ל מה שנתהוו' המפעל הזה (היינו הוראת תשובה לרבים) דוקא ע"י הדור ההוא הוא על פי משארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ובורח ממנו הדעת וכאשר רוצה לשוב בתשובה הנה החונן לאדם דעת ישיב אליו הדעת כמ"ש כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הוודע"י ספקתי וכו' וכתיב וידעת היום והשבו"ת וכו' (ע"כ תמצא ברכה הראשונה מן הברכות האמצעיות בשמ"ע. הוא ברכת הדעת אח"כ ברכת התשובה הבן) והנה הדור ההוא היו דור דעה ומש' היה רועם אשר נשמתו מן סוד הדעת אשר ידעוי"י וכו' (והערב רב בפגמם אמרו כי זה משה האיש וכו' לא ידענ"ו וכו' והתעוררו הרוח שטות דעת דקליפ' ערב רב בגימ' ידעת) והנה להיות הדור ההוא דור דעה נתהוו המפעל הזה (להורו' תשובה. להשיב הדעת) דייק' ע"י הדור ההוא:
וגם נתהווה המפעל הזה ע"י אהרן דייקא אשר לו ניתנה הכהונה וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת (ע"כ עבודת הכהונה תלוי' בדעת ע"כ מחשבה אחרת פוסלת בעבודה ע"כ אמר הנביא כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי) וכיון שאהרן קדוש י"י נבחר לעבודת הדעת ע"כ נולד הזכות הזה של התשובה (למען דעת דורות הבאים) דוקא על ידו להורות להם הדעת (אשר מסירים מקרבם ע"י הרוח שטות) והחונן הדעת יחוננם ברחמים וכענין שכתב החסיד רבינו יונה וז"ל התבאר בתור' כי יעזור הש"י לשבים ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיב מעלת אהבתו:
והנה ענני הכבוד היו בזכות אהרן הוא הכהן אשר ישראל משיגים הדעת על ידו (עיין בעירובין כיצד סדר המשנ' משה למד כו' שנה מתחילה לאהרן פרקו) כענין האמור כי שפתי כהן ישמרו דעת ותו יבקשו מפיהו. והנה ענני המה היו מבדילין בין קדש לחול בין ישראל לעמים (ואפי' בין ישראל לערב רב בגימ' דעת דסט"א. רוח שטות) וההבדל' הוא ע"י דעת כי אם אין דעת הבדלה מנין הבן מאד:
ומעתה תבין היטב את אשר דברנו בהתחלת דברינו מה שלא נסתלקו ענני הכבוד אשר היו בזכות אהרן אחר המעשה ההוא כי אדרבה לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה רק למען דעת דורות הבאין כנ"ל ונתגלגל הדבר ע"י אהרן דייקא כי שפתי כהן ישמרו דעת כנ"ל אשר על כן על ידו ובזכותו היו ענני הכבוד להבדיל בדעת בין ישראל לעמים כנ"ל:
ועתה אם עיני שכל לך בקל תוכל להתבונן את אשר צונו יוצרינו ית"ש לעשות דוקא זכר לענני הכבוד (משא"כ בשאר המתנות) ודייקא בימים ההם בזה"ז אחר עבור ימי התשובה כי הנה הוראה עצומה והבטח' רבה לישראל ינוחמו בכפלים בצוות אותן הש"י מצות סוכה למען יזכרו את אשר הקיפן הש"י בענני כבוד בזכות אהרן ולא נסתלקו ע"י אותה מעשה רק הוא הוראה עצומה אשר לא היו ישראל ראוין לאותה מעשה רק להורות תשובה לרבים להיותן בטוחים ומאמינין בכ"ז ועידן אשר הש"י יקבלם בתשובה שלימה וזכות הוא לדור דעה ונתגלגל הזכות ע"י אהרן דייקא שהוא מסוגל לגרש הרוח שטות מישראל ולהשיג הדעת וכנ"ל ומעתה אחר עבור ימי התשובה נתן להם הש"י מצות סוכה זכר לענני כבוד בכדי שיהיו ישראל בטוחים ומאמינין אשר הש"י יקבלם בתשובה שלימה ונתעורר בלבן אהבתו ית"ש וישיבו אל לבן בדעת ובתבונ' לעבוד את הש"י בכל לב ונפש ומא"ד ע"כ נקרא מצות סוכה בזהר צלא דמהימנותא אמונ' אומן אשר הש"י מקבלינו בתשובה שלימה:
ומעתה תתבונן אשר הודיענו הש"י זה בתורתו הקדוש' אמרה למען ידעו דורותיכם (ולא אמרה למען תזכרו רק למען ידע"ו) הוא אשר כתבתי שנעשה הוראה זו (היינו הוראת התשובה) דייקא ע"י הדור דעה וע"י אהרן שפתי כהן ישמרו דעת להורות תשובה אשר על ידה יוסר הרוח שטות ותתרבה הדעת אחרי הוודעי ספקתי וכו' ויכירו וידעוכי אני הו"י' אלקיכם כענין שנאמר וידעת היום והשבו"ת אל לבבך כי הו"י' הוא האלקים וכו' הבן היטב:
יח
[עריכה]אשובה נא ואראה עוד לבאר טעם למצות יוצרנו אשר צונו לעשות זכר לענני כבוד ולא עשה כן למן ובאר. ונאמר ע"פ אשר הקדמונים פסקו להלכ' (והוא ע"פ דברי הספר"י) אשר מצות התשובה על המזיד לא מהני רק לישראל לא עשה כן לכל גוי וכתבו בטעם ע"פ מה דקי"ל להלכה מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול והנה כתיב מלך אלקים על גוים מי לא ייראך מלך הגוים שהוא ית"ש לא נקרא עליהן רק בבחי' מלך. ומלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. משא"כ ישראל נקרא בנים כמד"א בנים אתם לה' אלקיכם (היינו סיבתכם) ואנחנו עמוסים מני בטן כביכול והקב"ה נקרא עלינו אב כמד"א אתה י"י אבינו וכו'. ואב שמחל ע"כ כבודו מחול (עמש"ל במאמרי התשובה בפ' שובה ישראל) והנה בכדי להוכיח לכל באי עולם ונתקבלה תשובותינ"ו כי אב שמחל ע"כ כבודו מחול צונו הש"י אחר עבור ימי התשובה ליקח ביום החג הקדוש הזה ד' מינים ואלו הד' מינין אין שום שליטה לשר עליהן רק כביכול הש"י בעצמו (כן כתבו הקדמונים) א"כ אלו הד' מינין נקרא שרביטו של מלך וזה הורא' שאנחנו נקרא בנים והש"י נקרא עלינו אב דאלת"ה ותאמר שאנחנו עבדי' והש"י נקרא עלינו מל"ך הלא אסור להשתמש בשרביטו של מלך והאיך צונו ליקח אלו הד' מינין שהן נקרא שרביטו של מלך מטע' הנ"ל אלא ע"כ מדאנחנו משתמשין בשרביט. הוראה ועדות הוא שאנחנו בנים והוא ית"ש אבינ"ו ונתקבלה תשובותינ"ו כי אב שמחל ע"כ כבודו מחול. כ"כ הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בטעם הד' מינין:
ממילא לפ"ז אנן נמי נימא. במצות סוכה כתיב. והענן מלא את המשכן וכן כתיב בבנין בית עולמים בימי שלמה והענן מלא את בית י"י. אז אמר שלמה י"י אמר לשכון בערפל (שהוא ענן) וכ"כ ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים וכ"כ ויט שמים וירד וערפל תחת רגלי"ו א"כ כביכול הענן והערפל נקרא שרביט"ו. וסוסו כביכול והנה הושיב הוא ית"ש בענני כבוד את ישראל. הרי משתמשים בשרביט"ו וסוס"ו כביכול מזה מוכח שישראל נקראי' בנים והש"י למו אב. וע"כ ממתנו' מן ובאר נהנו גם הערב ר"ב משא"כ מן ענני כבוד לא נהנו כי הענן פלט אותם כמש"ל בשם הרב החסיד מ' יהודא חאביליי להיות הענן שרביטו של מלך ואינם רשאים להשתמש בשרביטו של מלך כישראל שנקרא בנים. והנה צונו הש"י בימים ההם בזה"ז מצות סוכה למען ידעו דורותיכ' כי בסוכות הושבתי וכו' ומוכח דנקרא בנים נתקבל' תשובתם וזה שסיים אני הו"י אלקיכם היינו סיבתכ' העמוסים מני בטן כמד"א בנים אתם לי"י אלקיכ' ואב שמחל ע"כ כבודו מחול לא עשה כן לכל גוי:
יט
[עריכה]מדרש פליאה (הובא בספר כסף נבחר) וז"ל איוב היה קורא תגר על היסורין עד שהראהו הקב"ה דפנות הסוכה שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח עכ"ל. יש לפרש ע"פ שכתבו הראשונים (ומעין זה בספר בעל עקידה) בפסוק הנה טפחות נתת ימי. רמז ימי האדם נרמזים בטפחות הסוכה כל עניני עסקי העולם שהאדם מתעסק בהן. הלא המה נחלקים לג' חלקים (טעם יתייהיב להון) ט'וב ע'רב מ'ועיל כידוע. והנה החלק הטוב והמועיל ישתמש בהם האדם כל צרכו. אבל חלק הער"ב לחיך ואינו לא טו"ב ולא מועיל מהראוי לאדם הנלבב להתרחק ממנו ולא יקח ממנו רק ההכרח לזה בא רמז הסוכה אחר התשובה אשר חטא האדם ונמשך אחר הער"ב בעוה"ז:
והנה שב אל י"י בימי התשובה. הנה נתן לנו אז הש"י מצות סוכה לרמוז להאדם שלא ידמה האדם את עוה"ז לעיקר הבית רק כאורח נטה ללון באהל כסוכה בכרם ע"כ שיעור הסוכה ז' טפחים בגובה עשר' טפחים הרי ע' טפחים רמז ימי שנותינו בהם שבעים שנה הוא הנרמז הנה טפחו"ת נתת ימי. והנה המצוה הוא בדפנות שתים כהלכתן ושלישית אפ' טפח רמז על ג' חלקי עסקי עוה"ז טוב ומועי"ל יתנהג עמהם כהלכתן ושלישית היינו נגד חלק הער"ב די אפי' טפ"ח היינו לא ישתמש ממנו רק ההכרחי ולא יחוש ליסורי עוה"ז שאינם ערבים עליו רק ביודעו שהם מועילים לנפש לכפרת עונותיו וכיוצא יקבלם בסבר פנים יפות ובזה תתבונן פי' המדרש איוב היה קורא תגר על היסורין עד שהראהו הקב"ה דפנות הסוכה ב' כהלכתן ושלישית אפי' טפח ודי בזה:
כ
[עריכה]ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן וכו' הוא הנאמר בפ' התשובה דהושע הנה להתבונן מהו היושבים בצלו הם ישובו וגם מהו הבטחת דגן וגפן דייקא להשבי'. והנראה ע"פ מ"ש כבוד הרב הקדוש גאון ישראל וקדושו בעה"מ ס' קדושת לוי זצק"ל על מה שדרשו חז"ל בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות ואמר דהנה רז"ל רמו מתניתא אהדדי מה דתנו רבנן גדולה תשובה שזדונות נעשים להם כשגגות ובמקום אחר אמרו זדונות נעשים להם כזכיות, וניחא להו כאן בעושה תשובה מיראה (נעשים כשגגות) וכאן מאהבה נעשים כזכיות כל עבירות שעשה יוחשב לו בחושבן כמצות ולפ"ז הנה בימים הקדושים ראש השנה ועשי"ת ויוה"כ ימים הנוראים מאימת הדין הנפש תבחול. הנה ישראל עושין תשובה מיראה ונעשין הזדונות רק כשגגות ואח"כ הנה ישראל עוסקין בחג בסוכה וד' מינים לעבוד בהם הש"י בשמחה זמן שמחתינו הנה זה נקרא תשובה מאהבה הנה מחשבין את העונות כמה וכמה היו בכדי למנותם במנין המצות לזכיות ע"כ יום הראשון של חג נקרא יום הראשון ראשון לחשבון עונות ע"כ דברי קדשו:
והנה קיי"ל בכל הברכות שתקנו חז"ל על כל דבר פרטי' הגם דברכת שהכל נ"ב הוא ברכ' כוללת עכ"ז לכל דבר החשוב תקנו ברכות פרטיית פרי האדמ' פרי העץ פרי הגפן והנה קיי"ל דכל הפירות אין להם חשובות הברכות הפרטות רק כשהם בעינייהו אבל אם נשתנו מכמות שהיו ואינו ניכר מציאת הראשון הנה אשתנו לגריעותא ואבדו חשיבותן, וברכתן שהכל. משא"כ דגן וגפן אם נשתנו נשתנו למעליותא ונתעלו במעלת הברכות מיוחדות המוציא לחם מן הארץ (לדגן) ובורא פרי הגפן (לגפן) וזהו מה שיש לפרש בדברי הנביא ישובו (בתשובה) יושבי בצלו (היינו בצלא דמהימנותא צל סוכה דאז הוא התשובה מאהבה ואשתנו למעליותא לתוספת טובה וברכה על כן) יחיו דגן ויפרחו כגפן דהנהו בי תרי כי הדדי דמיין אשר שינוים גורם להם תוספת עילוי כן התשובה מאהבה שמתהפכין הזדונות לזכיות סחרה ואתננה קדש. הבן הדברים:
כא
[עריכה]בגמ' סוכה דף ל"א ע"א ההוא סבתא דאתאי לקמיה דר"ג א"ל ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ר"ג בסוכה גזול' יתבו צווחא ולא אשגח בה ר"ג. א"ל אתתא דהו"ל לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה א"ל ר"ג פעותא היא דא אין לה אלא דמי עצים בלבד ע"כ ופרש"י לאבוהא לאברהם אבינו יליד בית ג' מאות וי"ח עכ"ל. מהראוי להתבונן בדברי האשה הזאת למה ייחסה את עצמה אחר אברהם אבינו במקום הזה וגם גודלת מעלת אברהם אבינו במה שהיה לו שי"ח [318] עבדים ואם היא שלא בהשכל דבריה למה הביאו חז"ל דבריה בגמ' ונראה לפרש דבריה בדברי חכמה והוא ע"פ מה שפירשתי בפסוק הנאמר בהגר ותשלך את הילד תחת אחד השיחים למה משמיענו שהשליכה אותו תחת אחד השיחים אבל לדעתי היא דהנה אברהם אבינו בצאתו למלחמה לקח עמו שי"ח [318] עבדים כמבואר בתורה.
עין במג"ע הוא להורות על זכות ג' אבות ג' רגלי המרכבה ג' קוין, אברהם קו החסד יצחק קו הדין יעקב קו הרחמים. ונחמד הדבר לדעתי דהנה היה זה בשעה שיצא להציל את לוט שהיה בו ניצוצי המלוכה של דוד רגל רביעי הבן. עכ"פ בעבור זה לקח שי"ח [318] עבדים להורות על ג"פ קו בגימטריא שי"ח [318] והנה הגר כאשר ראתה את ישמעאל בסכנה השליכה אותו תחת אחד השיחים להורות. לו יהיה שאין לו זכות כל הג' קוין כישראל שיצאו מיעקב שיש להם זכות כל הג' אבות שהם מרכב' לג' קוין עכ"ז יש לו זכות אחד השיחם היינו אחד מן השי"ח קו אחד אברהם וכדאי הוא שישמע צעקתו בעת צרתו והנה שמע הש"י צעקתו וכמו שאמר המלאך להגר כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם רצ"ל אע"פ שאינו אחוז רק בקו אחד באשר הוא שם כדאי היא שאשמע צעקתו והנה האשה הזאת מזרע אברהם יצחק ויעקב כאשר צעקה ולא נענתה אמרה בחכמה אתתא דה"ל לאבוהא שי"ח עבדים להורות על ג' קוין צווחא קמייכו. ולא אשגיחותו בה הלא ישמעאל נשמע צעקתו אע"פ שלא היה לו אלא זכות קו אחד הו' אברהם והבן:
וממוצא הדבר תשכיל עוד ותדע אמרו בזהר וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן (דא אברהם) ולילה בעמוד אש (דא יצחק) ללכת יומם ולילה (דא יעקב) ועי"ש. ענן הראשון נקרא יומם (ולא יום) יומא דכולהו יומי דכולהון כלילין ביה ע"כ יום הראשון דחג הוא י"ט (משא"כ אינך) הוא נגד ענן הראשון אברהם איש החסד דכליל כולהו והנה באברהם כתוב הרימותי ידי אל י"י אל עליון וכו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך לא רצה להנות מן מה שאינו שלו. והנה האשה הזאת כאשר צעקה שיושבים בסוכה גזולה והוא היפך מדת אברהם והנה סוכה הוא זכר לענני הכבוד דאזלי בזכות האבות כמבואר בזהר הנ"ל ואברהם כליל עימיה כל שאר הקוין יומא דכולהו יומי ע"כ אמר' כנ"ל הבן:
כב
[עריכה]ופדוי' י"י ישובון וכו' ושמחת עולם וכו' ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה הנה יש להתבונן מהו הנרצה בשמחת עולם על הראש וגם מהו הכוונה שישיגו ששון ושמחה כאלו רודפים אחריהם וישיגום וגם מהו הכפל ששון ושמחה וגם כיון שאמר מקודם שישיבו לציון ושמחת עולם על ראשם מהו הצורך אח"כ להשיג ששון ושמחה. ונ"ל ע"פ מ"ש כ"פ שאין בלה"ק שום דבר לבטלה ומ"ש המדקדקים שיש שמות נרדפים ומשמעות אחד להם זה אינו דבהכרח יהיה איזה חילוק משמעות ביניהם כגון עז וישועה אימה ופחד אויב ושונא ששון ושמחה הנה נ"ל ששון הוא מה שהאדם מתעלס ושש על דבר המקווה ביודעו שיבא לו איזה ישועה וטובה ע"ד הנאמר בבקשת המשורר השיבה לי ששון ישעך ודרשו חז"ל שביקש שישוב אליו רוה"ק ואיך נרמז בכאן רוה"ק. אבל הנרצה היא שביקש מהש"י שיהיה לו ששון מן הישוע' היינו כשיתוידע לו ברוה"ק אשר קרובה ישועתינו לבוא הנה יהיה לו ששון. ושמחה היא בהגיע לאדם פעולה הנרצית אשר חשק בה כענין ושמח את אשתו אשר לקח כבר. ותבין לפ"ז הפסוק ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וכו' זה י"י קוינו לו (והן בא היום שקוינוהו ע"כ) נגילה ונשמחה בישועתו:
הג"ה ובדרך זה חילק הסמ"ע ז"ל בין שחוק לשמחה לפ"ז צריכין לחלק איזה חילוק בין ששון לשחוק י"ל תרווייהו הם התעלסות על הקיווי אבל ששון עיקר הוא בלב. ושחוק נראה בתנועת האיברים כנ"ל:
וזה פירש הפסוק לפ"ז ופדויי י"י ישובון ובאו לציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (השמחה עולמית לא ששון בלבד שהוא רק קיווי. אבל כיון שכבר ישובו לציון תהיה שמחה עולמית דהנה ששון נפסק בבוא הדבר המקווה אבל שמחה הוא על דבר שכבר בא הנה זה אינו נפסק. ואמר על ראשם שתהיה ניכרת השמחה על תנועת איבריהם) ששון ושמחה ישיגו (ואז תהיה להם השגה והבין החילוק שבין ששון לשמחה) ונסו יגון ואנחה זהו ההיפך כי יגון נאמר על הדאג' מדבר המפחיד שלא יבא ואנחה ח"ו בבוא הדבר לפועל הנה כשישיגו ששון ושמחה ינוסו יגון ואנחה:
ועתה לפי הנ"ל תשכיל למה בחג המצות לא נאמר שמחה בתורה רק בחג השבועות ובחג הסוכות דכבר ידוע לך דענין הנרצה בחג המצות לא נגמר עד יום חג השבועות בזמן מתן תורתינו ע"כ בא מצות הספיר' לספור יום אחר יום ומתגדלין המוחין חדשים בכ"י עד שנשלם שיעור קומה ביום מתן תורתינו הנה חג המצו"ת הוא רק בחי' ששון קיוו אל הנרצ' ובבוא חג השבועו"ת תאוה נהיה אזי ושמחת לפני י"י אלקיך ובפרט בחג הסוכות הנה נאמר בתורה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך (הן כפשוטו) והן כמדרשו שפירשנו שמאסף האדם מה שאמר בגרונו היינו כל התיבות והאותיות שאמר שלא בכוונה. וזה הנרצה באספך מגרנך ומיקבך היינו הניצוצות הנדחות אשר נדחו ח"ו על ידי הטיפין דאיזדריקו למגנא מן ברית המעור נקרא יקב כמו שידעת. בזמר שיסד מרן האריז"ל משח זיתא דכיא וכו' וידעת יקב בגימ' הו"י' אלקים והוא ר"ת י"יחוד קדוש"ה ברכ"ה. וא"כ החג הזה הוא חג האסיף שנאסף כבר כל הניצוצין שנדחו הן ע"י ברית הלשון הן ע"י ברית המעור ותבין לפ"ז מה שרמזו חז"ל בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ע"כ נאמר בו ושמחת לפני י"י אלקיך שמחה על הדבר שכבר בא שכבר ניתקן הדבר ע"י תשובותינו והן היום מתאספים הכל אל הקדש ונפרוס עלינו סוכת שלם ע"פ הסוכה מן פסולת גורן ויקב (בגימ' שס"ה):
ועתה לפי הנ"ל חובה עלינו לבאר למה דוקא בחג הזה אנו אומרים זמן שמחתינו ולא בחג השבועו"ת שגם בו נאמר ושמחת. ונראה לדעתי דהנה בחג השבועות כתיב ושמחת לפני י"י אלקיך וכו' משא"כ בחג הסכות כתיב ושמחת בחגך ולהבין זה נ"ל ע"פ מ"ש בגמ' ברכות אר"ג ואיתימא רחב"פ בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן להם התורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. והנה מה שיש להתבונן במאמר הלזה א'. היכן מבואר בכתוב ששמח הש"י (ועיי"ש ברש"י ז"ל) ב' הרי הוא אומר נתתי לכם לשון מתנה ובמתנה קיי"ל אליבא דכ"ע גם בבשר ודם נותן בעין יפה נותן אבל יתפרש הענין כך דהוקשה לבעל המאמר דהפסוק סותר א"ע דהתחיל כי כי לקח טוב וכו' והנה לקח הוא לשון מכירה ומסיים נתתי לכם לשון מתנה ע"כ הפי' כך דלעולם היתה התורה לנו דרך מכירה חלף עבודת אבותינו אברהם יצחק ויעקב וחלף שסבלנו כור הברזל במצרים להוציא משם הניה"ק שהיו שקועים במצרים אבל הקב"ה נתנה להם דרך מתנה כדי שתהיה בעין יפה ובנפש שמחה (וז"ש במדרש כשניתנה התורה לישראל גם יושרה וצדקתה ניתנה עמה ולא נשתייר ממנה כלום בשמים כדכתיב לא בשמים הוא והכל מטעם שנתנה דרך מתנה בעין יפה) וז"ש הכתוב כי לקח טוב דבאמת התורה באה להם דרך לקיחה ומכירה והנה נתתי (אותה) לכם תורתי דרך מתנה הוא בכדי שתי' בעין יפה ובנפש שמחה.
ובזה יונח לנו ג"כ מה דקשה הא דכתיב במשה עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות. והרי כתיב ושונא מתנות יחיה והתורה היא עץ חיים למחזיקים בה. ולפי הנ"ל יונח שפיר דבאמת מכירה הוא לנו אבל הקב"ה נתנה דרך מתנה בעין יפה ובזה אזדא לה נמי טענות המלאכים שטענו תנה הודך על השמים ובאו בטענת ודינא דבר מיצרא אבל כיון שנתן הקב"ה דרך מתנה הרי במתנה לא שייך דינא דבר מיצרא:
ממילא לפ"ז ביום מתן תורתינו היא שמחת הקדוש ברוך הוא נתן התורה לישראל ושמחת וצונו יוצרינו ושמחת לפני י"י אלקיך היינו שנשמח בשמחתו ית"ש משא"כ בחג הסוכות נאמר חג הסוכות תעשה לך וכו' ושמחת בחגך היינו שנשמח בחג שלנו היא הנקרא חג הסוכות שצונו הש"י לישב בסוכה זכר לענני הכבוד. והנה כבר כתבנו שהקשו הראשונים למה צוה הש"י דוקא זכר לענני הכבוד ולא צוה לעשות זכר למן ובאר. והנה כבר כתבנו שכתב הרב הקדוש מ' חיד"א זלה"ה בשם הרב החסיד מהרי"ח ז"ל דענני הכבוד היו רק ישראל בטובה זאת מיוחדים אבל הערב רב היו חוץ לענני הכבוד משא"כ מן ובאר גם הערב רב היו ניזונים מהם והנה קשה באמת למה מן מן ובאר נהנו גם הערב רב ולא מן ענני הכבוד (עמש"ל) ונ"ל לומר דהנה מן ובאר הם בחי' מזון משא"כ ענני הכבוד הם בחי' מלבושים וקי"ל כר' יהודא ב"ב בודקין לכסות ואין בודקין למזונות ע"כ למזונות לא בדקו וניזונו גם הערב רב מן המן ובאר משא"כ לכסות בדקו ונמצאו ישראל כלך יפה רעייתי ומום אין בך. והערב רב נבדקו ונמצאו כולן פגומים ונשארו ערומים:
לזה מצות סוכה הוא בכל שנה ושנה דמיון ענני הכבוד הוא אחר יוה"כ להורות שכבר נבדקו ישראל והם נקיים מכל עון וסוג וחלאה והן מלאין מצות כרימון. לזה באברתו יסך עלינו ותחת כנפיו נחסה לישב בסתר עליון (ד"פ דופן בצירוף סכ"ך בגימ' סתר עיין בס' ברכ"ע) והנה היושב בסתר עליון היינו בסוכה כנ"ל יזכה אשר בצל שדי יתלונן (צ"ל נקרא מילוי האות כי כמו הצל מתחייב מן האדם ממילא כן המילוי מתחייב מן עיקר האות והנ' המילוי של שד"י הוא י"ן ל"ת ו"ד בגימ' סוכת דוד ממילא כך יתפרש הכתוב יושב בסתר עליון מי שמקיים מצות סוכה הנקרא סתר כנ"ל הנה לעתיד בצל שדי יתלונן יזכ' להתלונן בסוכת דוד) וזה שיש לפרש הטעם הנאמר בתורה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות ענני הכבוד הושבתי את ב"י דייקא ולא הערב רב כי בני ישראל נבדקו ונמצאו נקיים והלבשתים בכסות ומלבושי כבוד וכו' וידעו זאת לדורותיכם היינו דורות הבאין כאשר תשבו בסוכות כי הוא סימן שבדקתי אתכם ויצאתם במשפט בדימוס נקיין מכל סוג וזר לא יתערב בשמחתכם כי הלכה היא בודקין לכסות וכמש"ל:
וזה שציונו הש"י בחג הקדוש הזה ושמחת בחגך חג שלך שהוא שמחה לך נקרא חג הסוכות ע"ש הסוכה המורה על הלבושין שהלביש אותך הש"י מחלצות ובודאי בדק אותך הש"י ונמצאת שלם מכל מום ולולי זה לא הלבישך הש"י בזה כאשר לא הלביש את הערב רב במדבר בענני כבוד. ובזה יונח לך אשר דוקא בחג הזה אומרין זמן שמחתינו דבחג השבועות נאמר ושמחת לפני י"י אלקיך כביכול אנחנו מחוייבים לשמוח בשמחת הש"י וכמש"ל משא"כ בחג הזה ושמחת בחגך הוא זמן שמחתינו וכנ"ל:
כג
[עריכה]שבעת ימים תחוג לפני וכו' כי יברכך י"י אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח. הנה כבר אמר ושמחת בחגך ושוב למה אמר והיית אך שמח (וכבר דרשו בו רבותינו ולפי הפשט לא נדע) וגם אכין ורקין מיעוטין ומה בא למעט והנראה עפ"י מש"ל בענין ששון ושמחה שהששון היא הקיוו אשר אנחנו מקוים אשר הש"י יהיה בעזרינו ובישועתינו. והשמחה היא על הישועה שכבר באה. והנה כעת בזמן שמחתינו הגם שהשמחה היא על הטובה שכבר באה שהש"י מחל לנו ביוה"כ על כל עונותינו ופרס סוכת שלום עלינו וכן ג"כ שהוא זמן האסיף כפשוטו וכמדרשו כנ"ל עכ"ז מחוייבין אנחנו ג"כ להתנהג בששון אל הישועה המקוה לנו במהרה עת אשר נבוא לציון ברנה ושמחת עולם על ראשינו ע"כ בשמחת השואבה שמשם שואבין רוה"ק נאמר ושאבתם מים בששון כי מחוייבין ג"כ בששון כי עדיין לא נגמר שמחת עולם עד אשר יבוא יום המקוה לי"י ותהיה שמחה שלימה היינו שמחה לא ששון וז"ש ואמר ביום ההוא וכו' זה י"י קוינו (ונגמר לנו המקוה) ע"כ נגילה ונשמחה בישועתו וזה שיש לפרש בתורתינו ושמחת בחג"ך וכו' כמש"ל שבעת ימים תחוג וכו' כי יברכך י"י אלקיך בכל תבואתך ובכל וכו' הנה שמחה היא. אבל צריכין אנחנו כעת ג"כ לששון בבטחונינו על יום המקוה כי עדיין לא השגנו שלימותינו והנה הבטיחנו יוצרינו כאשר שבעת ימים תחוג וכו' אזי והיית אך שמח תזכה לזמן המקוה אשר לא תצטרך אז לששון רק לשמחה כי יושלם מאווייך ותאמר זה י"י קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:
כד
[עריכה]כתב האריז"ל דבערב סוכות יש להרבות בצדקה דאז עליות רחל הנקרא צדק ע"כ. והנה זאת מצאנו ראיתי להרב הגדול החסיד מ' חיד"א זלה"ה בספרו כסא דוד הביא מדרש חז"ל וז"ל כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה ע"כ והוא לפלא. ופירש הרב הנ"ל בשם הרב מהר"א מיוחס זלה"ה ע"פ מאמר א' במדרש ר"ת א"ר אבין בא וראה כמה כחן של צדיקים וכמה גדולה כחה של צדקה וכמה גדול כח של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי שחר ולא בצל כנפי שיש וכו' אלא בצלו של ממ"ה הקב"ה הה"ד מה יקר חסדך וכו' ובצל כנפיך יחסיון ע"כ ופירש בזה כנפים הם השרים של מעלה ואשמעינן ר' אבין כי בעלי צדקה וג"ח אינם מתנהגים ע"י שר אלא על ידו ית"ש והיינו דבצאת ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה בכדי שלא יהיה הנהגתם ע"י שום שר רק ע"י הש"י בה בעצמו. וכן זכו וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו' והנה דבר בעתו מה טוב מצות הסוכה זכ"ר לענני הכבוד וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן אשר זכו ישראל ע"י הצדקה וחסד שקיימו וקיבלו עליהם ע"כ מהראוי בחג הזה ביותר להתנהג בצדקה וחסד ואז בצל כנפיו ית"ש נחס' ונתלונן בלי שום שר אמצעי רק הוא ית"ש באברתו יסך עלינו ע"כ תוכן דבריו ע"כ בא אברהם אבינו לישראל בחג הסוכות שהוא היה הגומל חסד הראשון ונרמז בתור' כל האזר"ח וכו' הוא אברהם כנ"ל: ולפ"ז מצאנו טוב טעם ודעת למה אומרים בחג הסוכות דייקא זמן שמחתינ"ו דהנה כשנעש' אותו מעשה במדבר אמר הקב"ה למשה ושלחתי לפניך מלאך וכו' כי לא אעלה בקרבך וכו' ונאמר שם וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו והוא היפך השמחה דכתיב בהו בישראל משכני אחרי"ך (דייקא) נרוצה נגיל' ונשמחה בך (דייקא ולא באמצעות השרים) והן היום חג הסוכות זכ"ר לענני כבוד וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן אשר זכו ישראל על ידי הצדקה וחסד אנו חסים בצל כנפיו דייקא ולא בצל השרים נגיל' ונשמחה ב"ך (דייקא):
ולפ"ז הנה מצות סוכה זכר לענני כבוד הולך הש"י לפנינו בלא אמצעות שום שר הוא הנרצה ג"כ לטעם ד' מינים שצוה הש"י ליקח בימים ההם בזה"ז. הנ' הקדמונים כתבו בקבל' שעל אותן הד' מינים אין שולט עליהם שום שר (שיאמר לו גדל כנ"ל) כדרך שאר המינים (רק הם גדלים בהשגחתו ית"ש והוא הוראה נפלא' לישראל שאינם נתונים תחת השרים (ותבין לפ"ז בזמן שאמר הש"י במדבר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' אמר אז כי לא אעלה בקרבך אמר לשון אעלה ר"ת א"תרוג ע"רבה ל"ולב ה"דס ע"כ אלו הד' מינים נרמזים בראשית התור' בראשי' בשביל ישראל שנקר' ראשית הנה שם נמסר בי"ת רבת"י בגימ' אתרוג ערבה לולב הדס הבן ויתבאר אי"ה:
כה
[עריכה]הפייטין יסד על מצו"ת סוכה אשרי אנוש יעשה זאת יחשב לו כשמר כל התורה הזאת לא מצאתי מבואר זה בדברי חז"ל. אבל ע"פ דברינו הנ"ל יובנו הדברים דהנה כתב הר' הגדול מ' חיד"א ז"ל טעם למה נשתנו ונתעלו מצות הצדקה וגמילות חסדים מכל המצות אשר יזכה האדם אשר הש"י בעצמו כביכול יהיה סתרו ומגינו. דהנה כתיב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד היינו כמו שאין עבירה מכבה תורה כי אין עבירה מכבה מצות הצדקה משא"כ שארי המצות יש יכולת ביד עבירה ח"ו לכבותה בקטרוג איזה מלאך מקטרג ולפ"ז כמו שאין יכולת ביד מלאך מקטרג לכבות המצוה של צדקה כן גם שכרה בלי שום שינוי רק ע"י הקב"ה בעצמו ופירש הרב הנ"ל בזה כוונת רז"ל שאמרו בשם ר"ח בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צ"ל וחופה לבעלי מצו"ת (היינו צדקה שנקרא סתם מצוה בירושלמי במדרשים) אצל בעלי תורה בג"ע דכתיב כי בצל החכמה צל הכסף. והכוונה כמו שבעלי תורה אין עבירה מכבה תורה כן בעלי הצדקה אין עבירה מכבה צדקה וכמו שאלו חוסים בצל כנפיו ית"ש כמו כן בעלי צדקה. והנה הסוכה היא הוראה וזכר לענני הכבוד להורות אשר הש"י בעצמו הולך לפני מחנה ישראל בלא שום אמצעי ע"כ המקיים מצות סוכה יחשב לו כשמר כל התו הזאת:
עפ"י הדברים הנ"ל לפי מה שמבואר דמצות דצדקה גורמת אשר הש"י בעצמו הולך לפני מחנה ישראל ואינם נמסרים לשר הנה הוא כמבואר בפסוק והלך לפניך צדקיך וכבוד י"י יאספך ר"ל בכבודו ובעצמו כביכול וזה שיש לפרש ג"כ בפרשתא דיומא לזבולן אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך רצ"ל אתה זבולן כיון שיששכ"ר באהליך ואתה מפרנסו הנה בצאתך למסחר וכיוצא הולך לפניך הש"י כביכול בכבודו (בלי מסירה למלאך) הנה מזה בא שמחה וכמש"ל טעם למה אומרים זמן שמחתינ"ו:
כו
[עריכה]נבאר עוד טעם למצות צדקה ביותר בחג הזה זכור תזכור את אשר כתבתי לך לעיל א' מן הטעמי' מה שנ"ל לתרץ קושית הראשונים למה צוה הש"י לעשות זכר לענני הכבוד (שהיו בזכות אהרן) ולא עשה כן לצוות לעשות זכר למן ובאר (שהיו בזכות משה ומרים) והוא ע"פ דברי הקדמונים דתשובה מהני רק לישראל ולא לאוה"ע (והיא מדברי הספרי כאשר כתבתי כ"פ) וכתבו הטעם דהרי קיי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ע"כ לא מהני תשובה לאוה"ע משא"כ ישראל כתיב בהו בנים אתם לי"י אלקיכם והש"י נקרא עליהם אב. ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. והנה הסוכה היא זכר לענני הכבוד וקיי"ל במלך אין רוכבין על סוס"ו ואין משתמשין בשרביטו והנה כתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקי' וכתיב הנה אנכי בא אליך בעב הענן ועוד פסוקים אחרים הנה הענן היא כביכול כענין במלך בשר ודם הרוכב על סוס והאיך היו ישראל רשאין להשתמש בענני הכבוד אלא ע"כ שהם נקראים בנים והש"י נקרא עליהם אב וכיון שהם בנים מהני להו תשובה ע"כ אחר יוה"כ צוה הש"י לעשות זכר לענני הכבוד בכדי שיאמינו ישראל בכפרתן שנתכפר להם ע"י התשובה ויוה"כ.
והנה טורנוסרופוס הרשע שאל את ר"ע על מצות הצדקה מלך החובש את עבדו כו' ובא אחד ופרנסו הלא מתחייב למלך. והשיבו ר"ע, ישראל נקרא בנים ואב שכעס על בנו וכו' ובא אחד וזנו פרנסו שכרו כפול ומכופל. וא"כ מן מצות צדקה ג"כ מוכח שאנחנו נקרא בנים וג"כ מן מצות ד' מינים שהם נקרא כביכול שרביטו של מלך שאין שולט עליהם שום שר רק כביכול השגחתו ית"ש כמש"ל סימן כ"ד ויתבאר אי"ה. א"כ ע"פ שנים עדים (היינו מצות צדקה וד' מינים שהם המצות הנוהגים רק בחג הזה) או שלשה עדים (היינו בצירוף מצות צדקה הנהגות בכ"ז ועידן עכ"ז בהתעסקו במצות צדקה בחג הזה הנה חוט המשולש הוא וע"פ כולם) יקים דבר אשר אנחנו נקרא בנים והש"י מקבלינו בתשובה ומוחל על כבודו ואב שמוחל על כבודו, כבודו מחול כן ימהר לגאלינו ב"ב אמן:
ובזה יתבאר לך ג"כ דברי המדרש שהבאתי לעיל "כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה" עכ"ל. ונראה לפרש ע"פ הנ"ל דהנה כתיב הנה י"י רוכב על עב קל ובא מצרים הנה כביכול ראו אותו ישראל רוכב על עב וענן והנה קיי"ל במלך אין רוכבין על סוסו וא"כ האיך היה אפשר להם להשתמש בענני הכבוד, ע"כ כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה וזה הוא מכח שנקרא בנים וכמו שהשיב ר' עקיבא והקב"ה למו אב. ע"כ וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. והבן:
כז
[עריכה]בירושלמי א"ר יהושע בן חנניא כל ימים של שמחת בית השואבה לא היו טועמין טעם שינה כל עיקר (וכ"כ בבבלי בשינוי קצת עיי"ש) והא תני שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו ויישן מיד, מתנמנמין היו. ע"כ יש להתבונן למה היו עושין כן להצטער בזמן שמחתינו, וגם מאי קמ"ל ריב"ח בזה. והנראה ע"פ מ"ש בדרושי ראש השנה על מ"ש בגמ' היכי דמי מתנמנמים נים ולא נים וכו' דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא. הנה כשידע לאהדורי סברא נקרא מבין דבר מתוך דבר שהוא מן מוח בינה וכשאינו יכול לאהדורי סברא המוח בינה ישן הגם שהמוח חכמה ניעור. והנה תתבונן בכוונת מרן האריז"ל בדרושי ראש השנה בגבהי מרומים כשמוח חכמה ננסר שוב לא מיקרי שינה, ע"כ אין שופר רק בב' ימים דראש השנה ע"כ גם באיש הישראלי כד קרי ליה ועני הגם שאינו יכול לאהדורי סברא לא נקרא שינה רק תנומה והנה בית השואבה משם היו שואבין רוח הקודש. וכבר ידעת רוח הקדש בחינת מלכות. והנה אבא יסד ברתא ע"כ כשהיו צריכין להשיג רוח הקודש לא נתנו שינה למוח חכמה כנ"ל והש' הטוב יכפר:
כח
[עריכה]עוד בירושלמי. אר"י יונה בן אמתי מעולי רגלים הוה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רו"ח הקוד"ש ללמדך שאין רו"ח הקוד"ש שורה אלא על לב שמח ע"כ. לא נודע מהיכן למד זה. וגם אמרו ללמד"ך. הלא לא נודע הלימוד מן הכתוב. ונראה באפשר דלמד לה מדכתיב. יונה בן אמתי הנביא אשר מג"ת החפ"ר למה לו להשמיענו מהיכן היה ע"כ דרשו ע"פ קבלתם. הנבי"א אשר מג"ת החפ"ר נבואתו היתה אשר חפר אותה ומצאה מן ג"ת. היינו ביהמ"ק. שמנסכין שם יין וכמ"ש בפסוק וגם יקב חצב בו זה מזבח וביהמ"ק ומה שסיים בירושלמי ללמדך שאין רוה"ק שורה אלא על לב שמח. לכאורה האיך נלמוד זה מכאן דילמא מעשה שהיה כך היה. ונראה דלמד לה מדהיה יונה תלמיד אליהו (שהוא בן הצרפית שהחייהו אליה"ו) אח"כ היה תלמיד אלישע ושלחו למשוח את יהוא ואעפ"כ לא מצינו נבואה עד ירבעם בן יואש מלך ישראל. ע"כ לומר מפני שאין השכינה שורה מתוך עצבות עד אשר אירע שמסר נפשו לעלות לרגל. ובא לשמחת בית השואבה אז שרתה עליו רוה"ק. ונ"ל עוד צורך הודעה זו ששרתה עליו רוה"ק בשמחת בית השואבה. ידוע יונה בן אמתי הוא משיח בן אפרים. והנה אפרים ע"פ סדר הדגלים חדשו הוא תשרי ע"כ נעשה במשיח בן אפרים כמו חדשו תשרי שהוא ימי הדין. וכבר ידעת רוה"ק נקרא תחיה כדכתיב ותחי רוח יעקב אביהם הבן הדבר:
כט
[עריכה]גמרא אתמר ר' יהודה ורב עינא חד תני שואבה וחד תני חשובה. מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב ושאבתם מים בששון ומאן דתני חשובה לא משתבש דאמר ר"נ מצוה חשובה היא ובא מששת ימי בראשית. נראה פלוגתייהו הוא על תיבת בי"ת מ"ד דמתני בית השואבה הוא ע"ש דכתי' ושאבתם מים בששון ע"כ קאמר בית השואבה היינו אות בֵית המצורפת אל שאיבת המים היינו הבֵית. מצרפת את הששון כמאמר הכתו' בששון ומאן דמתני בית החשובה מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית, כי השיתין נבראו מששת ימי בראשית, וכן הוראת תיבת בית. ונ"ל היינו בי"ת רבת"י נמסרה בהתחלת התורה והוא בגימיטריא אתרוג ערבה לולב הדס דכתיב בהו ושמחתם לפני י"י אלקיכם וכו' וזהו בית התשובה רצ"ל שמחשבין מספרה ויבואר אי"ה:
ל
[עריכה]מתניתין באו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול, עיין בגמ'. הנה קראו לזה תיקון גדול ולא אמרו סתם ובונים גזוזטרא וכו' אבל להיות שמחה זו תיקון לשמחה והוללות שחלפו ועברו על האדם כל ימות השנה בשמחה שאינה של מצוה ובפרט על עון הזנות שבאה ע"י זחות הלב כמד"א שמחת לב אשה. והנה בחג הקדוש הזה השמחה היא בהתהוות הזיוג העליון כביכול ע"י מצות סוכה וד' מינים הנה שמחתינו לפני י"י לכפר בפרטיות על עון הזנות ע"כ היה ניסוך המים לפני י"י ידוע הוא כי מיסוד המים באים כל האהבות והתענוגים לאדם כי המים מצמיחים כל מיני תענוג ומים מורה על אהבה, הנה מנסכים את המים לפני הש"י להורות שמבטלים כל אהבות רעות וכל עסקי תענוגי עולם הזה נגד אהבתו יתברך שמו ע"כ בעזרת נשים מתקנים תיקון גדול היינו מדת הגדולה וחסד שהוא אהבה הבן:
לא
[עריכה]מבלאי מנכסי כהנים ומהמייניהן וכו' כתבו התוס' תימא דלא חשיב נמי כתנת ואני אומר תנא דייקנא הוא. דייקא מכנסי כהנים. מכנסים מכפרים על עריות כמ"ש בגמ' ואבנט על הרהור הלב משא"כ כתנת מכפר על שפיכות דמים כמבואר בגמ':
לב
[עריכה]אשה היתה בוררות החיטין לאור בית השואבה היודע סודו סוד ברירת חוט"ה כ"ב אותיות היינו ניצוצות הנדחים לבררם מעולם התוהו לעולם התיקון ודייקא אשה הוא מבררת בשמחת זו שהיא מצוה חשובה ובאה מששת ימי בראשית ולפי"ז אזדא לה קושיית התוס' עיין שם:
לג
[עריכה]בלשון המשנה וגמ' אפקיה לסוכה בלשון עליה כמ"ש העלם לסוכה וכיוצא וטעמא בעי (ועיין ברא"ש שכתב טעם) ונ"ל טעם ע"פ דברי מרן האריז"ל דמצות סוכה הוא מקיפי אמא עלמא עילאה תשובה עילאה ע"כ רז"ל אמרו בכל פעם על המצוה הזו לשון עליה כנ"ל:
לד
[עריכה]אבאר לך עוד טעם למצוה צדקה ביותר בחג הזה (עמש"ל סימן כ"ד כ"ו) ואבאר לך מאמר רז"ל והוא שאמרו גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ע"כ לכאורה יש להתפלא על הראיה הזאת דהנה כתיב ברישי' דקרא ציון במשפט תפדה ונ"ל לבאר ע"פ מ"ש בגמ' ראש השנה (על כורש) מנלן דאחמיץ (שאמר על צדקתו שנתן לביהמ"ק) די להוון מצלין לחיי מלכא ובנוהי. (רצ"ל ולא קעביד לש"ש) ומקשי ומאן דעביד הכי לאו מעלייתא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני בשביל וכו' ה"ז צדיק גמור ופרקינן לא קשיא כאן בישראל כאן באוה"ע עיין ברש"י דהישראל אינו קורא תגר וכו' היינו אפי' אין מטיבין לו אעפ"כ צדקתו (שנתן על תנאי) עומדת לעד (הגם שלא נתקיים תנאו) והנה כיון שישראל זה דרכם כל היום הנה מהראוי אשר כזה יהיה משפטם לפני י"י הגם שהש"י תנאי היה דבריו אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי וכו' ואם תשמעו וכו' אבל כשישראל מקיימין צדקתם אע"פ שלא נתקיים התנאי הנה זה שכרם במשפט אשר גם הש"י מקיים דברי צדקותיו אע"פ שלא נתקיים התנאי: הג"ה וי"ל דלבעבור זה מותר לנסות את הש"י בצדקה ובמעשר כמ"ש הכתוב בציוו מן הש"י ובחנוני נא בזאת ואמרו עשר בשביל שתתעשר. דהנה הש"י כאשר חפץ להצדיק עם זו והנה המלך המשפט היא מלך במשפט יעמיד ארץ מה עשה י"י ברוב חסדו התיר וצוה ליתן צדקה על תנאי והנה ישראל זה דרכם אפי' הש"י מאחר להם התנאי אעפ"כ אינם קורים תגר וצדקתם עומדת לעד הנה ע"פ המשפ' הוא אשר הש"י יקיי' צדקותיו והבטחותיו אפי' ישראל לא קיימו התנאי:
והנה כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה כי תנאי היו דברי הש"י והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה וכו' והשבת אל לבבך (בכל העכו"ם) וכו' ושבת עד י"י אלקיך וכו' ושב י"י אלקיך את שבותך וכו' ושב וקבצך מכל העמים וכו' אבל כשישראל נותנין צדקה וכנ"ל ואע"פ שהש"י מאחר הטובה אינם מהרהרים ומקיימים נדרים ודבריהם וצדקתם עומדת לעד. הנה ע"פ המשפט הוא אשר גם הש"י יקיים הבטחתו מה שהבטיח ושב וקבצך מכל העמים הגם שלא קיימנו עדיין התנאי ושבת עד י"י אלקיך. הנה נקיים אחר כך כמו שאומרים ישראל בתפילתם השיבנו י"י אליך (מקודם תקיים הבטחתך ואח"כ גם אנחנו נקיים) ונשובה, הנה זה שדרשו רז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה וראייתם ציון במשפט תפדה (אבל הנה ע"פ המשפט הנה צריכין לתשובה מקודם הנה אמר ושבי' בצדקה ע"י הצדקה וכנ"ל הנה הגם שאחרנו מצות התשובה הנה נקיים אחר קיבוץ גליות כאמרנו השיבנו י"י אליך ונשובה והוא במשפט ע"י צדקה הבן.
ומעתה הרי שלך לפניך טעם נחמד ונעים למצות הצדקה בחג הסוכות אחר עבור ימי התשובה ופן חו"ו תשובתינו לא היתה כהוגן מחמת כובד הגלותו ודברי השי"ת היו בתנאי ושבת עד י"י אלקיך הנה נותנים צדקה וכנ"ל הנה כמשפט הוא לגאלינו גאולת עולם הגם שלא נתקיים התנאי ירוצו דברינו אלה לפני היושבים כסאות למשפט וכן יאמר השם לגאלינו גאולת עולם אמן:
לה
[עריכה]הנה במצות סוכה לאכול בתוכה כזית פת בלילה הראשון הוא חובה ונלמד בג"ש ט"ו ט"ו מן חג המצות. וכבר ידעת כמ"ש כמה פעמים שאין זה במקרה בתורה למה ללמד בג"ש דייקא. ונ"ל בכאן דהנה מדת ג"ש מעורר בגבהי מרומים מדת רחום והנה אמרז"ל שמיום הראשון דסוכות הוא ראשון לחשבון עונות כמשארז"ל מכאן ולהלן חושבנא. והנה לבעבור זה נלמוד תיכף מצות התחלת היום בג"ש, וג"ש מעוררת מדת רחום וכתיב והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. והבן:
לו
[עריכה]אבאר לך עוד טעם להרבות מצות צדקה בסוכות עפ"י מ"ש הרב החיד"א זלה"ה כמו שאין עבירה מכבה תורה כמו כן אין עבירה מכבה צדקה (ע"כ צדקה נקרא בירושלמי ובמדרשים סתם מצוה כי הוא מצוה לעולם צדקתו עומדת לעד כנ"ל) והנה לפי"ז להיות יום א' דסוכות הוא ראשן לחשבון עונות מרבין בצדקה. ואין עבירה מכבה אותה כנ"ל:
הערות
[עריכה]- ^ ע"ב + י' אותיות המילוי אשר בכל אחד ניקוד סגו"ל אשר מכיל ג' יודי"ן. הרי שע"ב - ויקיעורך