בבא מציעא לט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נטושים דבע"כ דכתיב (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה אפקעתא דמלכא רטושים דמדעתן דכתיב (הושע י, יד) אם על בנים רוטשה תנא אוכולם שמין להם כאריס אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מיבעיא אלא ארטושים והא מוציאין אותן מידו קתני אלא אנטושים למאן אילימא לרבנן הא אמרי מוציאין אותו מידו אי רבן שמעון בן גמליאל הא אמר שמעתי שהנטושים כשבויין כשבויין ולא שבויין כשבויין דאין מוציאין אותן מידו ולא שבויין דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן ליה כאריס ומאי שנא מהא דתנן בהמוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הא לא דמיא אלא להא (דתנן) גהמוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכא דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא לפסדינהו הכא נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא לפסדינהו וכולן שמין להם כאריס וכולן לאיתויי מאי לאיתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו ורב נחמן דידיה אמר דבורח הרי הוא כשבוי בורח מחמת מאי אילימא מחמת כרגא היינו לדעת האלא בורח מחמת מרדין אמר רב יהודה אמר שמואל ושבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור תמרים לגדור זיתים למסוק בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפוטרופא לעולם זאפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן:
אמר רב הונא חאין מורידין קטן לנכסי שבוי טולא קרוב לנכסי קטן יולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן אין מורידין קטן לנכסי שבוי דלמא מפסיד להו ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן באחי מאימא [ולא קרוב לנכסי קטן] כיון דלא מחי אתי לאחזוקי ביה אמר רבא שמע מיניה מדרב הונא כאין מחזיקין בנכסי קטן
רש"י
[עריכה]ה"ג נטושים על כרחן דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה - היינו על כרחו:
אפקעתא דמלכא - מצות המלך:
רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה - היינו מדעתו ולא שביה דכתיב רישיה דקרא וקם שאון בעמך היו יראים שלא יבאו אויבים עליהם וכל מבצריך יושד יגלו בגולה מאיליהן וישארו העיירות שדודין מאין איש כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדין הבאין למלחמה על ידי מארב על עם היושב בשלום שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכמוהו (ירמיהו יג) הגלת יהודה כולה הגלת שלומים מתוך ישיבת שלום באין מחריד הגלם נבוכדנצר. בית ארבאל תרגם יהונתן בית מארב אל"ף למ"ד יתרים בו כמו (הושע ב) יענו את יזרעאל שהוא לשון זריעה ולא לשון עיר ומדקא אמר יושד כשוד שלמן בית ארבאל מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוה אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים והולכים להם מדאגת האויב שמא יבא עליהם:
רוטשה - נעזבה:
וכולן - מפ' לקמיה אהייא קאי וכללא לאתויי מאי:
שמין להם כאריס - אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום:
השתא זריז ונשכר הוי - ויטול הכל:
דאילו התם זריז ונשכר - דכיון ששמעו בו שמת כי נחת לה אדעתא דכולהו פירי נחת אבל הכא דלא שמעו שמת לאו אדעתא דכולה נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהא מונחין:
נכסי אשתו - נכסי מלוג שהוא אוכל פירות והקרן שלה:
הוציא הרבה ואכל פירות קימעא - קודם שמת או שגירשה:
הא לא דמיא - תרוצא הוא הא דנכסי שבויין להא דאשתו קטנה דמי:
קטנה - שהיא יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ואין קידושין תופסין בה מן התורה אלא מדברי סופרים לפיכך יוצאה במיאון בע"כ אם תמאן:
כמוציא על נכסי אחר דמי - ואם הוציא ולא אכל כדי הוצאתו שמין לו כאריס:
דלא סמכא דעתיה - שיהא מוחזק בידו דדואג שמא תמאן בו:
תקינו ליה רבנן - ליטול כאריס:
כי היכי דלא ניפסדינהו - שלא יקלקל הקרקעות לזורען תמיד ולא יעבוד ולא יעדור כרמים:
לאיתויי הא דרב נחמן - בורח מחמת מרדין:
יצא לדעת אין מורידין - דכיון שהיה שפוי בדעתו ולא צוהו בלכתו לירד לנכסיו ש"מ לא ניחא ליה:
בורח הרי הוא כשבוי - שאין דעתו מיושבת עליו מחמת שהוא בהול:
מחמת כרגא - שאין לו ממה לפרוע כסף גולגלתו למלך ובורח לפני בוא הזמן:
היינו יוצא לדעת - שאין כאן בהלה:
מחמת מרדין - שהרג את הנפש ופרסאי הורגין על שפיכות דמים כדאמרינן בבבא קמא (דף קיז.) מרדין היא רציחה בלשון פרסי וכן מפורש בשערים דרב האי גאון (שער מ):
מעמידין אפוטרופוס - להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים ואח"כ מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס:
ולוקים אפוטרופוס לעולם - שלא יטול כלום:
אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן - אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו:
אין מורידין קטן לנכסי שבוי - ואפילו הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להם איש נכרי:
ולא קרוב - הראוי לירש בנכסי קטן לעשות ולאכול כדמסיים טעמיה דכיון דקטן לא ידע למחויי אתא האי קרוב לאחזוקי בהן ולומר לחלק ירושתו בא וטוב להם להוריד איש נכרי דלא מצי למטען בהו ירושה:
ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן - כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח של קטן דאתי לאחזוקי בהו לצורך אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו:
באחי מאימא - כדפרישית שזה אח מן האם לאחיו של קטן מן האב:
ש"מ מרב הונא - דאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יחזיק בהם מחמת ירושה אבל אחר שאין לו טענת ירושה מורידין ולא חיישינן שמא יטעון אביו של קטן מכרם לי ואכלתים שני חזקה ש"מ אין מחזיקין בנכסי קטן אם לא אכל בפני האב שלש שנים אין שלש שנים שאכלן בפני הקטן חזקה:
תוספות
[עריכה]וכולם שמין להם כאריס. אנטושים דרשב"ג קאי כדמסיק פי' רש"י דבשבוי ששמע שמתו אוכל כל הפירות ואם יבואו הבעלים קודם שיאכל הפירות יטול כשאר אריסין ויחזיר השאר ובנטושים דלא שמע שמת לא יאכל כל הפירות אלא שמין הפירות שיאכל כשאר אריסין למחצה לשליש ולרביע ולא יאכל כלום בחנם וקשה דאמאי משני לעיל לירד ולמכור תנן לישני לירד ולאכול תנן דהא אפילו לאכול בחנם אינו יורד ועוד מאי פריך בתר הכי אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל אפילו למ"ד מורידין כיון שאין לו אלא כאריס נכרי ועוד מאי פריך מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דהתם יורד לאכול כל הפירות אבל הכא אינו יורד כי אם בתורת אריסות ותו דאמר שמואל לקמן שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ומעיקרא אמאי אין מורידין קרוב כיון שלא יאכל הפירות בחנם לכך נראה דודאי שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו ולרב וכן לת"ק אית להו שאין שמין כאריס ולכך אין מורידין דלמא מפסיד להו לפי שירא שיבואו הבעלים קודם שיקצור ויאכל ולא יטול כלום ולא ישביח הקרקע אלא כל מה שימצא יאכל בחנם כדין קרוב היורד לנכסי שבוי והשתא פריך שפיר כיון שאוכל כל הפירות כשיבואו הבעלים קודם שילקט אמאי נוטל כאריס טפי מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' והא דקאמר ואילו התם זריז ונשכר פי' כששמע הבעלים ממשמשים ובאין מניחין אותו לקדם ולתלוש אע"פ שהפירות ישוו הרבה מעמלו כיון שאם לא יקדם אין משלמין טרחו אבל הכא בנטושים אם באו בעלים אין מניחין אותו לתלוש כיון דלא מפסיד מידי דשיימי' להו כאריס:
אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין. וא"ת והאמרה שמואל חדא זימנא וי"ל דה"ק אף על גב דבשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין:
היינו לדעת. דמסתמא לא פליג אשמואל מדלא קאמר אף בורח או אף יוצא לדעת:
ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל. פרש"י מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב הא נכרי מורידין וקשה דבלא רב הונא כמה משניות יש שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומים פרק הניזקין (גיטין דף נב.) מנהו ב"ד לא ישבע וע"ק היכי מוכח מדרב הונא דאין מחזיקין דלמא אי טוען שני חזקה מועיל והא דמורידין נכרי משום דליכא למיחש למידי דע"כ כיון דמורידין א"כ יש לו דעת לומר הבא עדים שלקחת מאבי והכי נמי יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נד א מיי' פ"ז מהל' נחלות הלכה ה', סמג עשין צז, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ה סעיף ב' וע"ש:
נה ב מיי' פכ"ג מהל' אישות הלכה ח', סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' פ"ח סעיף ז':
נו ג מיי' פכ"ג מהל' אישות הלכה י', טור ושו"ע אה"ע סי' פ"ח סעיף י':
נז ד ה מיי' פ"ז מהל' נחלות הלכה ה', סמג עשין צז, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ה סעיף ב':
נח ו מיי' פ"ז מהל' נחלות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ה סעיף ג':
נט ז מיי' פ"ז מהל' נחלות הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ה סעיף ב':
ס ח ט י מיי' פ"ח מהל' נחלות הלכה א' והלכה ב, סמג עשין צז, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ה סעיף ו':
סא כ מיי' פי"ד מהל' טוען ונטען הלכה ז', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ט סעיף י"ט:
ראשונים נוספים
תנא וכולן שמין להן כאריס. אוקימנא כרשב"ג דאמר שמעתי שהנטושין כשבויין. וסבר האי תנא כשבויין ולא שבויין כשבויין שאם תפשו דאין מוציאין מידם ולא שבויין דאלו גבי שבויין אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו גבי נטושין שמין להן כאריס.
ואקשינן מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות בנכסי אשתו הוציא הרבה ואוכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכו' אסיק' תיקנו להן רבנן לשום להן כאריס כי היכי דלא ניפסדינהו לנכסי.
ודייקי' וכולן לאתויי שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו.
יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו מאי טעמא דאמרי' מכדי לדעת יצא היה לו להוריד קרוביו לנכסיו כיון שלא הוריד הוא גם אנו אין מורידין אבל הבורח מחמת מרדין כלומר הבורח מחמת נפשות מורידין קרוב לנכסיו דאמרי' מחמת טירדא הוא דלא הורידם וקיימא לן כשמואל דהא רב נחמן קאי כותיה הלכך במקרקעי מורידין קרוב לנכסי נטושין וכששמעו בהן שמתו מורידין אפילו לנכסי נטושין. ומטלטלי אם תפשו אין מוציאין מידם ואם לא תפשו מפקידין אותן ביד נאמנין. ואם נראין הדברים שמתו אע"פ שאין עדות ברורה במיתתן נותנין אותן ליורשין.
פי' אפוטרופא לדיקנני כלומר לאדם גדול בעל זקן אין מעמידין לו אפוטרופוס. וקיימא לן כשמואל דאמר מורידין קרוב לנכסי שבוי דהא רב הונא דתלמיד רב הוא אמר אין מורידין (קרוב) [קטן] לנכסי שבוי דלמא מפסיד להו ולא קרוב לנכסי קטן הא גדול ואפי' קרוב בנכסי שבוי מורידין אמר רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל זו השמועה של רב הונא בתחלת פ' האשה שנתאלמנה.
רטושין דמדעתן. אע"פ ששמעו בהן שמתו מוציאין מידם שאין הקרובים נכנסים לנחלה אלא בעדות גמורה, אבל אם באו קרובים להוריד בהן רחוק על פי ב"ד בתורת אריסות כדי שלא יפסדו שומעין להם כאריס וא"כ [לא] הוה לן לממני הני בכלל וכולן שמין להם כאריס:
השתא זריז ונשכר הוו מאי דאשבח מיבעיא. אי קשיא והתנן (כתובות ע"ט ע"ב) מי שהוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלמא אע"ג דזריז ונשכר אינו נוטל מה שהשביח לא תקשי דהתם משום מחילה נגעו בה כדמפלגי' בין אכל ללא אכל, ואמרי' נמי והוא שאכלה דרך כבוד דכיון שאינה יוצאה מרשותו בחייו אלא לדעתו לאו אדעתא למשקל כאריס עבד וכיון שאכל מחל, אבל הכא ליכא למימר שמחל לו כלום וכיון שברשות ירד כ"ש שנוטל כאריס.
ואוקימנא אנטושין ושמין להם כאריס כשיבאו בעלים וחייבין לישבע כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטלין בשבח ובפירות כל השנים הללו כשאר אריסין אבל כל זמן שלא באו אין ב"ד מביאין אותו לבית החשבון וכ"ד הר' משה הספרדי ז"ל ועיקר.
ונראה שמה שאמרו קדם ותלש הרי זה זריז ונשכר משום שחוששין שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה אע"פ ששמעו בהן הואיל ולא באו עדים על הדבר ולפי' חששו כאן יותר מנטושין מפני שאינו בוש להפסיד ולעשות מהן כל מה שירצה כיון ששמעו בהן שמתו ולנויכך תקנו לו שזה זריז ונשכר:
אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. כבר כתבתיה בפרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ז ע"ב):
השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא: ואיכא למידק מאי קושיא. והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר, ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח, אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. י"ל דהתם מדין מחילה נגעו ביה, דכיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים יוצאים מתחת ידו אלא מרצונו, אף הוא אינו יורד בהן לדעת שיטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא, מדמפלגינן (כתובות פ, א) בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד, אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית, לדעת ליטול כאריס נחת ואע"ג דשמע ביה דמית.
ואסיקנא אנטושין, ושמין להם כאריס: וכשיבואו הבעלים מחשבין עמהם ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו, ונוטל ככל אריס בין בשבח בין בפירות, אבל מכל מקום בית דין מחשבין עמהן עד שיבואו הבעלים, (דעתים) בתורת ירושה נחית להו, ונוטל הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ויחשבו עמהם, כן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נחלות ה"ה) ודעת הרמב"ן ז"ל (ד"ה הא דאמרינן השתא) ומדברי רש"י (ד"ה דאילו) נראה, דבכל שנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר.
ואינו מחוור בעיני, דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין היא, וכדאמרינן, בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו נטושין, ומפרשינן טעמא, רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו, ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שמין להן כאריס לא מפסיד, ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס, מאי קאמר כיון דאמר מר, לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס, דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו י"ל, דהא דאמר ושמין להן כאריס, היינו לאחר שבאו בעלים, והכי קאמר שמואל, מהשתא מורידין ונוטל כאריס, ולא חיישינן דילמא מפסיד, דהא אמר מר דכשיבואו בעלים שמין להם כאריס.
ול"נ דכל מה שאכל קודם ששמען שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו, דכיורש נחת ואכל. ותדע לך, שהרי אין בין שבויין לנטושין אלא שזה זריז ונשכר, כלומר, אע"פ ששמעו בהם שממשמשין ובאין וקדם ותלש את הכל הרי זה נשכר, שכל מה שאכל אכל, והיורד בנכסי נטושין אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו, אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשין ובאין, הא בשאר דינין הרי הוא כיורד לנכסי שבויין, אלא שאין דעתי מכרעת.
ומה שאמרו זריז ונשכר: פרש"י ז"ל, מפני שזה על דעת ירושה ירד להן. ואינו מפסיק כל הצורך, וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל זכה בשל אחרים, אלא נראה לי שתקנת חכמים היא, לפי שחששו שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה, אע"פ ששמעו בו שמת, וחששו כאן יותר מבנטושין, לפי שאינו בוש כל כך מלהפסיד כיון ששמעו בהן שמתו, אבל בנטושין הוא בוש יותר מלהפסיד, כיון שלא שמעו בהן שמתו.
הא דאמר דאין מורידין קרוב לנכסי קטן: פי', גזרה שמא יטעון לחלק ירושתי באו, דכיון דקטן הוא לא ידע למחויי ביה, לאו למימרא שאלו ידע קטן שנכסים אלו של מורישו היו, שהיתה טענת הקרוב טענה מחמת חזקתו שלחלקו באו, שאף הקרוב כרחוק, שאין חזקה עולה לו בנכסי קטן עד שיביא ראיה, ואדרבה אין לקרוב חזקה, הואיל ונעשה שותף בהן, ואין לשותפין חזקה זה על זה (ב"ב מב, א). אלא הכי קאמר שמא הרואין אותו אוכל קרקע זה ובא, מימר אמרי שמא מחלק ירושתו הוא לו, ואינן מודיעין את הקטן לאחר שיגדיל, ואף הוא אינו יודע שיערער עליו לאחר שיגדיל, אבל אחר מורידין, דלאחר שיגדיל מודיעין אותו שנכסים אלו של מורישו היו, וכן כשמורידין קרוב לנכסי שבוי גדול, הוא הדין והוא הטעם.
וכולן שמין להם כאריס: פירש הקונטרס מן הפירות שבכל השנים קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס והשאר לבעלים. השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. פירוש פשיטא דנוטל כאריס. ולא נראה ומשמע דלא קשיא ליה אלא ממאי דקאמר מיבעיא ואדרבה היה לו להקשות פירכא דעדיפא מינה דלעיל אמרינן דקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר אלמא דתני אוכל כל הפירות קודם ביאת השבוי והכא אמרינן דאפילו קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס ואם כן קשיא אהדדי.
ויש לומר דודאי קודם ביאת השבוי הוין כל הפירות שלו. והכי פירושו שמין להם כאריס לאחר שבא השבוי אם מצא פירות בעין כגון פירות שמחוברים בקרקע או שהשביח הקרקע מזה השבח הוא נוטל כאריס. ופריך השתא זריז ונשכר הוי בשקדם ותלש קודם ביאת השבוי אף על גב דשמע שהיו ממשמשין ובאין מאי דאשבח פירוש לאחר ביאת השבוי כשמוצא שבח בעין מיבעיא פשיטא דלכל הפחות נוטל כאריס. והשתא אין להקשות קושיין ממש אהדדי מאי שנא הכא דהוא אוכל ונוטל והכא אינו נוטל אלא כאריס שנא ושנא דלעיל מיירי שלא בא אלא שמע שבאין אבל הכא מיירי שכבר בא השבוי. ואם תאמר מאי פריך השתא זריז ונשכר הוי וכו' והלא לא דמו אהדדי כדפירשתי.
ויש לומר דהכי קאמר משום מאי סלקא דעתך לומר דלא שקיל ליה כאריס משום דחשבת ליה כיורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות. וזה אינו דהשתא זריז ונשכר הוי קודם ביאת השבוי כי נמי שמע שהן ממשמשין ובאין אלמא דחשבת ליה כיורד ברשות דאי שלא ברשות חשבת אם כן לא הוה אמרינן דהשתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. ולהכי פריך השתא זריז וכו' פירוש לאחר שבא השבוי ומצא שבה בעין לא כל שכן דחשבינן ליה כיורד ברשות לגבי האי דשקיל כאריס. תלמיד הר"ף.
וזה לשון הריטב"א: תנא וכלן שמין להן כאריס. פירש רש"י כי כשיבאו הבעלים וכו' אבל בתוספות פירשו דלא מיירי אלא לענין שבח שהשביחו בנכסים שהוא קיים שנוטלין בו כאריס כשיבאו הבעלים אבל בשכר עבודה שבכל שנה לא מיירי. והביאו ראיה לדבריהם מהא דפרכינן בסמוך אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר וכו' ומשמע מהאי לישנא דלא סתרן אהדדי דהא במאי דאמרינן זריז ונשכר כל הפירות שהיו בכל השנים שעברו קודם שיבאו הבעלים הרי הן שלו ולא עוד אלא שאפילו שמע שממשמשין ובאין ושמט ואכל אין מוציאין מידו ואלו באידך קאמר ששמין לו כאריס ולא יטול אלא למחצה לשליש ולרביע. אלא ודאי דלא איירי תנא אלא לענין שבח שהשביחו והוא עומד קיים בקרקע כשבאו הבעלים כגון שנטעו כרמים וכיוצא בו.
ואם תאמר ולפירוש התוספות נמי כיון דעניינים חלוקין הן דהא איירי בפירות והא איירי בשבח היכי אמרינן דלא מיבעיא לומר הא. ויש לומר דודאי מאן דבעי לומר שאין שמין להן כאריס היינו משום דלא דיינינן להו כיורד ברשות והיינו דאמרינן דפשיטא שנוטל כאריס וכיורד ברשות דכיון דלענין פירות זריז ונשכר פשיטא דכיורד ברשות דמי ועדיף מיניה. וכי תימא היא גופה נצרכא שיטול בשבח כאריס בלחוד ולא נאמר שיהיה נשכר יותר ממחצה ויש לומר דכל שכן דפשיטא ליה דהא לא קתני שיהא נשכר אלא במה שהיה זריז ששמט ואכל ולא במה שהשביח בקרקע שהוא בקרקע ולא אכלו ודי לו שיטול בשבח בגופה של קרקע כאחד מאריסי העיר ושיהא ידו על העליונה ולישנא נמי דאיק הכי דאי לא הוה ליה למיתני אין שמין להן אלא כאריס. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: שמין להן כאריס. פירש הקונטרס שיטול בפירות ובשבח כמנהג אריסי העיר. ואם תאמר לעיל אמאי משני לירד ולמכור לשני וכו' כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר. דמכל מקום לאלתר נוטל הכל עד שיבאו הבעלים ויחזור ואם כן יורד ואוכל הוא עתה.
ומיהו מדמדמה לה לההוא דהמוציא וכו'. מכלל דהכא נמי מה שאכל אכל דאם לא כן מאי פריך דין הוא דהכא שיטול בשבח כאריס מאחר שאין הפירות שלו. הילכך נראה לפרש וכו' עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנץ: שמין להם כאריס. פירש הקונטרס אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקע ופירות וכו'. ואם תאמר לעיל דפריך לשמואל דאמר מורידין מברייתא דקתני ובניהם מבקשין לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם אמאי דחק רבא לתרץ לירד ולמכור הא אפילו לירד ולאכול אין לו דאין נוטל כלל אלא בעדים וכך היה נוטל בשל אחרים. לאו פירכא דמכל מקום לאלתר נוטל לגמרי עד שיבאו הבעלים ויחזיר וברייתא משמע דאין מניחין אותו לירד עכשו.
ומיהו מדמדמי לה לההיא דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נראה שהפירות אוכל בחנם ואין משלם כלום לשבוי כשבא ובמה שהשביח בקרקע נוטל כאריס. ועוד מדאמר שמואל לקמן שבוי שנשבה בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסיו וקוצר ובוצר ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו ואם איתא שאינו נוטל אף בפירות אלא כאריס לוקמיה לקרוב מרישא.
והשתא לפי מה שפירשנו אין הורדה לנכסי שבוי שוה להורדה לנכסי קטן דלנכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן הוי אפוטרופוס. ועוד חלוקים בזה דהורדת קרוב לנכסי שבוי דכולה שמעתא בראוי ליורשו ואף בנכסים שהיה הקרוב ראוי לירש עמו שנפלו ממורישיהם ובהני נכסים אמרינן להוריד קרוב לנכסי קטן כיון דאותו קרוב היורד היה ראוי לירש עמו באותן נכסים או אחים מן האם של קרוב היה ראוי לירש באותן נכסים עם הקטן והא דאמרינן לקמן לוקמינהו בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דמשמע דאי מורידין הוה מוקמינן כולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידעינן בודאי דלא שכיבא. לא נוכל לומר כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא לאכול הפירות לגמרי כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפוטרופוס.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וקשה דאמאי לעיל משני לירד ולמכור וכו'. ומיהו נוכל לומר דעת רש"י הוא שנוטל הכל ואם יבאו הבעלים יחזיר להם הכל וישאירו לו כדין אריס. אבל אין נראה לתוספות דכיון שלא שמעו בו שמת למה יניחוהו ליקח חלק בנכסי בעלים ודילמא כשיבאו לא ימצאו ליפרע ממנו. וגם לשון רש"י לא משמע כן שפירש ואם יבאו בעלים יטלו כמנהג אריסין.
עוד כתוב בתוספות מאי פריך מהמוציא הוצאות וכו'. אין להקשות דנימא דפריך אשבויין ששמעו בו שמת דקאמר שמין לו כאריס אף על גב דאדעתא דארעא נחית ואפילו הכי משני דכיון דלא סמכה דעתיה שירא שהקול שיצא אינו אמת לכך תקנו לו כאריס. דיש לומר אם כן היכי קאמר לעיל אילימא אשבויין השתא וכו' הא צריך לאשמועינן שלא נאמר כמו במוציא הוצאות על נכסי אשתו כדפריך בתר הכי מאי שנא.
עוד כתבו בתוספות דילמא מפסיד להו וכו'. ואיו להקשות לרב ולתנא קמא יתקנו שיתנו לו כאריס אם יבאו ולא יפסיד ויורידו ושמא יש לומר כיון שנוטל הכל אם לא יבאו לא היו יכולין לתקן אם יבאו שיתנו לו כאריס. כיון דאדעתא דארעא נחית כמו בהוציא הוצאות על נכסי אשתו. ועוד כשיבאו הבעלים מן הדין הוא שלהן מה שימצאו ולא יטול זה כלום ולא ראו להפקיע דינו. אבל אין לפרש דאפילו אם יטול כאריס עדיין יקלקל כך סברי רב ותנא קמא כי יקדים עצמו ליטול הכל וגם אחרי שלא יוכלו ליורשו (נוסחא אחרינא לגרשו) לא יטיח לעבדו בטוב אם כן בחנם פירשו תוספות לפי שירא שיבאו בעלים ולא יטול כלום.
השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא: לפירוש רש"י הוא פשוט השתא אם לקח הכל הוי זריז ונשכר כל שכן אם מניחו ואינו תולש שיטול מן השבח כאריס וזה טוב לבעלים כדי שלא יקדים לתלוש הכל כשישמע שיבאו הבעלים. ולפירוש התוספות אך קשה דאדרבה אין נותנין לו כאריס יש לומר דהכי פירושו מיבעיא פירוש מה צריך ליתן לו כלום במאי דאשבח כיון שהדין כך שהוא זריז ונשכר לוקח הכל אם ירצה אם כן למה יתקנו לו ליטול כאריס אם לא קדם ותלש כדפירשו תוספות וטעמא משום דאדעתא דכולה ארעא נחית תחלה ולא חיישינן שמא יחטוף ויאכל כיון ששמע בו שמת ולכך לא תקנו לו שיטול כאריס אבל אם קדם ותלש הוי זריז ונשכר. עד כאן גליון.
וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: וכולם שמין להם כאריס: כלומר אבורח מחמת מרדין קאי דקא אמרינן דמורידין קרוב לנכסיהן ושמא תאמר כי היכי דבנטושין היכא שלא שמעו בו שמת דאמרינן אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר נימא נמי בבורח מחמת מרדין קמשמע לן ברייתא זו דלא אמרינן כן אלא אם יבאו הבעלים התנו להם בכל שנה ושנה שעברה למחצה לשליש ולרביע ויחזיר להם המותר כפי שיודו הן מעצמו שיצא מן הקרקע או שמא על פי עדים שכך וכך הוציא הקרקע פירות בכל שנה ושנה אבל אינו זריז ונשכר כיון שלא צוה דפנאי היה לו אף על פי שהיה מתירא מה שאין כן בשאר שבוי שאין לו פנאי כלל. עד כאן.
ואסיקנא דשמין להן כאריס אנטושין: ושמין להן כשיבאו הבעלים ומחשבין עמהן ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס בין בשבח בין בפירות. אבל מכל מקום אין בית דין מחשבין עמהן עד שיבאו הבעלים דבינתים בתורת בחזקת ידו שהנחת להו ונוטל הכל כיורש עד שיבאו הבעלים ויחשבו עמהן. כן דעת הרמב"ם והרמב"ן נ"ר.
ומדברי רש"י נראה דבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר. ואינו מחוור דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין הוא וכדאמרינן בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשלא שמעו בו דהיינו נטושין ומפרשינן טעמא רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר וכו' ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס מאי קאמר כיון דאמר מר וכו' לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו יש לומר דהא דאמרינן וכולן שמין להן כאריס היינו לאחר שבאו בעלים והכי קאמר שמואל מהשתא מורידים ונוטל כאריס ולא חיישינן דילמא מפסיד דהא אמר מר דכשיבאו בעלים שמין להם כאריס.
ולי נראה דכל מה שאכל קודם ששמעו שהבעלים ממשמשים ובאים הרי אלו שלו דכיורש נחת ואכל ותדע לך שהרי אין בין שבוים לנטושים אלא שזה זריז ונשכר כלומר אף על פי ששמעו בהם שממשמשים ובאים וקדם ותלש ואכל את הכל הרי זה נשכר שכל מה שאכל אכל והיורד לנכסי נטושים אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשים ובאים הא בשאר דינים הרי הוא כיורד לנכסי שבוים אלא שאין דעתי מכרעת הרשב"א ז"ל.
השתא זריז ונשכר וכו': איכא למידק מאי קושיא והא המוציא הוצאות של נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל יש לומר דהתם מדין מחילה נגעו ביה כיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים הללו יוצאים מתחת ידו אלא מרצונה אף הוא אינו יורד בהם לדעת ליטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא מדמפלגינן בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד. אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית לדעת ליטול כאריס נחת ואף על גב דשמעו בו שמת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: מאי דאשבח מיבעיא הקשה ר"מ אמאי לא שני דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כמוציא הוצאות על נכסי אשתו. ותירץ משום דפשיטא ליה דלא דמי אלא למוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ואף על פי שבעל התלמוד טעה באותה סברא לקמן ורצה לדמותו למוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה יש לומר דהני מילי בשלא שמעו בו שמת דזה היה ראוי לדמותו לאשתו גדולה לפי שגרם לעצמו שגרשה ולכך אמרינן מה שהוציא הוציא הכא נמי בשלא שמע שמת וירד לנכסיו והוציא הוצאות על הספק איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להוציא הוצאות על נכסי איש שלא שמע בו שמת. אבל היכא דשמו בו שמת כדין עשה כיון דראוי ליורשו ושמע בו שמת לא פשע במידי ודמי להוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו דלא פשע נמי במידי. עד כאן.
הא אמרת מוציאים אותם מידו: ואם תאמר מאי פריך מכל מקום קאמר הכי דאי איתרמי דלא הוציאוה בית דין מידו והשביחה ובא השבוי ומצא שבח בעין נוטל כאריס. ויש לומר דהכי קאמר הא אמרת מוציאים אותו מידו כיורד שלא ברשות ואפילו כי אריס נמי לא שקיל והא דקאמר אלו התם זריז ונשכר הכי פירושו אלו התם פירוש כששמעו בו שממשמשים ובאין וקדם ותלש ואכל דינו הוי כאלו לא שמע שממשמין ובאין ואלו הכא שמין להו כאריס כששמעו שממשמשים ובאין וקדם ואכל דהוי דינו כמו כבר באו ולא שקיל אלא כאריס.
ואם תאמר מאי טעמא לא עבדינן כששמע שממשמשים ובאין כמו קודם שלא שמע כמו גבי שבוי. ותירץ מורינו שיחי' דלא דמי דדוקא גבי שבוי דהיינו שמעו בו שמת יש להשוות שמע שממשמשים ובאין לקודם שלא שמע דאין לו להאמין מה ששמע שהן ממשמשים ובאין שהרי שמע שמת אבל בנטושין לא שמע בו שמת ואם כן כששמע שבאין יש לו שפיר להאמין משום הכי עבדינן ממשמשים ובאין כמו שכבר בא. תלמידי הר"פ ז"ל.
ומאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות וכו': פירוש דקסלקא דעתין דהכא נמי כיון דקרוב הוא ויש לו תקוה בנכסים שירשם שדינו כיורד לנכסי אשתו גדולה והיה לנו לומר כי מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ופרקינן דהא לא דמיא אלא למוציא הוצאות בנכסי אשתו קטנה היכולה למאן דלא מחיל כיון דלא סמכא דעתיה ובדין הוא שיהא כיורד שלא ברשות אלא דתקינו ליה רבנן שיהא כאריס הכא נמי לא שנא.
ואם תאמר הניחא נכסי רטושין אבל נכחי שבוים ששמעו בהם שמתו מאי איכא למימר דהא סמכא דעתיה. ויש לומר דכיון שאין כאן שמועה ברורה ואולי הוא בחיים לא סמכא דעתיה שיהו נכסים נופלים לו בירושה ואף על גב דבעל בנכסי אשתו לא ידע מאן מאית ברישא מכל מקום הא שייך בנכסי אפילו מחיים וידו כידה או עדיפא מידה כדאיתא בדוכתה. הריטב"א ז"ל.
אמר שמואל שבוי שנשבה וכו': כתוב בתוספות ויש לומר דהכי קאמר אף על גב דבשבוי מורידין וכו'. ואין להקשות ולימא הך דהכא ולא האי דלעיל. דיש לומר דההיא דלעיל אמר רב יהודה משמיה דשמואל והשתא קאמר רב נחמן משמו אף על גב דכבר אמר שמואל בשבוי מורידין מכל מקום קאמר דיצא לדעת אין מורידין. גליון.
לאיתויי הא דאמר רב נחמן וכו': פירוש דאף על גב דברח מחמת מרדין ואיכא למימר לא יבאו לעולם ויבטח ולא יפסיד ויהיה כבעל בנכסי אשתו גדולה ולא יטול כאריס אפילו הכי לא פלוג. אי נמי דלעולם יש לחוש לביאה ולהפסד. עד כאן משיטה.
ובורח מחמת מרדין: כלומר דהיינו משום שפיכות דמים הרי הוא כשבוי שאינו יכול לצוות מחמת שהוא בהול שמא יודע הדבר וימצאוהו בעיר ויעשו בו דין שופכי דמים ואף לאחר שברח רחוק עשרה ימים או עשרים יום איננו יכול לשלוח ולצוות על קרקעותיו לפי שבכל מקום שהוא בורח מחמת מרדין שמה יעשו בו משפט מות אם יודע להם שיש מתרעמין. ה"ר יהונתן ז"ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כשמואל שאף על פי שלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאין אחד רוצה לפקח בהן בתורת אפטרופוס ומן הטעם שכתבנו וכן בית דין אין משתדלין להעמיד להן אפטרופוס שאפטרופוס לדקנני לא מוקמינן. אבל אלו רצה אחד לפקח בנכסים בתורת אפטרופוס מעמידין ביד אפטרופוס ואין מורידין בהן את הקרוב. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' דפרכינן עלה ולוקי אפטרופא לעולם ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר משום דלא משכחינן שאין אדם רוצה לפקח על נכסי גדול בחנם טעמא משום דלא משכחינן הא אי משכחינן מוקמינן. וראיה לדבר עוד מדאמר רבא בעובדא דההיא סבתא דמגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן לאידך פלגא דאמתא אלמא כיון דמשכחינן אפטרופוס מוקמינן ליה ואין מורידין אחתא מדין קרוב לנכסי שבוי.
ומיהו הני מילי כשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת אף על גב דמשכחינן אפטרופא קרוב קודם דכיון דשמעו בו שמת בודאי יורש משוינן ליה להאי קרוב ומעמידין הנכסים בחזקתו. וראיה לדבר מדאמרינן בעובדא דסבתא לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ואידך תילתא יהבינן לינוקא ואידך תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא וכו' אלמא דוקא בהך דנקא דמחמת אחתא דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמינן אפטרופא אבל תילתא דמחמת סבתא כיון דשמעו שמתה יהבינן לקטן עצמו ולא לאפטרופוס וכל שכן בגדול דאפילו משכחינן אפטרופא איהו עדיף דכיון ששמעו בו שמת בודאי יורש חשבינן ליה.
ומיהו אפשר דהני מילי לענין מקרקעי דלא כליא קרנא אבל למטלטלי דכליא קרנא אף על פי ששמעו בו שמת מעמידין אפטרופוס ולא קרוב והיינו דאמרינן בענבים לבצור וזיתים למסוק דבית דין מעמידין להם אפטרופוס וסתמא קאמרינן אפילו כששמעו בו שמת דכיון דקלא בעלמא הוא לא הוי יורש ממש ולפיכך אין מורידין אותו אלא בקרקעות דלא כליא קרנא. ובקרקעות נמי לירד ולאכול אבל לא למכור זהו דעת הרשב"א בדברים הללו.
אבל הרא"ה כתב דאפילו משכחי אפטרופא בקרקעות לא מוקמינן ליה כלל אלא מורידין קרוב ואף על פי שלא שמעו בו שמת דכיון שאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כל כך בחנם אף על פי שזה מקבל עליו לעשות כן אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה והיינו דאמרינן לקמן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלומר דאפילו משכחינן לא מוקמינן משום דחיישינן דילמא מפסיד להו.
וההיא דאמר רבא דמיגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן נמי לפלגא דאחתא התם היינו טעמא דכיון דאיכא חולקא לקטן בגויה חמיר להו לאינשי וליכא למיחש שמא יפסיד. הר"ן.
והריטב"א כתב כדעת הרא"ה וזה לשונו לקמן: ונוקי אפוטרופא לעולם. פירוש דכיון דמוקמינן אפטרופא לאותה קמה מוקמינן לכולהו נכסי דכיון דטרח טרח. ופרקינן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן. פירש רש"י שלא נמצאהו נראה מדבריו דאי משכחינן ליה מוקמינן אבל מדקאמר לא מוקמינן מכלל דאפילו אשכחן לא מוקמינן דלא תקון רבנן אפטרופא לדיקנני שירדו חכמים לסוף דעתן שלא יטרחו בנכסים כראוי כיון שאינם של יתומים וכי מחתינן להו לא מחתינן אלא אריס. ותלמודא נמי מפשט הוה פשיטא ליה דבעלמא לא מוקמינן אפטרופא לדיקנני אלא דהשתא קא סלקא דעתיה דכיון דנחתי לפירי נחתי לכלהו. ופרקינן דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלל ואפילו בכי הא וכן עיקר. עד כאן.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: מסוגיא דגמרא משמע דוקא ביורד בנכסי שבוי הוא יהוי זריז ונשכר אבל אנטושין דבורח מחמת מרדין ודדמו ליה שמין להם כאריס הוא דדיינין בהו אפילו במאי דקדם ואכל מקמי דליתי. ונראה לפרש מילתא דרבי שמעון בן גמליאל שמעתי שהנטושים כשבוים כמו שבשבוים דין לא שמעו בהם שמתו כדין שמעו בו שמת ומורידין קרוב אין הכי נמי בנטושין בין שמעו שמתו בין לא שמעו מורידין קרוב לנכסיהן. ואליבא דתנא קמא הויא מילתא בהפך דבשבוים הוא דאמר ברישא דברייתא בששמעו בהן שמתו מורידין קרוב והוא הדין בלא שמעו ובנטושין בלא שמעו מוציאין מידן והוא הדין אפילו שמעו שמתו דכיון דליכא סהדי מוציאין אותם מידן דחיישינן דילמא שמטי ואכלי ומפסדי לה לארעא ולא דמי נטושים לשבוים דנטושים ידע ביציאתו מן העיר ומדלא פקיד מאן ליחות לארעתיה לא שבקינן ליה לקרוב דליחות בהו וכל שכן לרחוק אבל שבוים שיצאו על מנת לחזור לאלתר ונשבו לא ידעו ביציאתן הילכך לא הוה לחו לפקודי אנכסייהו ומסתמא ניחא ליה דליחתו קריביה לנכסיה ולפלחו להו הילכך מורידין (חסר כמו ב' תיבות). דרבי שמעו בן גמליאל דאמר שמעתי שהנטושין כשבויין דמחמת מרדין נבהלו ונחפזו ולא צוו על נכסיהם מי יחזיק בהן והכי נמי פסק רבי נחמן משמיה דנפשיה דבורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי.
וכל הני דאמרינן דאין מוציאין מידן כגון נטושין ובורח מחמת מרדין אם חזר מורישן שמין להם כאריס במה שטרחו בפירות שהיו מחוברין בשעת חזרתו כדפרישית לעיל והיינו טעמא דלא מסלקינן להו לגמרי דאי אמרת מסלקינן להו מפסדי לה לארעא ואכיל מינה מאי דנפיק בה בלא טרחותא ובלא אפקותא.
והר"מ ז"ל כתב כשיבאו השבוי או הבורח מחמת סכנה שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין של אותה העיר. עד כאן.
ועד כתב הר"מ ז"ל כשם שאין מורידין קרוב למטלטלים של שבוי ובורח מחמת מרדין כך אין מורידין קרוב לחצרותיו וחנויותיו וכו'. אלא בית דין מעמידין להם גבאי ויהא השכר מונח בבית דין עד שידעו בו שמת או עד שיבא ויטלנו. ואין מורידין הקרוב לשדות וגנות ופרדסים להיות כאריס למחצה או לשליש אלא שיעשה ויאכל כדי שלא יפסיד הקרקעות ולא יוביר אותן. עד כאן.
והוא כתב למעלה שכשיבאו השבוי או הבורח שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין וכאן כתב שאין מורידין קרוב בהן בתורת אריסות ואם תאמר שלא נודיעם מתחלה אין זה דין היכול להתקיים ואם קרוב אחד נתאנה בזה לא יתאנה אחר אחריו. וצריך עיון בדבריו אלה יד כאן. וטעות נזדמן לו בדברי הרמב"ם ז"ל ולפי הנוסחאות שלנו אין עליו ז"ל קושיא. גליון.
שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו'. ומעמידין אפטרופוס: פירוש דכי אמרינן דאפטרופא לדקנני לא מוקמינן היינו כשצריך לטרוח בנכסים לעבוד אותם שהוא טורח גדול ואין אדם רוצה לטרוח בזה אלא בנכסי יתומים. וקוצר ובוצר פירוש והוצאה מגופן של נכסים.
ושמעינן מהכא שלא אמרו שמורידים קרוב לנכסי שבוי אלא דוקא בקרקעות אבל למטלטלים אין מורידים אלא מניחים אותו בית דין ביד אפטרופוס נאמן ואפילו רחוק. הריטב"א ז"ל.
וליקו אפטרופא לעולם: מכאן ראיה לפירוש התוספות דאי לפירוש הקונטרס קשיא דפירש דאינו נוטל אלא כאריס קודם ביאת השבוי אם כן מאי פריך וליקו אפטרופוס לעולם מאי נפקא מינה דהאי אפטרופוס יותר מאם הוה מוקי ליה אריס אלא שמע מינה דנוטל כל הפירות שבכל שנה קודם ביאת השבוי ומשום הכי פריך אמאי מוקמינן ליה קרוב שיאכל הפירות לוקי אפטרופוס. תלמיד הר"פ ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שבוי שנשבה או בורח מחמת מרדין שברח והניח קמה לקצור בית דין יורדין לנכסיו ומעמידים אפטרופוס לקצור ומוכר הפירות ומניח דמיהם עם כל שאר המטלטלים בבית דין ואתר כך יורידו בית דין לנכסיו קרוב כדאמר לעיל אבל אין מעמידין אפוטרופוס על כל נכסיו לעולם דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן. אבל אם שמעו בהם שמתו וירדו הראוים ליורשן לתוך הנחלה כולה וחלקוה ביניהם אין מוציאין מידם. אבל יוצא לדעת ולא שמעו בו שמת אין מתעסקים בנכסיו כלל מפני שהוא כמאבדן לדעת ואם הניחם בורים יעמדו בורים עד שיבאו או עד שישמעו בו מפי עדים ברורים שמת. מיהו היכא דהניח קמה לקצור או כרם לבצור ולא הניחם ביד אדם בעולם וכן מטלטלים ופירות שהניח בביתו ומתקלקלים נראה לומר שבית דין מעמידים אפוטרופוס למכרן ויעמדו המעות בבית דין. עד כאן.
אין מורידין וכו': אין הורדה לנכסי שבוי דומה להורדה לנכסי קטן דכל נכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן היינו לאפוטרופוס. והא דאמרינן לקמן לוקמינהו לנכסא בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא וכו' דמשמע הא מורידין הוה מוקמי לכולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידיע לן בודאי דלא שכיבא סבתא. אי אפשר לפרש כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי לאכול הכל דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפטרופסות. הרא"ש ז"ל.
קטן לנכסי שבוי: פירוש קודם שיגדיל אבל כיון שהגדיל והגיע לכלל שנותיה מורידין. ולא בעינן שיהא בן עשרים דהא היינו סתם קטן שבכל מקום וכן מוכיח חברו דאמר ואין מויידין קרוב לנכסי קטן. ודוקא קטן אין מורידין לנכסי שבוי אף על פי שהוא קרוב אבל אשה מורידין וכדמוכח בהדיא מעובדא דסבתא דמוקמינן נכסיה בידא דאחתא. הריטב"א.
ולא קרוב לנכסי קטן ואפילו נשבה: ודוקא כשחלקו והקטן מתפרנס בפני עצמו משלו דילמא מחזיק בחלק הקטן ואמר לחלקי הגיע זה ולא אפילו קרוב מחמת קרוב בנכסי קטן דהיינו אחיו מאמו שמא יאמר מחלק אחי היה זה ואני ירדתי בו מכחו והקטן לא ידע כלום ולא ימחה. הראב"ד.
ולא קרוב לנכסי קטן: נראה דדוקא במקרקעי דשייך למיחש לאחזוקי טפי בקרוב מברחוק. אבל במטלטלי מה לי קרוב מה לי רחוק. תוספות שאנץ.
באחי מאימא: פירש בקונטרס כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא לגבי קטן ואין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו ויאמר נכסים הללו אני יורש מחמת אחי מאמי שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו. וכתב ר"מ ואיני יודע כלל ליישבו דאח מאם אינו יורש דמשפחת אם אינה קרויה משפחה.
ונראה שטעות סופר הוא בכל הפירושים וכל היכא דכתיב בהו אב יש להיותו אם. ואם במקום אב. והשתא ניחא כגון ראובן שיש לו חנוך מלאה ופלוא מרחל ומת ראובן ונשאת רחל לאיש אחר וילדה לו חצרון ומת בעלה ומתה גם היא וירשוה בנים פלוא וחצרון אין מורידין חנוך לנכסי חצרון שירש מאמו שמא ימות פלוא ואתא חנוך לאחזוקי בנכסי חצרון כי יאמר אחי פלוא וחצרון אחיו ירשו את אמן ואלו באו לחלק פלוא אחי ועכשיו שמת אני יורשו שאני אחיו מאביו. הרא"ש.
ובגליון כתוב וז"ל: ולא קרוב מחמת קרוב וכו'. פירוש אחי מאימא שיאמר אני מחזיק בו מכח אמי שהוא שלו מחמת אביו. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: באחי מאימא כגון ראובן ושמעון שהן אחיו מן האב ושמעון ולוי אחים מן האם ומתה אם שמעון ולוי וירשוה שניהם ואחר כך מת שמעון בלא בנים וירשו ראובן אחיו מאביו אין לבית דין להוריד לראובן לנכסי לוי הקטן שירש מאמו שהרי אפשר שיטעון ראובן כל זה הוא חלק שמעון אחי שירש מאמו כן נראה.
מה שכתוב בהלכות רבינו הגדול דכיון דלא מחי דילמא אתי לאתזוקי בהו יש לעיין כיון דרבא דאיק ממילתיה דרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן ומשום הכי קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין ולא חיישינן דילמא אתי לאחזוקי בהו דהא אין מחזיקין בנכסי קטן. הילכך מיחזי לפרושי דקרוב היינו טעמא דאין מורידין כי היכי דלא לטעון ממנתא דילי הוא כל מאי דתפיסנא דאי מטעם חזקה הבאה מחמת טענה לא חיישינן דלא מצי טעין מיניה דקטן זבינתה או יהבה ניהלי במתנה אלא ודאי מחשש טענת ירושה הוא דאמרינן דאין מורידים ובקרוב מחמת קרוב נמי חיישינן כדפרישית לעיל. ונוסחתו בענין זה דכיון דלא מחי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו מחמת ירושה. מיהו אין הלשון מתיישב. ונוסחא זו יש ספרים שאינה כתובה בהם בגמרא ואפשר שהיא נוסחא עיקרית. וצריך עיון. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: ולא קרוב לנכסי קטן. כלומר ולא קרוב הראוי לירש את הקטן כגון אחיו לנכסי קטן לעשות וליטול למחצה לשליש ולרביע דכיון דקטן הוא דלא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו אי נמי לומר לחלק ירושתו באו וטוב להוריד להם איש רחוק דלא מצי טעין משום ירושה וליכא בהו אלא חדא חששא ובקרוב איכא תרי חששי. עד כאן.
שמע מיניה מדרב הונא מחזיקים וכו': על מה שהקשו בתוספות ידקדק מכולי תלמודא וכו'. יש לומר דאי לאו רב הונא הוה אמינא דלאחזוקי לא חיישינן ומורידים בין קרוב בין רחוק אבל רב הונא דאסר קרוב משום דחייש לאחזוקי מכלל דברחוק ליכא למיחש. ותימה קרוב נמי לוקים ויהא צריך גם הוא להביא ראיה. ויש לומר דמתוך שהוא קרוב יהו סבורין העולם שנפלו לו בירושה ולא יתנו לב לגלות לקטן שהיו של אביון אבל בנכרי יגידו לו ויחקור הדבר ויצריכו להביא ראיה.
ומיהו קשה לפירוש הקונטרס דהיכי דייק מדרב הונא דאין מחזיקים משיגדיל דילמא לעולם כשיגדיל מחזיקים דלכי יגדיל ידע למחויי וליכא למיחש למידי וכי תימא דפשיטא לן דלא ידע אם כן בלאו רב הונא ידעינן דאין מחזיקים כיון דלא ידע למחויי ויש לומר מדקאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן שמע מינה דלא ידע למחויי הילכך אין מחזיקים. וליכא למימר לרב הונא אף על גב דידע למחויי אין מורידים דשמא לא ימצא ראיה שהיא שלו ולא תועיל מחאתו אבל נכרי יש לו חזקה כיון דידע למחויי דאם כן לנכסי שבוי אמאי מורידים הכי נמי ניחוש להכי כי מורידים קרוב לנכסי שבוי אף לנכסים שראוי לירש עמו אלא ודאי בשבוי לא חיישינן משום שיודע שהיה שלו אבל קטן לא ידע דהוה דידיה וכיון דהכי הוא ממילא ידענא דאין מחזיקים דלא מצי למחויי לעולם כיון דירד לתוכו כשהיה קטן ולא ידע שהיתה של אביו. הרא"ש.
כתוב בתוספות שאנ"ץ על זה חוזרני בי מכל דיוקים הללו דכולה שמעתא לירד ולאכול כדפירש הקונטרס ודוקא קרוב אבל אחר מורידים אפילו לעשות ולאכול דאלו אפטרופוס שאינו אוכל אפילו קרוב עושין אפוטרופוס דליכא למיחש לאחזוקי ואם תאמר ואמאי מורידים אחר לנכסי קטן לעשות ולאכול יעמידו אפוטרופוס. ויש לומר דזמנין דלא משכחי וטוב שיורידו אחר שיתקן ושמין לו כאריס. ועוד אומר מורי שיחיה דאין להוכיח מאפוטרופוס שהרי רגילות הוא דיתומים הם בבית האפוטרופוס ודבר ניכר דבתורת אפטרופסות ירד לנכסים ולא אתי לאחזוקי אבל מדרב הונא מוכיחין לפי שאין רגילות לירד בתורת אפטרופין לנכסים שהרי אין הקטן עמו דמיירי בקטן שבוי דמיירי דומיא דאין מורידים קטן לנכסי שבוי ואפילו הכי קאמר דקרוב אין מורידים הא אחר מורידים שמע מינה דאין מחזיקים וכו' תלמיד הר"ף.
כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן אם כן חושש לרמאות וגם אית ליה דלא ידע למחות וכו'. צריך עיון מה יישבו אכתי יקשה דילמא באדם אחר יש דעת למחות כמו שיש לו דעת לומר אייתי ראיה אבל בקרוב סבור לומר שהוא שלו כדמסיק בתוספות ואי פשיטא ליה שאין לו דעת למחות אם כן פשיטא דאין מחזיקים כדפירש לעיל. ויש לומר דאי לאו דרב הונא הוה אמינא דיש לו דעת למחות או לא, חיישינן לרמאות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב שמע מינה דחיישינן לרמאות ולא ידע למחות ואי ידע למחות כל שנה בנכרי אם כן גם בקרובו ימחה דלענין מחאה דכל שנה אין חילוק בין קרוב לנכרי אלא על כרחך אין לו דעת למחות וכיון דאין לו דעת למחות אין חזקה מועלת ולכך שמע מינה דאין מחזיקים. אף בזה יש חילוק בין נכרי לקרוב דבקרוב לאחר שיגדיל ויגידו לו העולם שהיה של אביו יסיק אדעתיה לומר אייתי ראיה. עד כאן.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: אמר רבא שמע מינה אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדילן מדקאמר אין מורידים קרוב לנכסי קטן הא אחר מורידים בחזקת אריס ואם איתא דמחזיקים בנכסי קטן לכשיגדיל אחר אמאי מורידים ליחוש דילמא מחזיק בהו משיגדיל ואמר לקחתיה ממנה ולעולם לא נעמיד אפוטרופוס לקטן אלא שמע מינה אין מחזיקים דאמרינן ליה דילמא קטן לא הוה ידע ואפילו משהגדיל כיון דחזא לך אכיל ואזיל סבר דידך הוא ולא מיחה אבל קרוב מנא ידעינן חלקו מימר אמר חלקי היה משום הכי אין מורידים קרוב לנכסי קטן שהוא חלוק ממנו. ולא מיבעיא אם חלקו והוא ניזון בפני עצמו אלא אפילו לא חלקו והקטן אינו מתפרנס עמה אינו רשאי לירד לחלק הקטן אלא יעמיד בית דין ויחלוק ויניח חלק הקטן לבית דין דכיון דאין הקטן ניזון עמה שמא יאמר חלקנו וזה חלקי או אבינו חלק לנו וזה חלקי.
וזה למדנו ממעשה דמרי בר איסק שעדיין לא חלק עם אחיו ומפני שלא היה אחיו ניזון עמו אמר רב חסדא דלא נחת ברשות ועוד קטן הוה ואין מורידים קרוב לנכסי קטן. אבל בודאי כל זמן שלא חלקו מתפרנסים יחד מן האמצע בחזקת האחים השותפים. רשאים הגדולים לירש ולהשביח מיהו לאמצע השביחו דכיון דלא חסרו בה מדידהו מסתמא מחלי לגבייהו משום דקטנים נינהו. ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמם. ואם אמרו גדולים בבית דין הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם אפילו שבחו נכסים כלומר שנוטלים מחצה בשל קטנים בשבח שהשביחו שמע מינה דנותנים להם בית דין רשות כל זמן שהם משותפים וניזונים מן האמצע. ומעשה דסבתא ותלת בנתה שלא הורידו קרוב לנכסי קטן עדיין לא הוחזק השיתוף ביניהם לא לירושה ולא למזונות לפיכך חשו שלא להעמיד קרוב בנכסי קטן. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה