ביאור:מוסר אביך ג ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הנחת היסוד שלנו היא, שהאדם הוא טוב בשורשו. על-פי הנחה זו מתעוררת השאלה, מניין נובעות המידות הרעות? בפרט, מניין נובעת מידת הגאוה? מהו השורש שלה בנפש? מהי התכונה הנפשית הטובה, שממנה מתפתחת מידת הגאווה הרעה?
התשובה נרמזת ב(ישעיהו כח א): "הוי, עטרת גאות שכורי אפרים". הפסוק רומז שיש קשר בין שיכרות לבין גאווה, שתיהן נובעות מאותו שורש נפשי. אבל לפני שנסביר מהו השורש הזה, נסביר באופן כללי יותר - איך ייתכן שמאותו שורש נפשי צומחת מידה טובה אצל אדם אחד, ומידה רעה אצל אדם אחר?
הסיבה היא, שיש הבדל בין אדם חכם לבין אדם סכל: אדם חכם שואף להשיג את הפנימיות של הטוב, לפי מהותו האמיתית, ואדם סכל שואף להשיג את החיצוניות של הטוב, לפי מראהו השטחי והחיצוני.
ה' ברא בכל יצור חי תכונה נפשית יסודית מאד - אהבת החיים. זו כמובן תכונה טובה, שהרי ה' בעצמו ברא את החיים, ומכאן שהוא אוהב את החיים. אהבת החיים מתבטאת בכך שאדם אוהב להרגיש את המציאות, להרגיש דברים שנמצאים מחוץ לו, לחוות חוויות שונות. ככל שהדברים שהוא מרגיש, והחוויות שהוא חווה, רבים יותר ונכבדים יותר, כך ערך החיים שלו נעלה יותר.
הדבר הקרוב ביותר אל האדם הוא הנפש שלו; החוויה העמוקה ביותר של האדם היא חוויית ההיכרות עם עצמו. על-כן, כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות, ישיג תיים יותר מעולים וטובים. אמנם אין זה מספיק, שהרי יש עוד דברים בעולם בנוסף לנפש; יש עוד חוויות בנוסף לחוויה העצמית.
לכן, אדם הרוצה להשיג חיים מעולים וטובים יותר, צריך להשתדל להכיר דברים נעלים ונכבדים יותר מהנפש שלו, והדבר הנעלה והנכבד ביותר שאפשר להכיר הוא זיו האור האלקי, שחנן ה' ית' אותנו לגלותו לנו, ואף נתן לנו את הכוח לרומם ולהעלות אותו עוד יותר, בכך שאנחנו מקיימים מצוות ה"מוסיפות כוח בפמליא של מעלה". אם כן, לעולם צריך שתהיה מחשבתנו פונה לעבוד את יוצרנו במה שנתקן את הארת הזיו המאיר לנו, שתהיה ביותר עילוי וביותר חשיבות, וזה בא על-ידי העבודה השלמה בקיום התורה והמצות בלב שלם (זו עבודת ה' "שלא לשמה", שהיא טובה בתור התחלה - ראו למעלה מוסר אביך ב ד).
כאמור, התכונה של אהבת החיים הטובים מושרשת היטב בכל נפש, והיא השורש העיקרי של כל המידות. ההבדל בין המידות נובע מהשאלה, איך האדם מצייר לעצמו בדמיונו את הדבר המעולה והחשוב בחיים, שאליו הנפש משתוקקת:
כל דבר טוב ונכבד וחשוב, כשהוא במקומו הנכון, נמצא במנוחה ושלוה והשקט; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו, רואה רעש והעדר מנוחה. לדוגמה, מי שנכנס לישיבה בשעת הלימוד שומע רעש גדול של תלמידים המתפלפלים ומתווכחים בקולי קולות, אך למעשה בתוך ליבם ישנה שמחה ושלוה פנימית.
כפי שהסברנו למעלה, יש הבדל בין אדם חכם לבין אדם סכל:
- אדם חכם שואף להשיג את הפנימיות של הטוב, ולכן במקרה זה הוא ישאף להגיע לחיים של שלוה והשקט, וימצא אותם רק בידיעת האמת ובעבודה השלמה, עם תיקון כל המדות בתכלית הטוב והקדושה;
- לעומת זאת, אדם סכל שואף להשיג את החיצוניות של הטוב, ולכן במקרה זה הוא ישאף להגיע לחיים של רעש, לחוויות חושיות חזקות ובולטות.
מכאן נובעת, ברובד הנמוך ביותר, הרדיפה אחרי תאוות והנאות גופניות. אולם כל חוויה גופנית היא זמנית וחולפת, ולכן אנשים שואפים לחוויות רוחניות, שהן מתמידות יותר.
אחת החוויות הרוחניות הרועשות במיוחד היא חוויית השיכרות, שבה האדם מרגיש רעש נפשי גדול, בלבול ודמיון, וזה נחשב בעיני הסכל 'חיים חזקים'.
החוויה הרוחנית המתמידה ביותר היא הגאוה, שהאדם מרגיש את עצמו גדול, ושמח שמחה גסה בכל כישרון והצלחה שיוכל ליחס לעצמו, גם אם הם דמיוניים ושקריים; זה נחשב בעיני הסכל 'חיים חזקים במיוחד'.
בעיני החכם, החיים האמיתיים נובעים מידיעת האמת. הוא תמיד מודע לחסרונות שלו, ואף פעם לא מדמיין שיש בו יתרון כלשהו שאין בו. השמחה האמיתית שלו היא השגת הטוב האמיתי הפנימי, שהוא השגת הדעות הטהורות והמידות הקדושות. ידיעת האמת מביאה אותו לשלוות נפש. גם כאשר הוא יודע שיש לו חסרונות רבים, זה אינו מונע ממנו לשמוח ביתרונות המעטים שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל.
אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו על-פי האמת, שמח רק כשהוא מדמיין שאין לו שום חיסרון. ברגע שהוא חושב שיש לו חיסרון - הוא כבר לא מסוגל לשמוח אפילו ביתרונות שיש לו, כי שמחתו תלויה בציור דמיוני ולא בידיעה אמיתית, והדמיון אינו רחב מספיק כדי לדמיין חסרון ויתרון בו זמנית.
אולם השכל הוא רחב, והוא יכול להניח כל עובדה במקומה, ולכן הוא יכול גם לשמוח על המעלות שיש בו וגם להשתוקק לתקן את הפגמים, וכל זה בשלום ושלוה, כמו שנאמר (תהלים לז יא): "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום".