ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כג
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כג
תמלול החלק השייך לפרק כ"ג מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
יצא
היציאה כנגד הביאה. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר, יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים: "הם יצאו את העיר" (בראשית מד, ד); "כי תצא אש" (שמות כד, ה).
והושאל להראות ענין שאינו גוף: "הדבר יצא מפי המלך" (אסתר ז, ח); "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים"(אסתר א, יז), ר"ל עבור המצוה; "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב, ג); "וכן השמש יצא על הארץ" (בראשית יט, כג), כלומר, הראות האור.
ולפי זאת ההשאלה היא כל לשון יציאה שבאה מיוחסת לו יתעלה: "הנה ה' יוצא ממקומו" (ישעיה כו, כא), (מיכה א, ג), יראה דברי הנסתר עתה ממנו. כלומר התחדש מה שנתחדש אחר שלא היה. כי כל מתחדש מאתו יתעלה ייוחס לדברו: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). דמות בפעולות הבאות מאת המלכים אשר כליהם בהעביר רצוניהם הדיבור. והוא יתברך בלתי צריך לכלי יעשה בו, אבל פעולתו ברצונו לבד, ואין לו דיבור גם כן בשום פנים כמו שיתבאר.
וכאשר הושאלה להראות פעולה מפעולותיו יציאה, כמו שביארנו, באמרו: "הנה ה' יוצא ממקומו" (ישעיה כו, כא), (מיכה א, ג), הושאלה להעלות הפעולה ההיא כפי הרצון גם כן – שיבה. ואמר: "אלך אשובה אל מקומי" (הושע ה, טו), העניין, העלות השכינה אשר היתה בתוכנו מעלינו, אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כמו שאמר מייעד רע: "והסתרתי פני מהם והיה לאכל" (דברים לא, יז). כי כשנעדרה ההשגחה הופקר, ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה. ומה קשה זה היעוד, ובעבורו כנה באמרו: אלך אשובה אל מקומי:
- ^ תמלול השעיעור: . הוא דיבר על בא, עכשיו הוא ידבר על יוצא. מי שבא יכול לצאת. היציאה כנגד הביאה. כלומר בא זה נכנס, יציאה זה יוצא. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר, יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים: "הם יצאו את העיר" "כי תצא אש". והושאל להראות ענין שאינו גוף: "הדבר יצא מפי המלך" . בקומיקס כאשר מישהו מדבר רואים את הבועה. אבל זה לא באמת. לא רואים המילים יוצאים מהפה. "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים" ר"ל עבור המצוה; "כי מציון תצא תורה" . הוא יגיד בהמשך שהכוונה לדבר מוסתר שיוצא ומתגלה. כלומר החידושי תורה זה יוצא מציון. והפסיקה של הסנדרין יוצא מציון. ובעיקר מה שיוצא זה הפסיקה של הסנדרין. אז לפעמים זה מברר עניין. שהעניין כבר קיים והם רק מבררים אותו. אבל לפעמים הם גם יוצרים שהרי מכאן לומדים שמקדשים את החודשים ואת השנים דווקא בירושלים. כלומר בציון. וכאשר מקדשים את השנה ואת החודש אז הדבר הזה יוצר את הראש חודש. אפילו אם הם קידשו את זה במזיד, בטעות, בשוגג. מה שהם עשו עשו. בגלל שזה היצירה. הם יוצרים מציאות חדשה. אז זה עניין של יוצרים. שמוציאים את זה ממקום מוסתר. וכן "וכן השמש יצא על הארץ". כלומר, הראות האור ראו את האור שהיה קודם מוסתר. ולפי זאת ההשאלה היא כל לשון יציאה שבאה מיוחסת לו יתעלה: "הנה ה' יוצא ממקומו" . ראינו כבר קודם שקומו זה כיסא הכבוד ויוצא זה מתגלה ממקום מוסתר. כלומר כאשר יחזקאל רואה את המרכבה בא מהצפון. רד"ק ואחרים מסבירים שזה בא ממקום צפון\מוסתר. הוא רואה את זה יוצא מהצפון. הוא לא יודע מה צפון ומה דרום בגלל שהוא לא רואה קרקע הוא לא רואה את הארץ. אבל הוא יודע שזה בא מהצפון. הכוונה היא שזה בא ממקום צפון\מוסתר ומגיע אליו. וזה עניין של יציאה. יציאה מהמוסתר. יראה דברי הנסתר עתה ממנו. כלומר התחדש מה שנתחדש אחר שלא היה. כי כל מתחדש מאתו יתעלה ייוחס לדברו: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".. זה מה שדיברנו על ויאמר שזה עניין של רצון. בדבר השם שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם. דמות בפעולות הבאות מאת המלכים. איך מלך פועל? רק בדיבור. כלומר הוא אומר וכל המשרתים קופצים.ועושים מה שהוא ציווה . אשר כליהם בהעביר רצוניהם הדיבור. והוא יתברך בלתי צריך לכלי יעשה בו, אבל פעולתו ברצונו לבד, ואין לו דיבור גם כן בשום פנים כמו שיתבאר. כל מה שהם צריכים לעשות. זה להגיד זה רצוני וזה נעשה. אז לכן בדבר השם שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם. אבל מה שצריכים להבין זה שיש את הרצון. אבל אחר כך יש את התולדה של הרצון. כלומר השמיים עצמם זה לא הרצון. דבר השם זה הרצון. בדבר השם שמיים נעשו. אז הכוונה היא שברצון השם השמיים נעשו וברוח פיו נעשו כל צבאם של השמיים. דמות בפעולות הבאות מאת המלכים אשר כליהם בהעביר רצוניהם הדיבור. והוא יתברך בלתי צריך לכלי יעשה בו, אבל פעולתו ברצונו לבד, הוא לא צריך משרתים. הוא אומר וזה נעשה. ואין לו דיבור גם כן בשום פנים כמו שיתבאר. זה לא שהיה דיבור שאם היה שם מישהו הוא היה שומע. אלא זה העניין של הרצון האלוקי. שברא את הכל. אנחנו נראה את זה בהמשך. יש בזה נפקות. אני רק אזכיר את זה. לא נראה את זה היום יש כביכול ביקורת של הרמב״ם על אונקלוס. כאשר אונקלוס את מה שכתוב שהלוחות נכתבו באצבע אלוקים. הוא מתרגם אצבעא. הרמב״ם אמר שזה התרגום של אונקלוס מוזר מאוד. הוא היה צריך להגיד שהלוחות נכתבו ברצון השם. אונקלוס לא אומר רצון. הוא אומר בממרא דהשם אז הוא היה צריך להגיד שהלוחות נכתבו ברצון השם. כמו שכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה זה מעשה אצבעותיך? זה כמו שנאמר בדבר ה' שמים נעשו והרמב"ם מסביר שזה מעשה הרצון שלך. כך גם אונקלוס היה צריך לתרגם אז למה אונקלוס כותב אצבע? והוא אומר שזה התרגום של אונקלוס מוזר מאוד, מאוד מוזר. הרמב״ם מצד אחד מבקר אותו, מצד שני הרמב"ם אומר שהלוחות הם יותר מהשמיים, כלומר, הרמב״ם בעצמו חושב שהכתב על הלוחות זה נס מתמשך. זה לא כמו שכתוב בדבר השם שמים נעשו, וכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותך אז דבר השם זה מעשה אצבעותיך, ןאמרנו שדבר השם זה הרצון, אז גם אצבעותיך זה הרצון, אז גם אצבע שנאמר בלוחות זה הרצון. אבל יש הבדל, בגלל שהרצון יוצר שמיים שהם טבעיים. הקדוש ברוך הוא יצר ברצונו את הטבע, אבל הלוחות זה לא טבע, אלא כמו שאמרנו שהקול הוא העברת המידע בצורת שמע, גם הכתב של הלוחות הוא העברת הדברים באמצעות ראיית הכתב, זה לא עניין טבעי בכלל, כמו שאומרים שהכתב היה חרוט משני הצדדים של הלוחות, וזה ניסי, זה נס מתמשך, הרצון האלוקי נמשך בלוחות, אני חושב שזו הסיבה שאונקלוס תרגם אצבע בגלל שאם היה כתוב ברצון, הייתי חושב שהרצון פעל את פעולתו ואחר כך זה נשאר טבע, אבל בלוחות זה לא כך, הרצון האלוקי עדיין פועל, האצבע עדיין רושם, זה כמו שמישהו שומע קול השם, אז אתה שומע את הרצון האלוקי אחר כך הקול נפסק, ואתה עושה את מה שאמרו לך. אבל האצבע בלוחות, זה משהו אחר, הלוחות הן מדריגה עליונה יותר. כאשר נדבר על הלוחות בפרק ס"ו ס"ז נרחיב קצת, טוב, נחזור לעמוד מ"ו בפרק כ"ג, , וכאשר הושאלה להראות פעולה מפעולותיו יציאה, כמו שביארנו, באמרו: "הנה ה' יוצא ממקומו", שמגיע ממקום. מוסתר, הושאלה להעלות הפעולה ההיא כפי הרצון גם כן – שיבה כלומר אם כאשר הוא יוצא, הוא מתגלה, אז כאשר הוא שב, אז הוא מסתתר שוב . ואמר: "אלך אשובה אל מקומי", כאן הוא מכניס עוד מילה, הליכה, הליכה זה אני הולך, זה לא שאני יודע הולכת, אלא אני עוזב אותך, זה ככה אני הולך, אז כלומר, : "אלך אשובה אל מקומי", כלומר, אני עזוב אתכם, העניין, העלות השכינה אשר היתה בתוכנו מעלינו, אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כלומר, השכינה הייתה בתוך עם ישראל, ושכנתי בתוך בני ישראל, אחר כך, כאשר נאמר אלך אשוב אל מקומי, כלומר, הוא עולה למקום נסתר, ההשכחה לא מורגשת. כמו שאמר מייעד רע: "והסתרתי פני מהם והיה לאכל". כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה. ומה קשה זה היעוד, ובעבורו כנה באמרו: אלך אשובה אל מקומי, כלומר, העניין של ההליכה והשיבה למקומו זה עניין של היעדר ההשגחה, נדבר על זה גם בפרק כ"ה, הוא מדבר על שכון, הוא אומר, שכאשר מתמדת השכינה זה התמדת ההשגחה, כאשר זה עליית השכינה זה הסתר פנים, והעניין של אדם נמצא מופקר למקרה. בחלק שלישי פרק נא', הוא אומר, ואנוכי הסתר, הסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה. ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם. אבל מי שאלוהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עיקר, אמר הש״י אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך. קודם לכן הוא אמר כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מיד\מים המקרה, הוא השפע ההוא השכלי. אני אוהב מאוד את הדימוי הזה, של ים המקרה, הים, כאילו לוקח אותך איפה שהזרם מושך, ואתה, אין לך ברירה, אין לך מה לעשות, אתה על הגלים ככה עולה ויורד. מה שמביא אותך ולהמלט מיד\מים המקרה, הוא השפע ההוא השכלי, הכוונה, הקדוש ברוך הוא מתחבר אליך באור שלו, שמאיר עליך, אז הוא רואה אותך וגם משגיח עליך, ובאורו נראה אור, והוא גם משגיח. אם לא, אז אתה כבהמות, כמו שהוא אמר כאן, שאתה מזומן ליאכל כבהמות, ונשאר מטרה לכל מה שיבוא ויקרה, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה. ההפטרה הזאת, היא לא במקרה. הרמב״ם אומר את זה בצורה מפורשת, אחרים אומרים את זה יותר ברמזים, אבל הרמב״ם אומר, שהקדוש ברוך הוא בוחן את האדם תמיד לראות עד כמה הוא מחובר עם השפע האלוקי, וההשגחה עליו היא לפי המידה של החיבור שלו עם השפע האלוקי, בהמשך, הוא מדבר על מה שקראנו בשבת, על הנושא של מרים, כתוב והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג שהקדוש ברוך הוא הלך, כאילו הוא הפקיר אותם, אבל זה לא שהוא הפקיר אותם, זה העונש, עונש זה לא הפקר, אדם כשהוא מופקר, יכול גם כן לזכות בלוטו, אבל הוא מופקר, זה לא שיש השגחה עליו, אבל זה שהקדוש ברוך הוא החליט שמרים נזופה, זה עניין של עונש, אנשים אחרים מן הסתם גם מדברים לשון הרע ואפילו לא לשם שמיים כמו מרים, אבל זה השגחה גדולה, שהוסרה ממנה ההשגחה, וחוץ מזה יש עניין של הסתר פנים, כלומר, הסתר פנים זה שהקדוש ברוך הוא, כמו שהוא אמר, הולך, נסתר, זה לא שהוא מתרחק ממש, זה רק נראה כך, שהוא מוסתר, הוא מסביר את זה שם, בפרק נ"א, שהסתר פנים זה כמו שיש ענן שנמצא בין השמש לבינך, אבל זה לא שזה לילה, לילה זה משהו אחר,