ביאור:בראשית מ ה
בראשית מ ה: "וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מ ה.
וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד
[עריכה]חלום מעיד על דאגות של התת-מודע המתקשרות לאדם. לרוב אדם לא זוכר את חלומותיו, אבל במידה והוא מתעורר בבהלה, הוא זוכר את מחשבותיו. החלומות פותחים חלון לדאגות ותקוות ולכן פותרי חלומות זוכים לכבוד והוכרה.
כל אחד מהשרים חלם בהקשר למקצועו, ונסיון חייו בעבודתו למען פרעה. החלומות רומזים לבעיות שקרו להם בעבר, או פחד מה עלול לקרות להם בעתיד.
- החלום של שר המשקים מראה שהוא היה שמח לתת לפרעה מיץ ענבים טרי וקריר ישר מהעץ, ופרעה שמח לקבל זאת.
- החלום של שר האופים מראה שהוא חושש שהמאפה שלו לא ימצא חן בעייני פרעה ויזרק לאשפה, כדי שציפורים יאכלו אותו בערמת הזבל.
מעורבותו של אלוהים
[עריכה]סביר שאלוהים גרם להם לחלום (אבל לא בטוח שגם מה לחלום), כדי להעניק ליוסף הזדמנות לפתור את החלומות, כדי שיוסף יוזמן לפתור את חלום פרעה, שיביא לו הצלחה ויגרום שבני ישראל ירדו למצרים ויהיו שם לגוי גדול, כפי שאלוהים אמר לאברם (ביאור:בראשית טו יג).
שְׁנֵיהֶם
[עריכה]שני השרים חלמו באותו זמן, כל אחד לחוד, חלום שגרם להם להיות "זֹעֲפִים" בבוקר. הסיבה לחלום צריכה להיות משהו שמשותף לשניהם ומציק להם.
למה הם דאגו?
[עריכה]ברור שהם ידעו שפרעה עומד לעשות משתה מפואר בעוד מספר ימים לכבוד "יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה" או יורשו, אם בגלל שהמלכה היתה בהריון מתקדם, או יום הולדת המלך היה יום ידוע בשנה.
- נהוג שלכבוד מאורע חשוב, כהכתרה או הולדת יורש, אסירים משתחררים מכלאם,[1] ככתוב: "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר לה כח). השרים קיוו שהמלך בשמחתו לא ישכח אותם ויוציא אותם לדרור.
- הם דאגו שאם המלך יעשה משתה ולא יקרא להם לשרתו, זה סימן שהוא מצא מחליפים ואז אין לו סיבה להשאיר אותם בחיים. לכן כל שר חלם חלום שעסק במקצועו ושרותו למלך.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ אֻרֻכַּגִינָה מלך לַגַש פרסם במאה ה-24 לפנה"ס תקנות דרור (אֻרֻכַּגִינָה 4, XII, 22-13) (שנת היובל ‒ ויקרא כ"ה 23-8, גליה סמו).