ביאור:תוספתא/בבא בתרא/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא בתרא פרק שני

חזקה המוכיחה בעלות

(א)

כל שאינו עושה פירות תדיר כגון שדה בית הבעל - חזקתה שלש שנים, ואינה מיום ליום

אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא בא באספמיא

ראו משנה ג, א-ב.
יתכן לפרש במשנה שר' יהודה טוען רק שיש חזקה במדינה אחרת. כאן ברור שלדעתו אם היה עמו במדינה מספיקה שנה אחת לחזקה.
מי שמכר לחבירו שדה אינו יכול לומר אחר כך שהיא לא היתה שלו, אלא אם היו ערעורים על כך מראש.
חזקה על סמך שטר פסול, או בניגוד לשטר כשר – אינה חזקה.
אם המחזיק מודה שמכר את השדה באופן זמני, אבל טוען שקנה אותו בחזרה – נאמן.
אם המערער הפסיק לערער אין בכך כדי לבטל את הערעור, כי החזקה היא בלי טענה, כאמור במשנה ג, ג, שם.

אבל אם היה עמו במדינה כיון שאכלה שנה אחת ה"ז חזקה.
הלוקח מחמת הלוקח, אע"פ שהלוקח הראשון אומר גזולה היא בידי
לא כל הימנו לאבד זכותו של זה.
האוכל שדה מחמת אונו, שטר קניין ונמצאת אונו שהיא פסולה - הרי זה אינה חזקה.
האוכל שדה בחזקת שהיא שלו
והוציא עליו המערער שטר שמכרה לו ושנתנה לו במתנה - יתקיים שטר בחותמיו
ואם אמר: כתבתי שטר ונטלתי מעות, שטר פיסטיס הוא בידך - הכל הולך אחר חזקה.
האוכל שדה שש שנים, וערער עליו שלש שנים הראשונות,
ובאחרונה אמר לו אתה מכרת לי ואתה נתת לי במתנה
אם מחמת טענה הראשונה - אינה חזקה, שכל טענה שמקצתה בטלה - בטלה כולה.

(ב)

אימתי אמרו "אריס ישבע שלא בטענה"? כל זמן שאריס. יצא מאריסותו - הרי הוא ככל אדם.

שותף - כל זמן ששותף. יצא משותפותו - הרי הוא כאחד מכל אדם

ראו משנה ג, ג, לגבי אריסים, שותפים ואפוטרופסים. וראו גם שבועות ז, ח. לאריסים שהסתיים חוזה האריסות שלהם יש חזקה ככל אדם וכו'.
מ"הבן שחלק" ואילך מתיחסת הברייתא רק למשנת בבא בתרא, העוסקת בחזקת הבן בנכסי אביו וכו': לאחר שחלקו את הירושה יש להם חזקה ככל אדם אחר.
מי שמקצועו להלוות על המשכון (מקבל פקדונות), או לעבוד אצל בעה"ב – אינו יכול לטעון לחזקה על מטלטלין הקשורים לעבודתו. אבל אם טען שבעה"ב נתן לו אותם כדי למכרם עבורו – נאמן.

אפוטרופוס - כל זמן שאפוטרופוס. יצא מאפוטרופסותו - הרי הוא כאחד מכל אדם.
הבן שחלק והאשה שנתגרשה - הרי הן כאחד מכל אדם
מקבלי פקדונות והרועים והשכיר - אין להם חזקה
האומנין אין להן חזקה. כיצד? - רואה כליו אצל כובס ועבדו אצל אומן,
אמר לו תן לי את שלי! אמר לו "אתה מכרתם לי" ו"אתה נתתם לי במתנה" - אינה חזקה
"אתה אמרת לי למוכרם", "אתה אמרת ליתנם במתנה" - הרי זו חזקה.

(ג)

חזקה שלש שנים. החזיק האב שנה אחת והבן שתי שנים, האב שתי שנים והבן שנה אחת
הרי זו חזקה.

האב שנה והבן שנה והלוקח שקנה את השדה מהבן שנה - הרי זו חזקה

המחזיקים והמערערים יכולים להתחלף, והחזקה (והערעור) נמשכת.
בסיפא מדובר שהבן מכר את כל שדותיו, כי אם מכר לו את השדה הזה דווקא הרי בכך ערער על החזקה.

החזיק בפני האב שנה אחת ובפני הבן שתי שנים - הרי זו חזקה
בפני האב שתי שנים ובפני הבן שנה אחת - הרי זו חזקה
בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח שקנה את כל שדות הבן שנה - הרי זו חזקה.

(ד)

החזיקה בפני שנים שנה הראשונה, בפני שנים שנה השניה, בפני שנים שנה השלישית
הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת

נמצאת כת הראשונה זוממת - הרי בידו שתי שנים.

ראו משנה ג, ד.
אם יש שלוש עדויות שונות, הן לא תלויות זו בזו, ולכן אם הוזמה הכת הראשונה יש עדיין תוקף לעדויות המאוחרות, וראו תוספתא ב"ק ב, ג.
אם אותה כת מעידה על שלוש השנים, והוזמו על השנה הראשונה – העדויות הבאות שלהם פסולות. אם הוזמו על השנים המאוחרות – העדויות על השנים המוקדמות בתוקף.
ר' יהודה מסיק מתיאור סעודות שלמה שאפילו אם התחלקה העדות לכל חודש בנפרד – היא בתוקף, והשוו ספרי דברים ב. אבל ר' נחמיה חולק עליו וטוען שצריך עדות אחת לשנה לפחות, כשם שהאפוטרופוס כלכל את שלמה בעצמו, וחזר וגבה את ההוצאות מהנציבים.

שניה - הרי בידו שנה אחת. שלישית - אין בידו כלום
היו הן הראשונים והן האחרונים, נמצאו זוממין בראשונה - אין בידו כלום
שניה - הרי בידו שנה אחת. שלישית - הרי בידו שתי שנים
א"ר יוסי: בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא, אמר לו:
הרי שהחזיק בפני שנים שנה ראשונה, ובפני שנים שנה שניה, ובפני שנים שנה שלישית, מהו?
אמר לו: הרי זו חזקה
אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שעקיבה אומר אין חזקה
רבי יהודה אומר: הרי הוא אומר (מלכים א ד ז) ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו וגו'
ואומר (מלכים א ד יט) ונציב אחד אשר בארץ. הוי אומר, זה חודש העבור
רבי נחמיה אומר זה אפוטרופוס שממונה ע"י כולן
שאין שבחו של מלך להיות שנים עשר משמשין אותו
אלא שנים עשר משמשין את האחד, והאחד משמש את המלך.

חזקה היוצרת בעלות

(ה)

המחזיק בנכסי הגר, שמת בלי יורשים נעל וגדר ופרץ כל שהוא - הרי זו חזקה
נעל אחד וגדר אחד - הרי זו חזקה. נעלו שנים וגדרו שנים - הרי זו חזקה

היו לו עשר שדות, כיון שהחזיק באחת - החזיק בכולן

ראו משנה ג, ג, לעניין המחזיק בנכסי הגר.
הברייתא מתנגדת ל"קניין אגב", חוץ מהמקרה של עשר שדות. יתכן שהיא עוסקת דווקא בקונה מן ההפקר את נכסי הגר, ויתכן שהיא עוסקת גם בקונה מתנה או באחים שחלקו. הברייתא מעמידה את קידושין א, ה, באמירה מפורשת של המוכר, ולא בקניין סתמי.
ההולך בשטח קונה אותו לדעת ר' אליעזר, כאברהם אבינו, ראו בראשית יג יז וילק"ש שם.

עשרה עבדים, אע"פ שהחזיק באחד - לא החזיק בכולן
כלים ועבדים - זכה בכלים, לא זכה בעבדים; בעבדים, לא זכה בכלים
כלים וקרקעות - זכה בקרקעות, לא זכה בכלים; בכלים, לא זכה בקרקעות
עבדים וקרקעות - זכה בעבדים, לא זכה בקרקעות; בקרקעות, לא זכה בעבדים
הלך בה, בין לארכה ובין לרחבה - הרי זה קנה
הלכו בו שנים - זה קנה מקום הילוכו וזה קנה מקום הילוכו, דברי ר"א
וחכמים אומרים: שניהם לא קנו, עד שעה שיחזיקו
לקח ממנו עשר שדות, כיון שהחזיק באחת מהן - החזיק בכולן
שכר ממנו עשר שדות, כיון שהחזיק באחת מהן - החזיק בכולן
לקח מקצתן ושכר מקצתן, והחזיק בין בלקיחה בין בשכירה - הרי זו חזקה.
נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. כיצד?
אמר לו "חצר וכל מה שבתוכה אני מוכר לך"
כיון שכתב שטר וקבל מעות, והחזיק באחת מהן - החזיק בכולן

חזקת שימוש

מקום עמידת תנור וכירים בחצר - אין להם חזקה

המשך הברייתא עוסק במשנה ג, ה-ז. במקום המחיצה הנזכרת במשנה הדוגמא כאן היא קרוי על התנור או על התרנגולים.
"מקום קילוחו" של המרזב הוא "מקומו" במשנה: מותר לבעל המרזב לשנות אותו אבל לא לגרום לו לקלח במקום אחר.
הגדרת החלון הצורי לדעת ר' מאיר היא מצומצמת מזו של ר' יהודה במשנה. אבל הזכויות שהוא מקנה הן רחבות יותר,והשוו משנה ב, ד.
אבא שאול מרחיב את היזק הראיה האסור.

קירה על גביהן כל שהוא - הרי זו חזקה
תרנגולין בחצר - אין להן חזקה. עשה להן גג גבוה י' טפחים - הרי זו חזקה
צנור מרזב - אין לו חזקה. מקום קילוחו - יש לו חזקה
פתח בחצר, אע"פ שסתמו - יש לו חזקה. פרץ פצימיו - אין לו חזקה
איזו היא חלון הצורי? כל שראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה, דברי רבי מאיר
ובלבד שיהא לה מלבן או צורת פתח
וכן היה רבי מאיר אומר: לא יפתח אדם פתח על גבי פתחו של חבירו,
וחלון על גבי חלון של חבירו, פתח ע"ג חלונו של חבירו, וחלון על גבי פתחו של חבירו
וחכמים מתירין, ובלבד שירחיק ד' אמות
אבא שאול אומר: לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חבירו
כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה מה בחצרו של חבירו
אלא זה פותח לרשות הרבים וזה פותח לרשות הרבים.

(ו)

כשם שבני חצר יכולין למחות זה על ידי זה, בחצר של שותפין

כך בני מבוי יכולין למחות זה את זה, במבוי השותפין

בני המבוי ובני החצר נזכרים גם בתוספתא ב"מ יא, ט.
שינוי קילוח המרזב שנזכר בהלכה ה, מחייב הן את בעל המרזב הן את אנשי החצר.
ת"ק מתיר לבעל השדה לגדר אותו כדי שלא יעברו בו הרבים, אפילו אם כתוצאה מכך יעברו בשדה חברו. ר' יהודה אוסר עליו לעשות כך, וראו כדבריו במשנה ו, ז.
יש הגבלה על חפירת באר הממעטת את מי האקויפר המקומי. לכן אין להעניק לרבים את הזכות על המים, אבל יכול בעל הבאר למכור את מימיו. ההלכה כאן היא הפוכה מזו שבתוספתא ב"מ יא יג, כי המקרה הפוך.
לעניין הזיזים השוו משנה ג, ח.
אין מפייחים מהבית כי הדבר גורם נזק לרבים. אבל אם יש לבית חזקת פיוח – מותר לו לפייח ממנו, ואפילו אם נהרס מותר לו לבנות בית חדש ולפייח ממנו.
כך גם דין הכיור והסיוד, כדין הזיזים במשנה הנ"ל.
אגב איזכור הסיוד והכיור מובאים כאן גם דיני האבלות על ירושלים.

בנה מרחץ בצד מרחצו של חבירו, חנות בצד חנותו של חבירו
אין יכול למחות בידו, ולומר לו "אתה הבאת את התקלה"
שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי
היו מימיו עוברים דרך גגו של חבירו, ועמד והפסיקן
יכול לעכב על ידו, עד שיודיע באיזה מקום הוא מוליכן
היתה דרך הרבים או נהר עוברת בתוך שדהו
ועמד וגדרו, והעבירו בתוך שדה חבירו התחילו הרבים לעבור בשדה חברו - אין יכול למחות בידו, ולומר לו "אתה הבאת עלי את התקלה",
שאומר לו "כדרך שעשיתי בתוך שלי כך עשה בתוך שלך"
רבי יהודה אומר הרבים שבררו דרך לעצמן, מה שבררו - בררו.
יש לו באר בחצרו של חבירו, והרי בעל חצר מבקש לחפור לו באר אחרת - יכול לעכב על ידיו
ולא יעשנו בית הגלגל לרבים, בית טבילה לרבים
ולא יהא ממלא ומשקה, ממלא ומוכר
אלא ממלא ומשקה בשוק, ממלא ומוכר בשוק
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות ונפלו, הרי זה בונה את מקומן
אין מפייחין אין מסיידין אין מכיירין
לקח בית מופח מפויח מסויד ומכויר - הרי הן בחזקתן
סד אדם כל ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים
עושה אדם כל עסקי סעודה, ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים
עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלים
שנאמר (תהלים קלז ה) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'
כל המתאבלין עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא
שנאמר (ישעיהו סו י) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה
שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.