ביצה לו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה פשיטא מהו דתימא במינו נצוד אסור שלא במינו נצוד מותר קמ"ל רב אשי אמר מי קתני בימות החמה ובימות הגשמים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים קתני ביומי ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה ואיכא גשמים ואיכא דבש:
ונותנין כלי תחת הדלף בשבת:
אתנא אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע בי רחיא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל עייליה לפוריך להתם דלהוי כגרף של רעי ואפקיה יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי נפל בי רחיא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר אמר שמואל בגרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה גוכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו סבור מינה גרף של רעי אגב מנא אין בפני עצמו לא ת"ש דדההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי אמר להו רב אשי נקטה בצוציתה ואפקוה:
מתני' הכל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט ואלו הן משום שבות ולא עולין באילן זולא רוכבין על גבי בהמה חולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות (ח)לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביו"ט אמרו קל וחומר בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד:
גמ' לא עולין באילן גזרה שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינה תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך זמורה ולא שטין על פני המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטין:
ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין:
גזרה שמא יתקן כלי שיר:
ואלו הן משום רשות לא דנין:
והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה:
ולא מקדשין:
והא מצוה קעביד לא צריכא
רש"י
[עריכה]
מהו דתימא דבר שבמינו נצוד - שדרך לצוד את בני מינו כגון חיה ועוף אסור אבל האי דאין במינו נצוד שרי קמ"ל:
רב אשי אמר - לעולם כדשנינן מעיקרא דאיכא דבש למאכל אדם ודקשיא לך בימות הגשמים מי איכא דבש לא קשיא דמי קתני ימות החמה וימות הגשמים:
שופך - לחוץ:
ושונה - יחזירנו למקומו תחת הדלף:
ואינו נמנע - מלשנות כל היום אם צריך לכך:
בי רחיא דאביי דלוף - הדלף היה נופל על הרחים שלו והיו עשוין בטיט ונמוחים מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף:
זיל עייליה לפוריך להתם - לבית שהוא שם דלהוי כגרף של רעי שיהו מאוסים הרחים לך להיות לפני מטתך ואתה מותר לטלטלן ולהוציאן לחוץ כדאמר לקמן דגרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה - וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו:
תיתי לי דעברי אדמר - תבואני זאת בשכרי שעברתי על דברי רבי:
גרף ועביט - כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מימי רגלים קרוי עביט:
נותן בו מים ומחזירו - דמוקצין מחמת מאוס הן ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו ולהוציאו הוא דשרו ליה משום כבודו:
סבור מינה - מדשמואל היו סבורים התלמידים דדוקא גרף נקט דאגב מנא שרי לטלטל את הרעי אבל בפני עצמו ליטול את הרעי או דבר מאוס ממש בידו ויוציאנו לא שרו ליה:
באספרמקי - בשמים:
בצוציתה - בזנבה:
מתני' כל שחייב עליו - מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת משום שבות או משום רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדברי סופרים:
או משום מצוה - או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים לעשות בשבת:
חייבין עליו - שלא לעשותו ביו"ט:
ואלו הן - דברים שאסורין משום שבות שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:
לא עולין באילן כו' - כולהו מפרש בגמרא אמאי גזור בהו רבנן:
אין מטפחין - ביד:
ואין מספקין - על ירך:
ואין מרקדין - ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר דקא עביד מנא:
ואלו הן משום רשות - כלומר שהיה לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה ואסרום חכמים האי דקרו ליה רשות משום הנך דבעי למתני בסיפא דהוו מצוה גמורה ולגביהן קרי להנך מציעי רשות ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן שאין בהן לחלוחית מצוה:
לא דנין - דין:
ולא מקדשין - אשה ובגמרא מפרש אמאי קרי ליה רשות (ומאי טעמא גזור עלייהו):
ולא מקדישין - הקדשות:
מעריכין - ערכך עלי ונותן כפי שנים כמו שכתוב בפרשת ערכין (ויקרא כז):
ולא מחרימין - הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית:
גמ' שמא יעלה ויתלוש - דהוי אסורא מדאורייתא דהיינו קוצר שתולש מן המחובר:
שמא יצא חוץ לתחום - מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין:
שמע מינה תחומין מדאורייתא - מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתא משום דידיה:
שמא יחתוך זמורה - להכותה והוי קוצר מן המחובר:
חבית של שייטין - כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט:
הא מצוה קא עביד - ואמאי קרי ליה רשות:
ולא מקדשין הא מצוה קא עביד - שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות:
תוספות
[עריכה]
אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה. פ"ה ובלבד שלא יכסה בו כל החלונות דלר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר וגם מעיקרא כי בעי לאוקומי כר' שמעון משמע ליה דבכל ענין מיירי אפילו לעשות כעין מצודה לסתום כל החלונות ותימה דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות והכא ודאי הן נצודות ופירש הר"ר משה מאייבר"א דלר"ש נמי מיירי שיש חור קטן בכוורת אך אינו נראה וא"כ לא הוי פסיק רישיה ולא ימות ולר"ש מותר ורבי יהודה דאסר אפילו דבר שאינו מתכוין בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים לצאת מן הכוורת:
שופך ושונה. למה דס"ד דאיירי לעיל בדלף שאינו ראוי לו קשה היכי מטלטל ליה הא הוה ליה ככלכלה והאבן בתוכה דאמר בסוף כירה (שבת דף מז. ושם) דלית בה . פירי וי"ל דשרי משום דהוי כגרף של רעי וכן משמע מדמייתי ליה הכא:
תיתי לי דעברי אדמר. אע"ג דאמרינן לעיל פ' יו"ט (דף כא: ושם) דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ס"ל לרבה דהכא שרי משום פסידא דבי רחיא או משום דלא מקרו לכתחלה כל כך הכא כיון שהיו הגשמים כבר מזלפין בבית אין כל כך לכתחלה כמו מזמנין נכרי:
שמא יעשה חבית של שייטין. פ"ה שלוקחין קנים ועושה כעין חבית ושט בהן וקשה דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרס טבלא שאין לה לבזבזין וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שאין המים יכולין ליכנס לתוכו ולכך צף על פני המים:
והא מצוה קא עביד. פ"ה וה"ל למחשבינהו בהדי אינך דסיפא ממצוה ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ולכך אינו מצוה כל כך דומיא דהני דסיפא ולפי זה יכול להיות דגם בדליכא דעדיף מיניה אסור וכן פירש נמי גבי לא מקדשין הא מצוה קא עביד כו' ומשני דאית ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו אשה ובנים מ"מ אסור וקשה דאמר פרק דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בערב יו"ט דהיכי לעביד לדייניה במעלי שבתא ולקטליה בשבת אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין משמע התם דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מנייהו שפיר דנין ויש ליישב דניחא ליה להש"ס למימר טעמא לאסור מן התורה ולא לאסור אלא מדרבנן ור"ת פי' דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו' ומשני לא צריכא דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קא עביד וקשה דבפ"ק דיומא בירושלמי גבי כהן גדול מתקנין לו אשה אחרת פריך והרי קונין לו קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד דהא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז) אלא ודאי י"ל כפירוש הקונטרס ולא קשיא מההיא דסנהדרין דהא קאמר הכא טעמא שמא יכתוב וכיון דישבו כבר בדין מערב יו"ט וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבים מבעוד יום כדקאמר התם אם כן לא שייך למגזר ועוד י"ל כפירוש ר"ת ולא קשיא מההיא דכהן גדול דשמא חד מתרי טעמי נקט והדר מסיק התם בירושלמי דיומא אמר רבי מונא הדא אמר' הדין דכונסין ארמלין צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ואיתא נמי בריש כתובות בירושלמי ומפרש התם טעמא דעד שלא. קנה אינו זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה משכנסה זכאי בכולם ונמצא כקונה קנין בשבת וההוא נמי איכא לאוקמי בשיש לו אשה ובנים ומהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין אסור כמו כן לתת גט בשבת.:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ה (עריכה)
יז א מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ"ד, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' של"ח סעיף ח', וטור ושו"ע או"ח סי' תקכ"א סעיף ג':
יח ב מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ג, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ד, וטור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ה':
יט ג טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ה:
כ ד טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ד:
כא ה מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה י"ז:
כב ו מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ו', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' של"ו סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ד סעיף א':
כג ז מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ט', סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' של"ט סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ד סעיף א':
כד ח מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ה', טוש"ע שם, וטור ושו"ע או"ח סי' של"ט סעיף ב' וסעיף ג:
כד (ח) מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ד סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' של"ט סעיף ד':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
ובלבד שלא יתכוין לצוד כלומר כשפורש מחצלת על הכוורת ירויחה למחצלת מעט מחוץ לנקב שנכנסין ויוצאין בו הדבורים. כי אם ישלשל המחצלת בדפני הכוורת במקום הנקב אין הדבורים יכולין לצאת ונמצא כצודה בשבת או ביו"ט ואע"פ שאין במיני דבורים ניצוד:
נותנין כלי תחת הדלף בשבת תנא נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע. ירושלמי א"ר חנינא עשו אותה כנהרות ומעינות שבאו מחוץ לתחום ותני כן נהרות ומעינות שבאו מחוץ לתחום ממלא מהן בשבת ואצ"ל ביו"ט.
בי ריחייא דאביי דלוף א"ל רבה עייליה לפורייך התם כי היכי דליהוי האי דלף כגרף של רעי ועביט של מימי רגלים ואפקיה א"ל וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדשקלו וטרו נפל בי ריחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר.
אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה תניא נמי הכי. כשמחזיר הכלי נותן בו מים ומחזירו ואסיקנא דגרף של רעי מוציאין אותו אפילו בפני עצמו בלא כלי מההוא עכברתא דאשתכח באספרמקיא דרב אשי ואמר להו שקלוה בצוציתא מלשון ציצית הראש ואפקוה:
מתני' כל שחייבים עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט אלו הן משום שבות לא עולין באילן גזרה שמא יתלוש:
ירושלמי אין עולין לאילן בין לח בין יבש רבי אחא בשם רבי אמר אסור לדוש על גבי זמורה בשבת היא שורשי אילן היא קולסי כרוב בגבוהין ג' אבל אינן גבוהין כארץ הם מפני מה אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד.
ולא רוכבין על גבי בהמה מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וגו'. גמרא דידן לא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה ולא שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין גזרה שמא יעשה כלי שיר:
ירושלמי לא מספקין סיפוק הבא מחמתו כדכתיב ויספוק את כפיו ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו ר' יונה וחברייא חורינא אומר בין הכן בין הכן אסור ור' יונה אומר אחורי ידיהן שרי דהוה סבין ביומי והוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא בהלולא דר' שמעון בר' הוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא עבר רבי מאיר ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה השבת שמע רבי קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתנו שמע רבי מאיר קליה דרבי וערק נפקין פריי בתריה מיפרי אפרח רוחא פקוליה מן על קדליה דרבי מאיר אודיק רבי מן כוותא וחמא קדליה דר' מאיר מן אוחורי אמר לא זכיתי לתורה אלא על דחימית קדליה דר' מאיר מן אוחוריי ר' יוחנן ור"ל תרוויהון אמרי לא זכינן לאורייתא אלא על דחזינן אצבעתיה דר' מן גולגיקין דידיה.
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה: ואם תאמר שפיר קאמר אביי דאין עושין לכתחילה כדאמרינן לעיל בפרק יו"ט (כא, ב) גבי שיורי כוסות והיכי שרי רבה, יש לומר דלא אמרו היכי דאיכא הפסד ממונא כי הכא, עי"ל דהכא שאני דמים איכא [ו]אינו אלא שמכניס מטתו שם דממילא נעשה כגרף של רעי, אבל התם דמשקה את (ו)הגוי בכוסו (הנכרי) הוא עושה את הגרף לכתחלה.
וכשמחזיר נותן לתוכה מים ומחזירה: ואם תאמר ומה הועיל בכך והלא כשנותן אותן המים כגרף הם ואינם ראויים לכלום והיאך יטלטל הכלי המאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט, יש לומר דחזו לבהמה. ואם תאמר והיכי שרו ליה לטלטל העביט עם מימי הרגלים והא אפשר לנערם וכדאמרינן (שבת קמב א) מטלטלין את הכלכלה והאבן בתוכה כלומר שיש בה פירות ואף על פי שיש אבן בתוכה, ואוקימנא דוקא בפירי דמטנפי כלומר אם ינערם כדי שתפול האבן אבל פירי דלא מטנפי לא אלא ינערם כדי שתפול האבן, יש לומר דהכא שאני שאם ישפכם שם יתלכלך ביתו ונעשה גרף של רעי.
ולדידי קשיא לי למה התירו להחזיר על ידי נתינת המים לתוכן, דהא משמע דכלים עצמן מאוסים ואסורים לטלטלן בפני עצמן אלא שעל ידי (חמין) [המים] נעשה למים בסיס וניטלין על ידיהן, והא קיימא לן (שבת קמב, ב) דלא אמרו [ככר] או תינוק אלא למת בלבד. ויש לי לומר דהכא בששפך וצריך עוד לכלי לשנות ולמלאות ולשפוך כאותה ששנו בברייתא, ומשום כבודו התירו לו להחזיר הכלי ועושים לו תקנה בנתינת מים לתוכו מיהא, כך נראה לי.
גמרא: שמעת מינה תחומין דאורייתא: [אלא וכו'] [מכאן ראיה דאין תחומין כלל מדאורייתא] ואפילו של י"ב מיל כמחנה ישראל, ואף על פי שאמרו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד) המחוור מכלן שלש פרסאות כמחנה ישראל, ליתא בשום גמרא דילן, ואף על פי שיש לדחות ראיה זו מכל מקום יש ראיות כמה ממה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת עג, א) דידע לשבת במאי ידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא, אלמא לרבנן לא ידע לה בתחומין דליתנהו לרבנן דאורייתא כלל. ובפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) אמרו דתחומין לית ליה עיקר דאורייתא, וכבר כתבתיה שם (ספ"ק דעירובין) בארוכה.
לא דנין והא מצוה קעביד: איכא מאן דמפרש הא מצוה קא עביד והוה ליה למחשבה בהדי הנך משום מצוה, וכן פירשו בתוס' משם רש"י ז"ל, ואוקמה בדאיכא דעדיף מיניה דאין מוטל עליו, מיהא מצוה קצת איכא ואינו שבות גרידא ולא מצוה ממש כתרומה והקדשות, ומכל מקום אפילו ליכא דעדיף מיניה אינו דן דאין דנין בשבת או בי"ט. ותמיה לי דמכל מקום כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב לה בהדי הנך דמצוה דהא בדליכא דעדיף מיניה איכא מצוה גמורה ואפילו הכי אינו דן, ואנן לא בגברא מסויים אתינן למיתני (אלא) לומר בדאיכא דעדיף מיניה לית ליה אלא שבות דרשות אלא מילי דאית להו שבות גרידא ודאיכא אפילו שבות דרשות ודאיכא אפילו שבות דמצוה אתינן למתני ואם כן לחשוב אין דנין בהדי הנך דמצוה, ועוד דאם איתא מכל מקום לחשוב בהדי הנך דמצוה דאין דנין בדליכא דעדיף מיניה, והוא הדין והוא הטעם במה שאמרו דאין מקדשין ואוקימנא דאית ליה אתתא ובני וכן באין מיבמין דאוקימנא בדאיכא גדול, ועוד הקשו בתוס' דאנן אין דנין כלל קאמר[ינן] ואפילו בדליכא עדיף מיניה אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בסנהדרין פרק [אחד] דיני ממונות (לה, א) (דלן) [דלידון] במעלי שבתא ולגמרי' לדינא בשבת ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת וכו' כדאיתא התם, דאלמא אי לאו דלא אפשר מהאי טעמא דאין רציחה בשבת ואי אפשר למקטליה באורתא ולא לשהויי עד חד בשבתא אפשר היה לגמור דינו בשבת, ומיהו הא לא קשה לי כלל דמתניתין כולה משום שבות קאמר וכדאיתא בשמעתין הא דבר תורה דנין והתם דבר תורה קאמרי, וכן כתבו בתוס' בשם רבינו נסים וכן כתוב בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) דגרסינן התם אין דנין דיני ממונות בשבת ומתרץ לה כאן להלכה כאן לדבר תורה ע"כ, וכ[מ]דומה שאין הגירסא כן אלא אין דנין (ד"נ) [דיני ממונות] בערב שבת (סנהדרין לב, א) והיינו דקאמר דמתניתין פליגא ובמתניתין ליכא אלא אין דנין דיני נפשות בשבת (אלא) [ולא] בערב שבת ובערב יו"ט, ומכל מקום מה שכתבתי קשיא.
ולפיכך נראה כפירושו של ר"ת ז"ל והא מצוה קא עביד וחפצי שמים הן לדון ולישא אשה להוליד בנים וליבם את היבמה, ופריק דאין הכי נמי אי ליכא דעדיף מיניה לדון ובדלית ליה אשה ובנים ובדליכא גדול ליבם דאז הוו להו חפצי שמים וכמו (להני) [כל הני] דתניא בפרק שואל (שבת קנ, א) ובפרק קמא דכתובות (ה, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, אלא מתניתין דקתני דאיכא משום שבות בדאיכא דעדיף מיניה ואית ליה אשה ובנים ובדאיכא גדול אחים ליבם.
וביומא גבי אף אשה אחרת מתקינין לו גרסינן (ירושלמי פ"ק ה"א) ר"ג בעא קומי ר' מונא ולא נמצא כקונה קנין בשבת אמר ליה משום שבות שהתירו במקדש א"ר מונא הדא אמרה הלין דכונסין ארמלין צריכי לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ע"כ, ומניה משמע דאין נושאין, לא היא דהתם אפשר בשיש להם אשה ובנים.
ומכל מקום כתב רבינו תם ז"ל בתשובה (עיין ספר הישר חלק התשובות סי' מ"ח אות י') דהלכה אין מקדשין את האשה בשבת אלא מדוחק גדול, ומשם ריב"א ז"ל אמרו כי גם הנשואין לבד אסורין שאפילו קידש מבעו"י אסור לכנוס לחופה בשבת שהרי הוא כקונה קנין גמור בשבת ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה, ותדע דהא תנן אין מיבמין ואע"פ שאין שם אלא ביאה.
והא דתנן אין מקדשין (ואין) [הוא הדין דאין] מגרשין והכין נמי איתא בתוספתא (פ"ד ה"ג) וחד טעמא הוא דהתם נמי איכא גזירה שמא יכתוב, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו במעלי יומא דשבתא למחר תקיף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר להו דליקני לה ביתה ותיזיל [ותיחוד] ותפתח כי היכי דליקני ביתא, אלמא מגרשין אפילו בשבת, יש לומר דשכיב מרע שאני כי היכי דלא תהא זקוקה ליבם [דהכי נמי] שרו לה למיקנא רשותא בשבת אף על גב דבעלמא אסור.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
בי ריחיא דאביי דליף פי' ריחים שלוד היה והי' עומדים על לוח א' והנסרים שלו היה מדובקים בטיט ואם הי' נמס הטיט הי' הנסרים מתפרקין ונפרדים ומתקלקלין הריחים ולא הי' מחוברים ע"ג קרקע שא"כ היך היך היו יכול להוציאם לחץ ביו"ט ולא יתןכ לפרש שגוף האבנים של ריחים הי' מתקלקלים בד לף שקשים הם ואינם נימוחים במים:
לא מקדשין ולא חולצין ואל מיבמין איבעיא לי' מאי ליכנס ביו"ט ובשבת מי אמרי' לקדש וליבם אסר מפני שמחדש נתקרבו ודלמא אסרו למכתב אבל נשואין שכבר מקורבין הם משעת קידושין לא גזרינן או דילמא תני מיבמין וה"ה לכנוסין והנכון בעיני שאסרו ליכנס ביו"ט דהשתא בחולו של מועד אסור יו"ט עצמו לא כ"ש וכיון שביו"ט אסור בשבת נמי אסור:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
נותן בו מים ומחזירן: וא"ת והרי חזרו המים להיותם כעביט ולמאי דסבירא לן השתא דגרף של רעי אגב מנא אין בפני עצמו לא היאך יכול לטלטלו. וי"ל דחזו לבהמה. ומיהו למסקנא דשרי אפילו גרף של רעי בלא מנא לא קשיא מידי.
אגב מנא אין בפני עצמו לא: פירוש ואף על גב דהכלי עצמו נעשה בסיס לרעי וראוי לאוסרו בשבילו מכל מקום לא שרו ליה רבנן אלא אגב כלי שעשאוהו כאילו הרעי טפל לכלי שיש תורת כלי עליו והוא בר טלטול טפי כדהוי באנפי נפשיה.
ולא דנין והא מצוה קא עביד: פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק בדאיכא דעדיף מיניה והלכך אין כאן אלא רשות. מדבריו ז"ל נראה דאפילו בדליכא דעדיף מיניה אין דנין משום רשות אף על גב דאיכא מצוה. והקשה הרשב"א ז"ל כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דמצוה. וכתב מורי נר"ו דהא לא קשיא כלל דמתניתין תני אלו הן משום שבות לא עולין באילן משום דזמנין דליכא בהו שום מצוה. ואף על פי שלפעמים יש בהן צד מצוה כגון שיש שופר או לולב בעיר של עבר הנהר ואי אפשר לו לעבור אלא אם כן שט על פני המים. וכן מטפחין ומספקין ומרקדין לשמח את החתן ואת הכלה וכר' יהודה בר אלעאי בפרק האשה. ואפילו הכי לא חשיבי בהדי הנך דמשום רשות משום דלא חשיב משום רשות אלא הנך שאי אפשר שלא יהא בהם צד מצוה. וכן חשיב משום רשות אין דנין כו' ואף על פי שאפשר שיהא בהם מצוה גמורה כגון דליכא דעדיף מיניה ולית ליה אשה ובנים אפילו הכי לא חשבינהו בהדי הנך דמשום מצוה משום דהנך דמשום מצוה אי אפשר שלא יהא בהם מצוה גמורה לעולם וכדתנן לא מקדישין ולא מעריכין כו'. והא מקדישין ומעריכין איכא צד דלא הוו מצוה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר. וי"ל דאכתי לא דמו לרשות דהנהו אי לא הוו מצוה גמורה ליכא בהו שום עבירה. אבל מקדישין ומעריכין אי לא הוו מצוה גמורה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר אז הוו עבירה כיון שלא הקדים שטוב לו שאינו נודר כל עיקר וכדאית ליה לר' מאיר בנדרים ובפרק קמא דחולין והוא סתם מתניתין דהכא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה