בבא בתרא קכד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות כדברי רבי קא סבר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי קא סבר הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי קא סבר מטין איתמר תני רב נחמן בשאר ספרי דבי רב (דברים כא, יז) בכל אשר ימצא לו פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל ומני רבי היא תני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקיל ומני רבנן היא אמר רב יהודה אמר שמואל אאין בכור נוטל פי שנים במלוה למאן אילימא לרבנן השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן לא שקיל מלוה מבעיא אלא לרבי ואלא הא דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית מני לא רבי ולא רבנן לעולם לרבנן ואצטריך סלקא דעתך אמינא מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא בקא משמע לן שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית למאן אילימא לרבנן השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל מלוה מבעיא אלא לרבי ולרבי ברבית לא והתניא רבי אומר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית לעולם רבנן היא ומלוה כמאן דגביא דמיא אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודריש בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית א"ל נהרדעי לטעמייהו דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא לרב נחמן קשיא לדידך קשיא
רשב"ם
[עריכה]מספקא ליה - הא דאמרי' בעירובין (דף מו:) הלכה כרבי מחבירו אי אמרי' דוקא מחבירו כשחולק יחיד עליו אבל לא מחביריו דבכל מקום הלכה כחביריו והכא חביריו פליגי עליה:
ואפילו מחביריו - בכל מקום וה"ה להך:
אסור לעשות כדברי רבי - אסור לדון כן דקעבר אלא תטה משפט דהא אם עשה אינו עשוי כדמפ' לקמיה קסבר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו והאי דקאמר אסור לעשות כן ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו משום דאמר לעיל כי האי לישנא עשה כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור לעשות:
אמר רבא (הלכתא) כרבי כו' - אהא הלכתא לא סמכינן אלא אהלכתא דרב פפא דהוא בתרא לקמן בשמעתין (דף קכה:):
מטין איתמר - כך נאמר בבית המדרש מטין את הדין אחר דברי חכמים לדון כן לכתחלה ומיהו אי עבד כרבי עבד ולא מהדרינן עובדא והכי מפרשינן לכל מטין איתמר שבגמרא והכי אמרי' בהדיא במס' [כתובות] (דף פד:):
בשאר ספרי דבי רב - ספרא דבי רב היינו תורת כהנים ברייתא של ספר ויקרא שאר ספרי דבי רב קרי למדרש של ספר במדבר מוישלחו מן המחנה עד סוף הספר אלה הדברי' כו' ומכילתא דהיינו מדרש אלה שמות מהחדש הזה לכם עד סוף הספר כולהו אקרי שאר ספרי דבי רב והיינו דאמרינן בעלמא (סנהדרין דף פו.) סתם מתני' רבי מאיר סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון סתם סדר עולם ר' יוסי סתם תוספתא רבי נחמיה וכולן אליבא דר' עקיבא:
פרט לשבח ששבחו - ממילא:
שהשביחו - כגון בנו בתים ונטעו כרמים או חסרו מזוני או מעות בהוצאת נכסים להשביחן:
אין הבכור נוטל פי שנים במלוה - אפי' במלוה בשטר:
אליבא דמאן - כלומר כמאן סבירא ליה שהוצרך לומר כן:
שבחא דממילא - כגון חפורה והוו שובלי שמוחזק קצת באותן הנכסים:
מלוה - דאינו מוחזק כלל במעות אלא בשטר דהוה ניירא בעלמא מיבעיא:
לעולם אליבא דרבנן - והך דקתני ירשו שטר חוב רבי היא:
במלוה - של עובד כוכבים:
אבל לא ברבית - אע"פ שכתוב בשטר ומלוה כמאן דגביא דמיא הואיל ונקיט שטרא אבל רבית אע"ג דנקיט שטר וכבר עבר הזמן משמת אביו לא דאין לך ראוי כזה דבר שלא היה שלו מעולם אבל מעות מלוה דקשקיל מעות הלוהו ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקיל פי שנים דבעל חוב קונה משכון וכן פסק ר"ח:
הא דשלחו מתם - פליגא אהך דרב יהודה אמר שמואל דלעיל ותרוייהו אליבא דרבנן מר משוי ליה מוחזק כיון דנקיט שטרא ומר לא חייש לשטרא דניירא בעלמא הוא וי"מ דהא דשלחו מתם במלוה של עובד כוכבים כדקתני אבל לא ברבית והך דרב יהודה אמר שמואל במלוה של ישראל ולא פליגי והבל הוא בידם דאדרבה איפכא מסתברא דבמלוה של ישראל הוי מוחזק טפי ממלוה של עובדי כוכבים אשר פיהם דבר שוא:
נהרדעי לטעמייהו - אמימר כרב נחמן סבירא ליה דתרוייהו הוו מנהרדעא כדאמר אמימר (לעיל ד' לא.) אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי כו' דתרוייהו סבירא להו דמעות שאדם חייב לחבירו הוי מוחזק בהן:
גבו קרקע - בחוב מלוה אביהן אין לו לבכור פי שנים דמעות הלוהו ולא קרקע אבל גבו מעות יש לו שהרי מעות הלוהו ובמעות חשבינן ליה מוחזק אליבא דשלחו מתם והיינו כאמימר דדרש בכור נוטל פי שנים במלוה דהיינו מעות ורב נחמן לפרושי אתא האי דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ול"נ דהאי דאמרי' נהרדעי לטעמייהו לא בא למעט דברי רבה דאמר גבו קרקע יש לו דהא אמימר סתמא דרש בכור נוטל פי שנים במלוה לא שנא קרקע ולא שנא מעות אלא למעוטי מדרב יהודה אמר שמואל אתא דאמר לעיל אליבא דרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואמימר סבירא ליה כדשלחו מתם וכרב נחמן ורבה דסבירא להו כדשלחו מתם:
גבו קרקע - מבעל חוב יש לו לבכור פי שנים דהאי קרקע אשתעבד לאבוהון בחייו וכמי שהיה לו במשכון דמי וחשבינן ליה מוחזק ליטול הבכור פי שנים:
גבו מעות אין לו - דמלוה להוצאה ניתנה והני מעות אחריני נינהו וכאילו לא הוחזק בם אביהן:
תוספות
[עריכה]מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו או אפילו מחביריו. תימה דבכולי גמרא אומר דאין הלכה כרבי מחביריו והכא מספקא ליה ותו דרב נחמן דידיה אמר אפי' מחביריו וקיי"ל כרב נחמן בדיני והא קיימא לן דאין הלכה כרבי מחביריו ומפרש ר"ת דדוקא הכא מספקא ליה אבל בעלמא לא וכן לרב נחמן אבל קצת קשה דקאמר רב נחמן מותר לעשות כדברי רבי וכיון דסבירא ליה הכא שהלכה כרבי מחביריו אמאי קאמר מותר חייב לעשות הוה ליה למימר ותו דקאמר קסבר רבא מטין איתמר כלומר מטין הדבר לעשות כרבנן לכתחלה ובכל הגמרא לא קאמר מטין אלא על אותו שפסק הלכה כמותו כדאמרי' בהכותב (כתובות דף פד:) גבי הלכה כר"ע מחבירו מר סבר הלכה איתמר ומר סבר מטין איתמר והכא לא הוזכרה הלכה אלא על רבי ולא על רבנן ונראה לר"י דהכי מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו שפסקו כך בהדיא:
אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. כרבנן מוקי לה ובמלוה בשטר מה שפירש הקונטרס לעיל גבי ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים שהשטר הוי הגוף ומלוה הוי שבח אין נראה דא"כ אמאי אמרי רבנן דאין הבכור נוטל פי שנים דכיון שיחלקו שטרות ויטול בשטרות פי שנים שהן הגוף יטול גם השבח שיבא אח"כ שהיא המלוה דהא פשיטא דאחר שיחלקו כל השבח שיבוא מחלקו שהוא שלו:
נהרדעי לטעמייהו. לפירוש ר"ת דבסמוך דפי' דרב נחמן אליבא דנפשיה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו אתי שפיר הא דקאמר הכא נהרדעי לטעמייהו דאמימר נמי סתמא קאמר דנוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות אבל לפ"ה דמפרש בסמוך דרב נחמן אליבא דנפשיה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו לא יתכן הא דאמר נהרדעי לטעמייהו:
גבו מעות יש לו. פי' הקונטרס משום דמעות יהיב ומעות שקיל ואין נראה דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מג.) דפריך אמאי דאוקי רבה ורב נחמן הא דאין בעל יורש [נזקי] אשתו לר"ע היינו דוקא בגרושה ולוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דהוה ליה ראוי למה ליה למינקט קרקע דגבו מעות נמי הוי ראוי דהא דאמר הכא גבו מעות יש לו והוי מוחזק היינו משום דמעות יהיב מעות שקיל אבל התם גבי נזק דלא יהיב מעות מודי רב נחמן דגבו מעות נמי הוי ראוי ואין לפרש דהכי פריך ולוקמה לרבה בגבו מעות ולרב נחמן אף בגבו קרקע דהא לרבה נמי הוה מצי למינקט בין בגבו קרקע בין בגבו מעות דהכי אית ליה בפ' גט פשוט (לקמן דף קעה:) אלא משום דלרב נחמן לא מצי למינקט אלא חדא דהיינו בגבו קרקע נקט נמי לרבה חדא אלא נראה דטעמא דרב נחמן דאמר גבו מעות יש לו משום דדרך בע"ח לפרוע בחובם מעות ולא קרקע והוי מוחזק בגבו מעות משום דסמיכי עלייהו אבל קרקע שאין דרך קרקע ליתן בחובם לא סמכי עלה ולא הוי מוחזק:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נב א ב מיי' פ"ג מהל' נחלות הלכה ה', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ח סעיף ז':
ראשונים נוספים
אלמא קסבר מטין אתמר. ולא דרשי' לה בפרקא ולכתחלה לא עבדינן כוותיה. אבל אי עבד לא מהדרינן:
בשאר ספרי דרב. זו מכילתא וספרי דלא קרי ספרי דבי רב אלא תורת כהנים לחוד: ומני' [רבי] דהכי אמר לעיל:
אמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. שאם חייב אדם לאביהן מלוה אין הבכור נוטל פי שנים משום דלא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו:
מלוה. דלא אתא לידיה מיבעיא. אלא אליבא דרבי דהאי מלוה לא אתא לידיה דאבוה:
אלא הא דתניא. לעיל ירשו כו':
לא לעולם רבנן. ודקא קשיא לך השתא שבחא דממילא אתי אמור רבנן כו'. אפי' הכי אצטריך למימר דאינו נוטל דסד"א מלוה כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמי ונוטל פי שנים קמ"ל דאפי' הכי אינו נוטל:
שלחו מתם. מארץ ישראל לבבל:
בכור נוטל פי שנים במלוה. דכמאן דגביא דמיא:
אבל לא ברבית. שחייב לו עובד כוכבים משום דלא אתא לידיה:
מלוה מבעיא. דהוא הדין דלא שקיל:
אלא אליבא דרבי. נוטל במלוה פי שנים משום דמטא לידיה דאבוה אבל לא ברבית דלא אתא לידיה דאבוה:
לעולם אליבא דרבנן. ומשום הכי שקיל פי שני' [דמלו'] כמאן דגביא דמיא:
אמר ליה נהרדעי לטעמייהו. דאמימר ורב נחמן נהרדעי הוו:
דאמר רב נחמן גבו קרקע. בחוב של אביהן אין לו לבכור פי שנים משום דהאי קרקע לא שבק אבוהון גבייהו אלא מעות של מלוה זו היא ברשות אביהם ושבק אבוהון גבייהו ומשום הכי בכור נוטל פי שנים במלוה והיינו (טעמא) נהרדעי לטעמייהו:
רבה אמר גבו קרקע יש לו. משום דאחריות קרקע יש לו שכן כתוב בשטר דאי לא יהיב להו מעות טרפי מקרקע:
אבל גבו מעות אין לו. משום דלאו הני מעות שבק אבוהון גביהון משום הכי אינו גובה:
אמר לי' אביי לרבה לדידך. דאמרת גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו קשיא. ולרב נחמן בר פלוגתך קשיא: לדידך קשיא כו':
קא סבר הלכה כר' מחברו ואפילו מחבריו. ואע"ג דק"ל (ערובין מו,ב) ולא מחבריו ה"ק בהא אפי' מחבריו ורבא נמי ה"ק בהא מטין אתמר אבל בעלמא עשה כדברי רבינו לא עשה כלום ולא דאיק כלל ואפשר לפרש דכי ת"ר נחמן מותר נעשות כדברי ר' משום דקסבר הלכה כר' אתמר ולא אתמר ולא מחברו אלא לעולם הלבה במותו מחבירו אבג מחביריו באפשר הוא דזמני' דהילכתא כותיה ואפילו מחביריו דהיכא דניסתבר טעמיה הלכתא כותיה לא היכא דלא מסתבר והיינו דקאמר מותר לעשות כדברי ר' כלומר אם עיניו של דיין רואות כדברי ר' מותר לו לעשות כדבריו והיינו דלא קאמר אסור לעשות וכדברי חכמים אי נמי לימא רב עשה כדברי ר' לא עשה ולא כלום, ור"נ לימא עשה כדברי חכמים לא עשה ולא כלום.
והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין אתמר. כלומר הכי אתמר הלכה כר' מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתין הוא והלכתא הכי וכן פר"ח ז"ל. והא דרבא גבי שבח אתמר וכללא הוא לכל היכא דלא פסיקא לן הלכה.
ומיהו לא מפקא מדרב פפא דפסק לקמן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, אלא רב פפא גופיה אפשר דכרבא ס"ל אלא דבנולוה לא מסתבר טעמיה דר' ולא דמי לשבחא דאיתיה ברשותיה דהתם בסברא אחריתי פליגי מר סבר שבתא דממילא ומר סכר אשתני כרפי' רב פפא ורבינו הגדול ז"ל השמיטה לקצר כיון שאסור לעשות כדברי רבינו.
והרב ר' שמואל ז"ל דחאה לדרבא מדרב פפא, ואי מהא לא אירי' דאפילו גבי חברופסיקא בתלמודא בכמה דוכתי לית הלכתא כר' ולא מיפריך משום הכי כללין והלכה כר' מחברו דכללא להיכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הוא אבל היכא דאתמר אתמר והכי נמי אמרינן בכיצד מעברין (מ"ו ב') בכללי דהלכות ודלמא היכא דאתמר אתמר אבל היכא דלא איתמר לא איתמר.
בכור נוטל פי שנים במלוה. הא דרב יהודה פליגא בהדיוז אדשלחו מתם ולא רצית לדברי האומר מלוה של נכרי מוחזקת יותר מנילוה של ישראל.
ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו. פירש הרב ר' שמואל י"ל דטעמיה דרב נחמן משום דמעות יהב ומעות שקיל ולא דאיק מההיא דאמרינן בבבא קמא (מ"ג א') דאמרי גבי נזקים ולוקמא לרב נחמן בדנבו קרקע ואם כדברי הרב ז"ל אפילו בדגבו מעות נמי מצו לאוקומה דהא התם ליכא למימר דמעות שקיל דמעות יהב אלא טעמא משום דאורחא דמליז' הוא דכי פרט איניש מזוזי פרע ולא מארע' מסלק ליה לבעל חוב והאי טעמ' שייכא בנזקין.
אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות כדברי רבי קא סובר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו: כלומר, שככה נאמרה הלכה בפירוש ולא מחבריו אלא מחבירו, והילכך אפילו עשה אינו עשוי, כטועה בדבר משנה. ותדע, מדלא אסיק בה (כדפסיק) [כדאסיק] רבא דאמר [אסור] לעשות כרבי ואם עשה עשוי.
ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי בזו: ואפילו לכתחלה, משום דכי אתמר הלכתא הכי אתמר הלכתא כרבי מחברו, כלומר, לעולם, בין מסתבר לן טעמיה בין דלא מסתבר לן, ולא סיימו בה ולא מחביריו, משום דפעמים הלכה כמותו ואפילו מחביריו, היכא דמסתבר טעמיה, והכל לפי מה שעיני הדיין רואות. ותדע דרב נחמן לא אמר ואפילו (ד)[מ]חביריו לעולם, דהא אמרינן לקמן דלדידיה אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ולא כרב[י], ולפי מה שפירש ז"ל, ואם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן.
ורבא אמר הלכתא אסור לעשות: בכל מקום שנחלקו עליו חביריו, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומיהו אם עשה עשוי. קא סבר לא נאמר שם ולא מחביריו אלא מטין דברי חביריו. [כן] פירש ר"ש(י) ז"ל. אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש משום הגאון רבינו האי ומשם הרב אלפסי ז"ל מטין כדברי רבי איתמר, כלומר, אפילו במקום חבריו. והדעת נוטה לדבריו, דכיון שכן אם עשה כדברי רבי(נו) שעשה עשוי. ומכל מקום כיון שלא נאמר הלכה כרבי בהדיא, אסור לעשות לכתחלה כדבריו. וכן פסק ר"ח ז"ל. ולא פליגא עליה דרב פפא דפסק לקמן במלוה דלא כרבי, וכמו שאכתוב שם בע"ה.
כ"ה בר"ן.(???)
שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית: כלומר, ואפילו ברבית שנעשה בחיי האב, ואף על גב דנקיט שטרא בידיה, לא חשבינן כמוחזק וכמאן דגבי אלא בעיקר ההלואה, דמאי דיהיב שקל, אבל ברבית דלא מטא לידיה דאב לעולם, לא חשבינן ליה לעולם כמוחזק.
והא דשלחו מתם איכא מאן דאמר דלא פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמרו אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, דרב יהודה במלוה דישראל, והא דשלחו מתם במלוה דגוי, והכין מוכחא מילתא, דבד(ב)רב יהודה לא אתמר רבית, ובדשלחו מתם אמרו אבל לא ברבית, דאלמא במלוה הגוי היא. ור"ח ז"ל לא הכריע בדבר, ואמר שהדבר צריך עוד תלמוד, אבל ר"ש ז"ל דחאו ואמר דאדרבא אי איכא למימר דמלוה הגוי טפי ראויה ולא מוחזקת, דאלימי נינהו ולא צייתי דינא, אלא שאין הפרש בין זו לזו, ודרב יהודה ושלחו מתם פליגאן. וזה עיקר.
אמר ליה נהרדעי לטעמייהו: כלומר, דרב נחמן נמי דנהרדעא הוא אמר נמי גבו מעות יש לו, אלמא מוחזקת היא. ופירש ר"ש(י) דהא [ד]אמרי נהרדעי לטעמייהו, [לא] לאפוקי מדרבה דאמר גבו קרקע יש לו קאמר, דהאי דשלחו מתם לא(ו) אתפרשה בדגבו מעות דוקא, ואפשר דרבה נמי כותייהו, אלא לאפוקי מדרב יהודה אמר שמואל קאמר, וסבירא להו אליבא דרבנן דלעולם מלוה ראויה היא ובין גבו מעות בין גבו קרקע אין הבכור נוטל פי שנים, דסתמא אמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה.
דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו: משום דאבוהון מעות יהב ולא קרקע, ולאו היינו קרקע דשבק אבוהון ונכסי דקנו יתמי נינהו. אבל גבו מעות יש לו. פירש ר"ש ז"ל משום דאבוהון מעות יהב ומעות שקל חשבינן להו כמוחזקין ביד האב. וכן פרשו רוב המפרשים, ואני מוסיף טעם לדבריהם, דרב נחמן סבר כיון דיהיב זוזין ודעתו סמוכה עליהן, ועיקר פרעון במעות, וכל שיש לו מעות אי אפשר לסלקו בקרקע, ואפילו תולה מעותיו באחר, כופין אותו לטרוח ולמכור ולהביא מעות, דאלמא כשם שנתן מעות כך דעת שניהם להשיב לו מעות, לפיכך סבר רב נחמן שאם יש לחלק כדעת נהרדעי דלא חשיב מוחזק אלא כנגד מה שנתן, דהיינו עיקר המלוה, אבל לא ברבית, גם בעיקר הגוביינא י"ל דעיקר חזקתו וסמיכת פרעונו על המעות היה. כנ"ל.
ויש מי שהקשה, מדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק מב,כ ב) תנו רבנן והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף האשה נזקיה ליורשה. ואקשינן עליה מדידיה מדתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא, ופריק ריש לקיש דלא אמר רבי עקיבא דנזקיה ליורשיה ולא לבעל אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי, ואקשינן תו ושאר נזיקין לא אמר רבי עקיבא והא תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, ואם אין בעל נותן ליורשיו, ואם אין אשה נותן ליורשיה, ופרקינן אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה, ואקשינן ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ור"נ גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו, ופרקינן אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן הוא דאמרינן, כי קאמרי הכא כדרבי דאמר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, ואם כדברי ר"ש ז"ל דטעמיה דרב נחמן הכא משום דמעות יהב ומעות שקלי, מאי קאמר ומאי איכא למיפלג התם בין קרקע למעות, דהא התם לא שייך האי טעמא, דנזקין נינהו, ובין גבו קרקע בין גבו מעות לרב נחמן לא לירת בעל ואפילו בנשואה.
ומסתברא לי דלא קושיא היא, דהתם לא מעייל נפשיה בטעמיה דרב נחמן ולא ידע טעמיה מאי, וכדלא ידע ליה אביי טעמא הכא דמקשה ליה לרבה קשיא לרב נחמן קשיא קרקע טעמא מאי, וכשתמצא לומר דרב נחמן לדידיה בין גבו קרקע בין גבו מעות לית ליה לוקמיה לדידיה אפילו בנשואה בין גבו קרקע בין גבו מעות, ועוד משום דלרבה איצטריך למנקט בדוקא בגבו מעות אבל גבו קרקע מחזקינן ליה במוחזק ומשום דשעבודא דאורייתא, וכל דגבו קרקע דעיקר שעבודא עליה חשבינן ליה כמוחזק ביד המלוה וכן ביד הניזק, ומשום לתא דידיה דאיצטריך לאפוכי אפיך נמי מדרב נחמן ולאו בדוקא. כנ"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כד) אלא לר' ואלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים קשיא לי ואמאי לא אוקמנא למילתי' דשמואל במלוה ע"פ ונימא דלר' קאמר דע"כ לא קאמר ר' אלא במלוה בשטר דכיון דנקט שטרא כמאן דגביא דמיא דתו לא מצי למיכפריה אבל מלוה על פה דמצי למיכפריה ולמימר לא לויתי אי נמי פרעתי אפי' ר' מודה דלא שקיל. ואמאי אוקימנה מילתיה. דלרבנן קאמר ופליג אשלחו מתם. ונ"ל (דלא) לומר דמאן דס"ל דבכור שקיל פי שנים במלוה ל"ש לי' בין מלוה ע"פ למלוה בשטר. דכיון דאבוה אוזפינהו והוה עתיד למיגבינהו כמאן דגבי דמי ואע"ג דליכא סהדי דלא איברי סהדי אלא לשיקרא ואע"ג דקתני ירשו שט"ח ובגמרא נמי אמרי' מלוה כיון דנקט שטרא לאו למעוטי מלוה ע"פ קאמר אלא משום דסתם מלוה בשטרא קא מוזיף וה"ה למלוה ע"פ שאלו היה חילוק ביניהם לא היינו מעמידים דברי שמואל בפלוגתא עם שלחו מתם. אלא היינו מעמידין דבריו במלוה ע"פ:
(כה) בין במלוה בין ברבית. פי' דוקא ברבית שעלה בחיי אביהם כדפירשו רבי' שמואל ורבי' יצחק זצוק"ל אבל רבית שעלה אחר מות אביהם בחזקת כל היורשים הוא. ולא כמו שכתבתי במה"ק. מה שהייתי סובר במה"ק לומר שלוקח הבכור בשכר הפרה שעשתה אחר מיתת אביהם פי שנים מפני שהשכירה אביהם בחייו הוה מן דינא נמי דלישקול ברבית ואע"ג דלא מטי זימני' בחיי אביהם. אבל השתא דהדרי בי' מן השכר דלא שקיל במאי דעבדא אחר מיתת אביהם ה"ה ברבית דלא שקיל במאי דסלק אחר מיתת אביהם. ושכר הפרה שעשתה בחיי האב ולא הספיק לגבותו היינו מלוה דפליגי ר' ורבנן:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
פז. א"ר נחמן א"ר אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר. כלומר כי איתמר ולא מחביריו לאו הלכה כחביריו איתמר, דא"כ אם עשה כדברי רבי אינו עשוי, אלא מטין אתמר, כלומר מטין לדברי חכמים יתר מלדברי רבי, מכלל דאם עשה כדברי רבי עשוי. ודוקא היכא דפליגי עליה רבים, אבל היכא דפליג עליה יחיד דכולי עלמא הלכה כרבי מחבירו:
פח. תאני ר"נ בשאר סיפרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהן אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל ומני רבי היא. נפקא מינה דאם עשה כדברי ר' עשוי. ודוק מינה, מדלא קא מפליג בין שבח ששבחו נכסים ובין שבח ששבחו יורשים, ש"מ דהיכא דשבחו נכסים ליכא לפלוגי דודאי שקיל, לא שנא בארעא ועבדא פירי ולא שנא בחפורא והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי. דאי לא תימא הכי, (לימא) [למה] ליה לר' לאוקומיה לקרא דבכל אשר ימצא לו למעוטי שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, לישמעינן בשבח ששבחו נכסים היכא דלא הוה שכיח גופיה דשבחא ברשותא דאבוהון דלא שקיל ואע"ג דשבח ממילא, וכל שכן שבח ששבחו יורשים לאחר מיתת אביהם. אלא לאו שמע מינה דכל היכא ששבחו נכסים ממילא לטעמיה דר' מוחזק הוי, ואע"ג דלא הוה שכיח עיקר גופיה דשבחא בחיי אבוהון, כיון דהוה שכיח עיקר ארעא בחיי אבוהון, כי סליק כח שבחא בתר הני ממילא מוחזקת הוי לטעמיה דר' כדברירנא לעיל. וכבר איפסיקא הילכתא דאסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי.
ושמעינן נמי מינה דכי מקיש רבי חלק בכורה לחלק פשוט הני מילי למשקל במידי דהוי מוחזק ואע"ג דלא אתא לידא דאבוהון מחיים, כגון שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכגון מלוה, אבל למשקל בראוי כבמוחזק כגון שמת אביו בחיי אבי אביו מודי רבי דלא שקיל, דנפקא ליה בכל אשר ימצא לו למעוטי ראוי דלא שקיל כדברירנא לעיל:
פט. תאני רמי בר חמא בשאר סיפרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכל שכן שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם דלא שקיל ומני רבנן היא. נפקא מינה דלכתחילה עבדינן כוותיהו. מיהו הא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית ואוקימנא לרבנן וקא סברי רבנן מלוה כמאן דגביא דמיא ואמר רב נחמן גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו. גבו מעות יש לו דכיון דזוזי הוה מסיק ביה אבוהון בלוה וזוזי קא גבו כמאן דגבו מחיים דמו, גבו קרקע אין לו דלאו קרקע הוה מסיק ולאו כמאן דגבו מחיים דמי. ורבא אמר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. גבו קרקע יש לו, דהאי קרקע הוה משתעבד לאבוהון מחיים, וכי גבו ליה השתא איגלאי מילתא למפרע דכמאן דגבייה אבוהון מחיים דמי, גבו מעות אין לו, דמטלטלי לבע"ח לא משתעבדי, היכא דאתברר דהני מעות גופיהו הוה איתינהו ברשותא דלוה בחיי אבוהון לא חייל שעבודא עליה לאפוקינהו לא מיורשין ולא מלקוחות, הילכך אע"ג דגבו להו יורשין של מלוה מיניה דלוה לאו כמאן דגבו להו מחיי אבוהון דמו.
ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי קסבר הלכה כרבי מחברו כו'. יש מי שפירש דסבירא ליה לרב נחמן דהלכה כרבי אפילו מחבריו ובדין דהוה ליה למימר הלכה כרבי אלא משום דאמרינן לעיל כו' כן כתב רשב"ם ז"ל. ולא מחוור אלא עיקרו של דבר דרב נחמן סבירא ליה דהלכה כרבי מחברו איתמר אבל לא מחבריו איתמר אלא הכל לפי מה שעיני הדיין רואות דאי מסתבר טעמא דרבי מותר לו לעשות כדבריו אף על גב דרבים פליגי עליו דלגבי חבריו לא אפסיקא הלכתא אלא כרבי ולא דלא כוותיה אלא הכל לפי מה שהוא ענין. אמר רבא הלכתא אסור כו' מטי איתמר. פירש רשב"ם ז"ל דמטין בחבריו איתמר ומיהו אם עשה כרבי עשוי. אבל הרא"ם הלוי ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל דהלכה כרבי מחברו איתמר ואפילו במקום חבריו מטין כמותו איתמר כלומר הדעת נוטה לדבריו יותר ממה שהדעת נוטה לחבריו הלכך כיון דלא איתמר בהדיא שהלכה כרבי מחבריו אסור לעשות כדבריו לכתחלה דלא שבקינן דברי רבים ועבדינן כדברי היחיד וכיון דמטין דבריו אל הדעת מי שעשה כדבריו אינו חוזר אלא מה שעשה עשוי שאין לנו ראיה ברורה במה שנחזור את הדין שהרי דבריו נוטין אל הדעת.
ולענין הלכה קיימא לן כרבא הלכך בחפירה והוו שובלי שלופפי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק רבינו חננאל ז"ל ואף על גב דאמר רב פפא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקיימא לן כוותיה לא פליג אדרבא דאפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה דסבירא ליה דכיון דליתא ברשותיה ראויה גמורה היא ולא מסתבר בה טעמיה דרבי אבל בשלופפי והוו תמרי חפורי והוו שובלי דאיתא ברשותיה אפשר דמודה לרבא דמסתבר טעמיה ואם עשה כדברי רבי עשוי. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות נחלות שכתב שאין הבכור נוטל פי שנים בכרמל שנעשה שבולין וכפניות שנעשו תמרים וכיון דלא כתב יותר מכלל דסבירא ליה דאפילו עשה אינו עשוי וכדבריו נראה לי דהא סוגיין רהטא דטפי מיקרי מוחזק מלוה משבח דאפליגו ביה רבי ורבנן דהא מוקמינן הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה כרבנן ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא דמלוה מיקרי טפי מוחזק מחפירה והוי שובלי וכן נמי מוקמינן הא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אליבא דרבנן דאף על גב דאמרינן חפירה והוו שובלי מיקךי ראוי מלוה הוי מוחזק דכמאן דגביא דמיא וכולה סוגיא בהכי רהטא דשקלינן וטרינן אי הויא מלוה מוחזק אפילו אליבא דרבנן וכיון שבא רב פפא ופסק דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה הדברים מראין דכל שכן שאינו נוטל בשבח. דבההוא גוונא דפלגינן ושקלינן וטרינן אתא רב פפא למפסק הלכה ולפיכך נראים לי כדברי הרמב"ם ז"ל עיקר אף על פי שגדולי האחרונים כתבו בהפך. ומיהו בשאר דוכתי דפליגי רבי ורבנן נקטינן כרבא דאם עשה כדברי רבי עשוי ולא דחינן הא דרבא לגמרי דאף על גב דרב פפא פליג עליה דרבא רבא לא אהא בלחוד אמרה אלא בכוליה תלמודא ולא שבקינן כללין משום חדא דנפקא מכללא דהא גבי חברו איפסיק בתלמודא בכמה דוכתי (דלא) כרבי ולא שבקינן כללין משום הכי אלא דוקא היכא דאיתמר איתמר הכי נמי אמרינן בפרק כיצד מעברין בהנהו כללי דכיילינן התם ודלמא היכא דלא אתמר לא אתמר וזה שלא כדברי רשב"ם ז"ל דדחה הא דרבא מקמיה ההיא דרב פפא ולא נהירא אלא בשאר דוכתי כרבא קיימא לן דמטין כדרבי אתמר וכמו שכתב רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל.
מני לא רבי ולא רבנן. הוה מצי למפרך מההיא ברייתא דלקמן רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית אלא ניחא ליה לאסוקי פירכיה מהך ברייתא משום דפריך מינה מעיקרא לרבנן דקאמר אילימא רבנן השתא שבחא דאתיא ברשותיה כו' דהיכא שמעינן להו לרבנן אלא מהך ברייתא ולא בעי לשנויי הא דקאמר רבי נוטל פי שנים היינו דוקא במלוה בשטר ודקאמר שמואל במלוה על פה דלא משמע ליה לפלוגי אליבא דרבי. ועוד אי מימרא דשמואל קא מפליג הוה ליה לפרושי. תוספי הרא"ש ז"ל.
שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית. פירוש כגון שהלוה אביהם לעכו"ם ברבית. ודייקינן למאן אילימא לרבנן אמאי נוטל פי שנים במלוה כו'. ואסיקנא לעולם רבנן היא והיינו טעמא דשקיל פי שנים במלוה משום דמלוה כמאן דגביא דמיא הלכך במלוה גופה שקיל פי שנים דהא כמאן דגביא בחיי אבוהון דמיא אבל רבית לא שקיל בה פי שנים דהויא ליה כבהמה שהיא רועה באפר וילדה אף על גב דגופה הא איתיה ברשות דאבוהון מחיים כיון דהאי שבחא לא אתא ברשותיה לא שקיל בה פי שנים הכא נמי אף על גב דהאי מלוה ברשותיה קיימא מחיים דהא כמאן דגביא דמיא כיון דהאי רבית דהיינו שבחא דילה לא מטא ברשותיה מחיים לא שקיל בה פי שנים. ולא תימא הני מילי ברבית דאיחייב עכו"ם לאחר מיתת האב הוא דלא שקיל פי שנים דומיא דבהמה שילדה בחיי אבוהון אלא אפילו נתחייב נמי בה בחיי האב לא שקיל דכי אמרינן מלוה כמאן דגביא הני מילי בקרן גופיה דכי פרע ליה ממונא דשקל מיניה הוא דפרע ליה אבל ברבית דכי פרע ליה ניהליה שבחא בעלמא הוא דפרע ליה ולאו ממונא דשקל מיניה הוא ליכא למימר כמאן דגבוי דמי אלא הוה ליה שבחא דלא אתא לידיה מחיים וכבהמה שלא ילדה בחיי אבוהון דמי דלא שקיל ביה בההוא שבחא פי שנים ואף על גב דהאי שלחו מתם ליתא דהא איפסיק הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה דאלמא לאו כגביא דמיא וראויה היא טרחנא לפרושה ולברורה משום דחזינן פירושא אחרינא דלא דייק גבן והאי פירושא דפרשי טפי דייק ומסתבר. ויש לפרש שבכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. כגון שהלוה אביו מעותיו לישראל באבק רבית שהוא דרבנן וגבו אותן היתומים לאחר מיתת אביהם שכיון שגבו אותם אין מוציאים אותו מידם וקאמר השתא שהבכור אינו נוטל פי שנים דלאו כמלוה דמיא כיון דאין מוציאים אותה מן הלוה למלוה הוה ליה ראוי ומשום הכי לא שקיל ביה פי שנים והא דרבי דאמר בכור נוטל בו פי שנים בין במלוה בין ברבית סליק בטעמיה דסבר כל מה דזכי האב מחיים נוטל בו פי שנים דמוחזק הוי והא נמי כיון דגבו ליה יתומים בתריה איגלאי מלתא למפרע דזכה ביה ושקיל ביה בכור פי שנים ואף על גב דלא אתא לידיה מחיים ולית הלכתא כוותיה דהא איפסיקא הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה כל שכן ברבית. הרא"ם ז"ל.
והא דשלחו מתם איכא מאן דאמר דלא פליג אדרב יהודה אמר שמואל דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה דרב יהודה במלוה ישראל והא דשלחו מתם במלוה דעכו"ם והכין מוכחא מלתא דבדרב יהודה לא אתמר רבים ובדשלחו מתם אמרו אבל לא ברבית דאלמא במלוה דעכו"ם היא. ורבינו חננאל ז"ל לא הכריע בדבר ואמר שהדבר צריך עוד תלמוד. אבל רבינו חננאל ז"ל דחאו ואמר דאדרבה אם איתא למימר דמלוה דעכו"ם טפי ראויה ולא מוחזקת דאלמי נינהו ולא צייתי דינא אלא שאין הפרש בין זו לזו ודרב יהודה לדשלחו מתם פליגן וזה עיקר. הרשב"א ז"ל.
אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודריש בכור נוטל פי שנים במלוה כו'. אמר ליה נהרדעי לטעמייהו כו'. פירוש וכולהו אליבא דרבנן קאמרי דאלו לרבי אפילו ברבית נוטל פי שנים ואין צריך לומר במלוה בין בגבו קרקע בין בגבו מעות והכי איתא בפרק ארבעה וחמשה. ונהרדעי לטעמייהו דקאמר רבינא על רב נחמן אמר כן דהוא מנהרדעא וסבירא ליה אליבא דרבנן גבו מעות יש לו ולא שמיע להו לרבנן הא דקאמר רבא לקמן בין לדידי בין לרב נחמן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולדידן לא סבירי לן אי נמי שמיע ליה ולא קבל כן על דברי רב נחמן לפי שאין הכרע בדבר לומר דרב נחמן אליבא דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה אלא איכא למימר דרב נחמן אליבא דרבנן הכי אית ליה וכדבעינן למכתב. וזה שאמר דרבא אליבא דבני מערבא גבו קרקע יש לו כו' מפורש טעם הדבר בסוף פרק גט פשוט דגבו קרקע יש לו משום דשעבודא דאורייתא והרי קרקע זו כמו שנקנית למלוה מחמת שעבודו שהיא בענין קנייה שטורף מחמתו לקוחות מן התורה אבל גבו מעות אין לו דודאי מעות הללו לא נקנה למלוה דלא הויא אסמכתא אלא על הקרקעות וגם אם התנה לאותובי מעות אין פירושו דלהוי כמוחזק והתם אמר רבא שעבודא לאו דאורייתא ורמינן דרבא ארבא ומסקינן לטעמייהו דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה דלדידיה כיון ושעבודא לאו דאורייתא ודאי גבו קרקע נמי אין לו ואביי דהוה סלקא דעתיה דרבא לאו לטעמייהו דבני מערבא קאמר הוה מצי לאקשויי נמי מהא דאמר רבא שעבודא לאו דאורייתא אלא דקושיא אלימא ופשיטא מינה אקשי ליה משום דלא מפרשא מילתא כולי האי דהא דאמרי גבו קרקע יש לו מטעם שעבודא דאורייתא. וקשיא לי כיון דאמרינן התם דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא גבו קרקע אין לו אם כן צריכים אנו לומר דקסבר רבי דשעבודא דאורייתא כיון דאית ליה דבכור נוטל פי שנים בין גבו קרקע בין גבו מעות ואפילו ברבית ולא אשכחן בשום דוכתא גבי פלוגתא דשעבודא דאורייתא אלא דלא גרע משבח ששבחוה נכסים לאחר מיתת אביהם דשקיל ביה בכור פי שנים אבל ודאי אליבא דרבנן ליכא למימר שנוטל פי שנים בגבו קרקע אלא מטעם שעבודא דאורייתא. ועוד דכיון דאמר רבה גבו מעות אין לו דחשבינן ליה לעיקר מלוה ראוי על כרחך הא דקאמר גבו קרקע יש לו משום דשעבודא דאורייתא הוא. עליות.
דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו משום דאבוהון מעות יהב ולא קרקע ולאו היינו קרקע דשבק אבוהון ונכסי דקנו יתמי נינהו אבל גבו מעות יש לו פירש ר"ש ז"ל משום דכיון דאבוהון מעות יהב ומעות שקל חשבינן להו כמוחזקין ביד האב וכן פירשו רוב המפרשים. ואני מוסיף טעם על דבריהם דרב נחמן סבר כיון דיהב זוזי ודעתו סמוכה עליהם ועיקר פרעון במעות וכל שיש לו מעות אי אפשר לסלקו בקרקע ואפילו תולה מעותיו באחר כופים אותו לטרוח ולמכור ולהביא מעות דאלמא כשם שנתן מעות דעת שניהם להשיב לו מעות לפיכך סבר רב נחמן שאם יש לחלק בדעת דנהרדעי דלא חשבינן מוחזק אלא כנגד מה שנתן דהיינו עיקר המלוה אבל לא הרבית גם בעיקר הגוביינא יש לומר דעיקר חזקתו וסמיכת פרעונו על המעות היה כן נראה לי. ויש מי שהקשה מדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה תנו רבנן והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ואקשינן עלה מדידיה דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא ופריק ריש לקיש לא אמר רבי עקיבא דנזקיה ליורשיה ולא לבעל אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי ואקשינן תו ובשאר נזקין לא אמר רבי עקיבא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל ואם אין בעל נותן ליורשיו ואם אין אשה נותן ליורשיה ופרקינן אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה ואקשינן ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו ופרקינן אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן הוא דקאמרי כי קאמרינן הכא כרבי דאמר בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו אם כדברי ר"ש ז"ל דטעמיה דרב נחמן הכא משום דמעות יהב מעות שקל מאי קאמר ומאי איכא למפלג התם בין קרקע למעות דהא התם לא שייך הא טעמא דנזקין נינהו ובין גבו קרקע ובין גבו מעות לרב נחמן אין לו לירושת הבעל ואפילו בנשואה ומסתברא לי דלאו קושיא הוא דהתם לא מעייל נפשיה בטעמיה דרב נחמן ולא ידע טעמיה מאי וכדלא ידע ליה אביי טעמא הכא דמקשה ליה לרבה קשיא לרב נחמן קשיא ולכשתמצא לומר דרב נחמן לדידיה בין גבו קרקע בין גבו מעות לית ליה לוקמה לדידיה אפילו בנשואה בין גבו מעות בין גבו קרקע. ועוד דמשום דלרבה איצטריך למנקט דוקא בדגבו מעות אבל גבו קרקע מחזקינן ליה כמוחזק ומשום דשעבודא דאורייתא וכל דגבו קרקע דעיקר שעבודא עליה חשבינן ליה כמוחזק ביד המלוה וכן ביד הניזק משום לתא דידיה דאצטריך לאפוכי אפיך בדרב נחמן ולאו בדוקא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא לרב נחמן קשיא לדידך מאי שנא מעות כו'. לא הוה מסתבר ליה לאביי לחלק בין קרקע למעות ואפילו סבירא לן שעבודא דאורייתא אין לנו לחשוב את קרקע הלוה למוחזק למלוה גם נראה לי דסבירא ליה לאביי שעבודא לאו דאורייתא והלכך אין לחלק ביניהם דשמעינן לרבה דאמר שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בסוף פרק גט פשוט והיינו דקמקשה ליה כי היכי דמעות לאו מוחזקים נינהו קרקע נמי אינה מוחזקת דשעבודא לאו דאורייתא והיינו דכי אמר ליה רבה אנן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן איפריקא ליה ממילא הך קושיא והא איכא למימר דסבירא להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא ולפיכך גבו קרקע יש לו ואיפריקא לן בהך סברא מה שיש להקשות מאי טעמא לא אקשי ליה אביי לרבה מהא דקאמר רבה גופיה שעבודא לאו דאורייתא כיון דלא הוה סלקא דעתיה דלטעמייהו דבני מערבא קאמר וניתא לן בהכי דהיינו מאי דמקשה דהוה סלקא דעתיה דאביי דאף על גב דאית ליה לרבה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה דקרקע מוחזקת כיון דמכל מקום בעל חוב למפרע הוא גובה דהכי אית ליה לאביי בפרק כל שעה ולכך הקשה לו מאי שנא מעות כו' קרקע נמי לאו האי קרקע כו' ועוד הא את הוא דאמרת כו' הכי נמי כו' לאו מוחזקת היא כיון שהיה שם צד הפקעה שהרי היה הלוה רשאי לסלקו במעות ואדרבה מלוה לאיפרועי בזוזי קיימא ונראה דלאו לגמרי דמיין להדדי דבמעשה סבתא הרי היתה הסבתא יכולה להפקיע זכותא דברתא מן הנכסים לגמרי. אבל לענין גבו קרקע נהי דהוה מצי לסלק ליה למלוה מקרקע מדמי לא הוה מסלק ליה הלכך כיון דקרקע זו משועבדת למלוה וגם אי אפשר לסלקו אלא או בקרקע שני או בזוזי מוחזקת היא. אלא נראה לי דאביי אקושיא קמייתא סמיך מאי שנא מעות כו' קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהון דכיון דשעבודא לאו דאורייתא אין כאן קרקע קנוי למלוה ועוד דכיון דצד הפקעה גמורה משוינן לנכסים ראוי אף על פי שקנויה לו מעכשיו הוא הדין דצד הפקעה דגביית קרקע משויא ליה לקרקע ראוי אצל מלוה אף על גב דמדמי לא מצי מסתלק ליה שהרי אין עיקר הקרקע קנוי לו כלל כיון דשעבודא לאו דאורייתא ולאו האי קרקע שבק אבוהון והיינו דכי שני ליה רבה לאביי אנן טעמא דבני מערבא קאמרינן איפרקא לה אידך קושיא דהא איכא למימר דאית להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא וכיון שקנוי הקרקע למלוה וגם אין שם צד הפקעה גמורה דמדמי לא מסלק ליה לאו ראוי הוא ולא דמי למעשה דסבתא כדכתיבנא. והעמדנו בזה דברי רשב"ם ז"ל כדבעינן למכתב. עליות.
וכן פירש הר"ן ז"ל וזה לשונו: ועוד הא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו'. כלומר ומשום הכי מקרי ראוי הכי נמי כיון דאי בעי לוה מזבין ליה ההוא קרקע ומסלק למלוה בזוזי דינא הוא דאפילו גבו קרקע ליקרי ראוי. ואיכא למידק מאי קשיא התם אי קדים סבתא וזבין זבינה פקע ליה זכותא דברתא לגמרי כו' אלא ודאי הכי פירושו דלטעמיה דרבה מקשה דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בסוף מכלתין ולדידיה כל היכא דזבין לוה מלוה מדאורייתא לא מצי טריף ופקיע ליה שעבודא דמלוה מהאי ארעא לגמרי הלכך דמי למאי דאמרינן גבי ההיא סבתא שבשניהם אי קדים וזבין פקע זכותא דאידך לגמרי והוה ליה לרבה למימר בהא דליהוי ראוי כי היכי דאמר בעובדא דסבתא. וכי תימא אכתי לא דמי דהתם פקע ליה זכותא דברתה לגמרי והכא נהי דמדאורייתא פקע מדרבנן מיהא מצי טריף. לאו קושיא היא דמשום שעבודא דרבנן לרבה לא מיקרי מוחזק וראיה לדברי מדפרכינן ~ליה דרבה בסוף מכלתין דקאמר שעבודא לאו דאורייתא ואמרינן נמי ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא דאי לאו דאורייתא כיון דאי קדים וזבין מדאורייתא זבינא זביני ולא מצי טריף ראוי הוא דשעבודא דרבנן לא משוי ליה מוחזק והיינו פירכא דאביי לרבה בשמעתא דהכא ומשום דאביי ורבה ידעו דאית ליה לרבה שעבודא לאו דאורייתא לא חש אביי לאהדורי הכי אלא ברבה ממאי דאמר איהו גופיה בעובדא דסבתא והכי קאמר ליה כי היכי דהתם משוית ליה ראוי משום טעמא דאי קדם וזבין הכי נמי אית לך לשויו ראוי משום האי טעמא גופיה דלדידך דאמרת שעבודא לאו דאורייתא שוין הן לגמרי. ומפרקינן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן כלומר דלרבה אליבא דנפשיה סבירא ליה דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כיון דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ומאי דקאמר גבו קרקע יש לו לטעמייהו דבני מערבא קאמר דכיון דקאמרי דבכור נוטל פי שנים במלוה שמע מינה דאית ליה שעבודא דאורייתא ומשום הכי אמר לטעמייהו דדוקא גבו קרקע דשעבודא דמלוה אקרקע רמיין אבל גבו מעות דלא רמיין שעבודא עלייהו אין לו. עד כאן. וכן פירש הרמב"ן ז"ל עיין בחדושיו שבדפוס.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה