בבא מציעא סה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אמר ליה אהני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר אמר ליה הדרי בי אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא ויהיב ליה איהו חמשה כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה אידך אוזולי הוא דקא מוזיל גביה רבא אמר בחמשה מפקינן מיניה דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה ואמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגוייהו כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גגלימא מפקינן מיניה מאי טעמא כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא אמר רבא דהאי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אגרא הכי דהוה קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא משום דאמר ליה סברת וקבלת:
מתני' מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד ההשכיר לו את חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש סלע לחודש מותר ומכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז אם לגורן בשנים עשר מנה אסור:
גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבא לאו אגר נטר ליה משווא הוא דהכי שויא והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה סיפא כיון דזביני נינהו ובעי למישקל דמי מעכשיו הלכך אגר נטר ליה הוא ואסור אמר רבא דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא (ויקרא כה, נג) כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת:
ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור:
אמר רב נחמן זטרשא שרי איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור א"ל התם קץ ליה הכא לא קץ ליה אמר רב פפא טרשא דידי שרי מאי טעמא שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך חזיל בתר דידהו דאילו הוו להו זוזי הוו שקלי כי השתא השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה א"ר חמא טטרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא ניחא להו דליקו ברשותי דכל היכא דקא אזלי שבקי להו מכסא ונקוט להו שוקא
רש"י
[עריכה]דלא נסתרי עבדיה - שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל נסתרי התי"ו משמשת כדרך המתפעלים בתיבת שי"ן וסמ"ך כאשר יתפעל שר ויאמר תשתרר שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש וכאשר יאמר בגיזרת סף הסתופף מגיזרת שח השתוחח וכן בלשון גמרא משתרי מיסתמיך אשתהי אישתקיל:
כי מפקינן מיניה - הרבית שלקח כדרבי אלעזר דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים דקיימא לן כוותיה לקמן (עמוד ב'):
גלימא לא מפקינן מיניה - מקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו:
ולימא ליה כי אגרא אנא - כששכרתיה אני בדמים יקרים הללו:
דהוה קא מישתרשי לי - בריוח היתה באה אלי:
מתני' מרבין על השכר - בשכר המתנת מעות השכירות:
ואין מרבין על המכר - בשכר המתנת המקח ובגמרא מפרש טעמא:
ואם של חדש בחדש - ואם תתן לי שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד. תתן לי סלע בחדש:
ואם לגורן - ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור מתבואתך ותתן לי מעותי:
גמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף - מן הדין:
אלא לבסוף - לסוף הזמן הלכך כי שקיל מיניה סלע בחדש דהוו להו שנים עשר סלעים אין זה שכר המתנת מעות שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החדש והאי דאמר ליה אם מעכשיו תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים אי הוה מקדים ליה הוא מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משוייה אבל סיפא גבי מכר משמשך המקח. דינו ליתן המעות וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף הן הן דמיה וכי מיטפי עלייהו לגורן שכר המתנת מעות הוא:
דקו בה - חיפשו אחריה עד שמצאו בה מקרא לסמוך בהא מילתא דתשלומי שכירות לבסוף:
טרשא שרי - למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני:
קץ ליה - אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל:
טרשא דידי שרי - עושה שכר תמרים היה ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן:
שיכראי לא פסיד - אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן:
זוזי לא צריכנא - שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו:
זיל בתר דידהו - אחרי הלקוחות דאינהו ודאי אגר נטר יהבו ליה למר דאילו הוו להו זוזי הוה שכיח להו שיכרא טובא כשער של עכשיו:
אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי - מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחין שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהם וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות לא הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליהם מלוה ואין כאן רבית:
נקטי להו שוקא - מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם:
תוספות
[עריכה]ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה. פי' בערוך. לשון סתירה וקלקול וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהא תנן (ב"ק ד' צו:) גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתם לא משלם ויש לומר דיש לחלק בין נחת אדעתא דגזלנותא לנחת אדעתא דמלאכה כדמפליג התם גבי התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה:
שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. אפילו למ"ד בהגוזל קמא (ב"ק ד' צט. ושם ד"ה ואב"א) ובהאיש מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד"ה דכ"ע) דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא ואפי' למ"ד אינה אלא לבסוף מודה דפועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום וכשהוא חוזר הרי הוא סוף שאינו רוצה לעשות מלאכה יותר ולא נפקא מינה מההיא פלוגתא אלא לענין קדושין דאי ישנה מתחילה ועד סוף חשיבא מלוה ואין מקדש בה ונפקא מינה נמי לההיא דפ"ק דמסכת ע"ז (ד' יט: ושם ד"ה אלמא) הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת מיתסר במכוש אחרון מכוש אחרון ליה בה שוה פרוטה:
שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת. ואם תאמר דבפ"ב דבכורות (ד' נג:) דרשינן דאין תורמין מן החדש על הישן משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה שנה עצמה וי"ל דהתם כתיב שנה בלא ב' והכא דרשינן מדכתיב שנה בשנה בב' דמשמע בשנה האחרת ואם תאמר דבפרק עד כמה (שם ד' כז: ושם ד"ה שנה) גבי בכור תאכלנו שנה בשנה איזו היא שנה הנכנסת בחבירתה הוי אומר זו שנה של בכור דלא מנינן לשנת עולם שאם נולד בכסליו שנת עולם מסיימת בתשרי יאכל עד כסליו והשתא ה"ל למדרש שלא יהא נאכל עד שנה אחרת ולא בתוך שנתו וי"ל משום דמוכח קרא דנאכל בתוך שנתו דכתיב (שמות כב) ביום השמיני תתנו לי:
נקטי להו שוקא. דאי לאו הכי הוה אסור אע"פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחין לו להביא סחורתו ולמכרה בשכר הלואתו אבל השתא דנקטי להו שוקא אף בחזרתן הוי בשביל טורחן ושרי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לט א מיי' פ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה ב', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ו סעיף א':
מ ב מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה ט"ו, סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף ח':
מא ג מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה ט"ו, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף ט':
מב ד מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה ט"ו, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף י':
מג ה מיי' פ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה ח', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ו סעיף ו':
מד ו מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף א':
מה ז ח טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף א':
(ט) [ מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה ג' ועיין במגיד משנה ]:
ראשונים נוספים
ארבעה מפקי' מיניה. פירות או זוזא אם ירצה אחד מהם שהמקח קיים, ורבא אמר חמשא או זוזא וחומש זוזא, תדע דגבי גלימא טעמא מאי אמר רבא גלימא מפקי' מיניה משום דאמרי אינשי מיכסי וקאי בגלימא דרביתא והאי טעמא ליתיה אלא בדבר המסוים אבל בדבר שאינו מסוים נתקיים המקח וכדאמרינן סברת וקיבלת והאי דלא אמרי' דמהדר ליה זוזא בלחוד משום דא"כ הא מתהני ברביתא והוא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך מהדר או זוזא וגריווא או חמשא אבל המקח קיים הוא.
וכן הדין בפוסק על הפירות שנותן לו בכדי שטר של התר ואין אחד מהם יכול לומר הואיל ויש רבית באותו פוסק שפסקנו בטל הוא לגמרי אלא הפסק קיים אם קנו ממנו בדרך מדרכי ההקנאה ומה שיש בו רבית אין מוציאין מידו של מוכר וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובותיו דהיכא דאית ביה איסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלה זביני אלא קיימין בין על לוקח בין על מוכר אלא שאמר במקום אחר במי שנתן לחבירו מעות פחות משער שבשוק ואמר הלוה שהפסק בטל הואיל ונכנס בו רבית, והשיב הגאון עיקר הדין דלא קנסינן היתירא אטו איסורא כרבנן אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למיקנא ממש כיון שעיקר דבריו רבית היו אע"פ שחזר בו מן העיקר לא מקבל עליה מי שפרע:
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ואע"ג דאמרי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לא שיהא משתלמת אלא לבסוף, ומיהו בסוף איגלי מילתא דישנה מתחלה ושמעינן מינה שאף במכר אם מכר לו שדהו לגורן בי"ב מנה והחזיק רשאי לומר לו תן לי מיד באלף זוז שהרי אין מכר זה משתלם אלא לבסוף דומיא דשכירות, וכך מפורש בתוספתא (ו, ד), וכן כתב בספר המקח לרבינו הגאון ז"ל:
אמר רב נחמן טרשא שרי. פרש"י ז"ל למכור סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני והיינו התם קיץ ליה הכא לא קיץ לי'.
ורבי' חננאל ז"ל פי' נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו בדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר ופירש לא קיץ ליה אלא אמר ליה תן לי כמו ששוין פירותי כעת שתפרעני דמיהן ולא קץ כמה אלא בין יוקר בין זול ג"כ כתב ר"י אלברגלוני ז"ל וטרש' דרב פפא כולם ז"ל מפרשים דהכי הוא שנותן לו כשער של אייר בין יוקר בין זול ואמרי' עלה זיל בתר דעתא דידהו ומדאקשי' עליה ממתני' דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' משמע כפשטה לדברי הגאוני' דהא דר"נ נמי בדא"ל אם מעכשו אתה נותן לי כשער של עכשו ומשמע דאי א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר מותר משום דא"ל חטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זביני הוא ושרי וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שהיה אומ' להם אם מעכשו כשער של עכשו ואם לאייר כשער של אייר שהוא שער היוקר והיינו דקאמר אנא הוא דקא עבידנא מילת' גבי לוקח כלומ' כשאני נותן כשער של עכשו מעכשו ולית הילכתא כרב פפא ולא כר"נ כדעת רבינו הגדול.
ורש"י ז"ל מפרש בי רב פפא שהיה אומר סתם לניסן כשער של ניסן שהוא ביוקר לשכר ואעפ"כ אסור וזו קשה לדברי רש"י ז"ל שפי' דר"נ בשקצץ לגורן בכך וכך שזה אע"פ שלא א"ל אם מעכשו בפחות אסור כדתניא במוליך חבילה ממקום למקום לקמן ועוד דהא ודאי אגר נטר לי הוא ואסו' אע"פ שלא פי' כדאשכחן בפוס' על הפירו' ואע"ג דמתני' קתני אם מעכשו קרקע שאני שאם לא א"ל מעכשו מותר דלא מחזי כאגר נטר לי שאין לו שער ואין דמיו קצובין ואחרים אמרו דאיידי דתנא רישא אם מעכשו תנא סיפא אם מעכשו.
ומצאתי שנוי בתוספ' (ספ"ד) א"ל הלויני כור א' של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כר"נ במוכר סתם לאייר כשער של אייר ושמא כשאינו קוצץ לו זמן שהוא שעת היוקר ברוב השנים אלא אומר סתם כשער שאתה מוכר בו מותר שאין זה רבית שמא ימכור עכשו קודם היוקר ודרך מקח הוא.
ושוב מצאתי בירוש' (ה, ו) ר' חייא רובא ה"ל כיתאן אתון חמרייא למיזבן ליה מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפורי' אמרו ליה זבניה לן כמה דאת עתיד למזבנתי בפוריא אתא ושאיל לר' וא"ל אסור נפק וקבע מתנית' ותני כן היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות לגורן א"ל עשה עלי כשער הנמכר בשוק ואני נותן לך מכאן ועד י"ב חדש הרי זו רבית שלא כאיסרו בא אמר רב מודה ר' חייא רובא חביבא דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שרי אגרא מן כבר וקנה מן בתר כן שרי קנה מן כבר ואגרא מן בתר כן אסור, ע"כ בירוש'.
ולא ידעתי היאך הביאו ראיה מן הבריתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה לר' חייא ומה ענין לה עד שמצאתי בתוס' דתניא התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו' וקתני סיפ' א"ל הלוני כור א' של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשו למדתי שהוא טעות הסופרים ואסור גרסי' בתוס' ומזו הביא ראיה בירוש' שר' חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתני' דידיה ופי' מה שאמר רב מודה ר' חיי' דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שלקח ממנו פירו' שהם כבר ברשות מוכר ואוזיל גביה שרי וכן אם הוזיל אצלו והקדי' לו מעות ואינו מושך הפירות לקנותן עד לאחר זמן נמי מותר ליקח ממנו פירות כשער שיצא דהיינו פוסק כשער הגבוה אבל מושך פירות מיד וממתין המעו' והוא נותן לו הריוח בסוף כגון טרשא דכיתנא אסור זהו פירו' מסוגיא הזו הירושלמית ואע"פ שיש סמך בזה לדברינו כיון שלא הקשו בגמ' מן הבריתא הזו לרב נחמן דשרי טרשא ליכא למסמך עלה ולא מותבי אנן מברית' דלא מותבי מינ' בגמ' כלל.
והוי יודע שלדברי רש"י לא התיר ר"נ לומר לזמן פ' בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השני' ונפיכך לא מחזי כאגר נטר לי.
וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרי' שהלכ' כר"נ כפי הפי' שפרש"י ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשו ואין הלכה כמותו וע"כ נהגו ליתן פירות בכפלי וכפלי' כפלי' מכדי' דמיהן לזמן ואומרי' דכיון דלא פסק אם מעכשו שרי ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא ומדרב פפא תלמוד דקאמר שיכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אלמא בעין אותו השער הוא מתנה ומתניתין דקתני ואם לגורן בי"ב מנה אסור מפני שאמר אם מעכשו ואם לא אמר אם מעכשו מותר משום דבגורן יקר' ושויא י"ב מנה ברוב השני' כדאמרי' בפרק קמא דב"ק דבניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זילי.
ולשון טרשא מצינו לו חבר בילמדנו בסוף אם בחקותי: א"ר לוי מהולתך טרש' אקיש עלה ופי' רב נתן בעל הערוך הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והו' מלשון ישמעאל שקורין לחר' אטרוש וכאן נמי פי' טרשא רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגרן בכך וכך אלא אמר באותו השער ואומר שמא לא ייקר השער והוא רבית שלעולם מתייקר ואינו נשמע בפי' אם הוא רבית:
כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה, ורבא אמר חמשה מפקינן מיניה: ולאו למימרא שהמקח מתבטל ויחזיר שעורי' לבעליו מפני שנעשה המקח באסור, אלא שלדברי אביי אם רצו לקיים המקח ואפילו אחד מהן, אינו מחזיר אלא זו[ז], או אם ירצו להחזיר לבעליו מחמת הרבית יחזיר ארבעה, ורבא אמר שצריך להחזיר כל החמשה או זוז ורבע כדי שלא יהנה מן האסור. ותדע לך, דהא אמר אביי בסמוך גבי גלימא, ארבעה זוזי מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה, ורבא לא פליג עליה אלא משום לזות שפתים, דאמרי אנשי קא מכסי וקאי בגלימא דרביתא, אלמא דאף רבא לא אמר אלא בדבר מסויים בלבד, הא בעלמא דליתא להאי טעמא לא, והכי נמי דייק באידך דאגר מיניה, כדתריצנא, דאמר ליה סבר וקביל.
(אמ') והוא הדין לפוסק על הפירות עד שלא יצא השער שנותן לו כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לומר אין הפסק שפסקנו קיים אחר שנעשה באיסור, אלא אם קנו באחד מדרכי הקניות המקח קיים, ומה שיש בו רבית הרי הוא כאבק רבית שאין מוציאין ממוכר ללוקח. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, דהיכא דאיכא אסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלו זביני, אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר. ומיהו היכא דלא אקיים זבינייהו בינייהו לגמרי אלא למי שפרע, כמי שנתן מעות לחברו על פירות שלא על שער שבשוק, נשאל הגאון ז"ל אם יכול לומר שהפסק בטל הואיל ויש בו רבית, והשיב דעקר הדין דלא קנסינן היתרא אטו איסורא, כרבנן (לקמן עב, א), אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למקנא ממש, כיון שעקר דבריו לרבית היו אע"פ שחזר בו מן העקר לא מקבל עליה מי שפרע.
הא דאמרינן: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: איכא למידק, דהא קיימא [לן] בע"א (יט, ב) ובקידושין (מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וניחא דאיברא ישנה מתחלה ועד סוף. שבכל יום ויום מרויח כנגד יום, אבל אין הכל משתלם אלא בסוף. ומיהא שמעינן דמכר דכוותה נמי שרי, דאלו מכר השדה בשנים עשר מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו, שהרי אף מכר זה לא משתלם אלא לגורן, ומשוה הוא דהוה שוי, ואוזולי הוא דאוזיל עכשיו גביה, והכי תנינא לה בתוספתא וכתבה הרב ז"ל בהלכות, דתניא בתוספתא (פ"ו ה"ד), הלוקח מכר מחברו על מנת ליתן מכאן ועד י"ב חדש, רשאי שיאמר תן לי בפחות מיד, ואינו חושש.
תוספתא (פ"ד ה"ב): יש דברים שהן רבית ואינו רבית, לוקח אדם הלואתו של חברו בפחות ושטרותיו בפחות. כלומר, ואינו רבית כלל אלא לוקח ואפילו לכתחלה ואינו חושש, והכי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א).
אמר רב נחמן טרשא שרי: פירש רש"י ז"ל, למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות, אלא יאמר סתם בכך וכך ליום פלוני. נראה מלשון הרב ז"ל, שאפילו קיצץ דמים ואמר לו לגורן במנה, והוא שלא קיצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך, והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בי"ב מנה אסור, פריק, התם קיצץ ליה הכא לא קיצץ ליה, כלומר, במתניתין קיצץ בין בתחילה בין בסוף, דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר, אבל היכא דלא קיצץ בתחלה אלא בסוף, שרי.
ודרב פפא דאמר טרשא דידיה שריא, פירשה הוא ז"ל, במוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן, ונראה פירוש לפירושו, דבתשרי יצא השער בזול, ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה, והוה ליה כקיץ בין בתחלה בין בסוף, דכל שיצא השער הרי הוא כקיץ בתחלה, ואפילו הכי הוה שרי רב פפא, משום דשכריה לא פסיד וזוזי לא צריך, ושכריה מתייקר באכלביה, והא דהוה יהיב שכריה מהשתא ללוקח, מילתא הוא דקא עביד בהדיה. ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה, ואע"ג דקרקע נמי לא פסיד, משום דהתם (קנו בפירות) [קץ בפירוש] אם מעכשיו בכך וכך אבל הכא לא (קנו) [קץ] למימר ליה אם מעכשיו בכך וכך דזוזי לא צריך, ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גביה דידיה זיל בתר לוקח, וכל שיצא השער הרי היא כקציצה, דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא [בהיני] והא איכא שכרא בשילי, ולפיכך אמרינן לקמן (סח, א) דלית הלכתא כטרשי פפונאי. ובדרב פפא לא גרסינן טרשא דידי ודאי שריא, אלא הכי גרסינן טרשא דידי שריא, דלפום ההיא גרסא דגרסינן בדרב פפא, ודאי משמע דקאי רב פפא אטרשא דרב נחמן, ולומר דטרשא דידיה שריא טפי מטרשא דרב נחמן, וליתא, דרב נחמן שריא טפי מדידיה, דרב נחמן לא (קנו) [קץ] בתחלה וגם לא יצא השער, ודרב פפא הוא דפסיק בגמ' דליתא ומטעמא דאמרן, אבל דרב נחמן הלכה היא, והיינו דאמרינן לקמן ולית הלכתא כטרשאי פפונאי, ולא אמרינן ולית הלכתא כטרשי פפונאי ולא כטרשאי נחמני. ודאמרינן הכא והלכתא כטרשא דרב חמא ולא אמרינן נמי והלכתא נמי כטרשא דרב נחמן, היינו משום דרב חמא קאי אדרב פפא, דבהדיא גרסינן טרשא דידי ודאי שרי ואיהי היא דדמיא לדרב פפא, דאף הוא מוכר במקום הזול כבמקום היוקר היה, ומשום הכי הוצרך לפסוק כרב חמא לאפוקי מדרב פפא. וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל כרב נחמן, ואע"פ שהוא פירשה בענין אחר בספרו הידוע מקח וממכר (שער מ"ב). ור"ת ז"ל גם פסק כרב נחמן.
והא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ו) ר' חייא רובה הוה ליה (כי תמו) [כיתן] אתו חמרייא למזבן מיניה אמר (פרעתי) [לית בדעתי] מזבנתיה כדון אלא בפורייא, אמרו ליה זבניה לן במה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא, אתא ושאיל לרבי אמר ליה אסור, ע"כ בירושלמי. ושמעינן מינה לכאורה, דאפילו כשאינו קוצץ דמים אלא כשאמר לו כשער של פוריא אסור, ואע"פ שלא קצץ כלל לא בתחלה ולא בסוף, אלא מפני שהוא מתייקר בפוריא אסור. מסתברא, דהתם נמי כשיצא השער לכיתנא השתא היה, דכל שיצא השער כקוצץ דמים בתחלה הוא, והלכך כל שקצץ עכשיו דמים או שיצא השער שהיא הקציצה של עכשיו, [בין שאמר לו לזמן פלוני בכך וכך] בין שאמר לו לאחר זמן כשער של אותו זמן, והוא זמן היוקר, הרי זה אבל כל שלא קצץ מתחלה והוא מן הדברים שאין לו עכשיו דמים ידועים וקצובים, ואמר לו לזמן פלוני בכך וכך מותר, וכדרב נחמן, דאמר התם קץ הכא לא קץ, וכן פסק הרב בעל המאור ז"ל. ונראה שעל כן סמכו במקומות האלו למכור באשראי בדמים יתרים. וטעמא דכלה מלתא נראה משום דדרך מקח וממכר הוא, וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו.
ארבעה מפקינן מיניה: פירוש או זוזא אם ירצה אחד מהם שהמקח קיים. ורבא אמר חמשא או זוזא וחומש זוזא תדו דגבי גלימא טעמא מאי אמר רבא גלימא מפקינן מיניה משום דאמרי אינשי מכסי וקאי בגלימא דרביתא והאי טעמא ליתיה אלא בדבר המסויים אבל בדבר שאינו מסויים נתקיים המקח וכדאמרינן סברת וקבילת והאי דלא אמרינן דמהדר ליה זוזא בלחוד משום דאם כן הוי מתהני ברביתא והוא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך מהדר או זוזא אבל המקח קיים הוא וכו'. הרמב"ן ז"ל. ועיין בנמוקי יוסף ופסקי הרא"ש.
וזה לשון הריטב"א: דלא לימרו קא מיכסי גלימא דרביתא: הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק לי מטעמא דאמר רבא גופיה לעיל דברבית אתא לידיה. ותירצו דהכא מיירי שלא היתה שוה הגלימא אלא כפי מה שנתן לו. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ויהיב ליה גלימא לא גרסינן דשויא טפי דכבר אשמועינן רישא היכא דשויא טפי. עד כאן.
עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: ורבינו פירשו בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לעיל חמשא מפקינן מיניה משום דברבית אתא לידיה לאו הנהו חמשא ממש אלא דמי וכפי דמיהם של עכשו בין שהוזלו בין שהוקרו אבל אינהו גופייהו לא מהדר דהא קננהו במשיכה דהא תלמוד ממון של רבית ממון גמור הוא וקני ליה מאי דשקיל ליה שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר אלא דרחמנא רמא עליה לשלם הילכך קנייה אלא דהוא חוב עליו לשלמו ואלו קדש בו את האשה מקודשת ואם אסר נכסיו סתם אף זה בכלל. ומצינו בתשובה לרבינו האיי שהמוכר לחברו פירות ביותר מדמיהן משום אגר נטר לי וקנה אותם באחד מדרכי ההקנאות ובא אחד מהם לחזור בו אין המקח מתבטל וכו'. עד כאן.
מתניתין: מרבין על השכר דאמר ליה אם מעכשו אתה נותן שכרה הרי היא שכורה לך בעשרה דינרים לשנה ואם אתה פורע שכר של כל חדש בחדש הרי היא בדינר לחדש וכן הוא שכרו הרגיל ליטול והוי כמוכר חובו בפחות דשרי ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ודוקא בשהחזיק במה ששכר על מנת ליתן שנים עשר דינר דינר לחדש שכבר נתחייב בהן ואחר כך מחל לו שני דינרים בענין זה. מיהו אף על גב דלא החזיק כיון דאוגריה ניהליה לההוא ביתא בשנים עשר ואקנייה ניהליה בחליפין אי בעי בתר הכי מצי אמר ליה אם תפרעני עכשו לא תתן לי אלא עשרה שהרי גם זה חובו הוא שמוכר בפחות ומותר וצריך עיון. הרמ"ך.
גמרא: אמר רב נחמן טרשא שרי: פירש רש"י למכור סחורה ביותר מדמיה בהמתנת מעות ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך עד כאן. ולשון טרשא היה אומר מרי שפירושו רבית חרש וכו' ויש מקשים מדרב נחמן אדרב נחמן דהכא קאמר דכיון דלא קץ ליה לומר אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך שרי ואלו לעיל אמר רב נחמן גופיה האי מאן דיהיב זוזי לקיראי ואזלי ארבעה ויהיב להו חמשה וליתנהו גביה דאסור ואף על גב דלא קץ ליה לוקח לומר אם עכשו ארבעה ואם לקמן חמשה. תירצו בתוספות דהתם כיון דאזלי להדיא ארבעה הא מנכרא מילתא וכו' ככתוב בתוספות לעיל ונכון הוא.
עוד אומר רבינו דהתם כיון דמוכר שקיל זוזי ולא יהיב ליה מידי ללוקח השתא וליתנהו לקריה ברשותיה נמי אלא שפוסק לתת לו לא מיחזי מכירה ברורה וכי יהיב ליה טפי ממאן דמזדבן בשוקא מיחזי כאגר נטר לי אבל הכא שהמוכר הזה נותן סחורתו ללוקח ואינו פוסק שום דבר אם יפרע לא מיחזי כאגר נטר לי אלא שמוכר סחורתו לזמן והרבה מוכרים אפילו בשווייהם ונותנים זמן. וגם זה נכון.
ויש מקשים עוד מאי שנא מהא דתניא המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שמעלים במקום פלוני באחריות לוקח אסור עד כאן. והא התם דלא קץ ליה ואפילו הכי אסור כשהוא באחריות לוקח כי הכא. ותירצו דהתם כיון שהסחורה בכאן והוא אומר הריני מעלה לך כדרך שמעלין במקום פלוני הרי הוא כאלו פירש אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך. ורבינו האי פוסק כרב נחמן דהא לקמן וכו'. ולא נהירא דהא טרשא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא.
ואומר מורי דאפילו למאן דפסק כרב נחמן לא התיר רב נחמן אלא במי שמוכר לחנוני או לתגרים למכור ולהרויח בדבר והם מוכרים מעט מעט ומרויחים על הרוב וכעין ההוא דרב פפא דלקמן אבל אלו שנוהגין ליקח טרשות ביוקר למכרם לאלתר בפחות דכולי עלמא אסור.
אמר רב פפא טרשי דידי ודאי שרי מאי טעמא שכראי לא פסיד. פירוש דסבר רב פפא דכיון שהשכר שלו היה שוה לאותו זמן שהוא קובע לפרעון כפי הדמים שמכרם עכשו והוא היה דעתו להניח עד אותו זמן והשכר היה טוב שלא יפסד ולא יתקלקל והלקוחות שהוא מוכר להן משתכרין בו ועל הרוב פורעין אותו מדמי השכר עצמו שמוכרין שאין כאן אגר נטר לי אדרבה עביד מילתא דרווח לתגרים אלו ועדיפא מדרב נחמן דאלו דרב נחמן הויא בשאר סחורות שאין דרך להניחם עד הזמן שקבע לפרעון ואולי המוכר הזה היה צריך למכרו קודם לכן בזול מה שאין כן בדרב פפא ואפילו הכי אמרו ליה דמאי חזית דאזלת בתר דעתיה ליזיל בתר לוקח דאלו הוו ליה זוזי הוה משכח אחרינא דמזבני ליה שכרא כי האי בזול ולפי זה הא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכן נראה לפי הפשט. אבל יש דוחין דדילמא דרב נחמן עדיפא דאלו שכרא דרב פפא בשום מקום לא היה שוה עכשו בדמים שהוא מוכרה מה שאין כן בשאר סחורות כי אף על פי שהן בזול בכאן הרי הן יוקר בכמה מקומות ואפשר להוליכם לשם ולא יתקלקלו והראשון יותר נכון והיא דעת רבינו ורבו ז"ל. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י ז"ל למכור סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני והיינו התם קיץ ליה הכא לא קיץ ליה.
ורבינו חננאל ז"ל פירש נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו בדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר ופירש לא קיץ ליה אלא אמר ליה תן לי כמו ששוין פירותי בעת שתפרעני דמיהן ולא קץ כמה אלא בין יוקר ובין זול גם כן כתב ר"י אלברגלוני ז"ל. וטרשא דרב פפא כולם ז"ל מפרשים דהכי הוא שנותן לו כשער של אייר בין יוקר בין זול ואמרינן עלה זיל בתר דעתא דידהו. ומדאקשינן עליה ממתניתין דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' משמע כפשטה לדברי הגאונים דהא דרב נחמן נמי בדאמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי כשער של עכשיו ומשמע דאי אמר לו סתם באייר תתן לי כשער של אייר מותר משום דאמר ליה חטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זבוני הוא ושרי וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שהיה אומר להם אם מעכשיו כשער של עכשיו ואם לאייר כשער של אייר שהוא שער היוקר והיינו דקאמר אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח כלומר כשאני נותן כשער של עכשיו מעכשיו. ולית הילכתא כרב פפא ולא כרב נחמן כדעת רבינו הגדול.
ורש"י ז"ל מפרש בדרב פפא שהיה אומר סתם לניסן כשער של ניסן שהוא ביוקר לשכר ואף על פי כן אסור. וזו קשה לדברי רש"י ז"ל שפירש דרב נחמן בשקצץ לגורן בכך וכך שזה אף על פי שלא אמר לו אם מעכשיו בפחות אסור כדתניא במוליך חבילה ממקום למקום לקמן. ועחי דהא ודאי אגר נטר לי הוא ואסור אף על פי שלא פירש כדאשכחן בפוסק על הפירות ואף על גב דמתניתין קתני אם מעכשיו קרקע שאני שאם לא אמר לו מעכשיו מותר דלא מחזי כאגר נטר לי שאין לו שער ואין דמיו קצובין. ואחרים אמרו דאיידי דתנא רישא אם מעכשיו תנא סיפא אם מעכשיו.
ומצאתי שנוי בתוספתא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כרב נחמן במוכר סתם לאייר כשער של אייר. ושמא כשאינו קוצץ לו זמן שהוא שעת היוקר ברוב השנים אלא אומר סתם כשער שאתה מוכר בו מותר שאין זה רבית שמא ימכור עכשיו קודם היוקר ודרך מקח הוא.
ושוב מצאתי בירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן אתון חמרייא למיזבן מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפיריא אמרו ליה זבניה לן כמה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא ושאיל לרב ואסר ליה נפק וקבעא מתניתא ותני כן היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות לגורן אמר לו עשה עלי כשער הנמכר בשוק ואני נותן לך מכאן ועד שנים עשר חדש הרי זו רבית שלא באיסרו בא. אמר רב מודה רבי חייא רוכא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שרי אגרא מן כבר וקנה מן בתר כן שרי קנה מן כבר ואגרא מן בתר כן אסור עד כאן בירושלמי.
ולא ידעתי היאך הביאו ראיה מן הברייתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה רב לרבי חייא ומה ענין לה עד שמצאתי בתוספתא דתנאי התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו' וקתני סיפא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו למדתי שהוא טעות הסופרים ואסור גרסינן בתוספתא ומזו הביאו ראיה בירושלמי שרבי חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתניתא דידיה ופירש מה שאמר רב מודה רבי חייא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שלקח ממנו פירות שהם כבר ברשות מוכר ואוזיל גביה שרי וכן אם הוזיל אצלו והקדים לו מעות ואינו מושך הפירות לקנותן עד לאחר זמן נמי מותר ליקח ממנו פירות כשער שיצא דהיינו פוסק כשער הגבוה אבל מושך פירות מיד וממתין המעות והוא נותן לו הריוח בסוף כגון טרשא דכיתנא אסור זהו פירוש מסוגיא הזו הירושלמית ואף על פי שיש סמך בזה לדברינו כיון שלא הקשו בגמרא מן הברייתא הזו לרב נחמן דשרי טרשא ליכא למסמך עלה ולא מותבינן אנן מברייתא דלא מותבי מינה בגמרא כלל. והוי יודע שלדברי רש"י לא התיר רב נחמן לומר לזמן פלוני בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השנים ולפיכך לא מחזי כאגר נטר לי.
וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרים שהלכה כרב נחמן כפי הפירוש שפירש רש"י ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשיו ואין הלכה כמותו ועל כן נהגו ליתן פירות בכפלי וכפלי כפלים מכדי דמיהם לזמן ואומרים דכיון דלא פסק אם מעכשיו שרי ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא ומדרב פפא תלמוד דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אלמא כעין אותו השער הוא מתנה ומתניתין דקתני ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור מפני שאמר אם מעכשיו ואם לא אמר אם מעכשיו מותר משום דבגורן יקרא ושויא שנים עשר מנה ברוב השנים כדאמרינן בבבא קמא דבניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זילי. ולשון טרשא מצינו לו חבר בילמדנו בסוף אם בחקותי אמר רבי לוי מהולתך טרשא אקיש עלה ופירש רב נתן בעל הערוך הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והוא מלשון ישמעאל שקורין לחרש אטרוש וכאן נמי פירוש טרשא רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגרן בכך וכך אלא אמר באותו השער ואומר שמא לא ייקר השער והוא רבית שלעולם מתייקר ואינו נשמע בפירוש אם הוא רבית. עד כאן.
והראב"ד פירש טרשא לשון גובה כמו הסלעים הגבוהים שנקראים טרשים כלומר מותר למכור חפץ לזמן פלוני יותר ממה ששוה עכשיו הואיל ולאותו זמן ישוה כך. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני. מלשון הרב שאפילו קצץ לו דמים ואמר לו לגורן במנה והוא שלא קצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בשנים עשר מנה אסור פריק התם קץ ליה הכא לא קץ ליה כלומר במתניתין קץ בין בתחלה בין בסוף דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר אבל היכא דלא קץ בתחלה אלא בסוף שרי. ודרב פפא דאמר טרשא דידי שריא פירשה הוא ז"ל במוכר לו בזמן הזול בתשרי בשער של ניסן וממתין לו עד ניסן.
ונראה פירוש לפירושו דבתשרי יוצא השער בזול ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה והוה ליה כקץ בין בתחלה בין בסוף דכל שיצא השער הרי הוא כקץ בתחלה ואפילו הכי הוה שרי רב פפא משום דשכריה לא פסיד וכו' ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה ואף על גב דקרקע נמי לא פסיד משום דהתם קץ בפירוש אם מעכשיו כך וכך אבל הוא לא קץ למימר ליה אם מעכשיו בכך דזוזי לא צריך ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גבי דידיה זיל בתר לוקח וכל שיצא השער הרי הוא כקציצה דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא בהיני ולפיכך אמרינן לקמן דלית הילכתא כטרשי פפונאי וכו' ודרב נחמן טפי שריא מדידיה וכו'. עד כאן.
וזה לשון הריצב"ש: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י טרשא למכור סחורה לפרוע המעות לזמן ידוע ליותר משוויה ופירש התם קץ ליה וכו' דבמתניתין אמר אם מעכשיו בפחות אם כן הרי מפרש לו שמוכר לו ביותר בעד המתנת המעות אבל בדרב נחמן לא פירש אם מעכשיו אלא סתם מכר לו. וצריך לומר לפירושו דאם יצא השער אפילו בסתם אסור דהרי הוא כאלו אמר אם מעכשיו דאי לא קשה לרב נחמן מההיא ברייתא דהמוליך חבילה ממקום למקום וכו' (שבדף ע"ב ב' בסופו) אלא דההיא בדיצא השער ודרב נחמן דלא יצא השער. וכן ההוא עובדא דבירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן וכו' עד קומי רבי ואסר ליה גם זה כיצא השער לרב נחמן ומשום הכי אסר ליה אפילו בסתם.
וצריך לומר דלפירוש רש"י ליכא לאיפלוגי בין אמר לו לזמן פלוני תתן לי ממנה כך וכך בין לא קצץ לו סך ידוע אלא שאמר לו בשער שישוה באותו זמן והוא זמן היוקר דאם אמר אם מעכשיו או יצא השער אסור אפילו באמר אם לגרן כשער הגרן דהא הך ברייתא דקתני אם ברשות לוקח אסור לא פירש סך ידוע וכן ההיא דרבי חייא די היה לו שיתנו לו כשער של פורים ואפילו הכי אסר ליה רבי. והא דאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא וכו' הבינו המפרשים מפירוש רש"י שהיה מוכר בזמן הזול כשעת היוקר בסתם כלומר שלא היה מפרש סך קצוב ונדחקו בזה.
אבל נראה לי מפירוש רש"י שהיה מוכר רב פפא בזמן הזול בשער היוקר רצה לומר בסך קצוב הרגיל להיות באותו זמן והיתה טרשא זו אסורה לרב נחמן לפי שיצא השער עתה והוה ליה כאלו אמר אם מעכשיו ואמר רב פפא דאף על פי שאסורה לשאר בני אדם לדידי ודאי שריא משום דשכראי לא פסיד וזוזי לא צריך ולפי זה אפשר דאף על גב דלא קיימא לן כרב פפא היינו דלא שריא לדידיה טפי מאיניש אחרינא משום טעמא דאמר ליה רב שישא מאי חזית וכו' אבל טרשא דרב נחמן בלא אמר אם מעכשיו ולא יצא השער מותרת לפי המסקנא דודאי טרשא דרב פפא ביצא השער הוא מדאמרינן דאי הוו להו זוזי שקלי כדהשתא משמע דיצא השער וימצאו הרבה ליקח והא דקאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שריא הוי דומיא דמאי דאמר רב חמא טרשא דידי ודאי שריא והיא טרשא אסורה לאחרים אבל לדידיה משום דנקטי להו שוקא ושבקינן להו מיכסא לכבודו שריא. כן נראה לי. עד כאן נמצא מליקוטי הריצב"ש.
כתוב בספר המאור וטרשא שריא כרב נחמן והני מילי בדלא קץ כלומר וכו'. וטרשא דרב פפא אסירא בדקץ ליה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואפילו בדלא קץ כדברי הרב דאם איתא דאיכא היתר בלא קיצותא למה ליה לרב פפא למיקץ דאיכא חשש איסור. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: אין מרבים על המכר בשכר המתנת מעותיו שימכור לו ביוקר דאמר לו אם מעכשיו אתה פורע הרי היא שלך במאה ואם לשנים עשר חדש הרי היא שלך במאה ועשרים. לרבינו הגדול זק"ל בתשובה מכירת קרקעות בסתם אף על פי שהרויח זמן והוקיר והרבה בדמים סתם אין בה משום אגר נטר אלא אם כן פירש אם מעכשיו בכך וכך ואם לזמן פלוני בכך וכך. עד כאן. נמצא גם במכר אם נתרצה אחר כך להניח לו מקצת הדמים כדי שיפרענו עכשיו הרשות בידו.
ורש"י התיר למכור סתם בענין זה אפילו במטלטלין וקאמר דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא שהיה מוכר ביוקר סתם וממתין המעות ואין ידוע דאגר נטר לי הוא דהא לא קאמר להו אם מעכשיו בכך וכך פחות ממה שפסק עליהם מכל מקום הא לא משכחת בה רווחא למוכר אלא פחות משתות למקח שהוא מחילה וקמשמע לן דלא עבד בהא משום אל תונו אבל אי נתאנה בשתות קנה ומנכה לו שיעור אונאתו מדמי מקחו ואינו יכול לבטל המקח כיון שמשך הלוקח והוא הדין שאינו יכול לכופו לפרעו עד הזמן שפסק עמו מתחלה כן נראה. וצריך עיון.
והר"מ ז"ל כתב שאסור הוא כיון שעכשיו אינו שוה כל כך, עד כאן. ונראין דברי הר"מ ז"ל במידי דקיצי דמיה כגון חטים ושעורים או פלפלים שיש להם שער ידוע תמיד וכן כל כיוצא בהן. ואי זבין ליה סתם בשנים עשר דינרין והתנה עמו להמתינו שנה אחת ואחר כך אמר לו אם אתה פורע לי עכשיו הריני נוטל עשרה הרי זה מותר דאוזולי מוזל גביה בההוא חוב דאית ליה עליה וקיימא לן מוכר אדם חובו בפחות ואף על גב דמיחזי כרביתא. ודוקא היכא דלא מקבל עליה מוכר אחריות אלא אחריות דנפשיה דלא לימחול חוביה ללוה אבל היכא דקביל עליה אחריות דעלמא כגון עוני הלוה דאי ליעני דליהדר לוקח עליה דמוכר כהאי גוונא ודאי אסור, עד כאן. ולעיל תמצא דעת הריטב"א ז"ל ורבותיו בענין קיבול האחריות על מימרת האי מאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא וכו' עיין שם.
וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מי שלקח מחברו סחורה בהמתנה והוסיף עליה בדמיה לסיבת ההמתנה אם היתה הסחורה בעינה קיימת ורצה בעלה לחזור ולקחתה יש לו לחזור וליקח אותה שיכול לומר לו אני מכרתי אותה לך בשעת השער. ודוקא אם אותו תוספת הוא יותר מן השתות שבטל בו המקח אבל אם היה שתות בלבד וכל שכן בציר משתות כמו שאין המקח בטל אם בא לו מטענת אונאה אלא המקח קיים ויחזיר האונאה כן אם בא לו מצד רבית אין המקח בטל אלא יתקיים המקח ויפרע לו דמים עד כדי שוויו ואין הפרש לענין רבית בין שתות לפחות משתות הויא מחילה חייב שלא יחזור עליו בכך אבל לענין המכירה בהמתנה שהיא רבית ולא תועיל בה מחילה הנה נתחייב שאפילו היה התוספת פחות משתות אסור הוא וראוי להחזיר לו עד הסך שהיתה סחורתו נמכרת במדודים.
ומה שאמרנו שאם היה התוספת יותר משתות שיש לבטל המקח ויחזיר לקחת סחורתו אין זה אלא אם היתה הסחורה נמצאת בעין אבל אם לא היתה נמצאת בעין אין לו כי אם דמיה ולא יהיה אלא שעבר ומכר נכסי חברו ודאי לא היה מתחייב כי אם כמה ששוים כן הדין כאן אם הוציאה ואינה בידו אינו חייב לשלם לו אלא שווייה וכן מה שאמר לו תן לי מה שקבלת בה אינה טענה לפי שאם קבל בה יותר על שויה השתדלותו וחריצותו היו סבה בזה ואין לנו לחייב אותו שיתן לו מה שבא לו ריוח מצד זריזותו והשתדלותו לפי שאינו משרתו לא יתן לו סחורתו בלי תוספת. עד כאן.
עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: מכר לו פירות בתשרי על מנת שיפרענו באייר כשער של אייר הן זול הן יוקר. כתב רבינו שרירא ורבינו חננאל ורבינו נסים ז"ל דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא והתם גבי שכרא דטרשא דרב פפא היינו טעמא משום דודאי הוא מתיקר בתמוז ואי הוי אינהו מעכבי ליה בידייהו עד תמוז בהא לא הוה מטי להו לא רווחא ולא פסידא אלא אינהו הוי מזבני ההוא שכרא בניסן בזול ומתעסקי בדמי הילכך אפשר דמטי להו פסידא טובא אף על גב דלא קא רווח איהו בההוא טרשא מידי דהא לא הוה צריך ליה זוזי ושיכריה לא פסיד אבל הכא דינא היא דלישתרי כיון דאפשר דמוזיל עד אייר ואיכא רווחא ללוקח ועוד דהא אי בעי מעכב להו ברשותיה עד אייר והוי נמי יוקרא וזולא לדידיה הילכך ליכא איסורא כלל וכן נמי אי אמר ליה לחנוני תהא חביתא ברשותך עד אייר ויהיבנא לך דמי כשער שיצא באייר. עד כאן.
טרשא דרב חמא: פיוש רש"י שהיה מוכר במקום הזול כמקום היוקר ואחריות הליכה עליו ושם מוכרים לצורך רב חמא כיוקר דהתם וקונים לעצמם סחורה שם באותן מעות והריוח לעצמן ואחריות החזרה עליהם. והרז"ה הקשה עליו שאם כן למה לן טעמא דנקטי להו שוקא וכו' בלאו הכי נמי שריא דהא תניא לקמן המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. על כן פירשה הוא שאף בהליכה היתה הסחורה ברשות הלוקחים ואפילו הכי מותר משום דנקטי להו שוקא ונכון הוא. אבל אפשר להעמיד דברי רש"י דההיא דלקמן כשהיא לגמרי ברשות מוכר ולומר שהוא מעלה להם שכר מן עמלם בהליכה והא דרב חמא בשאינו מעלה להם שכר עמלם והיינו דאיצטריך להאי טעמא דנקטי להו שוקא וכו'. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: הא דרב חמא נראה שהלה מוכר להם במקום הזול כמקום היוקר לזמן שישובו משם ומוליכין אותו שם והיו מרויחים במה שקונים שם באותן מעות ואף על פי שהיין באחריותן מותר מפני שהן נעשין שלוחיו ובכל מה שקונים שם אומרים שלוחיו אנחנו למכור ולקנות ונקטי להו שוקא במכירתם ולא שקלי מנייהו מכסא בקנייתם. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: אמר רב חמא טרשא דידי שרי. פירוש הקונטרס דרב חמא היה מוכר בפרקמטיא והיה מוכר במקום הזול כשער שהיה נמכר ביוקר והוא היה מקבל עליו אחריות דרך ההליכה והלוקחים משתכרים בפרקמטיא שהיו לוקחים מן המעות סחורה ומביאים לכאן ואחריות מזה עליהם. וקשה דכיון דאחריות ההליכה היתה על רב חמא אם כן למה ליה טעמא משום דניחא להו וכו' פשיטא דאין זה רבית שהרי היו כמו שלוחין ממש.
לכך נראה לפרש דגם אחריות ההליכה היתה עליהם והשתא ניחא שפיר דהמכר היה נגמר מיד ומן הדין לא היה לו ליטול אלא כמו שהיתה שוה לשם במקומו והוא שקיל טפי ולהכי איצטריך טעמא דניחא להו וכו' שהיו מרויחים באותן המעות.
ואם תאמר וכי מותר להלות לחבירו ברבית מהאי טעמא שירויח באותן המעות. ויש לומר דשאני הכא דהריוח בא מחמת בעל המעות.
ועוד יש ליישב פירוש הקונטרס דלעולם אחריות ההליכה על רב חמא ומכל מקום איצטריך האי טעמא דניחא להו משום דהוה אמינא כיון דבתר דזבנוה התם במקום היוקר הוא מלוה להם המעות שיסחרו באם לתועלתם כי טרחי בהליכה להוליכה לשם ולמכור אותה לו הוה ליה כרבית מוקדמת ומשום הכי איצטריך לומר דאין כאן רבית מוקדמת דהא עביד להו מילתא דשויא באותו טורח שטרחו בשבילו דכל היכא דאזלי בהליכה ובחזרה שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא בכל סחורות שמוליכין ומביאין מפני שיוצא עליהם שם שהם מוליכין סחורתו של רב חמא. עד כאן.
וכן כתוב בתוספות חיצוניות וזה לשונו. יש ליישב פירוש הקונטרס דאחריות ההליכה על רב חמא וכי תימא אם כן הוי שלוחו ממש. יש לומר דמכל מקום היה להם טורח ההליכה ומזה הטורח לא היה נותן להם כלום אלא מחמת אותו הטורח היו מרויחין שבחזרה היו המעות מלוה גבייהו ומרויחין בהם שהיו לוקחין באותן מעות סחורה שהיא שם בזול ומביאין אותה לכאן ומוכרין אותה ביוקר ואם כן אותו טורח היה רבית מוקדמת ולהכי איצטריך טעמא דניחא להו וכו'. עד כאן. וכן כתב הריטב"א בשם התוספות.
עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: והם ז"ל פירשו דהכא האחריות היה על הלקוחות אף בהליכה ומשום דתניא המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. דבאחריות לוקח אסור הוצרך לומר טעם דשאני הכא דניחא להו דליקום ברשותיה כלומר שיקרא שמו עליה כי הם יודעים כי רב חמא מכרה להם והם עתידים לפרוע עדיין מדמי הסחורה לא שיהא כן התנאי אלא שכן המנהג על הרוב ומפני כן נקטי להו שוקא ושבקי להו מיכסא כדי שירצו התגרים לסחור עמו וגם שיפרעוהו בעין יפה ויותר הוא טוב להם כשלא פרעוהו מיד ונתן להם זמן עד החזרה דמשום הכי זבני לה לזמן ההוא ביוקר ולאו משום אגר נטר לי וכיון דליכא אגר נטר לי שרי. אי נמי יש לפרש דכיון דכל היכא דקאי ברשותיה דרב חמא שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא הרי האחריות שקבלו על ההליכה אינו בחנם ומשום אגר נטר לי אלא כאלו נתקבל שכר על האחריות ההוא וכהאי גוונא אפילו באחריות לוקח מותר וכן פירש מורנו. עד כאן.
והלכתא כטרשא דרב חמא וכו': ככתוב בתוספות. וכן פסק רבינו האי בשער מ"ב דהלכתא כטרשא דרב נחמן מיהו לא פירש טרשא דרב נחמן כמו שאנו מפרשים אלא פירש דהיינו אדם שנותן לחבירו חמשה דינרים ואינו מרויח בהקדמת מעות אלא שבטוח במקחו שלו. ולפי זה הפירוש צריך לפרש מתניתין דקתני אם לגורן בשנים עשר מנה אסור כגון שאז הוא שוה כך דאז אין המוכר מרויח אלא שהוא בטוח במכר שלו ואפילו הכי אסור משום דקץ ליה ומיהו אין נראה לרבינו תם פירושו בזה דמתניתין משמע דמיירי כגון שמייחד לו החפץ בשכר המתנת המעות. ועוד דמתניתין בהקדמת החפץ ואיהו מוקי עיקר מילתיה דרב נחמן בטרשא בהקדמת המעות. תוספות שאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה