שולחן ערוך חושן משפט רפה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רפה · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים ב"ד להתעסק בנכסיהם כיצד עושין כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן ע"פ ב"ד ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש כדי לעבוד הקרקעות ולהתעסק בהם עד שיוודע שמתו או עד שיבואו:

הגה: היו כאן יורשין הרבה קצתן עובדי אדמה וקצתן אינן עובדי אדמה מעמידין ביד עובדי אדמה (טור בשם הרא"ש):

וכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסים של אותה מדינה:

הגה: וי"א דוקא בשבח שמין לו כאריס אבל פירות נוטל הכל (טור בשם ר"י והרא"ש) ואם שמעו שמת קודם שהורידוהו ואח"כ באו אין לו בשבח כלום אלא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא (שם בשם הרא"ש):

ולמה לא יעמידו אפוטרופוס לעולם בין במטלטלין בין בקרקעות עד שיבאו הבעלים או עד שיודע בוודאי שמתו לפי שאין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהם בני דעת:

הגה: מיהו אם היה כאן מי שרוצה להיות אפוטרופוס לתקנת השבוי מעמידין אותו ואין תקנה גדולה מזו מיהו היורש יכול למחות שלא למנות אפוטרופוס (טור בשם הרא"ש ונ"י פ' המפקיד) וי"א דאין היורש יכול למחות (המגיד פ"ז דנחלה ומרדכי פרק המפקיד) שוטה דינו כקטן ומעמידין לו אפוטרופוס (ב"י בשם הרשב"א):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ובורח מחמת סכנות נפשו':    דכל שלא היה לו פנאי לצוות ב"ד מחויבין להזקק לנכסיו שלא יפסדו:

קרובים הראוים לירש:    משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם מורידין אריס אחר דילמא כל כוונתו יהיה להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש דלא יפסידו דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ושאף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולם שלו לדעת התו' וגם לשאר דעות עכ"פ יהיה לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס והטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת נמה נפסיד בתקנתינו הקרוב להשחית מנחלתו טוב תתן בידו הקרקע ולאכול ממנו הפירות מלתתן לאיש אחר:

עד שיודע כו':    פי' ואז יהיה הכל של זה הקרוב שירד בה:

או עד שיבואו כו':    פי' ואז ישומו לזה היורד במה שעבד באריסות וכדמסיק המחבר ומאז והלאה יטלו הבעלים הקרקע לידם ועפ"ר:

וקצתן אינן עובדי אדמה:    ל' הטור אינן עובדי אדמה אלא עובדין שלהן ע"י אחרים עכ"ל וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים ג"כ קרקעות ונותנין אותו ליד אריסים והן משגיחין עליהן אפ"ה מוסרין אותו ליד קרובים העובדין באדמתן בעצמן:

דוקא בשבח:    פי' מה שנשבח הקרקע בעצמה זולת הפירות:

ואם שמעו בו שמת כו':    הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיהיה כל כונתו להרבות בפירו' ולהכחיש הקרקע בסוברו היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו מ"ה הוצרכו לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דאף אם יבא ויטול הקרקע מידו יהיה לו עכ"פ חלק בהשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד להקרקע בסוברו שהיא שלו ותו ליכא למיחש דיפסידוהו ומ"ה אם יארע דאחר ששמעו בו שמת וזה עבדו ושבחו בא בעל הקרקע אינו נוטל אלא בהשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאה על נכסי מלוג של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא דמה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא ועפ"ר:

ולמה לא יעמידו אפטרופוס לעולם כו':    פי' למה מורידין לתוכו קרוב ליטול כל הפירות או חלק מהן לנפשו לכל מר כדאית ליה כנ"ל ויהיו כל הפירות בידו בלי השגח' משום אדם עד ביאת הבעלי' וגם לפעמים הקרוב אינו מתעסק בו כראוי לאדם הגון ולא אמרי' דיעמיד לנכסיו אפוטרופו' והאפוטרופוס יעמיד תחתיו אריס ויעיין עלין שלא יפסיד הקרקע ובשעת הקציר יחלק ויהיה להבעלים חלקן משומרת ובטוח תחת יד אפוטרופוס וגם בודאי לא יופסד הקרקע:

לפי שאין ב"ד חייבין כו':    לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצאו ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו והרמב"ם והמחבר תפסו ל' הגמרא דקאמרי ז"ל אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן פי' לגדולים בעלי זקן והטעם כמ"ש הרא"ש לפי שאין שכיחים להמצא:

ואין תקנה גדולה מזו:    פי' דאז יהיה חלק הבעלים בפירות בטוח והקרקע נשמרת מפסידה וכנ"ל:

מיהו היורש יכול למחות הטעם:    כתב הרא"ש והטור דכיון דאין לב"ד לבקש ע"ז לפי שאינו מצוי שימצאו וכנ"ל וזכות היורש הוא דירד הוא להנכסים ולא אפטרופוס ע"י אריס מ"ה יכול היורש למחות ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן:

ש"ך - שפתי כהן

(ג) שבוי כו'. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"א וברשד"ם סימן רכ"ז:



באר היטב

(ג) סכנת נפשות:    דכל שלא הי' לו פנאי לצוות מחוייבים ב"ד להזדקק לנכסיו שלא יופסדו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ראנ"ח סי' ע"א וברשד"ם סי' רכ"ז.


(ד) קרובים:    משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם יורידו אדם אחר דלמא כל כונתו יהי' להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש לא יפסיד דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ואף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולן שלו לדעת התוס' וגם לשאר דעות עכ"פ יהי' לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס וטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת למה נפסיד בתקנתנו הקרוב ולהשחית נחלתו וטוב ליתן בידו הקרקע ולאכול ממנה הפירות מלתתה לאיש אחר. סמ"ע.


(ה) אינן:    אלא עובדין שלהן ע"י אחרים כ"כ הטור וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים גם כן קרקעות ונותנין אותן ליד אריסים והן משגיחין עליהם אפ"ה מוסרין אותן ליד קרובים העובדין אדמתן בעצמן. שם.


(ו) הוציא:    הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיכוין להרבות בפירות ולהכחיש הקרקע שסבור היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו הלכך הוצרך לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דעכ"פ יש לו חלק בשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד לקרקע בתורת שהיא שלו ותו ליכא למיחש שיפסידוה ומש"ה אם יארע שיבא בעל הקרקע אח"כ אינו נוטל חלק בשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאות על נ"מ של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. שם.


(ז) לגדולים:    לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצא ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו. שם.


(ח) למחות:    ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן. שם.







▲ חזור לראש