טור חושן משפט רפה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רפה | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על ב"ד לשקוד בתקנתן שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש אם מפסיד הקרקע לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופא על הנכסים להשתדל בהן להעמיד עליהם אריס והוא יעיין עליהם תמיד שיעבדם כראוי אין תקנה גדולה מזו וימנו אותו אפוטרופוס אבל דבר זה אינו מצוי שלא ימצאו מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו:

ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל אפילו אם יתרצה אחד להיות אפוטרופוס כיון שאינו מצוי ואין לב"ד לבקש עליו אפילו כשימצא יכול היורש למחות שלא למנותו: לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים וכתב א"א הרא"ש ז"ל ואם יש לו שנים או שלשה קרובים הראויין לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתן עובדי אדמה ומקצתן אין עובדין אדמה אלא עובדין שלהם ע"י אחרים יורידו העובד אדמה:

בא השבוי אח"כ שמין לזה שהורידו כאריס ופי' רש"י שמחשבין עמו בכל שנה ונוטל אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח עד שנדע מה אירע בהם והרמב"ם ז"ל כתב שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח ור"י פי' שנוטל כל הפירות ובשח דוקא הוא שמחשבין ונוטל בהם כאריס ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא בשלא שמעו בו שמת נוטל כאריס אבל שמעו בו שמת קודם הורידוהו ואח"כ בא אין לו בשבח כלל אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל: וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיה ביד ב"ד או ביד נאמן שיבררו ב"ד עד שיבוא או עד שיתברר בעדים שמת: וכן אם הניח קמח לקצור וענבים לבצור זיתים למסוק תמרים לגדור ב"ד מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר ומוכר הפירות ומניח דמיהן בב"ד עם המטלטלין ואח"כ מורידין להם קרוב לעביד את האדמה:

וכתב הרמב"ם ז"ל והוא הדין נמי בחצרות ופונדקאות והחנויות העומדין להשכיר ואינן צריכין לא טורח ולא עבודה ואין דרך ליתן אותם באריסות אין מורידין בהם יורש שמא יגבה השכר ויאכל אלא ב"ד מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח ביד בית דין עד שיביאו ראיה שמת או עד שיבוא ויטול את שלו שאין מורידין קרוב אלא לשדות וכרמים ופרדסים שצריכים עבודה:

בורח מהמת נפשות הרי הוא כשבוי לפי שהוא נבהל לברוח ואין לו פנאי לצוות: אבל היוצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה לו פנאי לצוות ולא צוה שמא אינו רוצה שיורידו קרובו לנכסיו וכתב הרמב"ם ז"ל ואם ירד מסלקין אותו:

וכיצד דין נכסי זה מטלטלי יעמדו ביד מי שהן בידו עד שיבוא ויתבע או שימות ויתבעו היורשין ומקרקעי מי שהניחו שכן בהן אין לוקחין ממנו שכר ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי ברצונו הוא מאבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה שמעו בו שמת בית דין מוציאין המטלטלין ומניחין אותן ביד נאמן ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהיה כארוס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבוא עד כאן: וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל לכשישמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו:

כשמורידין קרוב לנכסיו אין מורידין בהן קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופא שיתנם ביד אריס והוא ישמור חלק השבוי:

וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב לקטן שראוי לירש עמו וכן הדין כשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מעמידין קרוב שראוי לירש עמו שמא יחזיק בהן ויאמר אלו הנכסים נפלו לי בחלק ירושתי מפני שזה הקטן אינו יודע שימחה ואפילו אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן משום ירושה כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו האח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל קטן אפילו הכי אין מורידין אותו שמא ימות אח הקטן מאמו ויאמר אחיו מאביו של זה שמת אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק אחי מאבי וירשתיו ואין מורידין אפילו קרוב מאם שאינו ראוי לירשו אם יש בו צד שיוכל להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתי מאבי ואין חילוק בזה בין בתים לשדות ואפילו עשו ביניהם חלוקה בשטר שיש בו קול חשו חכמים שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר ויבוא להחזיק בהן:

כתב רב אלפס בשם רב צמח גאון דוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפילו קרוב כדאמרינן מעייני איניש דשפו נכסיה דלא פלגי רבנן בין קרוב ובין רחוק:

ההיא סבתא דהוה לה תלת ברתא אישתבאי היא וחד ברתא וחד מהנך דהוו הכל ילדה ברא ומת' ואסקי' שאין מורידין הבת שנשארה לנכסים שמא מתו שתי השבויות ונמצאו חצי הנכסים לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן אין מורידין קטן לנכסים ולא אפי' בחצי שראוי לירש אילו מתו השבויות דשמא לא מתו השבויות ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא מעמידין אפוטרופא לכל הנכסים ופירש ר"י שזה האפוטרופא אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפוטרופא לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי שיאכל הקטן הפירות ואם יבוא השבוי שישומו לקטן כאריס אלא האפוטרופא הוא לתועלת השבוי שיעמיד אריס לנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשמרו לשבוי אח"כ נודע שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית עמה ואסיקנא שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה וירד הקטן לשליש שהוא חלקו והשליש שהוא חלק השבויה מעמידין בו אפוטרופוס לתועלת השבויה כדפרישנא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל סבתא ותרתין בנתין אישתביין ושבקו ארעתא ומטלטלין ונפקו מכלל ישראל ואנסבו לישמעאלים מה יעשו בממונם מי אמרינן זכו בו כי דינא למיתביה לעניים או למעבד בהו מידי דניחא לקהלא. תשובה אין זה דומה לאוכל נבלות להכעיס כי אותו הוא יכול לאכול היתר ומניחו במרדו ואוכל איסור ומכוין למרוד הילכך נקרא מין אבל אלו שנשבו בין העכו"ם לאונסן היה וכל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס אלא יורידו קרוב לנכסים ויחלקו בין הקרובים הראויין לירש ויתנו ב"ד לכל אחד חלקו ולא שיהיה שלו אלא לעבדן ולשמרן ולאכול הפירות כל ימי חייהם וזה יכתבו ב"ד ויהא מונח לזכרון בידם ואם יזובו הבעלים כל הפירות שאכלו יהיו של הקרובים ובשבח שהשביחו הנכסים שמין להן כאריס והמטלטלין יבררו להן בית דין אדם נאמן דמשפי נכסיה ויניחום בידו כל ימי חיי הסבתא ואחרי מותה יחלקו בין היורשים וכל ימי חייה הנכסים בחזקתם לרבות לזה ולמעט לזה ולתתם לכל מי שירצו וכתובתה לא בחזקת יורשיה קאי כיון שלא נשבעת על כתובתה לא זכתה בה:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על בית דין לשקוד בתקנתו שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש שמפסיד הקרקע בפרק המפקיד (לח:) אהא דקאמר התם מדרשב"ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי כתב הרא"ש דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו אכל הפירות ואם יבואו הבעלים יעשו חשבון עמו וכו' אבל אריס אין ב"ד מורידין דחיישינן שמא יכסיף הקרקע כדאמרינן פרק האשה שנפלו דבעל אינו יכול למכור קרקעות אשתו לפירות אם אין הבעל אריס או אם אין סמוכות לעיר דחיישינן שמא תכסיף אבל קרוב הראוי לירש ישביח הנכסים שמא ימותו הבעלים בשביה ויהיו הנכסים שלו ואף אם יחזרו יטול כאריס:ומ"ש לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופוס על הנכסים וכו' אבל דבר זה אינו מצוי וכו' לפיכך אין בית דין מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו שם (לט.) אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור וכו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפוטרופוס לעולם אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. ופי' רש"י מעמידין אפוטרופא. להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים: ואח"כ מורידין קרוב. להשביח וליטול כאריס: ונקים אפוטרופא לעולם. שלא יטול כלום: אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. אין ב"ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמעי להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו: וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות ולמה לא יעמידו ב"ד אפוטרופוס לעולם בין במטלטלין בין במקרקעות עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו לפי שאין ב"ד חייבים למנות אפוטרופא לגדולים שהם בני דעת: כתב הרשב"א בתשובה מי שנשתטה ב"ד מעמידין אפוטרופא לפקח על נכסיו מדאמרינן אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן אלמא בעלמא מוקמינן ושוטה מצוה לפקח בנכסיו כקטן:

ומ"ש ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל אפי' אם נתרצה אחד להיות אפוטרופא וכו'. יכול היורש למחות שלא נמנותו לא מצאתי להרא"ש שכתב כן לא בפסקים ולא בתשובה ונראה שבע"פ אמר כן לבניו ותלמידיו והכי דייקא לישנא דהיה אומר דאם לא כן הכי הול"ל ומיהו כתב א"א הרא"ש ז"ל וה"ה כתב בפ"ו מהלכות נחלות בשם הרשב"א מסתברא לי שכשאמרו מורידין קרוב לנכסי שבוי דוקא כשאין אחר רוצה לפקח בהם בתורת אפוטרופא אבל אילו רצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופא מעמידין ביד האפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב ומיהו דוקא שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש ואפי' יש מי שרוצה להיות אפוטרופ' מורידין קרוב לתלוש ולאכול אבל לא לירד למכור ודוקא קרקע אבל במטלטלין בכל גווני אין מעמידים אותם ביד קרוב עכ"ל. ונ"י בפרק המפקיד הביא סברת הרשב"א וכתב שהרא"ש חולק ואומר דאפי' אשכחינן שרוצה לפקח בהם לא סמכינן עלי' דכיון דאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסים גדולים חוששין שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה:

ומ"ש לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים בפ' המפקיד (לח.) איתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ דמורידין כ"פ בשלא שמעו בו שמת רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו מיתיבי ר"א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מלמד שבניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחים אותם אמר רבא לירד ולמכור תנן וידוע שהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים: ומ"ש בשם הרא"ש שאם יש ב' או ג' קרובים הראוים לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתם עובדי אדמה וכו' ירידו העובד אדמה שם בפסקיו:

ומ"ש בא השבוי אחר כך שמין לזה שהורידו כאריס שם (לט.) תנא וכולם שמין להם כאריס ופרש"י היכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולא ארעא נחית אלא ליטול כאריס בקל שנה ושאר פירותייהו מונחים והתוספו' הקשו עליו ופירשו שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובאו בעלים קודם שקצר יטול כאריס וזהו מה שכתב רבינו בסמוך בשם ר"י ומ"ש שלזה הסכים הרא"ש בתשובה שכתב רבינו בסוף סימן זה: ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח הוא בפ"ז מהל' נחלות וכתוב ע"ז בהשגות א"א אני איני אומר כן אלא שכשאמרו שמין להם כאריס לא אמרו אלא כשיבוא וימצא שם פירות אבל מה שאכל עד שלא בא שלו הוא הכל וכתב ה"ה וכבר הסכים הרמב"ן ז"ל לדעת רבינו ועיקר עכ"ל. ומ"ש ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א"א ז"ל כתב דוקא שלא שמעו בו שמת נוטל כאריס וכו' ז"ל הרא"ש שם וכששמעו בו שמת נ"ל דאין שמין לו בשבח כאריס אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואף ע"ג דפריך תלמודא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא היינו מקמי דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכה דעתיה תיקנו רבנן דלא ליפסדינהו ממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה עכ"ל אבל הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות לא חילק בין שמעו שמת ללא שמעו לענין זה שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם יבוא שמין לו כאריס:

(ו) וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיו ביד ב"ד או ביד נאמן שיבררו ב"ד עד שיבוא או שיתברר בעדים שמת וכן אם הניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו' הא דהניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו' מימרא כתבתיה לעיל בסימן זה ומשם יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות:

ומ"ש בשם הרמב"ם וה"ה נמי בחצרות ופונדקאות וחנויות העומדים להשכיר וכו' בפ' הנזכר וכתב ה"ה ממה שאמרו בגמרא שמין להם כאריס תקינו להם רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו משמע שאין זה אלא בשדות וכרמים ודברים העשוים לאריסות והפסד מצוי בהם אבל החצרות והבתים שאינם נותנים באריסות ואין ההפסד מצוי בהם אין מורידין להם קרוב זהו דעת רבינו ודברים נכונים הם עכ"ל:

בורח מחמת נפשות הרי הוא כשבוי וכו' בפ' המפקיד (שם) מימרא דרב נחמן:

ומ"ש אבל היוצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו וכו' שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל:ומ"ש בשם הרמב"ם שאם ירד מסלקים אותו בפ"ז מהלכות נחלות ואע"ג דבנוסחאות הרמב"ם שבידינו כתוב אין מסלקין אותו ט"ס הוא דהא תניא בהמפקיד היורד לנכסי רטושין מוציאין אותו מידו ופירוש רטושין שהלכו להם מדעת כנזכר שם וכן כתב שם ה"ה ז"ל:

ומה שאמר וכיצד יהיה דין נכסי זה מטלטלין יעמדו ביד מי שהם בידו וכו' עד או עד שיבוא הכל פ"ז מהלכות נחלות ועל מה שכתב שמעו בו שמת הרי בית דין מוציאין כל המטלטלין וכו' ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהיה בהן כאריס וכו' כתב ה"ה דעת רבינו הוא הדין שמעו בו שמת ביוצא לדעת הוא כדין לא שמעו שמת בשבוי ואין לזה ראיה וכבר חלקו עליו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל כתבו שאם באו קרובים להוריד בהם רחוק בתורת אריסות כדי שלא יפסדו הנכסים שומעין להם שחוששין לשמועה זו לעשות מעשה כזה להוריד בהן אחר אבל הקרובים לא ירדו עכ"ל וז"ל הרמב"ן ז"ל בפרק המפקיד רטושין דמדעתן ואף על פי ששמעו בהן שמתו מוציאין מידן שאין הקרובים נכנסים לנחלה אלא בעדות גמורה אבל אם באו קרובים להוריד להם רחוק בתורת אריסות כדי שלא יפסדו שומעין להם שחוששין לשמועה זו והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמורידין להן קרוב ושמין להם כאריס וא"כ הו"ל למיתני הני בכלל וכו' שמין להם כאריס עכ"ל וז"ל נ"י על הא דתני' היורד לנכסי רטושין מוציאין אותם מידו וכ"ש שאין מורידין לכתחלה ואפי' שמעו בהן שמתו לפי שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה כדתנן ביבמות ומיהו כשיצא הקול שמתו ואמר היורש להוריד אריס בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים שומעין לו וגדולה מזו כתב הרמב"ם שמורידין לקרוב עצמו בתורת אריסות אלא שאינו מחוור בעיני הרשב"א והרנב"ר ז"ל שא"כ הו"ל לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמרו שמין להם כאריס ומיהו הראב"ד ז"ל לא השיגו מזה עכ"ל:

ומ"ש רבינו שכ"כ הרא"ש שאם שמעו שמת מורידין קרוב לנכסיו בפרק המפקיד כתב כן וכיון שהרמב"ם והרא"ש שוים בדבר נקטינן כוותייהו כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש שנשאל על יהודה שהלך למחנ' אל גזירה בהיותם במצור ולא נודע אם נהרג או נשבה מהו למנות אפוטרופוס על נכסיו ואשיב אע"פ שבפרק נערה (מא.) אמרינן מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו וכו' ואמרינן מאי שנא מהא דתניא מי שהלך למ"ה ב"ד זנין אשתו ולא בניו ובנותיו וכו' ופרקינן לא שני לן בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ויהודה זה יצא לדעת ואם כן לא נרד לנכסיו לזון בניו וי"ל שהברייתא לא דברה אלא בהולך דרך רחוקה ומקום סכנה ואין השיירות מצויות ועל דעת כן יצא שילך למקום רחוק ודרך ההולך דרך רחוקה כן כותב לתקן ענייניו ולצוות לביתו אבל זה שהלך במקום שהשיירות הולכות ובאות בכל יום אין דרך לצוות לביתו כשיוצא לדרך כזה ואם אירע מקרה שנהרג או נשבה דומה למי שנשתטה פתאום שבית דין יורדים וזנין אשתו ובניו ואף ע"פ שאם יהודה הנזכר הוא חי אין בית דין חייבים למנות אפוטרופוס על נכסיו כדאיתא בפרק המפקיד אפוטרופ' לדיקנני לא מוקמינן ופי' הרא"ש הטעם לפי שלא ימצאו בית דין מי שירצה להשתדל בענין אבל בנדון זה יש מי שישתדל לתועלת הקטנים אם מת יהודה ותועלתו אם הוא חי בית דין חייבים למנות אפוטרופא על הנכסים לעשות עם החיים ועם המתים ועכ"ל: גרסינן בפרק המפקיד (דף נח:) ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותם מידו ולא עוד אלא אפילו שמע בממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין הרי שנשבה אביו או אחיו או אחד מן המורישין והלכו להן למד"ה ושמעו בהן שמתו היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הם נכסי רטושין הרי שהיו אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן ואין ידוע להיכן הלכו ופי' נ"י ואינו ידוע. להיכן הלכו שרצה להרחיק עצמו וללכת על מנת להשתקע שם וידוע שיפסדו נכסיו ולא חשש להם אבל בנטושים נקט שהלכו להם למד"ה לאשמועינן שאע"פ שהלך מדעתו ע"ד לחזור ויקר מקרהו שנשבה חשבינן ליה כשבוי מעיקרא שלא היה יכול לצוות דהשתא נמי היה מצוה אלא שהיה סבור לשוב טרם שיפסדו ולפיכך לא צוה כ"כ הרשב"א עכ"ל וכתב עוד נ"י היורד לאו דוקא דה"ה דמורידין אותו לכתחלה לנכסי שבוי כיון שהוא קרובו ראוי לירשו אלא משום אידך דקתני בה מוציאין ואפי' ירד נקט הכי וכן אמר רב נחמן אמר שמואל לקמן דמורידין קרוב לנכסי שבוי אין מוציאין וכו' כדאמרינן דאף לכתחלה מורידין א"כ כ"ש דאין מוציאין ואע"ג דאיפשר שיזרעה תמיד ויכחישה מ"מ אין מורידין בה אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאנו עושים תקנה זו מעצמנו אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא הקרוב זה נפסד בה כגון זה דאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל אם כן למה נפסיד אותו ליתן לאריס ואם נחוש שמא יפסידה הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו ולא עוד אלא אפילו שמע וכו' תולש ואוכל וכל זה כדי שלא יפסידם לומר כיון שלא באו עדים שמת שקר הוא ולא סמכה דעתיה ושמא יפסידם כדאמרן אבל השתא די לו בזה ויאמר טוב לי לתקן הקרקע כראוי שאם אמת שמת הלא שלי הוא ואם לא אקח מן הפירות כרצוני קודם שיבוא. הנטושים כשבויים שאין מוציאין אותם מידם אלא יקחו הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ומחשבים עמהם ונשבעים כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס למחצה לשליש ולרביע בין בשבח בין בפירות כ"כ הרמב"ם ורמב"ן ז"ל אבל לא אמרינן שאם תלש ואכל ה"ז זריז וכו' וטעמא דכיון דלא שמעו בו שמת לא חיישינן כל כך לשמה יפסידם דבשלמא כששמעו בו שמת לא היה בוש אם היה מפסידם שיכול לומר בשלי אני עושה אבל בנטושים שלא שמעו שמת אם יפסידם יהא בוש בדבר עכ"ל. וגרסינן תו בגמרא (שם לט.) תנא וכולן שמין להם כאריס אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא אלא ארטושים והא מוציאין אותם מידו קתני אלא אנטושים למאן אי לרבנן הא אמרו מוציאין אותם מידו אי לרשב"ג הא אמר שמעתי שהנטושים כשבויים כשבויים ולא כשבויים כשבויים דאין מוציאין אותם מידו ולא כשבויים דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן לה כאריס ומ"ש מהא דתנן המוציא הוצאות. על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הא לא דמיא אלא להא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו ה"נ תקינהו ליה רבנן כי היכי דלא דליפסידנהו ומשמע דהלכה כרשב"ג דקם ליה כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ויש לתמוה על הרמב"ם ורבינו שלא כתבו דבשמעו בו שמת אם שמע שממשמשין ובאים וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר ומיהו לרבי' י"ל דכיון שכתב שדעת הרא"ש שאם שמעו בו שמת קודם שהורידוהו ואח"כ בא אין לו בשבח כלל אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ממילא משמע שאם קדם ותלש ה"ז זריז ונשכר אבל על הרמב"ם שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם בא שמין לו כאריס ולא חילק בין שמעו בו שמת ללא שמעו לענין זה יש לתמוה ודע שהרמב"ם כתב בפרק ז' מה' נחלות כלשון הזה שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותם ביניהם אין מוציאין אותם מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחולקים ג' מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורידין שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים בית דין להתעסק בנכסיהם כיצד עושין כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דיין ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירושה כדי לעבוד את הקרקעות ולהתעסק בהן עד שיודע שמתו או עד שיבואו וכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסים של אותה מדינה עכ"ל וכתב ה"ה דהא דכתב בתחלת דבריו שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה וכו' לא ביורדים להתעסק בהם ולא לדעת למכור ולהחזיק בהם דאם כן מאי איריא שמעו בו שמת אפי' לא שמעו נמי אלא בשירדו ע"ד למכור מיירי וזהו שכתב וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם ובששמעו בו שמת אין מוציאין מידם אבל אם לא שמעו מוציאין ודין מורידין קרוב הוא אף בלא שמעו שמת ולהתעסק בהן כאריס והאריך לבאר מאין יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה:

כשמורידין קרוב לנכסיו אין מורידין בהם קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה מימרא דרב הונא בפרק המפקיד (שם): ומה שכתב ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופא שיתנם ביד אריס והוא ישמור חלק השבוי נלמד מעובדא דההיא סבתא שכ' רבי' בסמוך:

ומ"ש וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב לקטן שראוי לירש עמו וכן כשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מעמידין קרוב שראוי לירש עמו שמא יחזיק בהן וכו' שם אמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ומסיים טעמא משום דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו ולומר שחלק ירושתו בא: ומה שכתב ואפי' אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן משום ירושה כגון שהקטן יש לו אח מאם וכו' שם במימרא דרב הונא ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן ואוקמוה באחי מאימא ודברי רבינו כפי' הרא"ש וכיוצא בזה הם דברי רש"י: וכתב נ"י בשם הראב"ד דהיכא שלא חלקו האחים והם סמוכים יחד על שלחן אחד מורידין קרוב לנכסי קטן והביא ראיה לדבר :ומ"ש ואין מורידין קרוב אפילו מאם שאינו ראוי לירשו אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו וכו' כיוצא בזה פירש רש"י על הא דקאמר התם לא שנח אחי דאבא לא שנא אחי דאימא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכות נחלות לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפי' קרוב מחמת אחי האם שאינם ראויים לירש הרחקה יתירה היא זו: ומ"ש ואין חילוק בזה בין בתים לשדות ואפי' עשו ביניהם חלוקה בשטר שיש לו קול וכו' מסקנא דגמרא שם וכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות נחלות ואפי' אמר כתבו עלי שטר אריסות לא ירד שמא יאבדו השטרות ויארכו הימים ויטעון ויאמר שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישו: [%א] כתב הרשב"א בתשובה נ"ל שלא אמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא שלא ירד לנכסיו ליטול חלק בפירות אבל אפוטרופא דלית ליה הנאה מיניה שפיר דמי וכ"כ הרב בעל העיטור ונ"ל ראיה מדתני' בפרק הניזקין (נב.) אין ממנין אפוטרופא נשים ועבדים וקטנים ואם איתא ליתני ולא קרובים ועוד נראה שלא אמרו אין מורידין קרוב אלא בקרקעות שנפלו להם בירושה כדי שלא יאמר קרקעות חלו הגיעו לחלקי אי נמי בקרוב מחמת קרוב כדאיתא בהמפקיד וכל ההיא שמעתא הכי מוכחא אבל בקרקעות דעלמא כאלו שהיו של אביהם של יתומים ליכא חששא כלל ול"ש קרוב ול"ש רחוק מורידין וזה נ"ל מבואר עכ"ל ועיין במה שאכתוב בסי' ר"צ : כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ו קטן שיש לו נכסים שלא באו לו בירושה מורידין להם קרוב: אם הלך ראובן שהוא גדול למ"ה ומת אביו אם מורידין קרוב לנכסיו עיין במישרים נכ"ו ח"ב וכתב עו"ש בסוף נל"ב אין מורידין קטן אפי' קרוב לנכסי שבוי בשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת מורידין קטן לנכסי שבוי: וכתב עוד שם שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מרשות ידם. וכתוב עו"ש ואם קרוב השבוי קטן מעמידין אפוטרופוס וכל הפירות יהיו מונחים עד שיתברר שמת או שיבוא ואם הם ב' אחד גדול וא' קטן מעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים אפילו לחלק גדול. וכתב עו"ש דהא דאמרינן שמעו בו שמת היינו אפילו בעד אחד אבל לירד ולמכור אין הקרוב יורד עד שיתברר עדות ברורה עכ"ל:

כתב רב אלפס בשם רב צמח גאון דוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפי' קרוב וכו' בפרק המפקיד כתב כן וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות וכתב הריב"ש בסימן כ' שכן הסכימו כל האחרונים:

ההיא סבתא דהו"ל תלת ברתא אשתבאי היא וחד ברתא וכו' בפרק המפקיד (שם):ומ"ש רבינו שמא מתו שתי השבויות ונמצאו חצי הנכסים לקטן וכו' אף על גב דבגמרא לא קאמר אלא דילמא שכיבא סבתא ולפיכך אין לקטן אלא שליש איכא למימר דמשום דבהכי סגי למימר דאין מורידין הבת לנכסים לא חש למימר דלמא מתו שתי השבויות ורבינו כתב וכל החששות שאיפשר לחוש וכך הם דברי הרא"ש שם וז"ל היכי ליעבוד לוקים נכסי בידא דאחתא כדין שמורידין קרוב לנכסי שבוי לאכול הפירות דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואפי' בתורת אפוטרופוס לוקמינהו בידא דינוקא לפחות חצי הנכסים הראויים לו אם מתו שתי השבויות דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי:ומ"ש אלא מעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים שם אמר אביי הילכך פלגי יהיבינן לה לאחתא ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא וידוע דהלכה כרבא. וכתב הרא"ש ואידך פלגא מוקמינן אפוטרופא לינוקא ואף ע"ג דבעלמא אין בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסי שבוי הכא דיורש השבוי הוא קטן בית דין נזקקין לתקנת הקטן ומעמידים אפוטרופוס למה שראוי לקטן לירש ואם יבוא השבוי יטול הקטן כדין קרוב שיורד לנכסי שבוי רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן לאידך פלגא רבא ס"ל כיון דזקוקים בית דין למצוא אפוטרופוס לחצי הנכסים מעמידין אפוטרופוס גם לחצי האחר ולא לתקנת הקטן אלא לתקנת השבוי ואפוטרופוס יוריד אריס לנכסים ויקח ממנו חלק השבוי בכל שנה לשמרו לשבוי ואע"ג דבעלמא אין מוטל על ב"ד להעמיד אפוטרופוס לתקנת השבוי הכא שהיה מוטל על בית דין לטרוח ולהעמיד אפוטרופא לתועלת חלק הראוי לקטן יוסיפו מעט טורח ויעמידו אפוטרופוס לכל נכסי השבוי לתועלת השבוי ואם יבוא יתנו לו כל הפירות עכ"ל והכריח לפרש כן ופי' זה הוא שכתב רבינו בשם ר"י: ומ"ש אח"כ נודע שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית עמה ואסיקנא שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה וכו' שם לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא ואידך דנקא מוקמינן אפוטרופא לינוקא רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא וידוע דהלכה כרבא וכתב הרא"ש מוקמינן נמי לאידך דנקא ולתועלת השבוי כדפרישית:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל סבתא ותרתין בנתאה אשתביין ושבקו ארעא ומטלטלין ונפקו מכלל ישראל ואנסבו לעכו"ם מה יעשו בממונם וכו' בכלל ל"ב סי' ה':

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שבוי שנשבה וכו' בפרק המפקיד מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי מדרבנן נשמע דאין מורידין וממאי דילמא עד כאן לא קאמר וכו' ונראה דהכי קאמר כיון דנשמע ממשנתינו דפליגי תנאי בהא מילתא אם כן קשיא הא דפליגי בה אמוראי אי מורידין או לא מורידין לימא רב הלכה כחכמים ושמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקאמר תלמודא לדחויי להך קושיא וממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא וכו' כך נראה מפי' רש"י ע"ש וכיון דקיימא לן כשמואל בדיני הלכה דמורידין וטעמא דמילתא דהוה ליה השבת אבידה דמ"ש חפץ האבוד מבעלים ואפי' אבדת קרקע כדלעיל בסימן רס"א ומ"ש כשהבעלים אבודים מנכסים דעל כל ישראל מוטל ליטפל באבדה זו והילכך מוטל על הבית דין לשקוד בתקנתו וכן מבואר מדברי הרמב"ם שבסמוך סעיף י' דמדין השבת אבדה נגעו בו והרא"ש כתב וז"ל מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו וכו' ואע"ג דנפקד גופיה לא מיחייב להשתדל בתקנתן אלא מדין השבת אבדה מ"מ כיון דהשבת אבדה אינה אלא בחפץ האבוד מבעלים ומדרבן שמעון בן גמליאל שמעינן דה"ה כשהבעלים אבודין מחפץ שלהם אם כן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע נמי לשבוי וע' לקמן בסי' רצ"ב סעיף י"ז בדין מפקיד: ומ"ש אבל דבר זה אינו מצוי וכו'. שם אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן ופרש"י אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופא לאנשים גדולים וכו' נראה מפירושו דסבירא ליה דכיון דלא ימצאוהו איכא זילותא דבית דין אם יטרחו לבקשו ולא ימצאוהו הילכך אפילו רצו לטרוח ולבקשו אינן רשאין וזהו שאמר אין טורחין דמשמע דמוזהרין שלא לטרוח אחר אפוטרופוס מיהו אם נמצא מי שימציא עצמו להשתדל לתועלת השבוי ובא לב"ד להיות אפוטרופוס משמע דמחוייבים בית דין להעמידו אם הוא הגון לזה שהרי אין טורחין לבקש אבל הרמב"ם כתב אין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהם בני דעת עד כאן לשונו נראה דסבירא ליה דלא מיבעיא שאין טורחין אחריו אלא אפילו אין חייבים כלל להעמיד אפוטרופוס לגדולים אפילו בא מעצמו וזהו דעת הסמ"ג בעשה צ"ו שכתב תחלה כלשון הרמב"ם ואח"כ כתב וגם לא ימצאו בקל כמו ליתומים שיש שם מצוה רבה עד כאן לשונו נראה שבא לבאר דאף ע"פ דמלשון הרמב"ם משמע דחיובא הוא דליכא אבל אם רצו רשאין אפילו לטרוח אחריו מ"מ מטעמו של רש"י שכתב לפי שלא ימצאוהו בקל וכו' משמע שאינן רשאין כדפרישית אבל במי שבא לב"ד מעצמו להיות אפוטרופוס ודאי דרשאין להעמידו בין לפירש"י בין להרמב"ם וכ"כ ה"ה ע"ש הרשב"א ומבואר לשם דאין שומעין לקרוב אם בא למחות ביד ב"ד שלא להעמידו ודוקא היכא שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש ומדברי רבינו שכתב לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו נראה דאם רצו לבקש ע"ז רשאין וכדמשמע מדברי הרמב"ם אבל ממ"ש ע"ש הרא"ש נראה דאפילו בא מעצמו לב"ד יכול היורש למחות שלא למנותו אפילו לא שמעו בו שמת ודלא כהרשב"א גם בנימוקי יוסף כתב שהרא"ה חלק ארשב"א ושהר"ן הביא כל זה ולא הכריע ובית יוסף הביא בסעיף י"א תשובת הר"י בן הרא"ש שפסק דבבא מעצמו להשתדל בענין זה חייבים בית דין למנותו אפוטרופא על הנכסים ואפשר דהיינו דוקא כשאין הקרוב מוחה על יד בית דין:

לפיכך בין שמעו בו שמת וכו' ולא שימכרם וכו'. ר"א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וכו' איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים מת"ל והיו נשיכם וכו' מלמד שבניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותן ומוקי לה לירד ולמכור תנן דאין מניחין אותן והרמב"ם כתב בפרק ז' מה' נחלות ז"ל שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים בית דין להתעסק בנכסיו כיצד עושין כל המטלטלין יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דין ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויין לירושה וכו' ולכשיבואו השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסין של אותה המדינה והראב"ד בהשגות הקשה דמה צורך היה לומר שאם ירדו אחר ששמעו שמת שאין מוציאין מידם הלא אף לכתחלה מורידין אותם אפילו לא שמעו בו שמת ומפני קושיא זו פירש הרב המגיד דמ"ש הרמב"ם תחלה דאין מוציאין מידם בשמעו בו שמת היינו בנכנסו ע"ד לירד ולמכור ואין מוחין על ידם ופלא גדול דמחמת קושיא פירש דברי הרמב"ם היפך כל הסוגיא והברייתא המפורשת דאין מניחין לירד ולמכור אפילו שמעו בו שמת שהרי מדתני מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא וכו' ואי אפשר לינשא אם לא שמעו בו שמת ועל זה אמר גם כן ובניכם יתומים שרוצים לירד לנכסי אביהם למכור ואין מניחין אותם אף על פי ששמעו בו שמת והקושיא יש לתרץ ברווחא דהרמב"ם כתב תחלה דין השנוי בברייתא ביורש היורד לנכסי שבוי לעבוד הקרקעות שאין מוציאין אותן מידם וכתב וכן הבורח מחמת סכנה שהרי רב נחמן אמר בורח הרי הוא כשבוי ואין הכי נמי דבשבוי ובורח אפילו לא שמעו שמת נמי אין מוציאין מידו כרבן שמעון בן גמליאל בברייתא דקאמר שמעתי שהנטושין כשבויין אלא דכתב ושמעו בו שמת לאורויי בסוף דבריו ביוצא לדעת אפילו שמעו שמת נמי מוציאין וסבירא ליה להרמב"ם דמ"ש בסיפא דברייתא היורד לנכסי רטושין מוציאין אותם מידו אפילו שמעו שמת קאמר והכי מוכח ממאי דפריך אהא דתני וכולם שמין להם כאריס אהייא אילימא ארטושין והא מוציאין אותם מידם קתני ולא משני דמוציאין בלא שמעו שמת ושמין להם כאריס בשמעו אלמא דברטושין לעולם מוציאין אפילו שמעו שמת ועוד נראה דעת הרב דאע"ג דכתב אחר כך דלכתחלה בית דין מורידין קרוב אפילו לא שמעו שמת אפילו הכי איצטריך ליה גם כן לאשמועינן דבשמעו שמת אין מוציאין מידם דאי לא אשמועינן ליה הוה אמינא מאחר שירדו לנחלה וחלקו אותה ביניהם מעצמם בלי רשות בית דין איכא למיחש שיפסידו גם כן הנכסים ולא יהא להם בושה לפי שכל אחד יאמר בשלי אני עושה כיון ששמעו שמת ואם כן ראוי שיוציאו מידן להכי כתב הרב דאפילו הכי אין מוציאין מידם ואצ"ל בלא שמעו שמת דאם יפסידו יהא להם בושה שמפסידין נכסים אחרים דפשיטא דאין מוציאין וסברא זו תמצאנה בנימוקי יוסף ועוד נראה גם כן דס"ל להרמב"ם לחלק דבירדו לנחלה מעצמם אין מוציאין מידם ושוב אין בית דין מכניסין בעניינם כשיבוא השבוי והבורח לשום להם כאריס אבל כשהבית דין מורידין לקרוב אז נזקקין להם כשיבואו לשום להם כאריס ומאי דתני וכולם שמין להם כאריס אינו אלא כשהבית דין מורידין את הקרוב לנחלה אבל לירד ולמכור פשיטא דאינן רשאין כלל לא במטלטלין ולא בקרקע ומ"ש הרמב"ם וירדו יורשיו לנחלה וכו' היינו דוקא בקרקע שנקרא נחלה ולפע"ד הדברים פשוטים דלא כמו שכתב הרב המגיד ושארי ליה מאריה: ומ"ש בשם הרא"ש דאם יש לו שנים ושלשה קרובים וכו'. הכי מוכח מההיא סבתא וג' בנתהא בסמוך סעיף ט"ו: ומ"ש ואם מקצתן עובדי אדמה וכו'. טעמו שזהו תקנת השבוי דהעובד אדמה ישביח הנכסים דכשימות השבוי יהיו הנכסים שלו:

בא השבוי וכו' ופרש"י שמחשבין עמו בכל שנה וכו' ויש להקשות שהרי כתב וז"ל שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום עכ"ל משמע להדיא דאין מחשבין אלא לבסוף כשיבואו הבעלים וכהרמב"ם וכך כתב עוד רש"י בפי' לעיל מיניה וז"ל כיון דאמר לקמן וכולם שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר אם מחצה אם שליש אם רביע ונראה ליישב דעת רבינו דהבין ממ"ש רש"י עוד באותה סוגיא וז"ל אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולה פירי נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהו מונחים עכ"ל אלמא דאינו נוטל אלא חלק אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח דאדעתא דהכי נחית מעיקרא ליטול חלקו בכל שנה ושנה והשאר יהא מונח אלא דס"ל לרש"י דבכלל שמין להם כאריס הוי נמי אם לא הניח חלק הבעלים אז כשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמהם ולכן פרש"י תחלה אם יבואו בעלים וכו' אכן מדברי הרא"ש שכתב מדרבן שב"ג נשמע דמורידין וכו' מבואר דמפרש דלרש"י נמי הקרוב אוכל פירות וכשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמו והיינו כדעת הרמב"ם ולפי זה הא דכתב רש"י דלאו אדעתא דכולה פירי נחית וכו' היינו לומר דלא נחית אלא ליטול פירות כאריס בכל שנה על פי החשבון עם הבעלים כשיבואו לסוף ושאר הפירות יהיו לבעלים ומונחים דקאמר לאו דוקא שיהיו מונחים משעה ראשונה וכן בכל שנה ושנה אלא כלומר יהיו נתונים לבעלים כשיבואו: ומ"ש בשם הרמב"ם. בפ"ז מנחלות כתב בסתם דשמין כמנהג כל האריסין וכו' ומשמע לרבינו דבין בפירי בין בשבח יטול כשאר אריס: ומ"ש ע"ש ר"י. כן כתב בהגהת מיימוני לשם בשם ר"י וכן כתבו התוספות והיא דעת הראב"ד בהשגות: ומ"ש ולכאורה נראה שאין חילוק וכו'. שם בברייתא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותן מידו ולא עוד אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין כששמעו בו שמת היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי נטושין בלא שמעו בו שמת ארשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי רטושין כשהלך מדעתו ואינו יודע להיכן הלך תנא וכונן שמין להם כאריס ופריך אהייא אלימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא פי' הא פשיטא דשמין להן כאריס ולא איצטריך למיתנייה אלא ארטושין והא מוציאין אותן מידו קתני אלא אנטושין למאן אילימא לרבנן הא אמרי מוציאין אותן מידו אי רשב"ג הא אמר שמעתי שהנטושין כשבויין ופריק כשבויין ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין אותן מידו ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן ליה כאריס ופריך ומ"ש מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו הכי נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו אלמא משמע דאין חילוק בין שמעו שמת ללא שמעו שמת לעולם שמין להם כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו ותדע דהרי מעיקרא פריך אלא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא ולא פריך אמאי שמין להן כאריס הרי שמעו בו שמת אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דשמין ליה כאריס לעולם אלא דהרא"ש ס"ל דלבתר דמסיק טעמא דלא סמכה דעתיה וכו' ממילא ידעינן דבשמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה אבל מדברי שאר מחברים נראה שאין לחלק וכן עיקר. ויש לתמוה אמאי לא כתבו הרמב"ם והרא"ש ורבינו החילוק דבשמעו שמת אם שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר אבל בלא שמעו שמת שיימינן ליה כאריס אבל אינו זריז ונשכר כדאיתא בסוגיא להדיא והב"י הניח דבר זה בתימה ולפע"ד נראה דס"ל דלמסקנא לא איצטריך לשינויא כשבויין ולא כשבויין אלא הנטושין כשבויין לכל דבר דאפילו זריז ונשכר הוה ול"ק השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא דאיצטריך דסד"א דדיניה כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל קמ"ל דדיניה כמוציא על נכסי אשתו קטנה דכיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן דשיימינן לי' כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו גם האלפסי זכרונו לברכה כתב הברייתא דהנטושין כשבויין בסתם ולא הביא שינויא כשבויין ולא כשבויין וטעמו דלמסקנא הנטושין כשבווין לכל דבר ולכן כתבו גם הרמב"ם והרא"ש ורבינו בסתם דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואוכל הפירות ואח"כ שמין לו כאריס ומשמע אפילו קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר בין שמעו שמת בין לא שמעו שמת וכל זה דלא כמ"ש בהגהת אשיר"י ובנ"י פ' המפקיד לפסוק כההיא אוקימתא דכשבויין ולא כשבויין דליתא ודוק:

וכיצד דין נכסי זה וכו'. יש להקשות דכיון דברטושין נמי מורידין הקרוב לנכסים בשמעו בו שמת א"כ הו"ל לתלמודא לתרץ דוכולן שמין להם כאריס ארטושין ובשמעו בו שמת וכך הקשו הרשב"א והר"ן ותירץ בנ"י דמ"ש הרמב"ם כאן ויהיה בהם כאריס היינו לומר דמתחלה מורידין אותו בתורת אריסות שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונותנין לו חלק אריסותו כשאר אריסי העיר וכיון שאנו רואין אותו בכל שנה היאך הוא מתעסק בהם תו ליכא למיחש לדילמא מפסדינהו כלל והא דתנאי וכולן שמין להם כאריס היינו לומר שבתורת ירושה מורידין אותו אלא לבסוף כשבאו הבעלים שמין לו כאריס וא"כ אי אפשר לומר דוכולן שמין להם כאריס ארטושין קאי שהרי ברטושין כשירד להן בתורת ירושה מוציאין מידו אפילו שמעו בו שמת ודברים אלו מוכרחים הם דאל"כ סותרין דברי הרמב"ם אהדדי דתחלה כתב דביוצא לדעת ושמעו בו שמת מוציאין אותן מידן ואח"כ כתב דמורידין להו קרוב אלא בע"כ דדוקא בירדו בתורת ירושה קאמר דמוציאין מידן אבל כאן אמר דמורידין להם קרוב ויהיה בהם כאריס שבכל שנה ושנה מחשבין עמו אבל מדברי הרא"ש משמע דס"ל דמורידין אותו בתורת ירושה שהרי סתם וכתב אבל שמעו בו שמת נראה שמורידין ותימה שזה היפך משמעות הסוגיא דפריך אילימא ארטושין וכו' כדפי' הילכך כדברי הרמב"ם עיקר וכדפרישית וכמ"ש בנ"י אכן מתוך דברי רבינו שהשוה בזה דעת הרא"ש לדעת הרמב"ם יראה מבואר דלא נחית לחלק בכך בדברי הרמב"ם ומה שכתבנו ע"פ דברי נ"י הוא האמת:

כשמורידין קרוב לנכסיו וכו' מימרא דרב הונא בפרק המפקיד אין מורידין קטן לנכסי שבוי ופי' רש"י ואפילו הוא ראוי לירשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להם איש נכרי: ומ"ש ואם אין קרוב אלא קטן וכו'. שם ההיא סבתא וכו' שמביא רבינו בסעיף ט"ו דקאמר אביי היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא הוה יהבינן כל נכסי לאחתא ולא הוה מוקמינן פלגא לינוקא ע"י אפוטרופוס דבכל ענין אין מורידין קטן דכיון שהקטן אדון דאפוטרופוס אוני ישמע לקטן שלא לחרוש ושלא לזרוע וכ"כ התוס' לשם בד"ה ומוקמינן (דף ל"ט) וזהו שכתב רבינו ואם אין קרוב אלא קטן וכו' דאלמא דאי הוה עוד קרוב ראוי לירשו כמו הקטן הוה יהבינן ליה כל נכסי ולא הוה מוקמינן אפוטרופא לפלגא דקטן דמוקמינן ליה לסתם שבוי בחזקת חי כדתנן בס"פ כל הגט ולא דמי לסבתא וכו' וכמו שיבאר כל זה בסמוך בס"ד ואין להקשות היאך מעמידין אפוטרופוס הלא אין על ב"ד להעמיד אפוטרופא לגדולי' דהכא העמדת האפוטרופוס הוי לתועלת חלק הראוי לקטן דאם ימות השבוי הנכסים לקטן וז"ש רבינו מעמידין לו אפוטרופוס כלומר דאפשר דהעמדה זו יגיע לצרכו של קטן אלא דמ"מ אין אפוטרופסות זו להאכיל הכל לקטן אלא שיתנם ביד אריס והאפוטרופוס ישמור חלק השבוי וכמו שפי' ר"י גבי ההיא סבתא לקמן בסעיף ט"ו ע"ש:

ומ"ש וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב וכו'. שם מימרא דרב הונא וכתב הרא"ש ואפי' בתורת אפוטרופסות כלומר ל"מ בתורת ירושה לאכול כל הפירות דפשיטא דלא אלא אפילו בתורת אפוטרופסות דסד"א כיון דהב"ד לא ביררו כ"א נאמן תו לא חיישינן שיבוא להחזיק בנכסי קטן קמ"ל דלא אלא בכל ענין חיישינן וכ"כ הר"י בנכ"ו ח"א אכן הרשב"א בתשובה ע"ש העיטור פסק דבתורת אפוטרופסות מורידין קרוב והביא ראיה מפ' הניזקין כדכתב ב"י כאן אבל בסי' ר"ץ סעיף ב' במחודשין הביא תשובת הרשב"א שכתב דלא מצא לו חבר בכל המחברים משמע דס"ל כהרא"ש ולקמן בסי' ר"ץ יתבאר בס"ד. ומ"ש שמא יחזיק בהן וכו' עד שזה הקטן אינו יודע שימחה. פי' לא ידע למחות בקרוב ולומר שדה זו של אבי ולא הגיע לחלקך דסבור שאומר אמת שהרי של אביהם היה השדה ולא אסיק אדעתיה לומר לו אייתי ראיה אבל לנכרי מסיק אדעתיה למימר אייתי ראיה עדי מכירה עיין בתוס' לשם: ומ"ש ואפילו הוא קרוב מחמת קרוב וכו'. ג"ז מימרא דרב הונא לשם וע"פ פי' הרא"ש דלא כפי' רש"י:

כתב רב אלפס בשם ר"צ גאון. בפ' המפקיד כ"כ וכ"כ בהגמ"ר לשם ע"ש ר"ח ור"י הזקן וכ"כ בהגהת מיימוני פ"ח ופ"י מנחלות וכ"כ הסמ"ג בשם הר"י: ומ"ש דלא פלגי רבנן בין קרוב בין רחוק. פי' דגבי מטלטלין אין סברא לחלק ביניהם דאם יש לחוש בקרוב דבאורך הזמן תשתכח הדבר ויאמר שלי הם גם ברחוק איכא למיחש להכי ואין תקנה אלא בשטר המונח ביד ב"ד או בפנקס שלהם א"כ ה"ה קרוב אבל בקרקע איכא סברא לחלק דהרחוק אי אפשר שיאמר שלי הוא או של אבותי כיון דאיכא עדים שהוא של אבותיו של קטן ולא מצי למימר נמי שקנה ממנו דאין מחזיקין בנכסי קטן כדלעיל בסימן קמ"ט סעיף כ"א אבל קרוב מצי טעין שהוא חלק ירושתו. ואיכא למידק אמאי לא כתבו המחברים דין זה אצל מורידין קרוב לנכסי שבוי דאינו אלא במקרקעי אבל מטלטלי יהיו ביד נאמן ע"פ ב"ד בין קרוב בין רחוק וי"ל דכ"ש הוא דכיון דאפילו בקטן דאין מורידין קרוב במקרקעי בתורת ירושה אפי' הכי במטלטלי מורידין קרוב בתורת אפוטרופסות אי אינש מהימן הוא כל שכן בשבוי דמורידין קרוב במקרקעי בתורת ירושה דפשיטא דמורידין קרוב במטלטלי בתורת אפוטרופסות אי אינש מהימן הוא ותו דהראיה מפרק א"נ מיירי במעות יתומים קטנים דמעיינינן אינש דשפו נכסיה אבל ודאי דה"ה לדין קרוב היורד לנכסי שבוי:

ההיא סבתא וכו' שמא מתו שתי השבויות וכו'. אף על גב דבגמרא קאמר דילמא שכיבא סבתא רבינו ס"ל דבמסקנא משמע דאין לחלק בין סבתא לברתא ונמשך ע"פ דברי התוספות בפרק כל הגט (דף כ"ח) שכתבו לחלק בין חולה וזקן דמעמידין אותן בחזקת חיים והכא חיישינן דילמא שכיבא סבתא דילמא שכיבא ברתא וטעמא דבשבויות חיישינן טפי למיתה עכ"ל תוס' ומפרש רבינו דקשיא להו לתוס' דלבתר דשכיבא סבתא אמאי לא מוקמינן לברתא בחזקת חיים וניתב הך תילתא דשבויה בידא דאחתא כדין ב' קרובים א' גדול וא' קטן דיהבינן כולה נכסי ביד הגדול ולא מוקמינן אפוטרופא כלל וכדלעיל בסעי' י"ב וה"ט דמוקמינן לשבוי בחזקת חיים דלא דמי לסבתא שבויה דחיישינן למיתה דאיכא תרתי לריעותא זקינה ושבויה אבל בברתא שבויה קשיא מאי שנא משאר שבויין ומתרצין התוספות דבשבויות חיישינן למיתה טפי פי' דכיון שעושין להן יסורין אין הנקבה יכולה לסבול היסורין והמכות כמו שיכול לסבול הזכר והילכך אפילו בילדה חיישינן למיתה טפי בשבויות וכיון דחיישינן שמא מתה גם ברתא א"כ אין מורידין האחתא לפלגא דינוקא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא מוקמינן ליה אפוטרופא ומגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן אפוטרופא לכולה אבל בשבויין זכרים לא חיישינן למיתה כלל ומוקמינן ליה בחזקת חיים והיכא דאיכא קרוב גדול וקרוב קטן לא מוקמינן אפוטרופא כלל אלא יהבינן להו לכולהו נכסי ביד הגדול כנ"ל דעת רבינו ומש"ה העתיק הך עובדא דסבתא כדאיתא בגמרא משום דס"ל לחלק בין שבויין לשבויות כדברי התוס' וכדפרישית ודוק ודלא כנראה מדברי הר"ר ירוחם דכתב דאפי' בשבוי זכר ואיכא קרוב גדול וקטן מעמידין אפוטרופא לכל הנכסים אפי' לחלק הגדול ולמד כך מהך עובדא דסבתא ולא נחית לחלק בין זכר לנקבה:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' וכל ימי חייה הנכסים בחזקתם. פי' בחזקה שהיו הנכסים מעולם וכדתנן בפ' מי שמת נכסים בחזקתן ור"ל כאן שהם בחזקת הסבתא ליתן אותן למי שתרצה אבל אין פי' בחזקת ב"ד דכיון דאין לב"ד זכות בהן אין להם שום תפיסת יד בנכסים אלו לא לרבות ולא למעט לשום אדם:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב מוהר"ם פד"ו בתשובותיו סימן נ"ז דהיינו דוקא להורידו בתורת קרוב שיהא לו הנאה מנכסים אסור אבל יכול להיות אפוטרופוס אם ירצה:

(ב) וכ"ב הריב"ש בתשובה סי' תצ"ה:

(ג) ובהגהות מרדכי פרק המפקיד דף קמ"ז ע"ב דעדיף למימני קרוב מרחוק במטלטלי דיתמי וכ"פ מוהר"ם פד"ו בתשובותיו ועיין בזה במרדכי פרק המפקיד דף קל"ה ע"א. וכתב בר ששת סימן שכ"ד דזהו מנהג עכו"ם למימני כל הקרוב יותר אבל בדין ישראל בוררין איש אמונה בין קרוב בין רחוק כו' ומיהו נ"ל דאם קרוב ורחוק שוים מעמידים קרוב וכדברי המרדכי: