בני יששכר מאמרי חודש תשרי/מאמר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מאמר הקודם - בני יששכר - מאמרי חודש תשרי - מאמר הבא


מאמר ט[עריכה]

שמות החג - בו ידובר מענין שמות החג הסוכות בתורה ובדברי רז"ל

א[עריכה]

החג הזה נקרא בתורה חג הסוכות על שם המצוה הנעשית בחג הזה, ומיהו יש להבין למה נקרא בלשון רבים סוכות ולא בלשון יחיד חג הסוכה (בשלמא חג המצות יש לומר בלשון רבים על שם דהגם דיוצאין בכזית מצה עכ"ז יום טוב הוא ומחוייבין בלחם משנה כמו"ש התוס' בפסחים (קטז. ד"ה מה דרכו) וכן חג השבועות על שם שמונין הרבה שבועות עד בוא החג, אבל חג הסוכות טעמא בעי).

וי"ל על שם דנפקא לן (סוכה ו, ב) מנין הדפנות והסכך מן ג' בסוכות הנאמר שם בתורה על כן קראתו התורה סוכות לשון רבים להורות לנו דנלמד הלכות הדפנות והסכך מן לשונות סוכות הנאמר הרבה פעמים שם בתורה.    ועוד י"ל דהנה מי שמקיים מצות סוכה יזכה לעתיד לסוכה של לויתן ולהחופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים כמו שיסד הפייט חופות בחופות בחליות אחוזות עד כסא הכבוד מואחזות [שחרית ליום ב' דסוכות], ואמרז"ל אפילו הצדיקים לא יהיו כל אנפין שוין וכל צדיק נכוה מחופתו של חבירו הגדול ממנו [ילק"ש ישעיה רמז ת], על כן נקרא החג בלשון רבים חג הסוכות שאין סוכה אחת דומה לחברתה.    ועוד עיין בכתבי מרן האריז"ל סוכה רמז לאור מקיף (שעה"כ דרושי חג הסוכות, דרוש ג), ויש כמה בחינות בענין אור מקיף, על כן נקרא חג הסוכות בלשון רבים.

ב[עריכה]

בדברי חז"ל נקרא חג הסוכות בשם חג סתם, כתב הרמ"ז ז"ל [מובא בס' דבש לפי מערכת ס' אות כ"ח] שהוא רמז על סוד אור מקיף ע"כ, ונ"ל הכונה שהוא מגזירת ובמחוגה יתארהו (ישעיה מד, יג) שהוא העיגול הסובב את המרכז, על כן נקרא חג הסוכות חג סתם, ועוד יתבאר אי"ה.

ג[עריכה]

נקרא בתורה חג הזה חג האסיף (שמות כג, טז), הוא לדעתי על פי מ"ש בתיקו"ז (תיקו"ז ג, א) בכל אתר ובכל ממלל צריך לכונא דיבורא באדנ"י קול בהוי"ה וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד נעלם דמחבר לון ומייחד לון כחדא, וביה צריך הכונה דלא תליא למימר ביה קול ודבור אלא מחשבתא . עיין בכסא מלך [שם אות ש'] כתב שאם יתכוין אדם בתפילתו לזו"נ הרי נאמר בכל קראנו אליו (ולא למדותיו), ואם יתפלל אדם לאין סוף לית קול ודבור תפיסא ביה כלל (ולית מחשבתא תפיסא ביה כלל רק מחשבת מציאותו מכח פעולותיו), אבל עיקר התפלה לז"א בכח אור אין סוף שבתוכו נשמת כל החיים, אם כן קול דבור, זו"נ, הוי"ה אדנ"י (בגימ' סוכ"ה). והכונה ליחיד נעלם בתוכם נשמת כל הנשמות (הוא הנרמז בקדושה השורה בסוכה על כן אפילו עצי הסוכה המה מוקצים אל הקודש (סוכה ט, א)). וזהו הפירוש לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, היינו אנחנו עושין המצוה הזאת לעשות הכנה לזו"נ שיתייחדו, וענין יחודם הוא על ידי ההוא טמיר ונעלם (כי כאשר יהיה להם ההכנה יאיר עליהן מהטמיר ונעלם שיתייחדו ביחודא חדא, עיי"ש באריכות).

הנה תתבונן אי"ן סו"ף הוי"ה אדנ"י בגימ' רחמי"ם, כי ע"י תפלה כזאת מתעורר שורש הרחמים. ותתבונן מה שאומרים ביום המשפט שנשמע קולנו במרום קול שופר, שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, והוא יום משפט לאלקי יעקב, משפ"ט בגימ' קו"ל (זעיר) דבו"ר (נוקבא דזעיר) כונ"ה (לאין סוף). ותתבונן בחושבן קו"ל ודבו"ר וכונ"ה בגימ' אמ"ת -- תתן אמת ליעקב אשר נסע סוכותה, הוא חג האסיף אשר בו מאספין כל הקולות והדבורים של כל השנה אשר לא היו על הכונה הנ"ל, ובקיים האדם מצות סוכ"ה (בגימ' הוי"ה אדנ"י, שהוא) קול דבור, והקדושה העליונה שורה בתוכה הוא בסוד הכונה -- הנה הוא מאסף קו"ל ודבו"ר וכונ"ה בגימ' אמ"ת ליעקב אשר נסע סוכותה, הבן.

ד[עריכה]

הנה כתבתי לך סוכ"ה בגימ' הוי"ה אדנ"י כמו שכתבו המקובלים (זוה"ק ח"ג רנ"ה ע"ב) הוא בחינת קול דבור (ועל כן נקרא חג האסיף כמו"ש בסמוך), ותבין לפי"ז שעל כן נקרא החג זמן שמחתינו -- קו"ל דבו"ר בגימ' שמ"ח, כי הוא עיקר השמחה ביחוד קול עם דבור. ותבין לפי"ז מה שאמרז"ל (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, כי בסיני נאמר "קול דברים אתם שומעים" (דברים ד, יב), הבן. ותבין ג"כ בגמרא (ברכות ט, ב) במעשה דר' ברונא פעם אחת סמך גאולה לתפלה (הוא יחוד קול ודבור) ולא פסק חוכא מפומיה וכו', דהנה הוא ענין חג הסוכות נקרא זמן שמחתינו כנ"ל.

והנה נרמז הדבר בתורה "ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית וכו'" (בראשית לג, יז). כבר ידוע אותיות נקרא אבנים ותיבות נקרא בתים כמבואר בספר יצירה [פ"ד], אם כן כל אות במילוי נקרא בית כיון שהוא במילוי אם כן הוא תיבה. הנה מן ד' אותיות יעק"ב כשבונים בתים היינו האותיות במילואן כזה יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת הנה הוא בגימ' תשמ"ח, שמח"ת, הוא הרמז ויעקב נסע סוכותה (כשמגיעין לחג סוכות, אז) נעשה מן שם יעקב היינו מילואם זמן שמחתינו. והנה יחוד הוי"ה אדנ"י בקו"ל דבו"ר בגימ' אמ"ת תתן אמת ליעקב. הבן הרמיזות האלה, פרפראות לחכמה.

ותתבונן לפי הנ"ל, מה שאמר דוד שהוא מרכבה למלכות שמים אדנ"י דינא דמלכותא, שויתי הוי"ה לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) (אני מרכבה לשם אדנ"י, ושויתי הוי"ה לנגדי היינו יחוד הוי"ה אדנ"י), כי מימיני בל אמוט (נוקבא הוא בחינת שמאל ודכורא בחינת ימין, זהו שאמר כי מימיני, כשאני דבוק מימין, בל אמוט, הבן, והנה אמר אח"כ) לכן שמח לבי (בחיבור קו"ל דבו"ר בגימטריא שמ"ח) כענין היחוד הנעשה במצות סוכ"ה (הוי"ה אדנ"י) נקרא זמן שמחתינו. הבן הדברים ודרוש וקבל שכר, ועוד יתבארו הדברים אי"ה במאמרים הבאים כיד ה' הטובה עלינו.

ה[עריכה]

עוד נ"ל, נקרא החג הזה זמן שמחתינו, הוא עפ"י המבואר במדרש (בר"ר כב, יג) ויצא קין (בראשית ד, טז) מהיכן יצא וכו' יצא שמח כד"א וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח וכו' (שמות ד, יד) כיון שיצא פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי וכו', תשובה הוא בחינת בינה כנודע (זוה"ק ח"ג קכ"ב ע"ב), ושם סוד יין המשומר יין המשמח, על כן כיון שקין עשה תשובה נמשך לו שמחה, והנה יום הכפורים הוא תשובה עילאה בינה, הנה החג שלאחר יום הכפורים זמן שמחתינו, ובפרט לפי דרשת חז"ל שענין הד' מינין בחג הוא סימן בידינו שיצאנו בדימוס (ויק"ר ל, ב) כאשר יתבאר אי"ה במאמרים הבאים, הנה יתכן שפיר שהוא זמן שמחתינו.

ו[עריכה]

אמרו רז"ל חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, ולמדוהו מדכתיב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא, ח). אי אפשר לומר דהוזהרו ישראל שלא ליגע בנבילה והרי אפילו כהנים דחמירא קדושתייהו לא הוזהרו על הנבילה, אלא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו? ברגל (ר"ה טז, ב). ולפי"ז תיבת ברגל נחסר מן תורה שבכתב ונמסר בתורה שבעל פה, וטעמא בעי.

ונ"ל דהטעם דבעינן טהרה וטבילה ברגל הוא דכביכול השכינה הקדושה מתגלית על ישראל, על כן נתחייבו ישראל להתראות פנים בעזרה, יראה כל זכורך את פני האדו"ן (שמות לד, כג) (ולא כתיב אדנ"י), ואמרו בזהר דאזדיינת במאני דכורא וכו' [ח"א ב' ע"א], והוא להשפיע לישראל רב טוב, על כן מחוייבים ישראל להיותם כלי מוכשר לקבל טהרה. והנה כבר ידעת שבחינת שכינה השוכנת עמנו אפילו בגלות היא תורה שבע"פ מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז יז, א) -- על כן נמסר תיבת ברגל בתורה שבעל פה, הוא להורות טעם הטהרה לישראל ברגל הוא עבור שהתורה שבעל פה חופפת עליהם כל היום, הבן, כנ"ל.