בבא בתרא קמד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אודייני השכר לאמצע והא אודייני דמחמת עצמו [הוא] אשאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצו מנטרי לה:
אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן:
רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהו עיסקא אתו אחי תבעוהו בדינא קמיה דרבא אמר להו ברב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני:
האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע:
אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה אמר רבי ירמיה גבאשה יורשת פשיטא מהו דתימא כיון דלאו דרכה למטרח אף על גב דלא פריש כמו דפריש דמי קמשמע לן:
ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה:
פשיטא מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי אחולי אחלה קא משמע לן אמר רבי חנינא דהמשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו הודוקא גדול ודוקא ובתולה ודוקא אשתו זראשונה ודוקא חשהשיאו ראשון טפשיטא ייחד לו אביו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה יבית ואכסדרה מהו כשני בתים זה לפנים מזה מהו תיקו מיתיבי ייחד לו אביו בית וכלי בית לכלי בית קנה בית לא קנה אמר רבי ירמיה מכגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם נהרדעי אמרי אפילו שובכא דיוני רב יהודה ורב פפי אמרי נאפילו עציצא דהרסנא מר זוטרא אנסביה לבריה ותלא ליה סנדלא רב אשי נסביה לבריה ותלא ליה אשישא דמשחא אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא אידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא אידך דאמר רב סמנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה:
רשב"ם
[עריכה]אודייני - בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו:
מחמת עצמו הוא - שמשמרין אותו הגדולים וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים:
דלנטירותא עבידא - אינן צריכין להוציא משלהן כלום עליו אלא לשמרו וגם הקטנים יכולין לשמרו:
עבד בהן עיסקא - וחשיב ליה שבח נכסים מחמת נכסים הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור:
לא שביק גירסיה וטרח לאחריני - וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא דמי ושמעי' מהכא דכל היכא דמאן דהוא כמו רב ספרא אע"ג דלא אמר לעצמי אני עושה כמאן דאמר דמי והשביח לעצמו:
אשה מאי עבידתה - או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשים:
באשה יורשת - כגון שנשא ראובן בת שמעון ומתו וירשו בני ראובן ובת שמעון את נכסי יעקב אבי אביהן או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים דינה כדין האחין או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים אם השביחה את הנכסים פירשה לעצמה לא פירשה השבח לאמצע ואלמנה שאמרה בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני הא תנן ץ) אלמנה ניזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה:
אחולי אחלה - וחזרה בה ממה שאמרה תחלה הריני עושה ואוכלת קא משמע לן:
קנאו - הבן לאותו הבית תקנת חכמים היא והלכתא בלא טעמא כדלקמן ובמס' גיטין מוקמינן לה כגון שיש לאביו בעיר בית אחר לדור בו:
ודוקא גדול כו' - דבכי האי גוונא חביב ליה טפי וגמר ומקני ליה:
ייחד לו בית ועלייה - כלומר ייחד לו האב לבנו בית שיש עלייה על גביו:
אכסדרה - לפני הבית ופותחין בו חלונות ודרך אכסדרה נכנסים לבית:
שני בתים כו' - אם תמצא לומר בית ואכסדרה קנה היינו משום דאכסדרה משועבד לבית אבל שני בתים זה לפנים מזה מהו:
אוצרו בתוכו - הלכך בית לא קנה דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו ולא מקני ליה לבנו:
עציצא דהרסנא - כלי מלא דגים מטוגנים בשמן:
אשישא דמשחא - כוס מלא שמן:
שווינהו רבנן - הם תקנו את הדברים כך אף על פי שאינו דין תורה כי מדה ומדה הם:
חדא הא - המשיא אשה לבנו ותקנת חכמים היא לכבוד החתן שגנאי הדבר לשאת אשה ואין מקום לדור בו:
אפוטרופא - דאנן סהדי דלא עקר נחלת הבנים ולא נתכוין אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה:
במעמד שלשתן - נפקד ומפקיד ומקבל מתנה:
קנה - כך תקנו חכמים לפי שהדבר תדיר הוא בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקנין ובעדים:
תוספות
[עריכה]דאי הוו אמרי גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו היו אוהבי הקטנים או קרוביהם משכירים להם פועלים משל אביהם בשבילם ומדלא אודעינהו אחולי אחילו גבייהו ובעובדא דמרי בר איסק (ב"מ דף לט:) דא"ל אחוה לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל ואמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דתנן הניח גדולים וקטנים כו' השבח לאמצע לא שתלם בעצמו אלא השכיר פועלים ממעות הירושה ואותו האח נמי היה מוצא קרובים דהוי שתלי ליה וכן אחי דרב ספרא היו מוצאין שישתכרו במעותיהן דאין טורח למכור ולקנות אי לאו דהוי כאומר להן ראו ופריך מאודייני דמחמת עצמו הוא שלא היו מוצאין שיעשה להם אותה שמירה לפי שצריך לעמוד שם זמן מרובה ומשני דקטנים גופייהו מנטרי ואם היו מודיעין להם היו עושין ועוד יש פירוש רבינו תם ופירוש ריב"ם ולא ישרו בעיני ר"י:
אודייני. פי' בקונטרס בור וכסויו ואין נראה לרבינו תם אלא מפרש שהוא כלי גבוה שעומדים עליו שומרי שדות וכרמים לראות מעליו למרחוק וגם הוא ראוי לישן עליו כדאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף כז.) ישן על גבי מטה או על גבי ספסל או על גבי אודייני ויש ספרים שכתוב בהן אידווני כמו דוי להכא ולהכא (תמיד דף כו: ובשבת לה.):
באשה יורשת. פירש בקונטרס כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת יעקב אביהם ואחר כך מתו ראובן ושמעון שאז יורשין בני ראובן ובת שמעון מאביהן וקצת קשה לישנא דראו מה שהניח לי בעלי דמשמע דירשה מבעלה ולא מיעקב ופירש ריב"ם אשה יורשת שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת והיו לו לראובן אחים קטנים או בני אחים קטנים דהוו יתמי והרי היא יורשת את בעלה עם הקטנים שהיא במקום אביה ומיהו קשה דקאמרי' בסמוך דטרחא קמי יתמי דמשמע בני בעלה על כן נראה לר"י כפירוש הקונטרס דכיון שבעל אוכל פירות ירושתה כל ימי חייו כדין שייך שפיר ראו מה שהניח לי בעלי אי נמי כלשון אחר שפירש בקונטרס שאמר הבעל תטול האשה כאחד מן הבנים:
ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי. פירש בקונטרס וכיון דאמרה הכי לית לה מזוני ואין נראה לרשב"א דדוקא אם מכרה כתובתה או לקחה כתובתה בבית דין אין לה מזונות אבל זו שלא לקחה כלום מכתובתה אלא נכסי מלוג שלה או מה שירשה או מה שנתן לה בעלה כאחד מן הבנים לא הפסידה מזונות דאפי' מכרה מקצת כתובתה אמרינן בפרק אלמנה (כתובות דף צח.) דלית דחש ליה לדר' שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף ולא הפסידה מזונות כ"ש נכסי מלוג דלא שייכי כלל לכתובתה וגם מה שפירש שאם נתעצלו בית דין להשביעה מה שהשביחה לעצמה לא ידע רשב"א מנליה דלעולם הויא בחזקת יורשים עד שישביעוה ב"ד דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בבית דין והכא מיירי דוקא באשה יורשת:
בית ואכסדרה מהו. דנהי דעלייה לא קנה אכסדרה שייכא טפי לגבי בית ואם תמצא לומר לא קנה משום דאין בו תשמיש בית שני בתים זה לפנים מזה מהו דכבית אחד דמי ולפירוש הקונטרס הוה ליה להקדים בעיא דשני בתים לבית ואכסדרה:
כהלכתא בלא טעמא. קצת טעם יש דכיון שפינה את הבית סמכא דעתיה דבן וגם אין לו אנה לדור סברא הוא שנתנו לו וכן הכותב כל נכסיו לאשתו או לבנו מסתמא לא ליתן לה נתכוין אלא לכבדה שלא היה מניח בניו בולא כלום ובמעמד שלשתן לא רצו חכמים להטריח להביא עדים ולעשות קנין דמסתמא כיון שאמר לו במעמד שלשתן הקנה לו לגמרי ונראה לר"י דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול ומפורש בכמה מקומות:
הניח בנים גדולים עד במעמד שלשתן קנה. עד כאן שיטת הר"א ז"ל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לד א מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה ב' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ז סעיף א', עי' מגיד משנה כסף משנה לחם משנה:
לה ב מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ז סעיף ב':
לו ג מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ז סעיף א':
לז ד ה ו ז ח מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ו, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ט סעיף א':
לח ט י מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ט סעיף ג' [ולא קנה]:
לט כ מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ט סעיף ד' [וקנה אחד]:
מ ל מ מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ט סעיף ב':
מא נ מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ט סעיף א':
מב ס מיי' פ"ו מהל' מכירה הלכה ז', ומיי' פ"ג מהל' זכיה ומתנה הלכה ג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ו סעיף י"ט, וטור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
שאני אודייני. משום הכי השכר לאמצע דלנטורי עבידא אפי' קטן מצי מנטר בהן ולכסותו שיהא נקי ומצו למימר להו קטנים לגדולים מלאכה כזאת אנו יכולין לעשותה אבל שאר נכסים אם שבחו מחמת עצמן השכר לעצמן:
ואמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שבק גרסתיה וטרח לאחריני. ומסתמא אע"ג דלא אמר להו ראו מה שהניח לנו אבינו למשמע מינה דלצרכו קא טרח ולא אחריני וסתמא כמאן דפריש להו דמי וכל השכר שלו:
מדקתני מתני' וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע. ש"מ דיורשת היא עם הבנים או עם הבנות כאחד ואמאי וכי אשה מאי עבידתה להיות יורשת נכסי בעלה. אמר ר' ירמיה באשה יורשת עסקינן כגון שנשא שמעון בת ראובן אחיו ולא היו לראובן כי אם בנות ושמעון שנשאה לא היה לו יורש ומת ראובן ואח"כ מת שמעון בלא יורש ונמצא שנפלה ירושת שמעון לבנות ראובן וגם אשתו יורשת עם אחיותיה בנכסי בעלה מפני שבעלה דודה הוא. ואם אמרה לאחיותיה ראו מה שהניח (לנו אבינו) [לי בעלי] הריני משבחת לעצמי השביחה לעצמה:
פשיטא. הואיל דיור' היא לאמצע השביחה דדינה כדין אחים. אצטריך סלקא דעתך אמינא לאו אורחא היא למיטרח לאחריני ואע"ג דלא פירשה דהוא לעצמה אלא בסתמא עשתה כמאן דפירשה דמי קמשמע לן דלא:
ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו'. פשיטא.[2] מה לי היא משאר יורשין דמפרשי' הואיל דיורשת היא:
מהו דתימא אחולי אחלה גבייהו. אע"ג דקאמרה ראו מה שהניח לי כו' קמ"ל הואיל דאמרה ראו כו' דלא אחילה להו והשביחה לעצמה:
בבית קנאו. לאותו בית דאיכא למימר משום דהשיאו לשם גמר ונתנו לו אע"ג דלא כתב ליה מתנה דהלכה למשה מסיני הוא כדאמר לקמן:
ודוקא כשהנושא בנו גדול. משום דקרוב ליה דעתיה טפי וכהשיאו בתולה משום דאיכא שמחה טפי מאלמנה ובההיא שמחה גמר למיתן ליה:
הא פשיטא לי ייחד לו בית ועלייה היתה על גבי בית בית קנה עלייה לא קנה. משום דבית לחוד ועלייה לחוד דעלייה לא משתעבד לבית כלל. ואם תמצי לומר עלייה לא קנה דלא שייכא גבי בית. בית ואכסדרה מהו. מי אמרינן כיון דשייכא בהדי בית קונה דדרך אכסדרה נכנסין לבית וקנה או דלמא בבית אשתמש באכסדרה לא אשתמש ולא קנה. וכן נמי שני בתים זו לפנים מזו משום דחיצון משועבד לפנימי מהו מי אמרינן כיון דבפנימית ישתמש בחיצונה לא ישתמש בחיצונה לא קנה או דלמא כיון דיש דרך לפנימית על החיצונה כמאן דאשתמש בה ובתרוייהו קנה תיקו:
וכלי בית. תשמישי בית:
כלי בית קנה בית לא קנה. וקשיא לר' חנינא דאמר לעיל דבית קני:
כגון שהיה אוצרי פירותיו של אביו. צבורין באותו בית ולא מייחד ליה לגמרי משום הכי לא קנה:
ותלא ליה סנדלא. בבית שיהא עומד בחזקתו ומשום דלא ליקני לביתיה:
אשישא דמשהא. פך של שמן דלא ליקני נמי:
עציצא. כלי שמשימין ציר לקרבי דגים:
שוינהו רבנן כהלכתא. שיהו עיקר כהלכה למשה מסיני. ולא מטעמא שלא נתנו טעם בדבר למה:
חדא האי דאמרן. המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו לא ידעי' מאי טעמא קנאו בלא שטר מתנה ובלא קנין. לא עשאה אלא אפטרופא. שיהו נוהגין לה בנין כבוד ולא ידעינן טעמא מאי לא תקנה כיון דכתב לה:
במעמד שלשתן. הנותן והמקבל ובעל חוב:
קנה. בלא שטר ובלא משיכה ולא ידעינן טעמא מאי:
באשה יורשת. פי' רבינו אלפאסי ז"ל כגון ראובן שנש' בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותיה בנות שמעון.
ויש מפרשים כגון שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים שזה לשון האמור בגמ' קא טרחי קמי יתמי.
תליא ליה סנדלא. פי' קל הוא לו לעשות כן וכדי שיראו הכל כן שאלו רצה להעיד עדים ולהתנות בפניהם שאינו מקנה לו כלום ודאי אין אדם מקנה נכסיו בעל כרחו.
מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ואמרי מקצת דיינא דאף ע"ג דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם הקנהו במעמד שלשתן אינו יכול למחול ואית להו ראיה מההיא דגרסינן במסכת קדושין (מ"ז ב') התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה וכו' וקדשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרשי לה בגמ' פליגי במלוה בשטרא פליגי במלוה על פה פליגי במלוה בשטר כדשמואל דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אפי' יורש מוחל ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל מר סבר אשה סמכה דעתה סברה לא שביק לה ומחיל לאחריני ומר סבר לא סמכה דעת' במלוה על פה כדרב הונא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא וכו' ואי ס"ד יכול למחול מנא ליה דרבנן סברי במלוה לא לעולם אימא לך דרב אפילו במלוה אמרה ודכולי עלמא אית להו דרב אלא בדסמכ' דעת' קא מפליג ובדשמואל בפלוגתא דרישא אלא לאו שמע מינה דלא מצי מחול היכא דאקני ליה במעמד שלשתן.
ואי קשיא לך הא דגרסינן פ"ק דבבא מציעא (י"ט ב') מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינן בה ודילמא שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכו' ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל ואמאי אכתי ניחוש דילמא במעמד שלשתן אקני ליה ואמאי יחזי' לבעל ואיכא דתריץ דהתם הא אודי בעל בשעה שהמחו אצל לוקח דלא פרעה וכיון שכן אי מפיק בתר הכי שובר לאו כלום הוא.
אלא אי קשיא הא קשיא, דגרסי' בבא קמא (פ"ט א') כל לגבי בעל ודאי מחלה ואקשי' בה טובא ולא סלקא לן ואמאי ליקני להו ללקוחות במעמד שלשתן ולא מצי למימחל.
ותירץ רבינו תם ז"ל דהתם בכתובה עסקי' שלא נתנה לגבות מחיי' ולא מהנת ליה מעמד שלשתן כיון שאין עליו כלום בשעתא שמכר דמנה לי בידך קאמרינן אבל היכא דלית ליה גביה כלום לא וגבי כתוב' כמאן דלית ליה גבי' כלו' דמי דדלמא לא מגרש לה ותמות בחייו. וההיא דמציעא נמי בעודה תחתיו היא וכן פרש"י ז"ל וכדאמרי' בגמ' וזבניתה לכתוב' בטובת הנאה אלמא בעודה תחתיו ומשמשתו קאמרינן.
ואני אומר כי אמרינן (קדושין מח ע"א) במלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אליבא דפירוקי אחריני דאתמו' התם קאמרי' אבל לההוא פירוקא דאמרי' בדשמואל קא מיפלגי במלוה בשטר בעל פה נמי בדשמואל פליגי וא"ת תרי בדשמואל למה לי איכא למימר חדא להודיעך כחו דר' מאיר וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר מוחל ולר' מאיר אפי' על פה אינו מוחל אי נמי במסמך דעת' אבל המוכר שטר חוב לחברו בכל ענין חזר ומחלו מחול דסתמ' קאמר שמואל וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק שנים אוחזין, ואלו היה חלוק בדבר לא היו הגאונים ז"ל שותקין ממנו.
כתב רבינו תם ז"ל, אע"פ שקנה חוזר עליו. כלומר שאם לא פרעו יכול הוא לתבוע ללוה שהרי לא פטרו, והיינו דאמרי' בבבא מציעא (קיב ע"א) חוזר עליו. ולא כן דעת רבינו הגדול ז"ל, ושם כתבנו.
קטנים נמי מצי מנטרי: מסתברא דאפילו היו קטנים מוטלים בעריסה דאינהו גופייהו לא מצו מנטרי אמרי בהו נמי הכי, דלאו לשיעורין ניתנו אלא כל שהמלאכה קלה שהקטנים בעלמא יכולין לעשותה הגדולים (אין) מוחלין עליה. ותדע, דאי לא הוה לן לאיפלוגי בין קטנים לקטנים והוה ליה למימר הכא בקטנים שיכולין לשמור ואודייני כיון דלנטירותא עבידא קטנים נמי מצו מנטרי. והיינו נמי עובדא דרב ספרא דלקנות ולמכור במטלטלין אפילו (המיעיטות) [הפעוטות] יכולין לעשות כן ולפיכך אי לאו דרב ספרא גברא רבה הוא הוה שבח לאמצע. כנ"ל.
רב ספרא גברא רבה הוא ולא שביק גרסיה וטרח לאחריני: כתב הראב"ד ז"ל: הא דרב ספרא לאו כמתניתין הוא, אלא רב (פפא) [ספרא] אפיטרופא דאחוה הוה שמינהו אביו, והיה יכול ליתן המעות ביד נאמן לשם עסק, וחשב בעצמו מה שיהנה אחר בהם אהנה אני ואתעסק בהם, וכש(י)גדלו אחיו תובעין אותו לומר אפיטרופא אתה ואין דין אפיטרופוס שיטול כלום בשבח נכסי יתומים אפילו השביחן משלו, כי אם הוצאתו בלבד, אלא אם כן נטל רשות מן האב, דאי לאו דעבד מלתא בהדיה לא הוה מתמנה להו, וכמו שנטל שכר ממקום אחר דמי. ואמר להו רבא אין באיניש אחרינא הכי דייניה, אבל רב ספרא דגברא רבה הוא כמו שהתנה עם אביו דמי או כמי שהתנה בבית דין, כעין משנתינו כנ"ל.
ומכלל דברי הרב ז"ל שמענו שאפטרופין רשאין לתת ממון היתומים ביד אחרים לשם עסק, ואי נמי הם בעצמם רשאין לקחת לעצמם ולהשתכר בהם מה שישתכר בהם אחר בעלמא, ובלבד שיודע לבית דין.
ומיהו מה שכתב הרב ז"ל או כמו שהתנה בבית דין כעין משנתינו, דמשמע דמשנתנו דוקא כשאמרו בבית דין והתנה שהן עושין לעצמן, (ו)אינו מחוור בעיני לפי פשטה של משנתינו וסוגיית הגמרא, דבכל מקום שצריך בית דין בפירוש אומרים כן, וכמו ששנינו (ב"מ ל, ב) מתנה עמו בבית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה. ועוד דאם צריך בית דין, ד(י)הוה רב ספרא גברא רבא מאי הוי, הא מכל מקום ביתדין בעינן ולא סגיא בלאו הכי. ועוד דאמרינן יורשת פשיטא, מהו דתימא אשה כיון דלאו דרכה למטרח אף על גב דלא פריש כמאן [דפריש] דמי קא משמע לן ואילו היו צריכין להתנות בבית דין, כי אין דרכה וידענו בבירור שדעתה לטרוח לעצמו ולא ליתומים אפילו הכי הכל ליתומים כל שלא התנתה בבית דין. ועוד דמשנתינו כל שלא אמרו מדין מחילה נגעו בה, דידעי וקא מחלי, וכל שירדו לנכסים להשביח שלא במחילה, בהודעה לבית דין או לעדים סגי להו, דלא אמרו ליטול רשות מבית דין, דאי לא, הוה להו למיתני ואם נטלו רשות מבית דין.
אלא נראה דבמשנתינו אם אמרו לעדים קאמר, וכן בהא דרב ספרא כמי שאמר והתנה בפני עדים קאמר, וגברא אחרינא דלאו כרב ספרא בראו מה שהניח אבא ואני טורח ליטול שכרי כמתעסק דעלמא סגי. וכן פירש ר"ש(י) ז"ל.
אבל בירושלמי נראה כדברי הרב ז"ל, דגרסינן התם (ה"ג): הניח בנים גדולים וקטנים וכו' אמר [רבי] לא אם אמרו בבית דין, וכן האשה שהשביחה וכו' וכן אמר רב לא אמרה בבית דין. וגם ר"ח ז"ל כתב בפירושיו. אלא שמצאתי גרסא אחרת בפירושיו בגרסת ירושלמי שכן כתוב שם: אמר ר' אמי לא אמרו בבית דין. עד כאן. ואני מסופק בפירושו לפי הגירסא הזו, כי יש לפרש לא אמרו שיהו צריכין לומר בבית דין ראו מה שהניח לנו אבינו, אלא אפילו אמרו בעדים ואפילו שלא בבית דין, כמו שכתבתי אני. וצריך לי עיון.
וכן האשה וכו' ואם אמרה ראו מה שהניח בעלי וכו': כתב ר"ח ז"ל: והוא דלא שקלא מזוני, דאי שקלא מזוני לא, דתנן (כתובות צה, ב) אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם. ויש לי יותר מזה בסוף המסכתא, עיין שם.
תלא ליה אשישא דמישחא: ולאו דוקא, דכל שכן אם אמר בפני עדים כן שאף על פי שמשיאו שם לא להקנותו לו הוא רוצה, ולא אמרו תלא ליה סנדלא תלא ליה אשישא דמשיחא אלא להקל עליו.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט (עריכה)
איני והא"ר חנינא אפי' הניח להם אביהם אוריאני השכר לאמצע. וה[ו]א כסא גדול עשוי לישב עליו ולשמור פירות שבגנות, אם ישבו עליו גדולים ושמרו ונטלו שכר השכר לאמצע, והא אוריאני דכי מחמת עצמן דמי, וקאמר השכר לאמצע. ופרקינן שאני אודיאני דלנטירותא עבידא ואפי' קטנים נמי מצו מינטרי בה. מיהא שמעינן דכל היכא דלא סלוק שבחא מחמת הוצאה דאפיקו מגופן של נכסים, אי הוי מידי דיכלי קטנים למעבד, כשבחו נכסים מחמת נכסים דמי. ואי הוי מידעם דלא יכלי קטנים למעבד, כגון מר ופסל וקרדום שעשו בהן מעשה על ידי עצמן, השביחו לעצמן:
מז. רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו מקמי חלוקה ועבד בהו עיסקא אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דרבא, למפלג רוחא בהדיהו בשוה כל חד וחד לפום חולקיה. אמר להו רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. דצורבא מרבנן כל מעשיו לשם שמים ולא טרח בדרך ארץ אלא לכדי חייו כי היכי דלא לצטריך למזוני וליבטיל מגירסיה, אבל למטרח לאחריני לא בטיל מגירסיה. הילכך אע"ג דלא פריש נמי כמאן דפריש דמי (ולית) [והוה] ליה כמאן דאמר מעיקרא ראו מה שהניח לי אבא הריני עושה ואוכל דקתני השביחו לעצמן.
ושמע מינה דלא בעינן לאתנויי בפני ב"ד אלא גלויי דעתא בעלמא בעינן, דהא רב ספרא דלא אמר מידי ואמידניה לדעתיה, מכלל דאיניש בעלמא באמירה בעלמא סגיא. מיהו צריכינן לברורי בהא מעשה דרב ספרא מילתא. מכדי הא דרב ספרא לאו בדשקיל מזוזי כדי חולקא בלחוד עסיקינן, אלא בדשקילינהו לכולהו עסיקינן, דיקא נמי דקאמרינן שבק אבוה זוזי ושקלינהו ולא קאמרינן שקל מיניהו, וא"כ מאי האי דינא דדן ליה רבא למהוי כמאן דאמר לעצמי אני משביח דשקיל חולקא בדנפשיה משלם וחולקא בדאחוה. בשלמא גבי מקרקעי שימינן ליה כיורד שלא ברשות, אלא הכא כיון דמטלטלי נינהו, אי חשבת ליה כיורד שלא ברשות הוה ליה גזלן דמשלם כשעת הגזילה, ולית להו לאחין חולקא ברוחא כלל.
וכי תימא דילמא רבא נמי הכי דיין ליה לרב ספרא לשלומי כשעת הגזילה, לא סלקא דעתא, דאי ס"ד כגזלן דיניה, היכי יהיב ליה כוליה רוחא מטעמיה דגברא רבא הוא ולא שבק גירסיה וטרח לאחריני, השתא מגזל קא גזיל ולגירסיה חייש, ואדרבה נידיניה כאיניש מעלמא.
אלא מסתברא דרבא דיניה לרב ספרא כמאן דנחית ברשות כמקבל עיסקא למחצית שכר הוא דדיניה, דאשתכח דשקיל כוליה רוחא דמטי ליה לחולקיה משלם ושקיל פלגא בחולקא דאחוה. וכי תימא מאי שנא במקרקעי דחשבינן ליה כיורד שלא ברשות ומ"ש גבי זוזי דקא חשבינן ליה כיורד ברשות למחצית שכר, היינו טעמא דשאנו מקרקעי, דכיון דקי"ל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן כי קא נחתי גדולים ומשבחי שלא ברשות קא נחתי, אבל זוזי ועבד בהו עיסקא, כיון דקי"ל דהני זוזי דיתמי מבדקינן איניש מהימן ומשפו נכסיה ויהבינן להו בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד, לא שנא הוי ההוא גברא קרוב ול"ש רחוק כדברירנא התם, כי שקלינהו רב ספרא אדעתא דהכי ועבד בהו עיסקא כמאן דנחית ברשות דמי, דהא אי נמי הוה אתי לבי דינא הוו יהבין להו נהליה אדעתא דהכין. ודוק מינה, טעמא דרב ספרא דגברא רבה הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני, אבל איניש מעלמא דעביד דטרח לאחריני השכר לאמצע, דכי האי גונא נמי השביחו נכסים מחמת נכסים הוא כדאמרינן לעיל (סי' ד ד"ה ואיכא):
מח. והא דתנן וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע דיקינן עלה אשה מאי עיבידתה, דפלגא בשבחא דקתני השביחה לאמצע. א"ר ירמיה באשה יורשת. כגון שנשאת לאחי אביה ומת ולא הניח יורש אלא היא ואחיותיה או בני דודיה. מהו דתימא כיון דלאו דירכא למטרח אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי קמ"ל דלא. מכלל דהיכא דלא הויא יורשת הו"ל כמשביח לעצמו כדברירנא במתניתין.
וכולהו נמי לא אמרן אלא בשאין היתומים סמוכין אצלו, אבל בסמוכין אצלו מסתמא כולי שבחא דיתמי הוי, דמסתמא כי קא משבח ליתמי קא משבח. ואית ליה לדיליה חולקא בנכסי לית ליה בגויה זכותא אלא לפום חולקיה, לא שנא שבחו נכסים מחמת נכסים ולא שנא מחמת עצמו. והוא דלא פריש דלנפשיה קא משבח, אבל אי פריש פריש והוה ליה כשאר אינשי:
מט. ואי אמרה ראו מה שהניח בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה פשיטא מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי אחולי מחלא קמ"ל:
נ. א"ר חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול שבבניו ודוקא בשהשיאו בתולה ודוקא באשתו ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון לכל בניו, דאגב חביבותא דנשואי בנו גדול בכולהי הני אנפי גמר ומקני ליה. אבל היכא דבצרא לה חדא מהני לא קני. ומסתברא דחיבת חופה קונה, מדקאמרינן לקמן ייחד לו אביו בית ועליה בית קנה עלייה לא קנה, אלמא בית מיוחד בעינן, ואין לך בית המיוחד לחתן לנשואיו אלא בית שהחופה בתוכו:
נא. פשיטא ייחד לו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה בית ואכסדרה מהו שני בתים זה לפנים מזה מהו. ועלו בתיקו. הילכך לא קני אלא פנימי שהיה רוב תשמישיו בו:
נב. והא דתניא ייחד לו אביו בית וכלי בית כלי בית קנה אבל בית עצמו לא קנה א"ר ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם נהרדעי אמרי אפי' שובכא דיוני רב פפא אמר אפי' אציצא דהרסנא. וקי"ל כרב פפא, דהא מר זוטרא אנסביה לבריה בביתיה ותלא ליה סנדלא רב אשי אנסביה לבריה ותלא ליה אציצא דמישחא. וש"מ דכל כהאי גוונא לא קני. ושמע מינה דהיכא דייחד לו אביו כלי בית להשתמש בהן בנישואיו, אע"ג דלא אקנינהו נהליה בפירוש בתורת מתנה קנה. ודוקא בבנו גדול, והוא שהשיאו אשתו ראשונה, והיא בתולה, והוא שהשיאו ראשון כדאמרינן לעיל, אבל היכא דבצרא לה חדא מהני לא קני עד דיהיב להו נהליה בתורת מתנה בפירוש:
נג. אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוונהו רבנן כהילכתא בלא טעמא חדא הא ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא ואידך דאמר רב הונא א"ר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. וש"מ דהני כלהי הילכתא נינהי:
רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבדי בהו עיסקא ויבא ליטול בחלק המגיע לאחיו למחצית שכר או לשליש כדרך שאר המתעסקים בפקדון ולא דרב ספרא גברא רבה הוה היינו אומרים שהשבח לאמצע ואף על פי שזה נראה כמו שהשביחו הנכסים מחמת עצמם וטעמא דמלתא לפי שדרך הגדולים להשתדל בטורח מועט בחלק הקטנים ואפילו איש נכרי עושה כן הרבה פעמים שנעשה אפוטרופוס חנם ומתעסק בצרכי הקטנים מיהו בעבודת האדמה בעמל ידיו או בממונו ודאי אין אדם טורח אלא כדי ליטול בשבח.
מתניתין. השולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אין אלו נגבין. לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. ומפורש בברייתא בגמרא דסבלונות העשוין ליבלות אין נגבין כשאכל שם סעודת חתן ומתניתין בסבלונות העשוין ליבלות מיירי כגון כלי פשתן וכלי מילת~ ועל דעת שתשתמש בהם שלחו וכשאכל שם סעודת חתן אמרינן ויתר עליהם כיון שנהנה מן הסעודה שעושים לשמחת סבלונות ובין שמת הוא ובין שמתה היא קודם נישואים אין נגבים. אבל סבלונות שאין עשויים ליבלות כגון כלי כסף וכלי זהב אף על פי שאכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבים כמו שמפורש בברייתא. וסבלונות מרובים דמתניתין היינו כגון ששלח שלשה וארבעה זוגות מלבושים וכן כלי קתירים וסדינים מרובים דודאי לא שלחן לבלותן קודם נישואים שהרי אין צריכים לה כולם קודם נישואים ואין משלחים כיוצא בהם אלא על דעת שיחזרו עמה לבית בעלה לפיכך אף על פי שאכל סעודת חתן אפילו בדינר לא ויתר עליהם דאלו כלי כסף וכלי זהב בין מרובים בין מועטים נגבים ואף על פי שאכל שם סעודת חתן. סבלונות מועטים שתשתמש בהם והיא בבית אביה אין נגבין. פירוש כשאכל שם סעודת החתן בדינר. ויש לפרש דהך סיפא פירושא דרישא היא דקתני רישא אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן רק בדינר אין אלו נגבין בסבלונות מועטים מיירי שעשויים ליבלות עד זמן נישואים וכולם צריכים לה ואף על פי שהם בגדים חשובים ודמיהם יקרים ושוים מאה מנה אין אלו נגבין וכדי לבלותם קודם נישואים שלחן וכיון שאכל שם סעודת חתן אפילו בדינר ויתר עליהון. נמצא ההפרש שהוזכר בברייתא איתא בין בסבלונות העשויים ליבלות ובין בסבלונות שאין עשויין ליבלות גם במשנתנו נתפרש בסבלונות מרובין היינו סבלונות שאין עשויין ליבלות דכיון דאין צריכים לה קודם נשואים הרי הן ככלי כסף וכלי זהב שאין עשויין ליבלות וסתמא כדי שיחזרו עמה לבית בעלה שלחן. כן נראה בעיני פירוש משנה זו. ויש מפרש דאי מרישא הוה אמינא דוקא בשלח מעות אמרינן דאין נגבין דלצורך סעודה שגרן וכיון שאכל שם סעודת חתן מתל עליהם אבל בגדים הוה אמינא דאין נמחלין באכילת סעודת חתן. ונראה לי שאפילו אם פירש שהוא משלחן כדי שתשתמש בהם והיא בבית אביה ולא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין ולא מחל עליהם אלא על דעת שתנשא לו. ורבינו שמואל זצ"ל פירש שלח סבלונות מרובין כדי שיחזרו עמה לבית בעלה שהתנה כן בפירוש ולפיכך (אין) נגבין אף על פי שאכל שם סעודת חתן ואם התנה שתשתמש כהם והיא בבית אביה אין נגבין אפילו שלא אכל שם סעודת חתן והא דמפלגינן ברישא בין שאכל שם סעודת חתן בין שלא אכל שם כגון ששלח סתם ולא התנה כלום שאם אכל שם סעודת חתן גלי דעתיה שהוא חפץ שתשתמש בהם והיא בבית אביה והא דקתני סבלונות מרובין וסבלונות מועטין לא דתליא מלתא במרובין ובמועטין.
והא אודייני דמחמת עצמם הוא. דלא מכח נכסים שבחו יתומים אלא מכח שמירתם וקאמר השכר לאמצע ולא יטלו משום שכר שמירתם. שאני ההם דלנטירותא בעלמא הוא ששומרים הבגדים ששורין בה. (אורייני) אודייני כמו (גריין) הנדיין האמור בפרק לא יחפור וקטנים נמי מצו מנטרי להו אבל מלאכות אחרות שאינם ראויות לקטנים ועשו אותם הגדולים או נוטלים כאריס או נוטלים שכר פעולתם ואף על פי שלא התנו ואם התנו בפני בית דין ואמרו ראו מה שהניח לנו אבינו כו' אפילו לא טרחו בהם אלא ששכרו פועלים מן האמצע והשביחו השבח לעצמם לומר חצי השבח יטלו בחלק אחיהם. ונראה לי שיתנו גם הם לאחיהם רביע ההוצאה שהרי כל ההוצאה שהשביחו בחלק אחיהם כל אותה ההוצאה יטלו בו המחצה כדי שיתעסקו בה והטעם כדי שלא יחלקו עמהם ויניחו חלק הקטנים בידם לכך תקנו שיועיל להם התנאי ליטול בחלקם בעבור עסקם. אי נמי מפני שיש לו חלק בנכסים וכיורד ברשות הן ורישא משום דאמרינן ידעי וקמחלי להו משום דקטנים נינהו ורמו עלייהו והא דרב ספרא כמו שבחו נכסים מחמת נכסים הוה כי הוא לא היה לא כתף ולא חמר אלא ששכר כתפים וחמרים להביא לו סחורתו ממקום למקום ולא עשה בגופו אלא שהיה יושב בחנותו ושונה ומוכר ואין זה אלא דבור בעלמא כמו שוכר פועלים שאמרנו שהשכר לאמצע אלא אם כן התנה אף על פי שיש לו בטלה משאר עסקיו שתי שעות ביום או שלש וכן הא דרב ספרא דומה לזו ואי לאו דגברא רבה הוה והוה ליה כמו שהתנה עם אחיו לא היה נוטל כי אם לאמצע ועכשיו נטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל אחיו חוץ מן ההוצאה כמו שפירשנו. וכבר פירשתי על זה בבבא מציעא פרק המפקיד יותר מזה. עוד נראה לי בהא דרב ספרא דלא כמתניתין הוה אלא רב ספרא אפוטרופוס דאבוה הוה כו' עד כעין משנתינו. וזה הדרך ישר בעיני שאם לא כן היה רב ספרא מתחייב בכל הקרן ונותן ריבית. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: רב ספרא שביק אבוה זוזי. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).
אשה מאי עבידתה. כלומר דאנן לא אמרינן השביח לאמצע אלא כדי ליטול בשבח על כרחך בבנים משום דיורשים הן אבל אשה בנכסי בעלה כיון שאינה יורשת למה יהיה השבח לאמצע אדרבה יש לנו לומר שתטול מיהא כיורד שלא ברשות. ומפרקינן דבאשה יורשת עסקינן. הר"ן ז"ל.
באשה יורשת. כגון שמעון שנשא בת ראובן אחיו ומת ראובן ולא הניח כי אם בנות ואחר כך מת שמעון בלא בנים ובנות ונמצא שבנות ראובן הם יורשות שמעון בעלה ויש לה חלק עמהם חוץ משעור כתובתה ומזונותיה כל זמן שלא תתבע כתובתה שהרי כתב לה את תהא יתבא ומתזנא כו' ואם לא תבעה כתובתה ועדיין נמי לא חלקה עם אחיותיה כל אותן הקרקעות שירשו משמעון בעלה אחי אביהם והשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ונותנת החצי לאחיותיה אבל אם אמרה לאחיותיה ראו מה שהניח לי בעלי כלומר מן הקרקעות שיעור כתובתי ושיעור חלק המגיע לי בכח ירושה הרי אני עושה לעצמי ואחיות הללו שותקות ולא אמרו עדיין לא חלקנו בגורל השביחה לעצמה ואין לאחיות חלק באותו שבח כלל ואצטריך לאשמועינן גם באחיות דמהו דתימא כיון דלאו דרכה דאשה למטרח אף על פי שלא פירשה כמי שפירשה דמיא קמשמע לן דהשביחה לאמצע דדין אחיות כדין אחים לגמרי. ה"ר יהונתן ז"ל.
באשה יורשת. פירש ריב"ם כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת כו' ככתוב בתוספות. מיהו קשה לפירושו הא דקאמר בסמוך משום דטרחה קמי יתמי אחולי אחלה ואין דרך אשה לטרוח אלא בפני יתמי בני בעלה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי אשה שיצאו עליה אונות ושטרות אבל אחי בעלה לא מיקרו יתמי גבי דידה שתטרח בשבילם. ונראה לפרש כגון ראובן שנשא בת שמעון ומת שמעון ולא הניח אלא אותה בת ואחר כך מת יעקב וירשו בעלה והיא נכסי יעקב וכל חיי בעלה היתה ירושתה ביד בעלה עם ירושתו בלא חלוקה כדין נכסי מלוג וכשמת בעלה היא טורחת ומשבחת את הנכסים ואומרת ראו מה שהניח לי בעלי כי היה משותף יחד בלא חלוקה. פירש רשב"ם אשה שמת בעלה והיא נזונת מנכסי יתומים כו' ככתוב בפסקי הרא"ש של הדפוס עד דבר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות והאי דקאמר אשה מאי עבידתה לאו למימרא דלא שקלה כלום בשכר טרחה אלא הכי קאמר מאי עבידתה ליטול בשבח דאחד מן הבנים דהכי משמע לישנא דהשבח לאמצע. תוספי הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה