ביצה ו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר רבא אמת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים במת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של ר"ה מה שאין כן בביצה נהרדעי אמרי אף בביצה דמה דעתיך דלמא מעברי ליה לאלול הא אמר רב חיננא בר כהנא אמר רב מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה רב אשי אמר גאע"ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה מ"ט יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן דאפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן רבינא הוה יתיב קמיה דרב (אסי) בשני ימים טובים של ראש השנה חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציב מר א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין אמר ליה ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא המניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה אמר ליה ואימר דאמר רבא בשני ימים טובים של גליות בשני ימים טובים של ראש השנה מי אמר והא אמרי נהרדעי אף ביצה מותרת אמר ליה רב מרדכי בפירוש אמר לי מר דלא סבר להא דנהרדעי אתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב אמר להו הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה ומה בין זה זלעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב אמר רבה ואיתימא רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אמר ליה אביי
רש"י
[עריכה]
אמר רבא מת בי"ט ראשון כו' - מת המוטל לקבור אם י"ט ראשון הוא וכו':
משא"כ בביצה - לענין ביצה לא הקלו בי"ט שני דראש השנה להשוות לשל גליות דאלו ר"ה נולדה בזה אסורה בזה:
אף בביצה - נולדה בזה מותרת בזה:
דמאי דעתיך - לאסרה בשני לרחוקי' מב"ד:
דילמא מעברי ליה לאלול - כתקנה הראשונה למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד יום שלשים ואחד:
מימות עזרא ואילך וכו' - ואע"פ שתקנו לא אירע שבאו עדים מן המנחה ולמעלה חוץ מאותה הפעם ועדיין לא נתקנה האי דנקט מימות עזרא משום דבימיו עברוהו דכתיב בעזרא (נחמיה ח) וביום השני ובראש השנה משתעי:
לא אמרן - דיתעסקו בו ישראל:
אלא דאשתהי - ומתירא שלא יסריח:
אסא - הדס היו מניחין על מטת מת לכבודו:
דאיכא חברי - אומה רשעה שהיו בימי פרסיים וכופין את ישראל לעשות מלאכתן ובי"ט היו נדחין מהן ע"י שאומרים להם י"ט הוא ואם יראו אותם מקברין מתיהם יכופו אותם למלאכה והאי גלימא דאמרינן לעיל אינו צורך המת שהרי יש לו תכריכין אחרים כל צרכו שאם צריך לו מאי אפילו דקאמר הא אמרינן בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ועסק זה חציבת קברו וחתוך תכריכין הלכך על כרחך בגלימא שאינו צריך לו מיירי דומיא דאסא דשרי למגזייה וקמ"ל דאע"ג דטרחא דלא צריך הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר לעשות לו כיון דלגבי מת כחול שויוה רבנן:
חזייה - רבינא לרב אשי דהוה עציב: ה"ג אמאי עציב מר:
א"ל דלא אותיבי ערובי תבשילין - לא הושבתי כלומר לא הכנתי לי ערובי תבשילין לאפות ולבשל מי"ט לשבת דתנן לקמן (דף טו:) עושה אדם תבשיל מערב י"ט לשם ערוב:
האידנא - בי"ט ראשון והוא חמישי בשבת ועל תנאי הוא אומר אם היום הוא חול ולמחר קדש יהא ערוב ואם היום קדש ולמחר חול איני צריך לכך:
מי אמר - והרי הם כיום ארוך ושניהם קדש:
א"ל רב מרדכי - לרבינא מנהרדעי לא תותביה למר בפירוש שמיע ליה מיניה דלא סבר לנהרדעי רב מרדכי תלמידו של רב אשי היה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) גבי לויה לרבו עד פרסה רב מרדכי אלויה לרב אשי כו':
הואיל ומתיר עצמו - בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא:
לעגל שנולד בי"ט - דתניא לקמן שמותר בו ביום לדברי הכל:
מוכן אגב אמו - בעודו בתוך מעיה אם נשחטה האם היה נאכל:
הטרפה - בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו הוא הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאכלו וכי נולד ביו"ט מן הטרפה ליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו ואפ"ה בשחיטת עצמו מותר לשחטו ולאכלו דלא אשכחן מאן דאסיר:
לכלבים - דבין השמשות היתה אמו עומדת לכך אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים ואף לא היה ראוי הלכך נולד הוא:
תוספות
[עריכה]
מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. וא"ת והאמרינן בערובין (דף לט. ושם) דרבי יוסי אוסר הביצה שנולדה [בראשון ביום] השני וא"כ היכי פליגי נהרדעי אר' יוסי שהוא תנא י"ל דלרבי יוסי אסור אי אתרמי ונהרדעי אמרי דלא אתרמי: יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא. ותימה דבמועד קטן (דף ת: ושם) אמרינן אין חופרין כוכין במועד והכא משמע דאין זו מלאכה וי"ל כפי' ר"ח דפירש שהיו רגילין לחפור הרבה ביחד כדי שיהיו מזומנות כשיבאו מתים ועל זה קאמר דאין חופרין במועד לצורך אחר המועד:
והאידנא דאיכא חברי חיישינן. פרש"י שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י"ט מניחין אותם ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה והשתא בזמן הזה שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה"נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין ומ"מ ר"ת היה אוסר ומעשה היה במלאו"ן שמת אדם אחד בי"ט שני ורצו להתעסק בו לקברו וגער בהן ר"ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כדאיתא בשבת (דף קלט: ושם) שלא לקבור מת בי"ט שני משום דלאו בני תורה נינהו ואתי לזלזולי ביה אבל הר"י אמר דאין זה דמיון דהא לענין הרבה דברים אשכחנא דאינן בני תורה כדאי' ביבמות (דף מו. ושם) חזנהו דקא אכלי תורמוס דשלקי נכרים ואסר להם ופרכינן והא נאכל כמו שהוא חי וכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים ומשני שלא היו בני תורה ואנו אין אנו חוששין בדבר זה דקיימא לן דכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים והר"ר יחיאל אומר דלא דמי דשאני הכא דבצנעה הוא אוכל בביתו ולא אוושא מלתא אבל לקבור מתים בפרהסיא אוושא מלתא ואין נכון להתיר ועוד אמר רבינו תם דבזמן הזה נמי יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כגון לקבל המס ולהתעסק בצרכיהם הלכך אם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה במת יכופו אותם לעשות מלאכה למלכות:
אפרוח שנולד בי"ט וכו'. נראה לומר דאתרמי שנפתחו עיניו היום דאי לא נפתחו עיניו קי"ל דאפילו בחול אסור:
הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. פירש רש"י מתיר עצמו בלידתו להיות נשחט אבל קודם לידתו היה אסור וכיון דאתקן לשחיטה אתקן נמי לענין מוקצה ותימה למה להו לשמואל ור' יוחנן הך טעמא תיפוק ליה משום דלית להו מוקצה כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת דף קנו:) דשמואל וזעירי ור' יוחנן כר' שמעון סבירא להו וי"ל דהכא קאמר טעמא אפילו לרבי יהודה דאית ליה מוקצה שרי מהאי טעמא ולכך צריך האי טעמא אי נמי איצטריך אפילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה דמודה בהאי מוקצה דהכא דהוי כגרוגרות וצמוקין והכי מוכח בשבת (דף מה:):
וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה. דהתם לא מצי למימר הואיל ומוכן אגב אמו דהא אמו טרפה והוא מותר ותימה והא מוכן הוא דאמרינן בחולין (דף עה.) דבן פקועה ניתר בארבעה סימנין בשחיטת אמו או בדידיה ואם כן יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהיה מוכן כהאי גוונא וי"ל דקאמר גמרא אליבא דרבי אושעיא דקמבעיא ליה התם בחולין (דף עד.) אם ניתר בן פקועה בארבעה סימנין אי נמי י"ל הואיל ולכתחילה אין לו לשחטו כי האי גוונא שאינו יכול לראות מידי דהוה אשוחט בלילה (שם דף יג:) דאסור לכתחילה לא מיקרי מוכן ועוד יש לומר דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוה חזי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק א (עריכה)
לח א מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה כ"ג, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ו סעיף ב', וטור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ו סעיף א':
לט ב מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה כ"ג, טוש"ע שם סעיף ד:
מ ג ד מיי' שם, טוש"ע שם סעי' א וסעיף ד:
מא ה ו מיי' פ"ו מהל' יו"ט הלכה י"א והלכה יג, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ז סעיף כ"ב:
מב ז מיי' פ"ה מהל' מאכלות אסורות הלכה ט"ו, טור ושו"ע יו"ד סי' י"ג סעיף ג' [וטור ושו"ע יו"ד סי' ע"ט סעיף ג' ]:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
ולגבי מת אע"ג דמת ביו"ט שני דלא אישתהי כלל לא משהינן ליה דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא דאמר יו"ט שני לגבי מת כחול שווייה רבנן. ואפילו ביו"ט שני של ר"ה.
אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי שאומרים לישראל כיון שאתם קוברים המת שלכם תקברו המת שלנו ביו"ט שלכם חיישינן ומשהינן למחר. והאי דאמר מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר שמעינן מינה מכלל דבימות עזרא עיברוהו מנהני מילי שנאמר ויגע החדש השביעי (וכל) [ובני] ישראל בעריהן.
ולגבי עירובי תבשילין מניח אדם מיו"ט הראשון שחל פסח או סוכות חמישי וששי בשבת מניח עירובו ביום חמישי. ואומר אם היום יו"ט מחר חול הוא ומותר לבשל לשבת בלא עירוב ואם יום ששי (כגון) הוא יו"ט היום הוא עיו"ט והריני מערב מעיו"ט והני מילי בב' יו"ט של גליות אבל בב' יו"ט של ר"ה לא.
אפרוח שנולד ביו"ט רב אסר כי מוקצה הוא אבל עגל שנולד ביו"ט מותר שהיה מוכן מאתמול על גב אמו שהפרה מוכנת היא. ובלבד בידוע שכלו לו חדשיו ואם אינו ידוע אסור עד שמונה ימים. ואפילו בחול. ומפורש בפרק ר' אליעזר במס' שבת.
[מתורת אדם] אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' בשני ימי' טובי' של ר"ה משא"כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי. אבל לא אישתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה. מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שוויהו רבנן. ואפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. ופי' רש"י ז"ל בפ' [תולין דקל"ט ע"ב] מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים בכגון שמת בשבת ולמחר י"ט. ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי. למד הרב ז"ל מאותה שאמרו שם בגמרא שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי"ט מהו. ושלח להו מת ביו"ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני. ואקשינן עלה איני. והא אמר רב יהודה בר שילא עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מאחריה. ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין ואמר רבא כו'. ומתרצינן לפי שאינן בני תורה מ"מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון בי"ט הסמוך לשבת הוה. ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי. אי מלאחריה ומשום דאשתהי הא בי"ט בעלמא משהינן ליה ודאמרינן לא אמרן אלא דאישתהי. ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי. אי"ט שני קיימי לאיעסוקי ביה ישראל. אבל י"ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דווקא.
ויש אומרים דעובדא דמעון הוא דהוה בי"ט הסמוך לשבת והוא שהצריכם למיתי קומי ר' יוחנן. ור"י התיר סתם וכל ימים טובים בכלל היתר. וזה הלשון יותר נראה. שאם נאמר במעשה דר' יוחנן שהיה כן לפי שהרואה ראה מעשה והזכירו ונסתפק בו בהיתרו של ר"י. אם לאותו יום בלבד או לכל ימים טובים דעלמא אבל אנו נניח ספקות וסתומות ונלמוד מפשטא דמימרא דרבא. דאמר בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. וסתם י"ט לאו בסמוך לשבת עסקינן ועד כאן לא הוה ליה למר זוטרא לאוקמא מימרא דרבא בדאשתהי אלא בי"ט שני. דאיכא למימר ה"ק. מי שמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בו ביום. אבל למחר בי"ט שני אפי' ישראל יתעסקו בו באותו מת שמת בראשון. מילתא די"ט ראשון בדאשתהי ליכא לאוקמא כלל. דסתם י"ט קאמר ולא בסמוך לשבת איירינן. ועוד מדפלגינן בי"ט ב' בדאשתהי ולא איירינן בי"ט ראשון. ש"מ התם ליכא ספיקא לעממין. וליכא למימר דמר זוטרא אכולא מלתא קאמר לא אמרן אלא בדאישתהי. ורב אשי הוא דפליג אי"ט שני בלחוד. דאם בן הוה להו למימר בגמרא הכי. ורב אשי אמר י"ט שני אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט כו'. מאי דקא פליג התם אכולא מלתא דמר זוטרא. וכן נראה דעת הגאונים בחבוריהם. דלא שנא יום טוב הסמוך לשבת ולא שנא יום טוב בפני עצמו. בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ויש אומרים שלא הוצרכו עממין אלא לקבורתו ולתפירת בגדיו וכיוצא בהן מאבות מלאכות. אבל טלטולו והוצאתו במטה לבית הקברות מותר על ידי ישראל. לפי שהטלטול על ידי ככר או תינוק אינו גרוע מחמה לצל. וההוצאה מותרת דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדברי ב"ה. והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות. כמו שכתבנו בפרק המצניע.
ולפי דעתי שטעו בטלטול (ולא טעו) [וטעו] בהוצאה. לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין הוא. שאין ב"ה אומרים בה מתוך משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש. דומה לאכילה. כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ"ק דכתובות (ד"ז ע"א) גבי לבעול בתחלה. רב פפא משמי' דרבה אמר בי"ט שרי בשבת אסור. ואמר ליה רב פפי לרב פפא. מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט. מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש. דבר השוה לכל נפש. וא"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי"ט. הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דלא לישחטיה א"ל אנא צורך לכל נפש. הוא לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש. שמעינן מינה בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש. דומה לאכילה שהוא צורך כל נפש. שאפי' באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש. כגון צבי לרב אחא אסור הי' לשוחטו. ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה.לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגוף של אדם. כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא צורך אוכל נפש בעולם. דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש [הוא] ולא אמרינן ביה מתוך אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא. וכבר בטל טעמם בדין מתוך.
וא"ת נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורא מדבריהם ומפני כבוד הבריות. זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאה דמת בשבת לרשות הרבים. וכבר אסרנו הענין למעלה ועוד בכאן אסור יותר. שהוצאה זו לקבורה. כיון שסופה של קבורה לעשות ע"י עממין, אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו. ועממין בקבורתו. ולאו כמציל המת מחמה לצל הוא. וזה הטעם בעצמו הוא שהאוסר עלינו אפי' טלטול ע"י ככר או תינוק, שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ובמוטל לחמה. אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך קבורה לעממין אתה צריך. הס שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכ"ש שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא. החמירו בתחלתו משום סופו כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד ע"ב) אימור דשמעת להו לב"ש הוצאה. טלטול מי שמעת ליה. אטו טלטול לאו צורך הוצאה. והכא טלטול וכ"ש הוצאה כלן לצורך קבורה והיא נעשית ע"י עממין. הילכך ליכא אפי' כבוד הבריות. והכל נעשה ע"י עממין תחלת דינא כסוף דינא.
וכתב בעל הלכות. עבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתיא בי"ט ראשון. דאמר רבא יתעסקו בו עממין ומאי עממין ארמים. אבל עבדי' לענין מלאכה דשבת וי"ט איתקוש למרייהו דכתי' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור ליה למיעבד, ואי קברי מחינן להו ע"כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ (יבמות דף מ"ח ע"ב) וינפש בן אמתך. בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אלא מיהו לא כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד. דאיתמר בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות ד"ט ע"א) גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו ש"מ. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ואמר רב אידי בר גרשם אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון. והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ, וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל. שאלו בשאר ארמים אמירה שלהם שבות. והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות.
אלא שאני אומר עבד ערל ארמי עובד ע"א שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, לא הזכירה תורה אלא תושבים, שהרי קבלו עליהם שבע מצות. והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל. אבל אלו ארמים ערלי' אינן בכלל. ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות, שיהא י"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו י"ט. שאיןדנין קל מחמור להחמיר עליו. וא"ת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש, עממין יוכיחו.
ולענין י"ט שני לישראל מצינו לרב אחאמשבחא שהחמיר בשאלתות. ואמר היכא דאיכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי"ט ראשון. אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו משום דע"י ישראל אי אפשר, ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו. שאנו אומרים י"ט שני לגבי מת כחול שווי' רבנן.
והא דאמרינן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בהן טורח אבל חפירות הקבר אסור. והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי' בחש"מ אסור. ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד (מ"ק ד"ח ע"ב) וכ"ש ביום טוב אפי' שני, וזה דרך שבוש, שלא מצינו בי"ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל, אלא כל שהיא מאבות מלאכות איסורן שוה, בין שטוחן ברחיים או מדליק מנר לנר דבר שוה הוא. ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד מחפירת הקבר. שהדבר ידוע שהוא למת. אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. רבותא קמ"ל. שאפי' אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה. שהי' אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה. ואפשר ליה נמי בלא הדס. ובלא חופה של חתנים. ואפ"ה מותר. שאפי' כבוד ומנהג שלו בעלמא נתיר לו כחול. וכן כתוב בהלכות גדולות. והלכתא מת ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכו. בין צרכי דידי' בין בצרכי קבר. דאמר רבא כו' ומשנה אין חופרין כוכין וקברות במועד. אנו עתידין לפרש אותה בשער הזה לפנינו.
ושם בהלכות ומותר ללוות את המת ביו"ט ראשון בתוך התחום. בי"ט שני אפי' חוץ לתחום. וכן כתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת. שיש לומר שאין להם אלא אלפים. ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה, אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלע' תחומין אבל לחזור יותר ד' אלפים לא. אבל כיון דיו"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. כדאתמר ביום הכפורים (יומא דע"ז ע"ב) וצריך לימוד.
וראיתי בתוספת' שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני. והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה. וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור. וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר. כעין ששנינו לגבי עדות החודש (ר"ה דכ"ב ע"א) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך. מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה. ואם צורך להם נוטלין בידם מקלות, השתא בעדות החודש שהי' צורך כל ישראל. ודבר שמחללין עליו את השבתחששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר. כ"ש דבר קל שאינו דוחה שבת. אפילו בעממין. הלכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור. אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה. דיו"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוויהו רבנן.
אמר מר זוטרא לא (שאני) [שנו] אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה: יש מפרשים דאכולה מילתא קאי בין למת ביום טוב ראשון בין למת ביום טוב שני. ופירוש אשתהי, בין שנשתהא בין שעתיד להשתהות כגון יום טוב שהשבת סמוכה לה בין מלפניה בין מלאחריה. ורב אשי אמר אף על גב דלא משתהי לא משהינן ליה, פירשו משם רש"י ז"ל דאמת ביום טוב שני בלחוד קאי משום דיום טוב שני כחול שויוה רבנן לגבי מת ואפילו ביום טוב שני של (גליות) [ר"ה], אבל ביום טוב ראשון דאורייתא לא יתעסקו בו אפילו עממים אלא דוקא בדאשתהי או משום דמשתהי, ולמדה הרב ז"ל מההיא דאמרינן בשבת (קלט, א) פרק ר' אליעזר דתולין הוה עובדא בכנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ושלחו קמיה ר' יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממים, אלמא דוקא בשהיתה יום טוב סמוך לשבת בין מלאחריה בין מלפניה הוא דשרי להו הא לאו הכי לא.
ויש מפרשים דהא [ד]מר זוטרא לא קאי אלא אמת ביום טוב שני, ותדע לך דודאי רב אשי אכולה מילתא דמר זוטרא קאי דאם איתא דמר זוטרא איירי בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני ורב אשי לא פליג [אלא] ביום טוב שני הכי הוי ליה למימר רב אשי אמר בי"ט שני אף על גב דלא אשתהי, [אלא] מוכח דודאי דמר זוטרא נמי לא אמר אלא כשמת בי"ט [שני] כדי שלא יתעסקו ישראל עצמו במלאכה בי"ט שני דרבנן אבל בי"ט ראשון דליכא אלא שבות דאמירה לגוי כבוד המת מישרא שרי אע"ג דלא אשתהי, ואף על גב דמאן דאמר התם בפרק תולין ביו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מספק ליה דילמא משום הא שרי ליה ר' יוחנן אבל אנן (הודאה דרבה) [אודאה דרבא] אשי נקיטינן וכיון דביו"ט [שני] שרינן אפילו עסקי ביה ישראל כל שכן בראשון שהמלאכה נעשית על ידי עממין, וכן עמא דבר.
אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא: פירוש: אפילו מן המחובר דהיא מלאכה גמורה. והא דתנן בפרק קמא דמועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין במועד וכל שכן ביום טוב עצמו ההיא ליקבר בו בחול היא וכמו שכתב שם הרי"ף ז"ל בהלכות, ואי נמי אפילו ליקבר במועד התם היינו דוקא בכוכין לפי שיש בהם טורח אומנות הרבה שהוא חופר הכוך בסלע וכן פירש הראב"ד ז"ל שם. והא דתנן התם וארון עם המת בחצר ורבי יהודה אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרין מערב יום טוב, ההיא נמי באדם שאינו מפורסם הוא הא באדם מפורסם מותר וכדאיתא בירושלמי וכתבו הרב ז"ל בהלכות, ועכשיו כיון שאין אדם חופר כוכין ולא קברות אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם ואפילו כוכין מותרין לדברי הרב ז"ל, ולדברי הראב"ד ז"ל הכל מותר חוץ מכוכין דהכל יודעין דלצורך מת דביומו הוא שרינן, מכל מקום ארון עץ ממש כהללו שעושין לעתים לקבור אותו עם המת שלא בחצר עם המת אסור אלא אם כן הוא אדם מפורסם כאותה שאמרו בירושלמי. ואפשר דעכשיו דעומדים אנשים בשכונה והכל מרגישין בשיש שם מת הכל כאדם מפורסם ושרי אפילו שלא בחצר המת, כך נראה לי.
רב אמר אסור מוקצה הוא: וכבר כתבתי למעלה (ד, ב ד"ה ואתמול) דכיון שהוא אסור ביומו משום מוקצה גם בשבת הסמוכה לו מאחריו אסור משום הכנה, אבל עגל שנולד ביום טוב כיון דביומו מותר אף בשבת שלאחריו מותר דאין כאן הכנה לשבת אלא ליו"ט עצמו ואם הותיר הותיר לשבת.
ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומכין עצמו לשחיטה: ואם תאמר לימא משום דלית להו מוקצה [ד]שמואל ור' יוחנן תרוייהו פסקו הלכה כר' שמעון בפרק בתרא דשבת (קנו, ב) וכיון דלית להו מוקצה למה לי שיתיר עצמו בשחיטה בלאו הכי שרי וכמוכן הוא, יש לומר דכולהו אית להו דרב נחמן דאמר בריש מכילתין (ב, א) דיש מוקצה ליו"ט הואיל וסתם לן תנא ביום טוב כר' יהודה. ואם תאמר והא פסק ר' יוחנן התם כר' שמעון [ו]אקשינן עליה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ואם איתא מאי קושיא הא ר' יוחנן לא פסק כר"ש אלא בשבת אבל לא ביו"ט, יש לומר דההיא סוגיא אתיא כמאן דאמר לה להא משמיה דשמואל ולמאן דאמר לה משמיה דר' יוחנן ליתא.
אבל בתוס' (ד"ה דילמא) תירצו קושיין דהכא דכולי עלמא מוקצה כי האי אית להו דהא אפרוח בקליפתו לא חזי למידי והוה ליה כגרוגרות וצמוקין (עיין לקמן מ, ב), ומשום חסרון כיס נמי אית ביה (בנסר) [כמסר] הגדול ויתד של מחרישה דכו"ע מודו ביה (כן איתא בשבת קנז, א) ובאפרוח נמי בעודו בקליפתו כו"ע חיישי ליה כי היכי דלא ליפסד, והלכך אי לאו דמתיר עצמו בשחיטה אסור. ואפרוח שנולד אינו דומה לא לפירות הנושרין ולא למשקין שזבו, דבעלי חיים נינהו ולא טעי בהו והלכך לא גזרינן בהו משום הנך גזירות.
עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה: ואם תאמר אם כן אף מדבריות (לקמן מ, א) נתיר הואיל ומתירין עצמן עכשיו בשחיטה, לא היא דהנהו היה להם אותו היתר אלא שלא היה היתר בישוב וצבי שניצוד ביום טוב [כמו] כן אבל זה עכשיו הוא שבא להם היתר זה. ומיהו מצאתי בירושלמי (ריש פ"ק) שדמו אותה למדבריות ולצביה, דגרסינן התם עגל שנולד ביום טוב [מותר] שמתיר עצמו בשחיטה ר' זירא בעי מעתה מדבריות תהא מותרת הואיל ומתרת עצמו בשחיטה צביה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה.
ירושלמי (שם): עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן.נימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. פירוש: להאכילו לכלבים חי, אבל לא לשחטו וליתנו לכלבים דהא כתיב לכם ודרשינן מניה (לקמן כ, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים. וקשיא לי מאי קאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים דאם איתא אף אפרוח נמי מוכן לכלבים, וליתא דטריפה לכלבים קיימא אבל אפרוח דחזי לאדם לא מפיק ליה מהכנת אדם ומפיק ליה לכלבים.
והואיל ומוכן אגב אמו לכלבים: ואם תאמר לימא הואיל ומוכן במעי אמו דאי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה, דהא קיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין עג, א. עה, א) הושיט ידו במעי פרה ושחט בה בן ט' חי כשר והוא הדין למעי טריפה כדאסיקנא התם דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. ויש לומר דמילתא דלא שכיחא היא ולאו הכנה היא, ואי נמי לא ניחא ליה למנקט מילתא דלא שכיחא.
הא דאמרינן דעגל שנולד ביום טוב [מותר] דוקא בדקים ליה שכלו לו חדשיו, הא לאו הכי אפילו בחול אסור כל שמונה דכל שלא שהה בבהמה שמנה ימים הרי זה נפל.
וקשיא לי ומאי שנא עגל מביצה, שאף בעגל יהא אסור בנולד ביום טוב של אחר השבת משום הכנה דאמש נגמר, ואפילו ביום טוב גרידא ניגזור כדגזרינן בביצה וכמאן דאמר (בכורות כ, ב) שאין הבהמה יולדת למקוטעין. ויש לומר דהכא כמאן דאמר יולדת למקוטעין, וכן מצאתי בירושלמי (ביצה פ"ק הי"א) דגרסינן התם אמר רבא אתיא כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין ברם כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים ומסויימי' באין, בתמיה כלומר יש לך להתיר בכיוצא בזה, ופריק הגע עצמך שסיים אימת יעלה עלה זכר ע"כ בירושלמי, מ"מ בירושלמי לא בא מחמת מה שהקשיתי אלא מחמת איסור נפל, אבל מתוך כך אני למד לדידן להתירו ביו"ט שלאחר השבת כמאן דאמר יולדת למקוטעין.
מתקיף ליה אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו': ואם תאמר והא לאביי מנא ליה דלמא משום מוקצה, ותדע לך דהא מתניתין על כרחין בשבת מתניא וכדתנן אבל לא היתה נבלה מערב שבת לא יזיזוה ממקומה, ואמרינן נמי לעיל בריש פרקין גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין כו' אלמא בשבת מיתניא ובשבת מאי מוכן לאדם איכא אדרבה אף לאדם אינו מוכן דהא [אי] אפשר לשוחטה בשבת. ויש מי שתירץ דכל שהיא מוכנת ועומדת לאכילה מערב שבת אף על פי שקפץ עליה איסור שבת בעל כרחו של מכין אם בא לה שעת הכושר שלא בעבירה הרי היא בהכנתה, הלכך אלו היה מה שמוכן לאדם מוכן לכלבים כשנתנבלה זו הרי בא לה שעת הכושר שלא באיסור שבת ועדיין הכנה במקומה עומדת, אלא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ורבנו תם ז"ל תירץ דלישנא קא דייק מדקתני לפי שאינה מן המוכן, דמשמע דאפילו אינו אסור מטעם מוקצה וכגון שנתנבלה ביו"ט או בשבת ואית ליה חולה בתוך ביתו אפילו הכי אסירא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ואם תאמר והא אורחא דתלמודא הוא דתני הכין, דתנן בפרק כירה (מב, ב) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל (ניצוצות) [שמן] ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן, והתם בשבת דוקא ולא ביו"ט. יש לומר דמשום דאין נאותין הימנו לא פירש הטעם למה לפיכך הוצרך לפרש שאינו מן המוכן אבל הכא כיון דתנא אם לא היתה נבלה מערב שבת הא פריש שפיר דמשום מוקצה הוא למה ליה למיתני לפי שאינו מן המוכן. ובפרק קמא דחולין (טו, א) גמרא השוחט בשבת (ד"ה אבל) כתבתי בו יותר בס"ד.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
אמר רבה מת ביום טוב ראשון מתעסקים בו עממין: פירוש עבדים נכרים שאינם עבדים מישראל דאילו כן חייב אדם בשביתתן כשביתת ישראל. וקא משמע לן דאף על גב דאמירה לנכרי שבות משום כבודו אין מלינים. ואסור גם כן להלינו דכל שאפשר לקוברו היום על ידי עממין אסור להשהותו עד למחר שיקבר על ידי ישראל שלא יהא כמכוין מלאכתו ליום טוב. ומיהו אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון ליקברם על ידי נכרי מותר להשהותו למחר דהוה ליה כמלינו לפי כבודו. ומטלטלין אותו בבית על ידי ככר ותינוק אם אינו מונח דרך כבוד. ואפילו בכל אדם לישתרי מיהא להוציאו ולהוליכו לבית הקברות דהא בשבת התירו להוציאו לכרמלית בעובדא דשכבא דהיה בדרוקרת משום בזיון דמת והכא נמי איכא בזיון אם נוליכנו על ידי עממין. והרשב"א ז"ל האריך בזה בפרק ר' אליעזר דתולין. וי"ל דכיון דשאר מלאכות על ידי עממין אין כאן בזיון בהולכתו על ידי עממין.
ביום טוב שני התעסקו בו ישראל. ואסיקנא דאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה: וכתב הריטב"א דאפילו חוץ לתחום מוליכין אותו ומחזירין הכלים שהוליכו והם גם כן חוזרין שאם לא כן אתה מכשילן לעתיד לבא. כללו של דבר התלמוד אומר דלגבי מת כחול שוויוה רבנן עד כאן. וכן ראיתי בשם הר' יצחק ן' גיאת ז"ל.
הא דאמרינן ביום טוב שני מתעסקין בו ישראל: פירש הרמב"ן ז"ל אפילו במקום שמצויין נכרים לקברו יתעסקו ישראל ולא נכרים דכחול עשאוהו חכמים. ולאפוקי מרב אחא ז"ל שפירש דדוקא במקום שאין נכרים מצויין דאי מצויין דוקא נכרי ולא ישראל ואי מת ביום ראשון יחזר אחר נכרים. ולא נהיר. ומותר ללוות המת ביום טוב ראשון בתוך התחום וביום שני אפילו חוץ לתחום וכן כתב הרי"ץ גיאת ז"ל. אבל בחזרה לאחר קבורת המת אפשר שאין להם אלא אלפיים ואין לנו בכל היוצאים חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין בחזרה אלא אלפיים אמה בהבלעת תחומין אבל יותר מארבעת אלפים אמה לא. אלא כיון שיום טוב שני מדבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאתמר בפרק יום הכפורים הרמב"ן ז"ל. ואלא מיהו אף על גב דכחול שויה רבנן לאו כחול ממש שייצאו בני העיר לקראת המת רוכבים על סוסים דבכי האי גוונא ודאי אסור דלא מזלזלין ביה כולי האי.
וכתבו בתוספות דמעשה היה במולייאו"ן לפני ר' משולם בימי רבינו תם ז"ל במת אחד שיצאו בני העיר לקראתו בסוסים ביום טוב שני ורבינו תם הקפיד על זה ואמר תמה אני אם לא תחרב העיר ולא היו ימים מועטים שנפלה בה דליקה עד כאן.
אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן: וכתב רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל כי בדור הזה שאין פרסיים וכיוצא בהן לכוף את ישראל לעשות מלאכתן ביום טוב לא חיישינן ואין צריך מנין אחר להתירו כיון דלא נאסר אלא מטעמא דחברים שהרי לא אמרו אלא האידנא דאיכא חברי וכיון דבטל הגורם בטל האיסור ובכהאי גוונא אמרינן בע"ז גבי מים מגולין כיון שאין נחשים מצויין בינינו אין אנו נזהרין בו. עד כאן.
רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בשני ימים טובים של ראש השנה פירוש שהיה יום חמישי ויום ששי. חזייה דהוה עציב ביום חמישי. ליתיב מר האידנא פירוש רבינא קרי לרב אשי מר לפי שהיה תלמיד חבר של רב אשי כדאיתא במסכת עירובין והיינו דאמר ליה ליתיב מר האידנא.
ומתנה ודוקא בכגון זה שהיה יום חמישי ויום ששי ראש השנה מהני תנאה אבל אם היה יום ששי ויום שבת לא מהני תנאה. ואסיקנא דדוקא בשני ימים של גליות אבל ביום טוב של ראש השנה לא. ופירש הריטב"א ז"ל דדוקא ביום ראשון צריך להתנות אבל לא למחר דדוקא בכלכלה של פירות אמרו דצריך להתנות בין ביום ראשון ובין ביום שני משום דהתם אם היום קדש הפרשה שהפריש היום אינה כלום אבל הכא אם היום קדש ומחר חול מאליו יכול לבשל. וכן פירש רש"י לקמן בפרק יום טוב שחל ושם כתבתיה בארוכה. ואמרו בתוספות דאינו מברך על עירוב של תנאי דשמא הוא ברכה לבטלה.
כתב הריטב"א ז"ל וכתב הרמב"ם כי בזמן דידעינן בקיבועא דירחא אין מערבין ערובי תבשילין אפילו בתנאי ואפילו בשני ימים טובים של גליות. עד כאן. ונראה לי פירוש לפירושו דלא נאמרו דברים הללו אלא לדידהו דלא ידעי בקיבועא דירחא והוו עבדי שני ימים על הספק אבל אנן כיון דידעינן בקיבועא דירחא וידעינן דיום ראשון קדש והשני חול ואפילו הכי עבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו דין קדושה אחת יש להם ולא מהני בהו תנאה. ועדיין צריך לי עיון.
ומכל מקום דברי הרמב"ם אינם עולין יפה דהא רבא דאמרה לקמן בפרק יום טוב בתר דידעי בקבועא דירחא הוה ואדרבה מדינא לא הוה צריכנא לעירוב כיון דהוה חול אלא משום מנהגא וכיון דלדידהו מהני תנאה לדידן נמי סגי לן בתנאי וכן עיקר. אבל הרב ר' משה מקוצי כתב כדברי הרמב"ם ז"ל.
רב אמר אסור מוקצה הוא: פירוש אבל משום הכנה ליכא דלידתו הויא הכנה ויום טוב מכין לעצמו הואיל ומוכן על גבי אמו לכלבים. וא"ת ותיפוק ליה הואיל ואי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה במעי אמו ולית כאן מוקצה. תירצו בתוס' דלכתחילה אסור דלא גרע משוחט בלילה וכן סומא ששחט דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכיון דלכתחילה אין שוחטין אין זו הכנה. והא דאמרינן מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דוקא בנתערבה ולבסוף נטרפה דאז היא יולדת. אבל נטרפה ואחר כך נתעברה הא קיימא לן דאינה יולדת.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה